אנטוניו דה אוליביירה סלזאר

אנטוניו דה אוליביירה סלזאר (בפורטוגזית: António de Oliveira Salazar;‏ 28 באפריל 1889 – 27 ביולי 1970) היה רודן פורטוגזי, אשר שלט שלטון יחיד בפורטוגל בין השנים 1932–1968.

אנטוניו דה אוליביירה סלזאר
António de Oliveira Salazar

לידה	28 באפריל 1889 ממלכת פורטוגל וימיירו (פור'), ממלכת פורטוגל
פטירה	27 ביולי 1970 (בגיל 81) פורטוגל ליסבון, פורטוגל
מדינה	פורטוגל פורטוגל
מקום קבורה	פורטוגל סנטה קומבה דאום (פור')
השכלה	אוניברסיטת קוימברה
מפלגה	האיחוד הלאומי
ראש ממשלת פורטוגל 5 ביולי 1932 – 27 בספטמבר 1968 (36 שנים) → דומינגוס אוליביירה מרסלו קייטנו ←
נשיא פורטוגל (זמני) 18 באפריל 1951 – 21 ביולי 1951 (95 ימים) → אושקר קרמונה פרנסישקו קראביירו לופש ←
פרסים והוקרה
קולר מסדר איזבלה הקתולית (1939) הצלב הגדול דרגה ראשונה של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1953) צווארון מסדר אלפונוסו העשירי החכם (1949) הצלב הגדול של מסדר החרב של יעקב הקדוש צווארון מסדר הנסיך אנריקה הצלב הגדול של מסדר המגדל והחרב הצלב הגדול של מסדר האימפריה הקולוניאלית
חתימה

ביוגרפיה

בית משפחתו של סלזאר בסנטה קומבה דאום

אנטוניו דה אוליביירה סלזאר נולד ב-28 באפריל 1889 בכפר וימיירו (פור') בפרברי העיירה סנטה קומבה דאום (Santa Comba Dão), ממלכת פורטוגל. אנטוניו היה הבן החמישי והצעיר. משפחתו הייתה בת למעמד הביניים-הנמוך ובעלת יציבות כלכלית מספקת להענקת חינוך לילדים. בווימיירו עצמה לא היה בית ספר, ואנטוניו למד בילדותו בביתו של מורה מקומי. בציוניו בלימודים אלו קיבל אנטוניו 10 מתוך 20 בבחינה בכתב אך 18 מתוך 20 בבחינה המילולית. מאוחר יותר נטען שכאשר נודע לו על הציון במבחן המילולי, התאכזב וטען שיכול היה להשיג הצטיינות. לימים טענה אחותו, מרתה, כי בצעירותו היה אנטוניו אדיב מאוד אך לא נהג לשחק רבות כבני גילו. במקום זאת נהג לצאת להליכות ארוכות עם כלבו. אנטוניו היה ילד ביישן וקרוב מאוד לאמו. רק בשלב מאוחר יותר, כאשר החל בלימודים אקדמיים ברמה גבוהה, הפך לאדם חברותי יותר כלפי הסובבים אותו והפך לתלמיד מקובל מבחינה חברתית.

מכיוון שלא היה בית ספר בווימיירו ובית הספר המקומי בסנטה קומבה דאו היה עמוס בתלמידים, נשלח אנטוניו ללמוד תחת המחנך ז'וזה אדוארדו, אשר חינך כ-30 תלמידים לקראת בחינות הבגרות לפי דרישות החינוך הממלכתי. בשל הקשיים הכלכליים של המשפחה, העריכו הוריו של אנטוניו שהחינוך הטוב ביותר עבור בנם יהיה במערכת הסמינרים הפורטוגזית. באותה העת, קודם להפלת המלוכה הפורטוגזית בשנת 1910, הייתה הממשלה אחראית על שכרם של כמרים. על כן בגיל 11, בשנת 1900, נשלח אנטוניו בידי הוריו ללמוד בסמינר בוויזאו (Viseu), צפון-מרכז פורטוגל. בשנת 1905 סיים אנטוניו את ההכנות של הסמינר לקראת הלימודים הגבוהים של המוסד והשיג ציונים גבוהים בלימודי פורטוגזית, צרפתית והיסטוריה. בשלוש השנים הבאות השלים את לימודי התאולוגיה שלו ובשנת 1908 סיים את לימודיו במקום הראשון בכיתתו. לאחר רצח מלך פורטוגל ויורשו ב-1908 כתב אנטוניו על חששותיו מפני עתידה של פורטוגל לנוכח התגברות המאבק בין המלוכנים והרפובליקנים.

