העלייה הרביעית

העלייה הרביעית שגם נקראת עליית גרבסקי, היא גל העלייה הגדול בין השנים 1924–1931 לארץ ישראל.^[1] מספר העולים בתקופה זו מוערך בכ-80,000 נפש, בעוד מספר היורדים מן הארץ באותה תקופה מוערך בכ-20,000.

עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל העליות בשנים 1700–1881 עליית החסידים עליית תלמידי הגר"א עליות החל מהציונות ועד קום המדינה עליית אעלה בתמר העלייה הראשונה העלייה השנייה העלייה השלישית העלייה הרביעית העלייה החמישית ההעפלה עליות לאחר קום המדינה: העלייה ההמונית מבצע על כנפי נשרים מבצע עזרא ונחמיה עליות חיסול גלויות עליית גומולקה העלייה מברית המועצות בשנות ה-70 עליית ביתא ישראל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 העלייה מאמריקה הלטינית בשנות האלפיים מבצע עולים הביתה עליות על פי ארץ מוצא: העלייה מרומניה העלייה מגרמניה העלייה ממרוקו העלייה מצרפת ראו גם: פורטל היישוב

בית האדריכל יוסף ברלין בקרן הרחובות בלפור ושדרות רוטשילד בתל אביב, נבנה בשנת 1929, עוטה לבני סיליקט חשופות

רחוב אחוזה (מערב) רעננה, 1927

מגמות ואפיונים

משנת 1924 ואילך השתנו אופייה והֶרכבה של העלייה לארץ, ואף על פי שעלייה זו הייתה סמוכה לעלייה הקודמת – העלייה השלישית, הבדילו ביניהן כבר אז והגדירו אותן כעליות נפרדות. גל העלייה שהחל ב-1924 והמשיך עד 1926 הביא להתפתחות עירונית מהירה בעיקר בעיר תל אביב. העיר קלטה חלק ניכר מהעולים. בשנים אלו עלו כ-60,000 איש. בשנת השיא, 1925, עלו כ-35,000 איש. אולם בין השנים 1926–1927 חל משבר כלכלי בארץ, מן הקשים שידע היישוב העברי בימי המנדט הבריטי, ולמרות ההתאוששות הכלכלית בשנים 1928–1929, זוהה המשבר עם כל תקופת העלייה. בתקופת המשבר אף ירד מספר העולים.

רוב העולים הגיעו לארץ ישראל ממזרח אירופה, וגם מארצות אסיה, ואפריקה, ומיעוט זעיר מאמריקה, עקב מגוון סיבות: תמורות פוליטיות וכלכליות בארצות מוצאם, חקיקה עוינת ואנטישמיות, ובשל תודעה יהודית מסורתית, לאומית וציונית. בתקופה זו הייתה ירידה משמעותית מהארץ, בעיקר מקרב העולים ממזרח אירופה אשר לא התרגלו לאקלים ואורח החיים בארץ, לכן העולים בעלייה הרביעית היוו כוח אדם חשוב להתיישבות הציונית בארץ. העלייה הרביעית נתפסה כעלייה בורגנית אצל אנשי תנועת העבודה.^[2]

עד ל-1930 עלו 70,000 איש, ועד סופה (כולל שנים הנוהגים למנות עם שנות העלייה החמישית) הגיעו ארצה כ-80,000 נפש. עיקר העולים הגיעו מארצות מזרח אירופה, כשמחציתם מפולין והשאר מברית המועצות, רומניה וליטא. מיעוט מהעולים הגיע מאסיה: בעיקר תימן ועיראק, 12% מכלל העלייה. משאר חלקי אירופה ואמריקה עלו מעטים בלבד. תרומת העולים ליישוב מכרעת בשל ירידה מהארץ של יותר מ-10,000 איש בשנים אלו.^[3]

