המסע השלישי של סנחריב למערב היה מסע עונשין של האימפריה האשורית החדשה בראשות סנחריב לארץ חֿתי (הלבנט) נגד קואליציה של מדינות בשנת 701 לפנה"ס. האשורים יצאו למסע עונשין כדי לשעבד את הממלכות המורדות ולהענישן.[2]
 | |||||||||||||||||
| תבליט המתאר את המצור על לכיש | |||||||||||||||||
| תאריכים | 701 לפנה"ס | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מרד המס נגד תגלת פלאסר השלישי | ||||||||||||||||
| מקום | הלבנט | ||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אשורי במערכות של פיניקיה ופלשת, ניצחון חלקי ונסיגה אשוריים ביהודה | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
הממלכות המורדות כללו את ממלכת צידון (כולל היישובים צרפת, מַחַֿלִּיבַה, אוּשוּ, אכזיב ועכו), ממלכת אשקלון, מורדים מעקרון, ממלכת יהודה ומצרים הכושית.
המלחמה מוזכרת במקורות עתיקים רבים למדי ביחס לתקופה, למשל בתנ"ך היא מתוארת בשלושה ספרים שונים.[3] המלחמה נזכרת במקורות מקראיים כאחד הניצחונות הגדולים של יהודה בזמן ההוא, שכן הביסה את אשור, האימפריה הגדולה ביותר באותה עת, ולאחר המלחמה הממלכה נותרה עצמאית בעוד שלפניה הייתה מדינה וסאלית. עם זאת ההרס היה רב, כל ערי יהודה מלבד ירושלים נלכדו, יהודים רבים הוגלו, שטחים רבים נכבשו והועברו לממלכות הפלשתיות וכל אוצרות בית המקדש נמסרו ככופר לאשור.[4] עדויות ארכאולוגיות מראות על הרס רב ושיטתי בכל הערים הגדולות באותה תקופה. מקורות אשוריים מדווחים על כניעה מוחלטת של יהודה שכנראה נשארה כמדינת חסות של אשור עד ימי אשורבניפל.
רקע
ערך מורחב – מרד המס נגד תגלת פלאסר השלישי
בשנת 731 לפנה"ס מרד פקח מלך ישראל באשור, ותגלת־פלאסר השלישי דיכא את המרד והחליף אותו בהושע בן אלה. תשע שנים אחרי כן, בשנת 722 לפנה"ס, מרד הושע יחד עם קואליציה נוספת של מדינות בהשראת מצרים, ושלמנאסר החמישי מלך אשור יצא למסע לדיכוי המרד שבמהלכו, החריב את ממלכת שומרון הצפונית, והגלה רבים מן הישראלים הצפוניים, רבים מאלה שלא הוגלו עברו אל הממלכה הדרומית.
כמו כן, הפך אחז מלך יהודה את ממלכתו למדינה וסאלית לאשור עוד לפני החרבת הממלכה הצפונית, לאחר שפקח ורצין מלך ארם־דמשק יצאו נגדו במתקפה כדי להמליך על יהודה אדם ושמו בן טבאל, ממלכת שומרון וממלכת ארם־דמשק הובסו.
על אף היחלשות יהודה בתקופת אחז, התחזקה יהודה שנית בתקופת חזקיהו, שהצליח להרחיב את הממלכה ולכבוש את פלשת, ובמהלך המלחמות שבה מלכים פלשתיים, ביניהם פדי מלך עקרון.
כמו כן, מצרים תמיד ניסתה לייצר קואליציות אנטי־אשוריות כדי להקטין את כוח אשור, דבר שנראה גם בשנת 731 לפנה"ס ו־722 לפנה"ס.
בשנת 701 לפנה"ס, החליטו מספר מדינות בהשראת מצרים ומלכה לעתיד, יורש העצר תהרקה, למרוד באשור, ויהודה הייתה אחת מהן. יהודה הייתה מדינת חסות עוד מתקופת אחז, אך חזקיהו החליט למרוד יחדיו עם הבטחת מצרים לעזור.
לאחר שחזקיהו ומלכים אחרים לא העלו מיסים לסנחריב, יצא סנחריב למסע מלחמה בכל האזור, ומטרתו לדכא את המרד ולכבוש מחדש את המדינות המורדות.