רישום הולדתו של אנטוניו דה אוליביירה סלזאר

לאחר מכן באותה השנה הניח סלזאר את התשתית לקריירה הפוליטית העתידית שלו, כאשר החליט להמשיך בקריירה אקדמית במקום קריירה דתית. סלזאר החל לעבוד למחייתו כמורה בבית הספר התיכון הדתי בוויזאו, שהיה במרחק צעידה קצרה מהסמינר המקומי. בהמשך קידם סלזאר את דעותיו הפוליטיות באמצעות מעורבות בכתיבת עיתון מקומי. ברשימותיו בעיתון הציג סלזאר דעות שנחשבו לא מקובלות, כאשר מחד תמך בחלק מהרפורמות שהוצעו בידי הרפובליקנים ומאידך הגן על זכויותיה של הכנסייה. סלזאר קידם - למרות גילו הצעיר - חזון עבור עתידה של פורטוגל, שבו קיבל את העובדה כי ארצו לא תהיה למעצמה תעשייתית אך העריך כי תוכל להפוך לארץ משקיעים וכלכלנים בעלי רגש לאומי חזק אשר יוכלו בכך לתמוך בקידומה מחדש של פורטוגל למעמד של מעצמה קולוניאלית. את האידיאל שלו בנוגע לעתידה של פורטוגל הציג סלזאר בנאום במלאת 269 שנים למלחמת השבת הכתר הפורטוגזי. בשנת 1910 קבע סלזאר את מסלול החיים שייעד לעצמו כאשר נרשם ללמוד באוניברסיטת קוימברה היוקרתית. עקב מעמדה הייתה האוניברסיטה מרכז התפתחותו של השיח הפוליטי-חברתי בפורטוגל.

מסטודנט למרצה בקוימברה

מספר חודשים לאחר שנרשם לאוניברסיטה והחל בלימודיו, התחוללה מהפכת אוקטובר בפורטוגל, שבה מנואל השני, מלך פורטוגל הודח מהשלטון בהפיכה ואיתו הסתיימה המלוכה והוחלפה ברפובליקה הפורטוגזית הראשונה. הממשל החדש היה חסר בסיס שלטוני פוליטי יציב ובעשור הבא נערכו בפורטוגל סדרת הפיכות נוספות אשר החלישו את הסדר המדיני מבית ואת המעמד הבינלאומי של פורטוגל מחוץ. בהמשך, במסגרת לימודיו, הצטרף סלזאר אל המרכז האקדמי הדמוקרטי-נוצרי (CADC). אף על פי שהארגון לא דגל בקידום דעה פוליטית, הוא עשה זאת בזהירות רבה, תמך בשימור מעמדה של הכנסייה אך לא של המלוכה כדי לא להשיג תדמית של מתנגד הממשל הקיים. בדצמבר 1912 העניק סלזאר, לראשונה, נאום מעמיק בנושאים פוליטיים עבור קהל סטודנטים. במהלך הנאום העריך סלזאר כי לנוכח שינוי על מוסד המשפחה להישאר כפי שהוא ללא הפרעה או השפעה שכן לטענתו המשפחה היא בסיס החינוך של האדם ובסיס יציבותו.

מאוחר יותר טען סלזאר כי העבודה לא נועדה רק לפרנסה אלא היא כשלעצמה בית ספר לערכים. בבחינה פוליטית טען סלזאר כי הקתולים אינם צריכים לצפות לחמלה מצד הגורמים החילונים שהנהיגו את הרפובליקה החדשה ואת מוסדותיה. כמו כן, סלזאר פעל להציג את הדת עבור הפלג הפוליטי הרפובליקני לא כאויבת של הקידמה, אלא בסיס עבור ערכי מוסריות, חברה ויציבות. בעוד ה-CADC השיג יוקרה וחשיבות במפה הפוליטית הלאומית של פורטוגל, הוא לא היה הארגון הפוליטי היחיד שהתנגד למדיניות של הרפובליקה החדשה. למעשה, בשנת 1914 הוקם בקוימברה ארגון פוליטי נוסף שהתנגד למדיניות הממשל; התנועה האינטגרליסטית הלוזיטנית. באותה העת החל סלזאר להתעניין יותר בכתביהם של גוסטב לה בון וחוקרים נוספים שעסקו בהתנהלות חברתית ופוליטית. בעת ההיא ביקש סלזאר את ידה של ז'וליה פאיש סטראו, שאביה היה הסנדק של סלזאר, ונאלץ לקבל סירוב מצד משפחתה. הסירוב של משפחת פאיש סטראו נבעה בעיקרה מהפרש המעמדות, שכן סלזאר נולד למעמד הביניים הנמוך לעומת בני פאיש סטראו שהיו בני המעמד הבינוני-גבוהה והיו בעלי קשרים לחברה הגבוהה של פורטוגל.

בהמשך לקה סלזאר בדיכאון. ככל הנראה הסיבה העיקרית לכך הייתה הסירוב. ייתכן שסירוב זה היה גורם מרכזי לכך שסלזאר מעולם לא נישא בחייו והיה חסר ילדים ביולוגיים אך שמר על קשרים רומנטיים עם מספר נשים במהלך חייו. בשנת 1914 סיים סלזאר את לימודיו באוניברסיטת קוימברה, לאחר שקודם כיתה בשנה הודות להתקדמותו בחומר, וסיים את לימודיו עם ציון סופי של 19 מתוך 20. למרות ההישג שהעלה את מעמדו החברתי של סלזאר, הוא נותר בדיכאון לזמן מה ולעיתים לא יצא מביתו במשך ימים שלמים. כדי לרומם את מצב רוחו, חברו של סלזאר וחבר ה-CADC, מנואל גונסלבש סרז'יירה (Manuel Gonçalves Cerejeira) - לימים הפטריארך של ליסבון - הציע לסלזאר שיעבור לביתו למספר ימים. בהמשך התמנה סלזאר לעוזר מרצה בקוימברה במחלקת מדעי הכלכלה של האוניברסיטה. בשנת 1915 חיבר ופרסם סלזאר שתי מסות בנושאי כלכלה. לפי מסות אלו ביסס סלזאר את מדיניותו הכלכלית לימים; את תמיכתו ברפורמה כלכלית וקידום תקן המתכת, כמו גם הסדר תקציב מדינה מאוזן. סלזאר טען כי יציבות כלכלית מבית לשעצמה תתרום בפתיחת שווקים חדשים עבור פורטוגל.