גורמי העלייה הרביעית

• המצב הכלכלי במזרח אירופה: ראש הממשלה ושר האוצר הפולני גרבסקי הטיל מיסים כבדים על בני המעמד הבינוני, ורוב היהודים היו בני מעמד זה. ההרעה בתנאים הכלכליים במזרח אירופה עודדה הגירה.
• שינוי במדיניות ההגירה לאמריקה: חקיקת חוקי ג'ונסון בארצות הברית בשנת 1924 הגבילה את אפשרות ההגירה לארצות הברית וצמצמה את מספר המהגרים לאמריקה. עד אז יעד ההגירה העיקרי של יהודי מזרח אירופה היה ארצות הברית. כתוצאה משינוי מדיניות ההגירה האמריקנית חיפשו המהגרים היהודים יעדים חדשים, ביניהם, ארץ ישראל.

שנים מעטות לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, התבדו תקוות היהודים במזרח אירופה לשינוי במצבם הכלכלי והמדיני, וחלה התחזקות באנטישמיות והלאומנות של העמים שם. ליטא, שהבטיחה בחוקתה החדשה זכויות נרחבות למיעוט הלאומי היהודי, זנחה את הבטחותיה עם התגברות הלאומנות. גם רומניה התכחשה להבטחות שניתנו על ידה בוועידת השלום בפריז. בפולין, צרות היהודים היו מרובות, בעקבות ההתעוררות הלאומנית ושנאת המיעוטים אחרי קבלת עצמאותה בתום המלחמה. בשנת 1924 ננקטו צעדים כלכליים במטרה לייצב את המשק הפולני. הצעדים פגעו ביהודים שעסקו במסחר, ונפגעו קודם לכן בעקבות אובדן השוק הרוסי שסיפק פרנסה לרבים מיושבי הגבול. עליית השכבות הבינוניות מפולין לארץ ישראל נקראה "עליית גרבסקי" על שם שר האוצר הפולני, ולדיסלב גרבסקי, שנקט במדיניות מפלה כנגד המעמד הבינוני והיהודים בארצו, והטיל עליהם מיסים כבדים ומגבלות רבות.

בשנים אלו צומצמו אפשרויות ההגירה לארצות המערב ובעיקר לארצות הברית, בעקבות סגירת שעריהן מפחד הגירה המונית ושינוי הרכב האוכלוסייה, וארץ ישראל הפכה חלופה לארצות המערב. ניתן להוסיף כאחד הגורמים גם את השקט היחסי ששרר בארץ בתקופה מבחינת יחסי יהודים-ערבים. נדמה היה שהפיתוח הרב בארץ, שנעשה בהרבה מהמקרים על ידי יהודים, היה טוב גם לערבים וחלקם היטיבו להבין את היתרונות שביישוב העברי. למרות זאת, היה זה שקט מדומה שהתנפץ ב-1929.

עם זאת, הקמת האזור היהודי האוטונומי בברית המועצות משכה מהגרים רוסיים רבים אליו. ייתכן וחלק ממהגרים אלו היו מגיעים לארץ ישראל לולא הקמת האזור.

אופייה החברתי של העלייה הרביעית

להבדיל מהעלייה הקודמת, היו אנשי העלייה הרביעית, בעלי משפחה והיו שייכים למעמד הבינוני הבורגני. בעלייה זו לא נפסק זרם העלייה החלוצית, אולם מרכיב אנושי זה לא היה דומיננטי, אף שחלק מהעולים באו ארצה במטרה להצטרף ליישוב חקלאי ולהקים משק פרטי.

על אף שעלייה זו כונתה – "העלייה הבורגנית", למעשה עלו בה יותר פועלים מאשר בזמן העלייה השלישית. הבורגנים היוו כרבע מהעולים בעוד שהפועלים כמחצית. עלו גם בני משפחתם של התושבים הוותיקים אך מספרם היה קטן והשפעתם מעטה. הסיבה למוניטין הבורגני שיצא לעלייה זו, נעוץ בתרומתם הרבה של בעלי ההון ליצירת הלך רוח והשקפת עולם שונה ביישוב העברי, וכן תרומתם להרחבת ההתיישבות העירונית העברית.