צבאות ופיקוד
הצבא האשורי
- ערך מורחב – צבא אשור
בתקופה זאת היה הצבא האשורי מורכב משתי חילות עיקריים: חיל רגלים, שהיה החיל הגדול יותר, והחיל הרכוב, שהיה קטן יותר במספרו, אך יוקרתי יותר ובעל חשיבות צבאית רבה. החיל הרכוב התחלק לשני חלקים בלתי שווים: החלק הגדול היה חיל המרכבות וחלק הקטן יותר היה חיל הפרשים. בנוסף ליחידות המלכותיות שהיו עיקר הצבא,[5] כלל הצבא גם יחידות עזר מקרב בעלות בריתה של אשור. בנוסף, היה לאשור חיל הנדסה מפותח שהיה ביכולתו להפעיל מכונות מצור. אחד מכלי המצור הנפוצים בתקופה זאת היה איל הניגוח, שהיה יעיל לא רק נגד שערי העיר, אלא גם נגד חומותיה. חומות העיר היו עשויות פעמים רבות מלבני בוץ ואיל ניגוח חזק יכול היה לפעור בהן פרצות. עם זאת, פעמים רבות לא הסתערו על העיר הבצורה, אלא הטילו עליה מצור כטקטיקת הכרעה עיקרית. לצד איילי ניגוח השתמשו האשורים במגדלי מצור. מספר החיילים קשה לקביעה ופעמים רבות לא נוקבים המקורות העתיקים במספרים כלשהם. במקרים שכן נמסרים מספרים הם גבוהים מאוד ולאו דווקא מהימנים. כך או כך, היה הצבא האשורי הגדול והחזק ביותר במזרח התיכון בתקופה זאת.
חיל הרגלים הורכב מחיילים מסוגים שונים: נושאי חנית שנלחמו במערך צפוף, קשתים, נושאי מגן ועוד. לחיל רגלים היה תפקיד חשוב במערכה: הוא היווה את בסיס המערך הקרבי, שממנו פעלו המרכבות. חיל הרגלים היה יעיל גם בקרקע שלא התאימה ללוחמת מרכבות כמו שטח הררי או מיוער. חיל הרגלים היה זה שהשתתף במצור.
המרכבות היו מכמה סוגים: מרכבות קלות ומהירות שצוותן כלל שני לוחמים: רכב וקשת ומטרתן הייתה המטרת חצים על מערך האויב ומרכבות כבדות שצוותן כלל עד ארבעה לוחמים שהיו חמושים גם ברומחים ומטרתם הייתה מיטוט המערך היריב. חיל המרכבות שהיה החיל החשוב ובעל העצמה הרבה ביותר בתקופת הברונזה עד פלישת גויי הים (סביב 1200 לפנה"ס), החל לאבד מבכורתו בתקופת הברזל. הצבא האשורי, שהיה מהמתקדמים במזרח התיכון, הפעיל לצד חיל המרכבות גם חיל פרשים. הפרשים האשורים שימרו במידה רבה את מבנה הלוחמה על גבי המרכבה, ופעלו בזוגות, בדומה לחיילי המרכבות.
המלך היה לא רק ראש המדינה, אלא גם מפקד הצבא העליון. פעמים רבות המלך יצא בעצמו למערכה בראש צבאו. אם לא היה המלך נוכח, נמסר הפיקוד לבנו או למצביא בדרגת תרתן (באשורית Turtanu – תרתנו) או לרבשקה (דרגה של שר בכיר). הצבא המלכותי חולק ל"כנפות". כל כנף כללה כ־15,000 לוחמים. כל כנפה חולקה בתורה ל"קיסרי", כל אחת בת 50 עד 200 לוחמים.
צבאות המורדים
צבא ממלכת יהודה
צבא ממלכת יהודה היה קטן לאין שיעור מהצבא האשורי. הצבא הורכב ממשמר מלכותי קטן ובעתות מלחמה גויסה מיליציה מהאיכרים המקומיים. בנוסף, שירתו בצבא שכירי חרב במספר מועט. צבא ממלכת יהודה כלל גם מרכבות בנוסף לחיל הרגלים, אך מספרן היה קטן. חיל הרגלים חולק ליחידות עשרוניות: 10, 50, 1,000 ו־10,000 לוחמים. חיל הרגלים, שהיה החיל העיקרי, חומש במגוון כלי נשק לטווח קצר, כגון חניתות, חרבות, מגנים ועוד. בנוסף, שירתו בצבא גם קלעים וקשתים.