בשנת 1916, לאחר פטירתו של הפרופסור הראשי במחלקת מדעי הכלכלה של אוניברסיטת קוימברה, סלזאר התמנה לתפקיד. באפריל 1918, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בה לחמה פורטוגל לצד מדינות ההסכמה, נקבע כי סלזאר לא היה כשיר לשירות בכוחות המזוינים של פורטוגל והועלה לדרגת פרופסור מן המניין מטעם האוניברסיטה. במאי אותה השנה ניתן לו התואר דוקטור למשפטים. לנוכח סדרת משברים פוליטיים והפיכות שלטוניות רשם סלזאר בחסות משבר אספקת הייבוא לפורטוגל על הצורך בהורדת ההשענות הכלכלית על ייבוא, שימוש נרחב יותר במשאבים פנימיים עבור הגברת הייצור הלאומי ובניית תשתיות חדשות כגון מסילות ברזל ובתי חרושת. למרות המלחמה במעצמות המרכז, סלזאר הביע את התרשמותו מכוח הייצור התעשייתי של הקיסרות הגרמנית לאורכה של המלחמה. עם הזמן כתביו של סלזאר נעו מרישומים כלכליים לרישומים פוליטיים לגמרי, עת הזהיר מפני פגיעה בסולידריות הלאומית לנוכח חוסר היציבות. סלזאר טען שהממשלה פועלת ישירות נגד המגזר הפרטי והתנגד למעורבות במלחמה. לחיזוק טענותיו הציג את הרסטורציה הספרדית אשר שמרה על נייטרליות וחוותה הצלחה כלכלית מסחררת לנוכח העובדה שיכלה לסחור עם שני הצדדים במלחמה.

הגנרל מנואל גומש דה קושטה במהלך הפיכת 28 במאי 1926. שהקימה את הדיקטטורה הלאומית

קריירה פוליטית מוקדמת (1919 - 1926)

ערך מורחב – הדיקטטורה הלאומית

בדצמבר 1918 נרצח סידוניו פאיש, הדיקטטור הצבאי של פורטוגל, בהתנקשות פוליטית. מותו הוביל לנפילת המשטר הצבאי ולכאוס פוליטי שבמהלכו התקיים ניסיון כושל להפיכה פרו-מלוכנית בצפון פורטוגל, שכשלה. כתוצאה מניסיון ההפיכה הפרו-מלוכני, החלה הממשלה הרפובליקנית ברדיפת פעילים פוליטיים תומכי המלוכה. נציג של הממשלה הושם במשרה מנהלית באוניברסיטת קוימברה וסלזאר, לצד פעילים פוליטיים אחרים, היה תחת מעקב של הממשל. לפי רישומיו בכתב העת אס נובידאס העריכו גורמים בממשל כי סלזאר היה אופוזיציונר מסוכן. במאי 1919 התמודד בבחירות לרשות המחוקקת בתור נציג מחוז ויאנה דו קשטלו (Viana do Castelo). לאחר שהפסיד בבחירות והועמד למשפט על התנגדותו לממשל, טען סלזאר כי אין הממשל יודע בוודאות מה נטייתו הפוליטית ואין בסמכותו להאשים ללא הצדקה לכך ושהוא עצמו לא מהווה סכנה פוליטית לממשל שכן לא הצליח לנצח אף בבחירות מחוזיות מינוריות. בכל רישומיו בכתבי עת, הציג סלזאר מצב כלכלי-מדיני אך לא הציג בפומבי את דעתו האישית כך שעל הקורא היה להניח לפי הכתוב מהם האינטרסים של הכותב. למעשה, חלק סלזאר על רוב התנועה המונרכיסטית בהתנגדותה לרפורמות החברתיות של האפיפיור לאו השלושה-עשר. בסופו של המשפט החליט חבר המושבעים לטובת סלזאר.

עם הזמן, התגברה השפעתו של סלזאר במפלגת המרכז הקתולית (CCP), שחסרה מנהיג כריזמטי. תחת הנהגתו של אנטוניו לנונאטו הנהיגה המפלגה מצע פוליטי פרגמטי שכלל שיתוף פעולה עם הרפובליקה והגנה על מוסדות הדת. מכיוון שהמפלגה הייתה בעלת מספר מועט של נציגים באספת הרפובליקה היא פעלה לבחור אישים בעלי מוניטין ציבורי רחב להתחרות על המושבים הפוליטיים. ביולי 1921 רשמו חברי המפלגה את סלזאר כנציג מטעמם בבחירות לנציגות פרלמנטרית מחוזית. אף על פי שבתחילה הביע סלזאר את התנגדותו לתפקיד, הוא ניצח בבחירות והפך לחבר האספה הרפובליקנית בליסבון. ב-25 ביולי הופיע סלזאר בטקס פתיחת הפרלמנט, זאת אף על פי שהעדיף להישאר ולהמשיך את הקריירה האקדמית שלו. למרות תפקידו המשיך לעבוד בקוימברה ולא נפגע בסדרת ההתנקשויות הפוליטיות בתומכי משטר פאיש והמלוכה שהתרחשו באוקטובר 1921 וכללו את ההתנקשות בראש הממשלה אנטוניו גראנז'ו (פור'). בשנים הבאות היה סלזאר מעורב ב-CCP במקביל לעבודתו באוניברסיטת קוימברה, וקרא להסדר מעמדי יציב והשבת הסדר השלטוני והיציבות.