עלייה זו ייבאה שלושה רכיבים מודרניים של הבורגנות:

1. בעלי קניין גדול יחסית.
2. בעלי קניין שהיקפו התאים למעמד בינוני.
3. בורגנות זעירה: סוחרים זעירים, חנוונים, מתווכים, אומנים ובעלי מלאכה.

התפתחות היישוב וצמיחתו

היסטוריה של ארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל

האצת התפתחות העיר

הפנייה להתיישבות עירונית באה על דעת העולים עצמם, שרצו להמשיך באורח חייהם הקודם. בבואם לארץ השתקעו בעיקר בערים – תל אביב חיפה וירושלים. תל אביב קלטה כ-21,000 עולים ואוכלוסייתה גדלה לכ-40,000, חיפה העברית קלטה כ-14,000. ירושלים העברית גדלה רק במקצת, אך נותרה העיר שבה האוכלוסייה היהודית הגדולה, כ-42,000 נפש.

בעקבות העלייה הרביעית, חל שינוי בתפיסת הציבור את חשיבות העיר ומיקומה במפעל הציוני ובחברה הישראלית. עד ראשית שנות ה-20, סברו הוגים ומתכננים של ההסתדרות הציונית, כי יש לשים את הדגש על פיתוח ההתיישבות החקלאית. עלייה זו הראתה שהגשמת הציונות יכולה להיעשות גם דרך חברה עירונית. הוקמו קיוסקים רבים באותה תקופה (1928-1924) בעיקר בעיר תל אביב. בשל כך אף הוענק לעלייה זו הכינוי ההיתולי "עליית הקיוסקים".

התפתחות התעשייה

פיתוח ענף התעשייה העברית, החל בשנות העלייה הרביעית, עם המעבר להתיישבות עירונית. התעשייה נבנתה ביוזמה פרטית ובהון פרטי, שלא כמו החקלאות שטופחה על ידי הון ציבורי ולאומי.

המפעלים העיקריים היו שייכים לתעשיות חומרי הבניין, מפעלי טקסטיל, בתי דפוס ותעשיות עור. המפעלים על אף שנקראו "בתי חרושת" היו בינוניים בגודלם ודמו לבתי מלאכה. דוגמה למפעלים שקמו אז – "נשר" ו"שמן".

העלייה נתנה דחיפה במיוחד לבעלי המלאכה ולתעשיינים הזעירים בערים הגדולות. בעלי המלאכה הצטרפו באופן טבעי לאגודות כגון מרכז בעלי מלאכה בתל אביב, שפעלה בדומה לאגודות בעלי מלאכה בארצות המוצא של העולים שסייעו לבעל המלאכה בצעדיו הראשונים וסיפקו לו אשראי נוח, מסגרת תרבותית וייעוץ מקצועי ומשפטי.

רכישת קרקעות

למרות היקפו המצומצם של ההון הלאומי בתקופת העלייה הרביעית, המשיכו המוסדות הלאומיים בגאולתן של אדמות הארץ. בשנת 1928 נרכש גוש קרקעות במפרץ עכו שנקרא על ידי הקרן הקיימת לישראל – עמק זבולון. על שטח זה, תוכננו הקמת עיר, אזורי תעשייה וחקלאות, וכן הרחבת העיר חיפה על ידי שכונות חדשות.

רכישת קרקעות למטרות עירוניות ותעשייתיות, היוותה תקופה חדשה בפוליטיקה ההתיישבותית של הקרן הקיימת, שהתעסקה עד אותו זמן רק בקניית אדמות חקלאות.