המרכבות של ממלכת יהודה ופרשיה היו הן מעטות במספר והן דלות באיכותן בהשוואה למרכבות האשוריות. תפקידן היה משני במערכה ונועד בעיקר לתמוך בחיל הרגלים ולא כחיל עצמאי.
הפיקוד העליון היה נתון בידיו של המלך ובהיעדרו לקצינים בכירים שנשאו תואר "שר" או "סרן".
המערכות בפיניקיה ופלשת
המערכה הראשונה הייתה כנגד צידון, שכן מלך צידון לולי ברח לים – בחלק הכתובות הוא מציין כי לולי ברח לקפריסין.[7] סנחריב הכניע את הערים צידון רבה וצידון זעירה, בית־זיתּי, צרפת, מַחַֿלִּיבַה, אוּשוּ, אכזיב ועכו, הערים המבוצרות של לולי, עליהן הסתמך.[8] הוא המליך במקום לולי את אתבעל על צידון, וחייב אותו למנחה שנתית,[9] ביחד עם מספר מדינות נוספות כעמון, ומואב.
המדיניות האנטי־אשורית של לולי עודדה את חזקיהו למרוד באשור, ונראה שאף נכרתה ברית בין צידון לבין יהודה.[10]
כעת סנחריב הגיע אל פלשת כדי להעניש את אשקלון, שכן מלך אשקלון, צדקא, השתתף במרד ולא העלה מיסים לאשור. במהלך המלחמה כבש סנחריב את בית־דגן, יפו, בני ברק, ואזור, ואז צר על אשקלון.[9] ובמהלך המצור נכנע צדקא והעלה מס אל סנחריב, ובכך הפסיק את המלחמה. אך למרות שנפסקה המלחמה, סירב סנחריב להשיב לו את האדמות שלו שנכבשו.
קרב אלתקה ואנשי עקרון
.JPG)
אנשי עקרון, בגלל סיבה לא ידועה, מרדו כנגד מלכם פדי, אשר היה בעל־ברית של אשור, והסגירו אותו לחזקיהו בעת שהוא כבש את ארץ פלשת, כנראה שהם לא העלו לו מיסים וסנחריב יצא להעניש גם אותם.
הפקידים, האצילים ואנשי עקרון, את פָּדִי מלכם הקשור בשבועה ובאלה לאשור נתנו באזיקי ברזל כאויב ומסרוהו לחזקיהו היהודי, ובכך פשעו. הם (אנשי עקרון) נבהלו וקראו לעזרתם את מלכי מצרים, את הקשתים, המרכבות והסוסים של מלך כוש כוח גדול מאוד, שחש לעזרתם. בסביבות העיר אֶלְתְקַה, נערכו לקרב עמי. בעזרת האל אשור אדני, נלחמתי עמם והבסתים. את בעלי המרכבות והנסיכים המצריים יחד עם בעלי המרכבות של מלך כוש לקחתי בשבי בסערת הקרב. על אֶלְתְקַה ותמנה צרתי, לכדתי ושללתי את שללן. התקרבתי אל עקרון והרגתי את הפקידים ואת האצילים אשר פשעו ותליתי גופותיהם על עמודים סביב העיר. את התושבים אשר חטאו וביזו לקחתי בשבי. שאריתם אשר לא מרדו ולא נמצא בהם חטא פקדתי לשחרר. את פָּדִי מלכם הוצאתי מתוך ירושלים והמלכתי אותו עליהם.