בשנת 1925 התמודד סלזאר פעם נוספת לנציגות מחוזית לאספת הרפובליקה, הפעם מרצונו, והפסיד בבחירות. ב-28 במאי 1926 התרחשה הפיכה צבאית נוספת בפורטוגל שהפילה את משטר הרפובליקה והקימה את הדיקטטורה הלאומית. הגנרל מנואל גומש דה קושטה (Manuel Gomes da Costa), בתמיכת התנועה האינטגרליסטית הלוזיטנית, הפך לראש ממשלה ונשיא פורטוגל מטעם המשטר הדיקטטורי החדש. במסגרת הסדר מחודש של המנהל המדיני וחלוקת המשרות המדיניות בידי הממשל הדיקטטורי, מינו גומש דה קושטה ושאר מנהיגי החונטה הצבאית את סלזאר לשר האוצר של פורטוגל, בתקווה שישים סוף לחוסר היציבות הכלכלית שרדפה את פורטוגל מזה עשרות שנים. סלזאר ביקר בליסבון ולאחר שחזה במנהל החדש החליט לשוב לקוימברה וסירב להצעת התפקיד מטעם המשטר. עקב לחץ מצד מקורביו שב סלזאר לליסבון והושבע לתפקיד שר האוצר ב-3 ביוני 1926 מאחורי דלתות סגורות. המשטר הסכים לחלק מינורי בלבד מהרפורמות הכלכליות שהציע סלזאר ומאחורי הקלעים מינה דה פקטו שר אוצר חדש. בהבינו את המצב, התפטר סלזאר מהתפקיד קצת יותר משבועיים לאחר שהושבע.

ב-17 בנובמבר 1926 נפטרה אמו של סלזאר ובשבוע האחרון לחייה, בהיותה על ערש דווי, היה סלזאר לצידה. לאחר מכן החליט להתרכז בקריירה שלו להשגת משרה פוליטית בעלת השפעה שדרכה יוכל לפתור את המדינה מחוליה הכלכלי המתמשך. בשנת 1927 נפתחו עבור סלזאר מקורות מידע חדשים על המצב הכלכלי ויחס המשטר, אשר תרמו לשיפור כתביו האקדמיים והעיתונאיים. בסופו של דבר פרסם דו"ח שכלל את מצעו הכלכלי ובין לבין דרש רפורמה במערכת ההכנסות, הורדת לחץ הייצור על המגזר החקלאי, העלאת המיסים על רכוש עירוני וביטול המס הפרוגרסיבי על הכנסות של האזרח. הדו"ח הגיע לגורמים בממשל שהתעלמו ממנו לחלוטין, ביניהם שר האוצר שהחליף את סלזאר. במסגרת פעילותו של סלזאר להביא את הרפורמות הכלכליות שהציע לכדי השפעה, סירב להיות מעורב בניסיון הפיכה צבאית בטענה שיישאר נאמן למשטר הקיים. מאוחר יותר ביקר סלזאר בצרפת ובלגיה, באוגוסט 1927. בשנת 1928, לנוכח התמשכותו של המשבר הכלכלי, נשיא פורטוגל מטעם הדיקטטורה הלאומית, אושקר קרמונה, ביקש מסלזאר לקבל את תפקיד שר האוצר והלה הסכים.

