Loading AI tools
כתובת עתיקה בעברית מהתקופת המקרא, שהתגלתה על דופן נקבת השילוח בירושלים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כתובת השילוֹחַ, שהתגלתה בשנת 1880, היא כתובת בכתב עברי קדום, שנחצבה על כותל נקבת השילוח ומנציחה את רגע המפגש בין שתי קבוצות חוצבים, עם פריצת הנקבה שהוליכה את מי הגיחון שממזרח ומחוץ לחומת עיר דוד אל בריכת השילוח שבדרום-מערבהּ של עיר דוד ובתחום החומה בה הקיף חזקיהו את ירושלים.
על פי בדיקת תיארוך פחמן-14 מקורן של התעלות המכילות את הכתובת מתקופת הברזל. אף על פי שבמשך זמן רב הכתובת שויכה לימי חזקיהו, בהתבסס על המסופר בתנ"ך, קוראים שונים מציעים מועדים שונים לכתובת, והתיארוך המדויק נמצא במחלוקת.[1]
הכתובת נתגלתה בשנת 1880 על ידי קונרד שיק, אשר תיאר את התגלית במילים: "בשעה שאחד מתלמידַי (ככל הנראה מן המיסיון שבו היה מועסק)[2] ירד אל תוך החלק הדרומי של המנהרה שליד בריכת השילוח, הוא מעד בירידתו על שברי סלע ונפל למים. מששב ועמד, גילה סימנים דמויי אותיות על דופן הסלע. יצאתי למקום עם הכלים הדרושים כדי לבדוק את התגלית... מצויה שם כתובת בתוך משטח, של 8 או 10 שורות... ועד כמה שיכולתי לשפוט, האותיות הן פיניקיות". הייתה זו חוות הדעת הראשונה על כתובת השילוח. שיק, אשר לא שלט בעברית מקראית, לא פענח את הכתובת.
הכתובת נתגלתה בנקבה על חציו התחתון של פאנל מסותת, אשר חלקו העליון ריק. ייתכן שבעת הכנת הכתובת היה תכנון להוסיף דברי פתיחה בראש.
על פי בקשתו של הרמן גוּתֶה,[3] הוכנו העתקי גבס של הכתובת, אשר פוענחו בסופו של דבר על ידי הבלשן והאשורולוג הבריטי ארצ'יבלד הנרי סייס (Archibald Sayce).
הכתובת נעקרה ממקומה בשנת 1890 על ידי יווני תושב ירושלים (שנעזר לצורך כך בפלאחים תושבי סילואן), לצורך מכירתה. בשעת עקירתה נשברה הכתובת לכמה חלקים. על פי הרמן גותה, בסמוך לתקופה שבה נשדדה הכתובת, הוכנה גם כתובת מזויפת המתיימרת להיות לקוחה מהנקבה. דבר היעלמות הכתובת הובא לידיעת השלטונות על ידי מנהל המוזיאון העות'מאני באיסטנבול, ונפתחה חקירה מאומצת, שכן על פי החוק העות'מאני, הממשלה היא הבעלים של כל העתיקות המתגלות בשטחה. החקירה הובילה למעצרם של הפלאחים שהשתתפו בעקירת הכתובת, בהטלת קנס על היווני שעמד מאחורי המעשה, ובהחזרת הכתובת המקורית לידי השלטונות. לאחר מכן הוצגה הכתובת בסראייה (בניין העירייה), ולבסוף נשלחה לאיסטנבול. כיום מוצגת הכתובת במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול.
הכתובת שוחזרה באופן חלקי הודות להעתקי גבס שהוכנו ב-1880, ואולם חלק מהאותיות שנמצאו מתחת לקווי השבר לא ניתנות לקריאה יותר – והטקסט המלא של הכתובת שנחקר היום מבוסס על העתקי הגבס.[4]
במסגרת ביקור נשיא מדינת ישראל הרצוג בטורקיה ב-9 במרץ 2022, הוסכם בין ישראל לטורקיה כי טורקיה תחזיר לישראל את כתובת השילוח ששוכנת במוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול, ובתמורה תעביר ישראל לטורקיה פריט ארכאולוגי עתיק.[5]
הכתובת ידועה בסימון KAI 189.