כמתואר, אנשי עקרון החליטו לקרוא לעזרת מצרים וכוש, ונפגשו צבאות מצרים־כוש ואשור בסמוך לאלתקה. הקרב היה קרב של רגלים ומרכבות ומוזכרות כאן המרכבות הכושיות, וככל הנראה זהו היה אחד הקרבות הגדולים במהלך המלחמה. סנחריב טוען לניצחון במערכה ואומר שלקח רבים בשבי ושלל רב. לאחר מכן צר סנחריב באלתקה ותמנה כנגד המורדים מעקרון. ככל הנראה השתמש בשיטת המצור האשורית הקלאסית, של שימוש באילי ניגוח לפריצת החומות. לאחר שכבש את המעוזות האחרונים של המורדים הפלישתיים הוא הוציא להורג ותלה רבים מן האצולה של עקרון, ואת כל המורדים.
המערכה ביהודה
המערכה האחרונה על פי המתואר במנסרה היא מלחמתו ביהודה, עם זאת לא ברור אם סדר האירועים במנסרה הוא כרונולוגי ומערכה זאת קרתה אחרי קרב אלתקה או לפניו. סנחריב כבש 46 ערים בצורות, וטוען להגליית 200,150 יהודים, אם כי חוקרים סבורים שהמספרים נמוכים בהרבה.
המצור על עזקה
סנחריב צר על עזקה, עיר שעל גבול ממלכת יהודה ופלשת, צבא אשור הסתער במתקפת רגלים, הפיל את החומות בעזרת אילי ניגוח ושרף את העיר.[11] העיר מתוארת על ידי סנחריב בתיאור שגוי כקן של נץ ובצורה כהרים רמים. הדבר מדגיש את החשיבות הטקטית של העיר, שכן היא גבוהה ומבוצרת היטב, ובה יש יתרון מובהק ליהודה. העיר עצמה הייתה ככל הנראה חמושה מאוד, שכן מלכים אשוריים היו נוהגים להתפאר בניצחונות על אויבים חזקים.
וגם המצור עצמו הוא מתאר:
"בעזרת אילי ניגוח ומתקפת רגלים, לוחמי... הם (היהודים) ראו את התקרבות פרשיי והם שמעו את שאגתו של האל האדיר אשור ולבבותם נמלאו חרדה, כך צרתי על העיר ותפשתיה, ובזזתיה, ושרפתיה באש."
אחרי ששבר את החומות עם אילי ניגוח הוא בזז את שלל העיר, כמתואר.
המצור על לכיש
ירושלים, בירת יהודה, הייתה מבוצרת בחומה הרחבה, ולפיכך פנה סנחריב אל לכיש, העיר השנייה בחשיבותה ביהודה, שהייתה קרובה לירושלים אך קלה יותר לכיבוש (אנ'). האשורים ירו חצים אל תוך החומות בעוד המגינים היהודים זרקו עליהם אבנים וירו עליהם בחצים גם כן, לבסוף האשורים פרצו את החומה בעזרת אילי ניגוח והחל קרב רגלים. לאחר הקרב האשורים הרגו יהודים רבים בפשיטת עורם ושיסוף גרונותיהם של הנשבים בעוד יהודים רבים מובלים אל סנחריב מתפללים על חייהם.[12]
המצור מתואר בתבליט לכיש, מהתמונות המוקדמות ביותר של קרב בכל ההיסטוריה, אם לא המוקדמת ביותר, אך המצור גם מתואר בקצרה בתנ"ך. מתבליט לכיש ניתן ללמוד רבות על שיטות מצור, תרבות חומרית ובין השאר גם על הצומח שהיה בסביבות לכיש בתקופת המצור.[13]
המצור על ירושלים
חזקיהו שהתכונן למרד מבעוד מועד, הורה לבנות תעלה בת 533 מטרים אל הגיחון, כי ידע שזה יעצור את אספקת המים לאשורים, בעוד שלצבאו ואנשיו בירושלים, יש מים. הדבר מתואר בכתובת השילוח שבחלוף הימים נמצאה בנקבה שאכן תוארכה לתקופת הברזל השנייה בפחמן 14 לפי קש שהיה מעורבב בטיט.