שר האוצר של פורטוגל

מינויו, מעמדו ועמדתו בממשלה

קודם מינויו של סלזאר לשר האוצר, עלתה התרעומת הציבורית על הממשלה. עקב העובדה שפורטוגל הייתה עמוק בתוך חובות כלכליים למשקיעים זרים, בהם האימפריה הבריטית וארצות הברית, הוצעה תמיכה כלכלית עבורה מטעם חבר הלאומים. לפי ההצעה, במקרה של אי-יכולת לשלם את החובות למרות התמיכה הכספית (שתהיה למעין הלוואה ומכאן תוכל ליצור חוב נוסף), פורטוגל תאבד את עצמאותה הכלכלית ותעביר סמכויות וזיכיונות עבור לחבר הלאומים. האפשרות שהמשלה תאשר את ההצעה הובילה לפרוץ גל מחאות ברחבי פורטוגל וסלזאר פרסם סדרת מאמרים עיתונאיים נגד הממשלה חסרת היכולת. בכתביו, סלזאר האשים את הממשלה הדיקטטורית כחסרת יכולת לייצב את המדינה וטען כי אין להפקיד בידה סמכויות חוקתיות לנוכח חוסר היכולת שלה. סלזאר קרא למהפכה אזרחית שתשנה את פני הלאומיות הפורטוגזית. במרץ 1928 יצא בנאום "שתי הכלכלות"; האחרון בנאומיו מטעם ה-CCP, איפה שהביע את התנגדותו המרה למטריאליזם וקרא למעורבות המוסר הקתולי בממשל כדי להשיג את תמיכת המוני העם הדתיים. לפני שקיבל את המשרה, סלזאר וידא עם קרמונה כי תנתן לו יד חופשית בהטלת וטו על כל הוצאה ממשלתית שהיא, לא רק של משרד האוצר אלא של כל משרדי הממשלה. ב-27 באפריל הושבע סלזאר לשר האוצר, וקודם לכן הביע ביומנו - בין לבין - את חששותיו מפני המשרה ומפני האפשרות שיכשל בניסיון להעביר את הרפורמות שהציע מהתאוריה לפועל. סלזאר מצא את עצמו שר אזרחי בעל קריירה אקדמית בקבינט שהיה מלא באנשי צבא. עשרה ימים בלבד לפני מינויו של סלזאר לשר האוצר, התמנה הגנרל ז'וזה ויסנטה דה פראיטאש (José Vicente de Freitas) לראש ממשלה. פראיטאש, אמנם תומך הדמוקרטיה, היה מעורב בפלג הרפובליקני-השמרן של הצבא, לצד הנשיא קרמונה, אשר קרא להשיב את חוקת 1911 לפורטוגל, לחזק את מעמדה של הרשות המבצעת, להסדיר מחדש את המערכת המפלגתית ורק אז להשיב את המדינה להיות לדמוקרטיה פרלמנטרית. סלזאר נחשב להיות מהמצדדים של הפלג השמרני-אוטוקרטי בממשלה, שפעל להקים משטר חד-מפלגתי במטרה להסדיר יציבות שלטונית עבור פעילות ממשל סדירה. נוסף על כך, התנועה תמכה במערכת כלכלית קורפורטיסטית.

הפלג השלישי בתוך הממשל הצבאי היו האינטגרליסטים הלוזיטנים, אשר הושפעו רבות מאיטליה הפשיסטית ובמידה פחותה יותר גם מתנועת הפלנחה הספרדית ומהנאציזם. כדי לנהל את המשבר הכלכלי הכבד שפורטוגל הייתה נתונה בתוכו, סלזאר הגיש ארבע דרישות עבור הסכמתו לקחת את המשרה: 1. כל משרדי הממשלה יפעלו בתחומי התקציב שיורשה בידי משרד האוצר. 2. כל ההעברות הכספיות שמשפיעות על הוצאות והכנסות האוצר הלאומי יעברו בהסכמה עם הנהגת משרד האוצר לפני שיוצאו לפועל. 3. לשר האוצר תהיה (כאמור) יד חופשית בהטלת וטו על כל ההוצאות הממשלתיות. 4. משרד האוצר יהיה אחראי על ניהול שיתוף הפעולה בין משרדי הממשלה השונים כדי להשגיח על מצב ההוצאות.

פעילותו ליצוב הכלכלה הפורטוגזית

זמן קצר לאחר מינויו הציג סלזאר בפני התקשורת את תוכניתו לשיקום כלכלי, וקבע ארבעה גורמים שמקשים על התפתחותה הכלכלית של פורטוגל: המצב הכלכלי הנתון, התנהלותה הכלכלית של הממשלה, המחסור בהסדר מעמדי ברור בבחינת הפיתוח הכלכלי והחברתי ולבסוף - חוסר היציבות הפוליטית שרדפה את פורטוגל. בראש סדר העדיפויות של פורטוגל עמד המצב הכלכלי הנתון, שבמסגרתו היה צורך לייצב את התקציב הלאומי. במשך 90 השנים שקדמו ל-1928 העבירה פורטוגל תקציב יציב רק פעמיים. ב-20 במאי ארגן סלזאר ועידה להכנת תקציב יציב, אשר היה גמור עד סוף יולי. התקציב שהוצע קיצץ הוצאות ב-140,000 קאנטו והעלה הכנסות ב-200,000. התקציב החדש הסדיר מיסים חדשים והעלה קיימים וקיצץ מההכנסות של בירוקרטים, קציני צבא ואף פנסיונרים. הקיצוץ בהכנסותיהם של קציני צבא הוביל את סלזאר להישאר עם עין פתוחה בנוגע לפלגים השונים בממשלה הצבאית שבה הוא פעל. בתוך שנה אחת של פעילות התקציב עודפי הממשלה עלו מ-1,500 קאנטו בשנה שקדמה למעל 282,000 קאנטו.

לייצוב הכלכלה הפנימית של פורטוגל הייתה השפעה חיצונית בכך שמשכה משקיעים מבחוץ והפכה אותה למדינה שאפשר לסמוך עליה בעניין מילוי חובות כספיים. זמן קצר מאוחר יותר שלח סלזאר את ידידו, מאריו דה פיגיירדו, בראש משלחת ללונדון שהיו לה שתי מטרות: הראשונה הייתה לחזק את יוקרתו הציבורית של סלזאר בידי סיום החוב הכלכלי של פורטוגל אל האימפריה הבריטית - מטרה אשר צלחה, והמטרה השנייה הייתה לקחת הלוואה מבריטניה - מטרה אשר כשלה. ההנהגה הבריטית לא בטחה ביציבות הכלכלית של פורטוגל אחרי שנה אחת בלבד שבה היא הוכיחה את עצמה. סלזאר לא נרתע מהסירוב והאמין שעם הזמן ישוב אמון המשקיעים בפורטוגל. כמו כן, העריך בצורה נכונה כי תושייתו הכלכלית תביא להאדרת שמו בעיתונאות החיצונית. בשנת 1929 טען עיתון הטיימס הבריטי כך: ”סלזאר צלח עד כה בהשגת מידה טובה של הצלחה; הוא הצליח לייצב את התקציב, לארגן מחדש את המס, להפיג את הלחץ על האוצר, להגדיל את עודפי הזהב, לחזק את המסחר, להוריד את שער הבנק ל-1% ולהפיל את בעיית הכלכלה הקולוניאלית - כל זאת בשנה.”

