ספר מלכים מתאר את התקופה בה שלטו מלכים בממלכת יהודה וישראל. אך ספר זה אינו מתחיל בראשית ימי המלוכה אלא רק בשלהי ימיו של דוד המלך (בסביבות שנת 965 לפנה"ס). הוא מסתיים בחורבן בית ראשון (586 לפנה"ס), כליאתו של המלך הגולה יהויכין, ולבסוף שחרורו בידי מלךבבל.
סדר ימי השלטון של המלכים איננו מדויק ומלכים שונים מלכו בתקופות חופפות. ייתכן שבן ואביו שלטו יחד בתקופות מעבר או שמספר שנות המלוכה עוגל ואיננו מדויק. כמו כן ייתכן שמידע ממספר מקורות השתבש ונוצרו סתירות.
חלוקת הספר
החלוקה הידועה למלכים א' ומלכים ב' אינה מקורית, והיא חלוקה טכנית שמקורה בתרגום השבעים (שם נחשב הספר לספר אחד עם ספר שמואל, וחולק לארבעה חלקים עקב אורכו, בתרגום ליוונית: מלכים א, ב, ג, ד). במסורת היהודית הספר נחשב תמיד כספר אחד.
משפט שלמה (פרק ג',פסוקים ט"ז–כ"ח): שתי נשים שטענו כל אחת לאימהות על ילד באות אל שלמה, ובתרגיל מבריק הצליח שלמה לחשוף מי מהן היא האם האמיתית ומי המתחזה.
אלה, זמרי, תבני ועמרי מלכי ישראל (פרק ט"ז): זמרי מדיח מהמלוכה את אלה, בנו של בעשא. זמרי חושש שעמרי שר הצבא ידיח אותו, ומתאבד. תבני מנסה להשתלט על המלוכה לאחר מות זמרי, אך עמרי מדיח אותו.
אליהו ונביאי הבעל בכרמל (פרק י"ח): אליהו מתחרה על הר הכרמל עם נביאיו של האל בעל בשאלה מי יקבל את הקורבנות שהם מקריבים. לאחר שאליהו מנצח הוא שוחט 450 נביאים.
אליהו בנקרת הצור (פרק י"ט): אליהו מגיע להר סיני, שם אלוהים אומר לו כי חזאל ימלוך על ארם, יהוא ימלוך על ישראל ואותו כנביא יחליף אלישע.
כרם נבות (פרק כ"א): המלך אחאב חושק בכרמו של נבות היזרעאלי, ואיזבל אשתו מעלילה עליו עלילה כך שיוצא להורג. אליהו מנבא לאחאב נבואה על מפלתו עקב חטאו, ואומר לו: "הרצחת וגם ירשת?".
אחזיה ויורם מלכי ישראל ובעל זבוב (ספר מלכים ב',פרק א'): אחזיה בן אחאב, מלך ישראל החדש, חולה, ושולח שליחים לאל בעל זבוב כדי שירפאוהו. אחזיה מת עקב חטאו ויורם אחיו ומולך תחתיו.
עליית אליהו לשמיים (פרק ב',פסוקים א'–י"ח): אליהו עולה לשמיים ליד נהר הירדן ברכב אש וסוסי אש. אלישע צופי בו. בני הנביאים מנסים לחפש את אליהו לאחר עלייתו, ללא הצלחה.
אלישע והדובים (פרק ב',פסוקים כ"ג–כ"ה): בהגיעו לבית אל, נערים מכנים את אלישע "עלה קירח". בתגובה אלישע שולח 2 דובים מן היער שהורגים 42 נערים.
מלחמת ישראל ויהודה במואב (פרק ג'): מישע מלך מואב מורד בישראל, שמגייסת את אדום ויהודה למלחמה נגדו. בדרכם להילחם נתקלים הכוחות במחסור במים, ואלישע מסייע בהשגתם. מישע מנצח במלחמה לאחר שהקריב את בנו.
האישה השונמית (פרק ד',פסוקים ח'–ל"ז): הנביא אלישע פוגש אישה חשוכת ילדים ומבטיח לה כי יוולד לה בן. מקץ שנה נולד לה בן אך הוא נפטר בילדותו, ואלישע מחייה אותו.
חטא גיחזי (פרק ה'): נעמן, שר הצבא של ארם, מתרפא מצרעתו באמצעות טבילה בירדן, כעצת אלישע. גיחזי, עבדו של אלישע, מבקש כסף תמורת הטבילה. גיחזי מצטרע בעצמו כי הוא לא אמור היה לעשות כן.