וכן מתוארת בניית הנקבה ומטרתה בתנ"ך: ”וַיִּוָּעַץ עִם שָׂרָיו וְגִבֹּרָיו לִסְתּוֹם אֶת מֵימֵי הָעֲיָנוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר וַיַּעְזְרֻהוּ: וַיִּקָּבְצוּ עַם רָב וַיִּסְתְּמוּ אֶת כָּל הַמַּעְיָנוֹת וְאֶת הַנַּחַל הַשּׁוֹטֵף בְּתוֹךְ הָאָרֶץ לֵאמֹר לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים:” (דברי הימים ב', ל"ב, ד'–ה')
כדי לעזור לחמש את העיר, חזקיהו גם שוכר שכירי חרב וערבים שילחמו בעת המצור, אך על פי סנחריב, הם נסו לפני המצור.
לאחר מכן, כמסופר בדברי הימים, חזקיהו נואם לעם ומצליח לקבל את תמיכת העם, דבר שיבוא לביטוי אחר כך בסירובם של הירושלמים להיכנע ולפתוח את החומות לאשורים.
מאחר שחזקיהו חשש שגורל יהודה יהיה כגורל הממלכה הצפונית והחליט "לקבל עליו את השתעבדותו", הוא שלח לסנחריב 300 (על פי המקור האשורי: 800) ככרות כסף ו־30 ככרות זהב, כמו כן תכשיטים וכלים רבים המוזכרים על ידי סנחריב: ”בתוספת ל-30 ככרות הזהב ו-800 ככרות כסף, אבנים יפות, פוך מובחר, יהלומים, אבני אודם גדולות, מיטות שנהב, כיסאות שנהב, עור פילים, שנהב, הובנה, תאשור, מיני סוגים של אוצרות, וכמו כן בנותיו, הרמונו, נשותיו וגבריו נגנים, ששלח אחרי לנינוה, עיר מלכותי. לשלם לי מס ולקבל את שיעבודו, הוא שלח את שליחיו.” (מנסרת סנחריב)
אך התנ"ך טוען שחזקיהו הביא לסנחריב פחות מהמתואר במנסרה, ייתכן שכותב התנ"ך לא רוצה להמעיט בכבודו ואמר שהביא פחות ממה שבאמת, או שסנחריב החליט לכתוב שהוא קיבל יותר ממה שבאמת קרה, כדי להמעיט בכבודו של חזקיהו: ”וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר חָטָאתִי שׁוּב מֵעָלַי אֵת אֲשֶׁר תִּתֵּן עָלַי אֶשָּׂא וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב: וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה' וּבְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ: בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל ה' וְאֶת הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר:"” (מלכים ב', י"ח, י"ד–ט"ז)
לאחר מכן שלח סנחריב את רבשקה, רב־סריס ותרתן כדי לשכנע את תושבי ירושלים להיכנע, סנחריב הבין שמלחמה שכזאת תהיה קשה מדי בגלל החומה הרחבה של ירושלים, והורה לנסות ולשכנע את תושבי ירושלים להיכנע ללא קרב. רבשקה נשא בשדה כובס (מקום בו כבסו בגדים ככל הנראה) נאום מבריק, בעברית, שפנה ישירות לעם ולא רק למנהיגיו, ואשר מתואר באופן מלא במלכים וישעיהו ובאופן מצומצם בדברי הימים. המראה הוביל את תושבי העיר לעמוד על החומות בציפייה לבאות, וחזקיהו שלח את שריו אליקים בן חלקיהו, יואח בן אסף ושבנא לבוא אל החומה. לאחר שתושבי ירושלים סירבו להיכנע לבקשת רבשקה, החל המצור. ”וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס וְאֶת רַבְשָׁקֵה מִן לָכִישׁ אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלָםִ וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלַםִ וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס: וַיִּקְרְאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְשֶׁבְנָה הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר:” (מלכים ב', י"ח, ט"ז–י"ח)
סנחריב עצמו לא פיקד על צבאו, אלא רבשקה, על פי ברוסוס, אלא הוא נלחם באותה העת עם מצרים, ורק כשחזר הסיג את כוחותיו חזרה אל אשור.
כמו כן מסתבר שפדי מלך עקרון, שהוא בעל ברית של אשור נשבה טרם המלחמה על ידי חזקיהו, ובמהלך המלחמה שוחרר, ככל הנראה ביחד עם ככרות הזהב והכסף, וסנחריב השיב לו את תואר המלך על עקרון.