סלזאר הוביל את הכלכלה הפורטוגזית לעצמאות מהישענות כלכלית מרובה על ארצות אחרות. כאשר פרץ השפל הגדול שפגע קשות בפורטוגזים שחיו בחו"ל, בעיקר תושבי הרפובליקה הברזילאית הראשונה, פורטוגל עברה את המשבר בקלות רבה, בעיקר ביחס לשאר מדינות מערב אירופה. במסגרת התקציבים הלאומיים החדשים שהעביר סלזאר עלתה התמיכה הממשלתית לטיפוח הייצור התעשייתי והחקלאי של פורטוגל והחלה מדיניות פרוטקציוניזם בבחינת המסחר כדי להגן תחילה על התפתחותה של הכלכלה הפנימית. סלזאר פיתח את מוסד הפיקדון הלאומי למעין סוכנות תעשייתית לאומית. הודות לעודפים הכלכליים, מוסד הפיקדון הלאומי יכול היה לתמוך בתשתיות ציבוריות שכללו שכונות חדשות עבור פועלים, כבישים, בתי ספר, תעלות מים, גשרים ואף נמלים לחופי האוקיינוס האטלנטי. תחת פיקוחו של סלזאר, ליסבון עצמה עברה מהפך שכלל עשרות תשתיות ציבוריות חדשות. בין התשתיות היו מנגנוני הפצת מסחר חדשים שנועדו להביא סחורות מיובאות במהרה לתוך מערכת השוק הכלכלית הפנים-מדינית של פורטוגל מאז הגעתם אל תוך המדינה.

סלזאר כמו כן הנהיג את "פרויקט הדגן" (על שם "הקרב על הדגן"; פרויקט כלכלי של בניטו מוסוליני, הדיקטטור של ממלכת איטליה), אשר נועד להביא את פורטוגל למעמד של עצמאות כלכלית בבחינת ייצור דגנים, כדי שפורטוגל לא תשען עוד על רחמי מדינות אחרות בעבור משאבי מזון. הממשלה העניקה מענקים לחקלאים לפי כמות ייצור הדגן שלהם והעבירה קרקעות נרחבות עבור גידולים חקלאיים. הממשלה עצמה הייתה אחראית על פיזור הייצור החקלאי ברחבי פורטוגל דרך נתיבי התחבורה שנבנו במסגרת התשתיות הציבוריות. בתוך כל זאת, היו אלו הקונים שספגו את המכה הקשה לנוכח "פרויקט הדגן" עקב עליית מחירים. לנוכח המשבר הכלכלי העולמי נראתה פורטוגל כגורם להערצה. הממשלה העניקה הלוואות בסך עד 450 אשקודו עבור כל דונם של גידולי דגן. נוסף על כך, מטעם הממשלה הוענקו מענקים עבור תמיכה כלכלית במשפחות שעברו מצפון פורטוגל העמוסה אל הדרום החקלאי והמדולל יותר באוכלוסין בחבל אַלְגָארְבֶה. עם הזמן חיזק סלזאר את התמיכה הפוליטית בו מצידם של בעלי הקרקעות החזקים, שהתעשרו הודות למדיניותו הכלכלית שהוכיחה עצמה נשענת עליהם.

עמדת הנהגה ופיתוח האידיאל הפוליטי

בבחינה פוליטית, סלזאר וראש הממשלה פראיטאש היו למעשה יריבים אשר פעלו יחדיו רק לפי דרישותיו של הנשיא קרמונה. בין יוני ליולי 1929 התקיים משבר פוליטי בין סלזאר ופראיטאש שהסתיים בניצחונו של סלזאר כאשר מקורבו, מאריו דה פיגיירדו, התמנה לתפקיד שר המשפטים. פיגיירדו, כמו סלזאר, היה קתולי אדוק והחליט שבמסגרת תפקידו הגיעה השעה לבטל חלק מהחקיקות האנטי-דתיות הקיצוניות של הרפובליקה. חקיקות שבוטלו כללו איסור על טקסים דתיים והגבלת שעות השמעת פעמון הכנסייה. כאשר הפלג השמרני-רפובליקני בקבינט התרעם על ביטול החקיקות, פיגיירדו איים להתפטר. סלזאר באותה העת נפל ושבר עצם ברגלו, ולכן פגישת מועצת השרים ב-2 ביולי התקיימה בחדר שהותו בבית החולים. המועצה קבעה נגד ביטול החקיקות של פיגיירדו וזה נשאר נאמן למילתו והתפטר מתפקיד שר המשפטים. ביום שלמחרת סלזאר עצמו התפטר גם כן ממשרת שר האוצר. במכתב התפטרותו אל ראש הממשלה פיגיירדו כתב סלזאר:

הוד רוממותו יודע כי מעולם לא דרשתי דבר בעבור שיפור מעמדם החוקי של קתולים, בכך התחמקתי מאותם קשיים לאומיים בעיתיים שכולנו נקראנו לטפל בהם במהירות האפשרית. אך, ידוע גם כן, והוד רוממותו ודאי לא שכח, שעלי להתוודות שפועל הממשלה להשיל זכויות שנשללו על כל מקרה בידי החוק או ממשלות קודמות נגד קתולים או נגד הכנסייה הפורטוגזית, יהיה לבגידה בהבטחה שנעשתה בעבורי.