התפתחות ענף הבניין

החל משנת 1924 הועסקו פועלים עבריים רבים בבניין ובפיתוח ערים. הבנייה נעשתה בקבלנות על ידי קבוצת פועלים שהועסקו ב"משרד לעבודות ציבוריות ובנין" של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. משרד זה התארגן מחדש ב-1924 כחברה קבלנית בשם "סולל בונה", תרומתו הייתה לא רק בביצוע מטרות הבנייה, אלא גם ביצירת תנאים להכשרת אלפי פועלים עבריים במקצוע הבניין.

חקלאות והתיישבות חקלאית

חלוצות בשדה טבק בסביבות 1925

חברות קיבוץ גבעת השלושה, במחצית השנייה של שנות ה-20

בנוסף ליישובים העירוניים קמו גם יישובים על בסיס חקלאי, בשתי מסגרות עיקריות:

• קבוצת נוער חלוצי התארגנו בארצות אירופה (בעיקר בפולין) במסגרת תנועת "החלוץ". הם עברו הכשרה לקראת חיים שיתופיים המתבססים על עבודה חקלאית. הם עלו וייסדו קיבוצים חדשים כגבעת ברנר, גבת, רמת הכובש ועין שמר.
• בני המעמד הבינוני נמשכו לעיסוק בחקלאות. הם רכשו אדמות מתוך יוזמה פרטית וללא מגע עם המוסדות הלאומיים והקימו יישובים חדשים, עיקרם באזור השרון שהוכשר לחקלאות, כבני ברק, מגדיאל, הרצליה, רמתיים, כפר גנים, נחלת גנים, גת רימון, קריית שאול ונחלת יצחק. רוב האדמות הוקצו לפרות הדר, יוזמה חדשה שהביאה תעסוקה לאלפי פועלים ויעד ראשון במעלה להשקעות הון פרטיות.

הקמת מפלגת פועלי ארץ ישראל – מפא"י

ערך מורחב – מפלגת פועלי ארץ ישראל

בעקבות עבודה משותפת במסגרת הסתדרות העובדים הכללית, התברר למפלגות הפועלים "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה" שבתחומי ההתיישבות הכלכלה וחיי הציבורים, רב המכנה המשותף ביניהן. גם מבחינה אידאולוגית היטשטשו הגבולות ביניהן, אף שמלכתחילה "אחדות העבודה" נטתה למרכסיזם ולאקטיביזם ציוני, ו"הפועל הצעיר" הדגיש את ערכי העבודה, וכמה מחבריו היו פציפיסטים.

לכן, נחתם ב-1929 הסכם איחוד המפלגות, ובינואר 1930 התאחדו המפלגות והוקמה מפא"י. מפלגה זו רכשה את לבם של רוב פועלי ארץ ישראל, תחת דגל שהדגיש את רעיון התחייה הלאומית והיה נאמן לאידיאלים של הסוציאליזם הדמוקרטי. מפלגה זו המשיכה תקופה ארוכה בשלטון גם אחרי קום המדינה ואחרי החלפת שמה נקראת מפלגת "העבודה".

משבר העלייה הרביעית (1927-1926)

בשנת 1926 ירד היקף התרומות מיהדות הגולה ובפרט מיהודי פולין עקב הרעת מצבם הכלכלי. הדבר גרם להאטה משמעותית של הבנייה העירונית שהיוותה גורם חשוב בכלכלת היישוב. בנוסף, הרכב העלייה השתנה וכלל יותר מחוסרי אמצעים ופחות בעלי הון. היישוב נכנס למשבר כלכלי שהיה הקשה ביותר בזמן המנדט הבריטי.

כתוצאה מהאטת הבנייה נפגעו החיים הכלכליים, נפגעו הענפים התעשייתיים, סוחרים רבים פשטו את הרגל ועובדים רבים פוטרו. בתל אביב, שם הייתה קודם לכן תנופת בנייה, היה המצב חמור ביותר. האבטלה הקיפה שליש מכוח העבודה הכללי וגרמה לצמצום העלייה. בנוסף לכך החלה ירידה רבה מהארץ שלוותה בגל שמועות כוזבות שהעצימו את חומרת המצב.