ארבעת המצורעים (פרק ו',פסוק ח'-פרק ז'): בן-הדד השני מלך ארם מטיל מצור על שומרון, בירת ישראל. הארמים מגורשים באורח נס והעם מתחיל לבזוז את המאכלים שהשאירו הארמים ולמוכרם בזול, כנבואת אלישע.
יורם ואחזיה מלכי יהודה (פרק ח',פסוקים ט"ז–כ"ט): שני מלכיה הבאים של יהודה, בנו ונכדו של יהושפט, נלחמים במואב ובארם.
יהוא מלך ישראל ומרד יהוא (פרק ט'-פרק י'): יהוא, משרי הצבא של יורם מלך ישראל, מורד בו והורגו. הוא הורג גם את אחזיה מלך יהודה.
עתליה מלכת יהודה והמלכת יואש (פרק י"א): לאחר מות בנה אחזיה לוקחת אימו את השלטון בכוח. יהושבע אחות אחזיה מאתרת את יואש, בנו היחיד של אחזיהו שנותר בחיים. עתליה נרצחת ויהוידע הכהן מכתיר את יואש במקומה.
יואש מלך יהודה (פרק י"ב): יואש בן אחזיה מחזק את בדק הבית בבית המקדש ומשלם מס לחזאל מלך ארם, לאחר שהלה תקף אותו. בשלהי ימיו הוא נרצח בידי עבדיו.
יהואחז ויואש מלכי ישראל (פרק י"ג): בנו ונכדו של יהוא בהתאמה נלחמים בארם במהלך תקופת מלכותם. אלישע מנבא ליואש נבואת ניצחון על ארם ונפטר זמן קצר לאחר מכן.
אמציה מלך יהודה ומשל החוח והארז (פרק י"ד,פסוקים א'–כ"ב): יואש מלך ישראל מזהיר את אמציה בן יואש, מלך יהודה, מכך שיתקוף אותו. אמציה אינו שועה לקריאותיו אלה של יואש, והלה מנצח את אמציה בקרב.
זכריה, שלום, מנחם ופקחיה מלכי ישראל (פרק ט"ו,פסוקים ח'–כ"ו): תקופת אי-יציבות עוברת על ממלכת ישראל. זכריה, בנו של ירבעם השני והאחרון בשושלת יהוא, מודח בהפיכה. לגורל דומה זכו כל המלכים שבו אחריו, פרט למנחם.
פקח מלך ישראל, אחז מלך יהודה ומלחמת פקח ואחז (פרק ט"ז): ארם-דמשק וישראל תוקפות את יהודה וצרות על ירושלים. אחז מלך יהודה מצליח לשחד את תגלת פלאסר, מלך אשור, כדי שיציל אותו.
הושע מלך ישראל וחורבן ממלכת ישראל (פרק י"ז): הושע ממונה למלכה החדש של ישראל מטעם אשור, ומורד בה כעבור כמה שנים. ממלכת ישראל נכבשת על ידי תגלת פלאסר מלך אשור, ומפסיקה להתקיים כמדינה ריבונית.
תולדות יהודה
כתובת השילוח, שמתארת, ככל הנראה, "את הברכה ואת התעלה" שחצב חזקיהו
חזקיהו ומסע סנחריב (פרק י"ח-פרק כ'): חזקיהו, בנו של אחז, הורס את מקומות הפולחן ברחבי ממלכת יהודה. אלוהים גומל לו על כך ומסייע לו לנצח את סנחריב, המלך האשורי, שביקש לכבוש את יהודה.
מנשה ואמון (פרק כ"א): מנשה, בנו של חזקיהו, משקם את מקומות הפולחן ברחבי הממלכה שהרס אביו. נביאיו מתנבאים כי יהודה תיחרב. אמון ממשיך את מורשת אביו מנשה. עבדיו מתנקשים בחייו לאחר זמן מועט בשלטון.