ביום שלמחרת, ב-4 ביולי, הנשיא קרמונה ביקר באופן פרטי את סלזאר בבית החולים וקרא לו להמשיך בתפקידו. בזעם על פועלו של הנשיא, ממשלת פראיטאש שהורכבה ברובה משמרנים-רפובליקנים, הכריזה על התפזרותה. הגנרל הרפובליקני ארתור אייבנש פרש הקים ממשלה חדשה שבה סלזאר היה השר היחיד שנשאר עוד מהממשלה הקודמת. סלזאר המשיך לחזק את סמכותו בתוך ההנהגה דרך התמיכה של הנשיא קרמונה. בסוף החודש העניק סלזאר נאום בפני קהל ענק שבמהלכו יצא מגדר ההתנהלות המצופה משר אוצר כאשר פנה נגד האידיאלים המהפכנים של הרפובליקה וקרא לשיבה אל הסדר החברתי השמרני שהגן על מוסדות החברה, בהם היו המשפחה והקהילה לגורמים החשובים ביותר. עד ינואר 1930 התפטר ראש הממשלה פרש בדומה לפראיטאש. סלזאר פרסם ביקורת על ההתנהלות הניהולית באנגולה הפורטוגזית, הקבינט התרעם נגדו, הוא הגיש התפטרות וקרמונה הביע תמיכה בהישארותו מה שהוביל לפיזור הממשלה.

הפעם מינה הנשיא קרמונה לראשות הממשלה אדם שבדעותיו ובאידיאלים שבהם אחז היה קרוב יותר לסלזאר מאשר קודמיו. ב-21 בינואר 1930 מונה האדם הזה; הגנרל דומינגוס אוליביירה (Domingos Oliveira), בתור ראש הממשלה החדש. גם לתוך הממשלה החדשה, המשיך סלזאר לפעול לשינוי המדיניות בנוגע לאנגולה, שנשענה בתור מושבה קולוניאלית על מסחר עם פורטוגל, מה שהוביל לכך שההוצאות עבורה היו גדולות יותר מההכנסות. עיקר ההתנגדות לסלזאר בממשלה זאת נבעה מראש הממשלה לשעבר, האופוזיציונר פרנסישקו דה קוניה ליאל (Francisco da Cunha Leal) שתקף בחריפות את עמדותיו של סלזאר שנגעו למושבות הקולוניאליות ויצא נגדו בכינויי גנאי שפורסמו בעיתונות. הודות לעובדה שליאל גינה את סלזאר באופן אישי, זה האחרון יכול היה לשכנע את הנשיא קרמונה לכלול את ליאל ברשימת המתנגדים למשטר ולשלוח אותו בגלות באיים האזוריים, בלב האוקיינוס האטלנטי. ללא האופוזיציה של ליאל, סלזאר קידם רמה מסוימת של עצמאות כלכלית עבור המושבות הקולוניאליות והעביר את 'החוק הקולוניאלי' (Ato Colonial) אשר הפריד בבחינה לאומית את תושבי פורטוגל עצמה מתושבי הודו הפורטוגזית, שגבלה בראג' הבריטי.

סמל מפלגת "האיחוד הלאומי" (União Nacional)

בנקודה זאת החל סלזאר להחליש את ההשפעה של הצבא בתוך הממשלה כאשר הציע מינוי שרים מטעמו שרובם היו, כמוהו, אקדמאיים. במאי 1930 נאם סלזאר על המודרניזציה שהתקיימה בארבע השנים של שלטון הדיקטטורה הלאומית והוסיף כי יש עוד רבות לשפר וכי המשטר הקיים לא יכול להחזיק עוד זמן רב. לקראת הפיכתה של פורטוגל למדינת משטר חד-מפלגתי, סלזאר הקים ועמד בראשה של מפלגת "האיחוד הלאומי" (União Nacional). עם הקמת המפלגה ב-30 ביולי 1930, חשף סלזאר בציבור את האידיאלים הפוליטיים הכלליים שלו, כאשר תקף את הליברליזם המהפכני שנולד במהפכה הצרפתית וטען כי אינדיבידואליזם, פרלמנטיזם וסוציאליזם הם גורמים מרכזיים לקריסתה של אומה ולהיותה בחסדי יריביה. מצד שני טען סלזאר שלאומנות אלימה ואנטי-אינדיבידואליזם הם תוצר לוואי של קיצוניות ורדיקליזם פוליטי. בבחינת מצעו קרא סלזאר להביא את כל הפלגים לשולחן המשא ומתן אך לא לאפשר למאבקים ביניהם להחליש את האחדות הלאומית. סלזאר תמך בהענקת זכויות אזרח ליברליות כל עוד אלו תורמות לטובת הכלל, לסדר הציבורי ולאחדות הלאומית. כדי לשמור על אחדות למרות פילוג פוליטי, טען סלזאר כי יש לבטל את כל האידיאלים של האזרחות ולהחליף אותם עם ערכי המשפחה, הקהילה, המנהל האזורי, המועצה המקומית והמעמד החברתי.