ההסתדרות הכללית טיפלה במשבר, בחלוקת סיוע כספי למובטלים כאמצעי זמני מפני המצוקה והרעה. אולם היא חששה שהדבר יוביל להתנוונות גופנית ומוסרית, היא עשתה מאמצים אדירים לשכנוע גורמים שונים ליצירת מקורות עבודה חדשה.

בקיץ 1927 התארגנה ההסתדרות לפתרון מעשי למשבר, בעזרת כספי הקרנות הלאומיות והלוואות ממשלתיות מטעם ממשלת המנדט. הוצעו עבודות מגוונות למובטלים, נפתחו מפעלים חדשים והצעות עבודה רבות היו צעד לפתרון המשבר. בשנת 1928 החל שיפור כלכלי והיקף האבטלה הצטמצם, וב-1929 התחדש זרם העלייה לארץ.

גרף אומדן ממדי האוכלוסייה היהודית

אומדן ממדי האוכלוסייה היהודית (באלפים) על פי מקומות מגוריה בארץ ישראל, בשנת תרצ"א 1931^[4]

ראו גם

• אנשי העלייה הרביעית שיש עליהם ערך בוויקיפדיה.

לקריאה נוספת

• דן גלעדי, היישוב בתקופת העלייה הרביעית (1924 – 1929), בחינה כלכלית ופוליטית, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ג.
• עירית עמית, ציונות ועסקים - משבר העלייה הרביעית וההתיישבות הפרטית, בתוך: דפוסי התיישבות בעיתות שינוי, (דברי הכנס השנתי התשעה-עשר של המחלקה ללימודי ארץ ישראל ע"ש מרטין (זוס), ג’ סיון תשנ"ט - 18 במאי 1999), (עורכים: דבורה הכהן ויגאל לוין), רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן; ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ט, עמ' 40–43.
• שולמית כרמי, על העלייה הרביעית: עליה, עיור ומשבר - תהליך ההתיישבות היהודית בא"י בשנות העשרים, מבפנים, לג, 1, תשל"א, עמ' 49–62.
• גור אלרואי, ארץ מקלט: ההגירה לארץ ישראל, 1919–1927, קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2021.
• רוני מילר, חלומות נכזבים על ארץ ישראל: מכתבים לנתן אליהשווילי (ספרי ניב, 2022)
• Ronnie Miller. Elusive Dreams: Letters to Zion (Friesen Press, 2023)

ספרי עיון

• ימימה רוזנטל, כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל, תרע"ח - תרצ"ו / 1935-1917, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ט 1979. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• העלייה הרביעית, אתר תנועת העבודה הישראלית.
• מאיר מרגלית, ‏המשתוקקים לרדת: על יהודים שלא הצליחו לממש את רצונם לרדת מהארץ בשנות העשרים, קתדרה 125, תשרי תשס"ח
• יישובי העלייה השלישית והעלייה הרביעית (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• דן גלעדי, ‏המשבר הכלכלי בימי העלייה הרביעית (1926–1927), הציונות ב, 1971, עמ' 119-147
• פנחס גינוסר, אורי צבי גרינברג ועליית גראבסקי, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 546-523
• עופר אדרת, הסלקציה לעולים בשנות ה-20 נחשפת: ללא ניצולי פוגרומים, פגועי נפש או חולים, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2021
• עלייה רביעית (1924-1929), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. התיקוף על פי שמואל נח אייזנשטדט, חיים אדלר, רבקה בר-יוסף, ראובן כהנא, ישראל - חברה מתהווה, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשל"ב-1972, עמ' 14.
2. בן-גוריון - כרך א', מאת מיכאל בר-זוהר, עמ' 182–183
3. העלייה "ההמונית" הראשונה: עלייה רביעית (1924-1928), באתר מט"ח
4. על פי יהודה ואלך (עורך), אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", ירושלים: הוצאת כרטא, 1991, עמ' 36.