על פי מנסרת סנחריב, כאן הסתיימה המערכה, וסנחריב אומר ששב לאשור אחרי כן וחזקיהו נותר מלך וסאל ויהודה מדינת חסות.
תעלומת נס המצור על ירושלים ושאלת עזרת ממלכת כוש
אך לעומת המנסרה, המקורות האחרים מציינים מגפה או מיתה המונית שקרתה לאשורים בעת המצור, והם טוענים שזהו הדבר אשר גרם לסנחריב לחזור לאשור. בתנ"ך מתוארת מיתה המונית של 185,000 רגלי אשור על ידי מלאך אלוהים: ”וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים:” (מלכים ב', י"ט, ל"ה)
כמו כן, הדבר מתואר על ידי הרודוטוס, אשר גורס כי גורם המיתה היה מגפת עכברים שאכלו את נשקי האשורים, ולאחר שאלה נותרו מחוסרי הגנה ונשק, החליטו להפסיק בלוחמה. יוסף בן מתתיהו מביא בספרו קדמוניות היהודים ציטוט מתוך הספר "בבילוניקה" של הסופר הבבלי ברוסוס: ”כעת כאשר סנחריב שב ממלחמתו במצרים אל ירושלים, הוא מצא את צבאו תחת רבשקה שרוי בצרה, כי אלוהים שלח מגפה על צבאו; ובלילה הראשון של המצור, כמאה וחמשת אלפים, מן סגניו ומפקדי צבאו, הושמדו.” (ציטוט מתוך בבילוניקה של ברוסוס בקדמוניות היהודים) למרות שברוסוס מתאר מיתה המונית, הוא מתאר כאן מיתה קטנה בהרבה מהמתואר בתנ"ך: 5,100 אנשים.אם כי בתרגום מקדמוניות היהודים התרגום הוא מאה שבעים וחמשה אלף (ספר י' פרק א'פסקה 5)
וכמו כן, על פי סנחריב עצמו, הוא עזב לאחר שקיבל את המס מחזקיהו, בעוד שהתנ"ך טוען שלמרות שקיבל את המס, המשיך סנחריב במלחמה.
בספר ההיסטוריה "מה אם?" גורס ההיסטוריון ויליאם הארדי מקניל שניתן לזהות את המגפה בצבא האשורי עם מחלת הכולרה (או מחלות אחרות המועברות דרך מים) בגלל חסימת המעיינות על ידי חזקיהו, ובכך גרם להרעלת מקור המים של האשורים. מקניל גם חושב שהאשורים נאלצו לסגת בגלל המחלה, ושהמקרה הזה, אשר היה נראה ניסי ליהודים, גרם לצמיחת אמונה מונותאיסטית, שבסופו של דבר תהפוך בחלוף הימים לדת היהדות. בנוסף, מקניל חושב שלמלחמה חשיבות גדולה בשל החדישות של המונותאיזם באותה העת, וגרם ליהודים לזנוח את המנהג המקובל שעם שנכבש עובד את אלוהי העם הכובש, דבר שמנע את ההתבוללות בגלות בבל, בניגוד מוחלט לגלות אשור, כמו כן, שללא הניצחון היהודי, הדתות של היהדות, הנצרות והאסלאם לא היו קיימות.
כמו כן, נותרת השאלה באשר לעזרת ממלכת כוש ליהודה, הדבר מתואר בקצרה מאוד בתנ"ך, אך עקב כתבי הרודוטוס ומנסרת סנחריב, ניתן להעריך שהעזרה היא גדולה מהמצוין בתנ"ך. תרהקה המתואר בתנ"ך מזוהה עם פרעה תהרקה ששלט במצרים, באותה העת של המלחמה היה יורש עצר, וככל הנראה פיקד על הצבא האתיופי־מצרי.
ההיסטוריון הנרי ט. אובין כתב בספרו "ההצלה של ירושלים: הברית בין העברים והאפריקאים ב־701 לפנה"ס" שהצבא האשורי הובס בירושלים על ידי הצבא של ממלכת כוש, ובעצם חושב שזאת לא הייתה המחלה שהביסה אותם אלא הצבא של תהרקה.