ניכרת אחידות בעריכת הספר לכל אורכו. מופיעה רשימה מפורטת של מלכי שתי המלכויות, כשלגבי כל מלך מצוין באיזו שנה למלכות המלך המקביל לו (בממלכה השנייה) הוא עלה למלוכה (סינכרוניזְם). אצל מלכי יהודה מצוין שם אם המלך וברוב המקרים מצוין מקום קבורתו ותקציר מפעולותיו. ייתכן שמלכים מסוימים הקפידו לתעד את קורותיהם יותר מאחרים, ועל כן אלו נשמרו ומופיעים ביתר פירוט בספר מלכים. כאלו הם דברי ימי אחאב, חזקיהו ויאשיהו. מרבית הנאמר כתוב בפרוזה בסגנון תיאורי-תיעודי, אך הכתוב משלב גם קטעי שירה, פתגמי חכמה ודברי מוסר.
הסיפורים הם מגמתיים ובאים להוכיח שקיים קשר בין התנהגות העם לבין מתנת המלוכה, שקיבל העם לאחר שנים רבות של בקשות משמואל וקודמיו.[דרוש מקור] תקופה המלוכה נחשבה בעיני העם לתקופה של שגשוג מדיני, ביטחון ושלום, וכן הכרה פוליטית בריבונות הלאומית של העם ובסמכותו של המלך כריבון שלו.[דרוש מקור]
הרוצה לדעת עוד על תולדות כל מלך מופנה על ידי הכתוב לספרי "דברי הימים למלכי יהודה" ו"דברי הימים למלכי ישראל". ספרים אלו לא שרדו עד ימינו, והם כנראה המקורות העיקריים לנאמר בספר מלכים. מקורות אחרים הם כנראה ספרים שתיעדו את תולדות הנביאים, כמו אליהו ואלישע. ניתן ללמוד עוד על תולדות המלכים השונים מידיעות המופיעות בספר "דברי הימים" המקראי, וכן בספרים ירמיהו וישעיהו, שבהם מופיעים לעיתים תעתיקים מילה במילה של הנאמר ב"ספר מלכים", ופעמים נראה שהכתוב בדברי הימים מתכתב עם ספר מלכים ומפרש אותו אפילו מילולית. חלק מנביאי תרי עשר ליוו גם הם את תקופת בית ראשון. בתעודות אשוריות ובבליות, חלקן בעברית, אפשר ללמוד עוד על תולדות המלכים, בעיקר אלו האחרונים מבין מלכי יהודה, ידיעות שאינן חלק מתוכנו של ספר מלכים.
הגדרה
המושג סיבתיות כפולה הוטבע על ידי חוקר המקרא יחזקאל קויפמן שהתמודד עם חלקים מההיסטוריוגרפיה המקראית בספר יהושע בהתייחסו למלחמות כיבושי הארץ. מושג זה מנמק אירועים המתרחשים במציאות באמצעות שתי סיבות: האחת, ריאלית הקשורה לפעילותם האנושית של בני האדם, והאחרת לרצונו של אלוהים והנהגתו את ההיסטוריה.[2]
דוגמאות לסיבתיות כפולה בספר מלכים
פילוג ממלכת ישראל המאוחדת התרחש בימי המלך רחבעם, ומתואר תחילה סביב עילה ריאלית־אנושית: סירובו של רחבעם להקל על שבטי ישראל מעול המיסים הכבד שהטיל עליהם אביו שלמה:
רחבעם העדיף להקשיב לעצת רעיו הנערים וקומם את זעמם של שבטי הצפון המופלים לרעה, שייסדו ממלכה נפרדת והמליכו עליהם את ירבעם בן נבט, שכבר בימי שלמה מרד על רקע התנגדותו למפעלי הבניה.[3] הרב אלסטר טוען שהשתלשלות האירועים ההגיונית בדרך של שרשרת סיבות ותוצאות מוסברת היטב על רקע מעשיו של רחבעם. המניעים למעשיו תלויים בנסיבות שבהן פעל ובאישיותו, כפי שהיא מתגלה במהלך הסיפור.[4]
אך לצד ההתרחשות הריאלית, המקרא מוסיף ומספר שהפילוג נעשה על פי רצון האל:
לפי הכתוב בברייתא,[5]ירמיהו הוא זה שכתב את ספרו, ספר מלכים ואת מגילת איכה. על פי ברייתא זו עמדתם של חז"ל היא שמחבר הספר הוא ירמיהו הנביא, שחי באותה תקופה בה מסתיימת הכרונולוגיה הארוכה של ספר מלכים, היינו חורבן הבית ורצח גדליהו בן אחיקם. מנחם בולה, בפירוש דעת מקרא לספר, ביסס דעה זו על הקבלות ספרותיות בינו ובין ספר ירמיהו. קיימים קווי דמיון רעיוניים וסגנוניים המשותפים לספר מלכים ולספר ירמיה, אך יש הסוברים כי אין די בקווי הדמיון הללו להוכיח כי ירמיה חיבר את ספר מלכים.[6]
לפי המחקר
בניגוד למה שנכתב בברייתא האמורה, חוקרי מקרא סוברים כי הספר נערך וחלקיו חוברו במחצית השנייה של תקופת גלות בבל.[7]
תקופת המאורעות המתוארים בספרי מלכים היא ממחצית המאה העשירית ועד שחרור המלך יהויכין מכלאו של מלך בבל בשנת 561 לפנה"ס, באמצע גלות בבל. אך נראה שכותב הספר השתדל לסיים אותו בנימה חיובית, ובהנחה שכתב בסופו את האירוע המעודד האחרון שהכיר, ניתן להסיק שהספר נכתב לפני הכרזת כורש בשנת 538 לפנה"ס (שהרי זהו אירוע מעודד הרבה יותר), אם כי ייתכן שהספר עבר עריכות נוספות גם לאחר התאריך הזה.