פירוש הכתובת:
תמה הנקבה. וזה היה דבר הנקבה: בעוד החוצבים מניפים את
הגרזן אלה לקראת אלה, וכשנשארו רק שלוש אמות להינקב, נשמע קול איש
קורא אל רעו מקבוצה לקבוצה, כי הייתה זדה בסלע מימין ומשמאל. וביום
שבו הושלמה הנקבה, הכו החוצבים איש לקראת רעו גרזן לקראת גרזן. ויזרמו
המים מן המוצא אל הבריכה לאורך 1,200 אמה,
ומאה אמה היה עומק הסלע מפני השטח מעל ראש החוצבים.
המילה הראשונה מחוקה, וככל הנראה היה כתוב "תמה". המפעל המתואר בכתובת נקרא בה "נקבה", כלומר נקיבה, חציבה מצד לצד, ולפיכך "יום הנקיבה" (שורות 3–4) הוא יום המפגש בין שתי קבוצות החוצבים ויצירת הנקב שאפשר את מעבר המים במנהרה.[6] המילה "זדה" (שורה 3) היא מילה יחידאית, שאינה מופיעה כלל במקרא ובמקורות אחרים; משמעה על פי ההקשר הוא 'סדק'. הנחה זו מניחה את היסוד לאחת מהתשובות האפשריות לבעיה שהעלו חוקרים בדבר אפשרות פגישתם של שתי קבוצות החוצבות בסלע זו לכיוון זו במעבה הגבעה. היו חוקרים שהניחו כי היה קיים סדק קרסטי רצוף מתחילת הנקבה ועד סופה, ואילו החוצבים רק הרחיבו אותו; למעשה, קיים סדק רצוף רק בחלק המרכזי של הנקבה, סמוך למקום המפגש. היו שהציעו לפרש את המילה "זדה" כ"סטייה", אולי בשל הפניות חסרות המוצא שנמצאו במספר מקומות לאורך מסלול המנהרה. יש המקשרים את המילה לביטוי המקראי "המים הזידונים".[7][6]
מכתובת זו ניתן ללמוד עוד על המעבר מכתיב חסר אמות קריאה לכתיב עם אמות קריאה. אף על פי שרוב התוכן מורכב מכתיב חסר, המילה "בעוד" בשורה הראשונה כתובה כתיב מלא, וכך גם המילה "המוצא" (שורה 5). ייתכן שיש כאן עדות לראשית השימוש בכתיב מלא – צורה שהתפשטה מאוד בתקופת בית שני, כפי שעולה גם ממגילות קומראן. לחלופין, ייתכן שיש כאן עדות הפוכה, על כך שהאות ו' בשתי המילים הללו הייתה עיצורית בעברית של אותה התקופה, ונהגתה כעיצור לכל דבר.
כתובת השילוח כתובה על אבן, ואף על פי כן הכתב בה דומה מאוד לזה שבכתובות על חרס מאותה התקופה (כגון הכתב של חרסי שומרון), וכמו כתובות אלו על החרס, גם כתובת השילוח כתובה למעשה בכתב קורסיבי. ניתן לראות זאת, בין השאר, בקווית הקטנה בימין הקו התחתון של האות זי"ן ובקווית דומה באותו מקום בתחתית האות צד"י, שמטרתן ליצור רצף תנועה לאות הבאה, אלא שאין בכך צורך בכתיבה על אבן.[8]
הכתובת מעידה שהמרחק מן המוצא אל הבריכה הוא אלף ומאתים אמה ובכך מוכיחה שאורך יחידת המדה אמה הוא כ-44.4 ס"מ. כי אורך הנקבה הוא כ-533 מטרים.