גרסה נוספת לסיפור ההצלה מוזכרת בדברי הנביא ישעיהו לשליחי המלך חזקיהו: "כֹּה אָמַר יְהוָה... הִנְנִי נֹתֵן בּוֹ רוּחַ, וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ; וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב, בְּאַרְצוֹ"[14] – שבשורות חשובות שהגיעו לידיעתו של סנחריב היו אמורות לגרום לו למהר לחזור לארצו ביחד עם הצבא.[15] עם זאת, תיאור זה נמצא בסתירה עם קטעים אחרים בטקסט, למשל, אלה המתארים את הגנת ה' על העיר לאחר שסנחריב שם עליה מצור. חוקרים שונים הציעו לפתור סתירה זאת באמצעות השערת התעודות, המייחסת כל אחת מגרסאותיו השונות של הסיפור למקור קדום אחר, שמוזג בהמשך יחד לתיאור הרציף במקרא.[16]
השלכות
האבדות ליהודה במרד חזקיהו מצוינות במנסרת סנחריב, הקטנה משמעותית של יהודה, וגלות המונית של, על פי סנחריב, 200,150 יהודים, אם כי בהערכות מודרניות, לא ניתן היה לעשות כן בעת ההיא, וכנראה מדובר על מספרים מצומצמים בהרבה.
"ואשר לחזקיהו היהודאי, שלא נכנע לעולי: 46 ערים בצורות, והערים הקטנות שהיו רבות באזור, בהרסם עם אילי ניגוח, על ידי הבאת כלי מצור ובהתקפות רגלים, ועל ידי חפירות וחורים תחת לחומה, צרתי עליהן ולקחתיהן. 200,150 אנשים, גדולים וקטנים, נשים וגברים, סוסים, פרדים, חמורים, גמלים בקר וכבשים ללא מספר, הבאתי משם וספרתי כשלל... את עריו, אשר בזזתי, קרעתי מאדמתו, ולמיתינתי, מלך אשדוד, פאדי, מלך עקרון, וסילי-בל, מלך עזה, נתתי אותן. וכך הקטנתי את אדמתו."
— מנסרת סנחריב
ממלכת יהודה הוקטנה דרמטית, כששטחים נרחבים ממנה הועברו לממלכות הפלשתיות עקרון, אשדוד ועזה. היא המשיכה להעלות מס לאשור במשך שארית ימיו של חזקיהו ובמשך רוב ימיו של בנו מנשה. אולם היא נותרה עצמאית למשך עוד 115 שנים, עד שנחרבה בידי ממלכת בבל, ורוב תושביה גלו לבבל, באירוע שמכונה "גלות בבל".
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
לתקופה זאת שרדו שני מקורות עיקריים: המקרא והכתבים האשוריים. מלבדם, המלחמה מתוארת בתמצות גם במקורות עתיקים משניים.
- A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012; A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014
- מנסרת סנחריב
- תבליט לכיש
- כתובת עזקה
- כתובת השילוח
- יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים
- הרודוטוס, היסטוריות
- ברוסוס, בבילוניקה – מקור זה אבד ונותרו רק קטעים בודדים ממנו שהשתמרו בכתביהם של היסטוריונים מאוחרים
מקורות מודרניים
- פנחס נאמן, מסע סנחריב לא"י בשנת 701, בית מקרא יג, 1968, עמ' 68–86
- חיים תדמור, מלחמת סנחריב ביהודה: בחינות היסטוריוגראפיות והיסטוריות, ציון נ, 1985, עמ' 65–80
- Antti Laato, Assyrian Propaganda and the Falsification of History in the Royal Inscriptions of Sennacherib, Vetus Testamentum, Vol. 45, Fasc. 2 (Apr., 1995), pp. 198–226
קישורים חיצוניים
- בוסתנאי עודד, הצלת ירושלים מידי סנחריב: הרקע לסיפור הנס, באתר מטח
פרק 07 – דברי הימים: כציפור בכלוב – על מסע סנחריב, בפודקאסט "דברי הימים" בהגשת אילן אבקסיס- פרק 50 – דברי הימים: 12 זאבים מול 60 כבשים – על מסע סנחריב לצור, בפודקאסט "דברי הימים" בהגשת אילן אבקסיס
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