כך ניתן לחזק את זיקתו מחברו של ספר דברים לזו של ספר מלכים. ההשפעות הדויטרונומיסטיות בספר באות בעיקר בתיאורי המלכים, שבהם משתמש המחבר במבנה קבוע. ”בִּשְׁנַת X לְאלמוני מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל/יְהוּדָה, מָלַךְ פלוני בֶן אלמוני מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל/יְהוּדָה. בֶּן Y שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ, וְ-Z מָלַךְ בְּשֹׁמְרוֹן/בִּירוּשָׁלָ͏ִם, וְשֵׁם אִמּוֹ אלמונית”.[8] מאוחר יותר, בא המחבר לדרג את המלך, מבחינת נאמנותו לאלוהים:
עבור מלכי יהודה משתמש המחבר, בדרך כלל, בנוסח הזה: ”וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה', רַק לֹא כְּדָוִד אָבִיו. רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ, עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת”. כך נאמר על כל המלכים עד ליאשיהו, שכן יאשיהו היה זה שביטל את המצב של ריבוי מקומות הפולחן והסיר את במות הפולחן, וכך ריכז את בירושלים. הביטוי "עשה הישר בעיני ה'" מופיע למכביר גם בספר דברים, למשל: ”לֹא תֹּאכְלֶנּוּ, לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי 'תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'”(ספר דברים,פרק י"ב,פסוק כ"ה). הביטוי מופיע בספרים דברים, מלכים ודברי הימים גרידא, שעה שהאחרון מעתיק את הנוסח מתוך ספר מלכים. קשר זה מחזק אף הוא את זיקת מחברו של ספר דברים לספר מלכים.
עבור מלכי ישראל משתמש המחבר, בדרך כלל, בנוסח הזה: ”וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה', לֹא סָר מִכָּל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל”. חטאותיו של ירבעם בן נבט הן, לדברי המחבר, הקמת שני מקדשים: אחד בדן ואחד בבית אל. בכך שרר בממלכת ישראל מצב של ריבוי מקומות פולחן. זוהי מגמה המנוגדת לריכוז הפולחן, שאליה שאפו המחברים מהאסכולה הדויטרונומיסטית. משום כך, עשו מלכי ממלכת ישראל הרע בעיני ה', לדברי המחבר.
נוסחת הסיכום המקובלת לדברי ימי המלכים היא, בדרך כלל, כזאת: ”וְיֶתֶר דִּבְרֵי פלוני, וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה, הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל/יְהוּדָה. וַיִּשְׁכַּב פלוני עִם אֲבֹתָיו, וַיִּמְלֹךְ אלמוני בְּנוֹ תַּחְתָּיו”. בכך רומז המחבר לספר דברי הימים למלכי יהודה. ספר זה כנראה לא היה ספר דברי הימים הנמצא בתנ"ך אף הוא, אם כי, ככל הנראה, כרוניקות מלכותיות של המלכים בשתי הממלכות שבהן השתמש המחבר.
הספר עובד לסדרת טלוויזיה מלכים (2024) בהפקת ערוץ הטלוויזיה הברזילאי Record TV.
משה גרסיאל, מבוא לספר מלכים: שם הספר ומסגרתו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
פרק 69 – דבר היום: לרבע את המעגל – על קשיים כרונולוגיים בספר מלכים בפירוש רש"י בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