נראה כי כתובת השילוח אינה כתובת מלכותית, שכן לא נזכר בה שמו של המלך, כמקובל בכתובות הנצחה. יתרה מכך, הכתובת ממוקמת בנקודה שאין אליה גישה נוחה, ולמעשה נראה כאילו לא נועדה להיראות לעיני עוברי אורח. מתוך ניסוח הדברים, נראה כאילו הם נכתבו מנקודת מבטם של החוצבים, או במטרה להנציח אותם.[9]
גם סגנונה של הכתובת אינו של כתובות הנצחה. הכתובת למעשה מספרת כיצד נוצרה הנקיבה – מפגש החוצבים והרגע הדרמטי שבו נוצר מעבר המים, וזאת מבלי לתאר כלל את התכנון או הביצוע המרשים של המפעל ההנדסי.[9]
הכתובת כתובה בעברית מקראית, ובמבנה של סיפור קצר. בשלוש השורות הראשונות נעשה שימוש בביטויים שמטרתם להגביר את המתח, כגון "בעוד" (שורות 1–2) ו"ביום הנקיבה", כאשר בסוף השורה הרביעית מגיע המתח לשיאו עם מפגש הגרזנים.[6]
חוקרים זיהו בכתובת השילוח מבנה שמצוי במקומות שונים במקרא, של נוסחת פירוט שנפתחת בביטוי "וזה הדבר" ומטרתה להסביר ביטוי שמופיע בשורות הקודמות. לפיכך ייתכן שהטקסט כולו הועתק מטקסט ספרותי גדול יותר.[6]
בשל סגנון כתיבתה הספרותי של הכתובת, היו אף חוקרים שטענו שמדובר בקטע מתוך היצירה האבודה "ספר דברי הימים למלכי יהודה" המוזכר בספר מלכים א'.[10]
מכיוון שהכתובת חקוקה בכתב העברי הקדום, שרווח בתקופת הברזל, והיא חקוקה על דופן המנהרה, הרי שהיא מעניקה את זמן חקיקתה לזמן חציבת המנהרה.
התיארוך המקובל של הכתובת ושל המפעל כולו, הוא לתקופת שלטונו של חזקיהו מלך יהודה בסוף המאה ה-8 לפנה"ס, ולהכנות לקראת מסע סנחריב בארץ ישראל, כפי שמתואר במקרא:[11] ”וְיֶתֶר דִּבְרֵי חִזְקִיָּהוּ וְכָל גְּבוּרָתוֹ וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַבְּרֵכָה וְאֶת הַתְּעָלָה וַיָּבֵא אֶת הַמַּיִם הָעִירָה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה”.[12] וכן: ”וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד וַיַּצְלַח יְחִזְקִיָּהוּ בְּכָל מַעֲשֵׂהוּ”.[13]
בדיקת תיארוך פחמן-14 של צמחים חד שנתיים בטיח העלתה שטווח הזמן האפשרי לכתובת נע בין השנים 800–660 לפני הספירה, פרק זמן הכולל בתוכו את תקופת שלטונו של חזקיהו, אולם גם את תקופת שלטונם של מלכים אחרים.[1]
לצד ההנחה הראשונית שמדובר בכתובת שבוצעה בימי חזקיהו, בעקבות הפרשנות מן התיאור המקראי, הוצעו תאריכים שונים לכתובת. ישנם חוקרים המטילים ספק בשיוכה של המנהרה למפעליו של חזקיהו בזמן המצור, בין השאר עקב אי-התאמתה של פעולת נקיבה איטית ומתוכננת לזמן מלחמה, כמו גם חוסר מתאם מובהק לטקסט המקראי.[1][14] גם אל מול הדעה הרואה את מפעל חציבת הנקבה, יחד עם מפעלי מים אחרים מאותה תקופה, כמפעל שנועד למטרת השקיית גן המלך המפואר, אולי בהשפעת גני נינוה, הועלו נימוקים נגדיים.[14][דרוש מקור]
חופרי עיר דוד העלו את האפשרות שהמפעל נעשה, או לפחות החל, כבר בתקופת שלטונו של עוזיהו מלך יהודה, במחצית הראשונה של המאה ה-8 לפנה"ס.[11] עם זאת, לאור אופייה הספרותי של הכתובת, ניתן להניח שהיא נכתבה זמן מה לאחר המאורע, כלומר בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס.[11]
חוקר המקרא יגאל בן-נון הציע שהכתובת שנמצאה היא העתק של כתובת מקורית קדומה יותר מימי מנשה מלך יהודה, שבן-נון מעריך שבימיו נחצבו התעלות בפועל. על פי הערכתו, הכתובת – שלא נותנת קרדיט לאף מלך, בשונה מהסגנון המקובל בכתובות הקדשה מלכותיות במזרח הקדום – הועתקה מחדש בימי המלך יאשיהו ללא הקרדיט למנשה מן הכתובת המקורית.[1][15]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