מינוי סלזאר לראש ממשלה

עם הזמן דומינגוס הוכיח עצמו להיות ראש ממשלה חלש. ב-4 באפריל 1931, לנוכח היחלשות מעמדו בקרב הפלגים הצבאיים, פרץ מרד צבאי נגד הממשלה באיי מדיירה. בהמשך פרצו מרידות נוספות באיים האזוריים ובמושבת גינאה ביסאו. הממשלה נדרשה להעביר חיילים מפורטוגל עצמה אל המושבות כדי להשקיט את המרידות. סלזאר נשאר שקט לאורך רוב המרידות אך ציין את העובדה שהמאבק דרש כספים רבים מהאוצר הלאומי. סלזאר טען שעם כמות הכספים שהוצאו על השקטת המרידות יכלה הממשלה לכלכל 25,000 משפחות של חקלאים ופועלים למשך שנה שלמה. המרידות לבסוף הופלו והעיתונות נכון לאותה העת כבר צידדה לגמרי עם סלזאר כאשר הטילה את האשמה במרידות על רפובליקנים, סוציאליסטים, ליברטריאנים ובולשביקים שנתמכו בידי אלמנטים מברית המועצות והרפובליקה הספרדית השנייה שהוקמה עוד במהלך המרידות. ב-24 ביוני 1932, ראש הממשלה דומינגוס הצהיר על התפטרותו.

מאז המרידות ועד להתפטרותו התחזק קולו של סלזאר וקולה של מפלגת "האיחוד הלאומי" דרך חיזוק מעמדם בתוך התקשורת ודרך סדרת נאומים כריזמטיים שהעניק סלזאר עצמו. לאורך 1931 ו-1932 תומכיו של סלזאר עלו גם כן לעמדות מפתח בהנהגה הפורטוגזית וכלל המועצה הפוליטית הלאומית הייתה בסופו של דבר מורכבת ממקורביו של סלזאר מימיו באוניברסיטת קוימברה. ב-2 ביולי נפטר המלך לשעבר מנואל השני בגלותו בבריטניה, ללא צאצא ישיר לרשת אותו נחלשה התנועה המלוכנית ורבים מחבריה החלו לצדד עם סלזאר. ב-5 ביולי מינה הנשיא קרמונה את סלזאר לראש ממשלת פורטוגל. עוד באותו היום הקים ראש הממשלה החדש קבינט מדיני ולמרות ההתנהלות האוטוקרטית של המשטר, סלזאר קיבל גורמים מהשמאל, הימין והמרכז הפוליטי לתוך הקבינט.

כראש ממשלת פורטוגל

קבינט סלזאר הראשון מ-1932. סלזאר שלישי משמאל.

החוקה החדשה והמערכת הפוליטית והכלכלית

עוד במאי 1932, לפני שמונה לראש ממשלה בידי הנשיא קרמונה, סלזאר התארגן עם מספר מקורבים שלמדו איתו בעבר בקוימברה והתדיין איתם על כתיבתה של חוקה חדשה. לאחר סיום הכנתה הוצגה החוקה לציבור וב-19 במרץ 1933 התקיים משאל עם בנוגע לאישור החוקה. החוקה החדשה, שבוססה לפי החוקה הרפובליקנית של 1911 במקורה, הפכה את פורטוגל מבחינה חוקתית למדינה ריכוזית והביאה להקמת "המדינה החדשה" (Estado Novo). לפי החוקה החדשה הפרדת הרשויות הוסדרה מחדש לפי בסיס היררכי. בתוספת המדיניות הכלכלית הקורפורטיסטית נדמה היה שסלזאר פעל לבנות את פורטוגל בתור חברה שמשתפת פעולה בין מעמדותיה. החוקה החדשה כללה השפעה נרחבת שסלזאר אחז בה מכתביהם של לאו השלושה עשר, גוסטב לה בון ושארל מוראס. החוקה החדשה שמרה על חלק מעקרונות החוקה שקדמה לה והייתה למעשה פשרה בין ההנהגה של סלזאר לבין השמרנים-הרפובליקנים.

סלזאר הביע בפומבי את התנגדותו למערכת הפרלמנטרית ולפי החוקה החדשה פורקה אספת הרפובליקה והסנאט הפורטוגזי (הבית העליון בפרלמנט). במקום זאת הוקמה האספה הכללית; גוף נבחר בן 90 חברים. החוקה הראשונה הותירה לראשונה בהיסטוריה הפורטוגזית את הזכות לנשים לשרת במשרות ציבוריות ובשנת 1934 שלוש נשים נבחרו לשרת באספה הלאומית. במקביל החוקה גם הרחיבה את זכות הבחירה לנשים לחלק נרחב יותר של האוכלוסייה. האספה הלאומית שימשה למעשה בתור הרשות המחוקקת אך ברוב הזמן הייתה מעורבת בשיתוף פעולה ישיר עם הקבינט; הרשות המבצעת - בראשות סלזאר. בבחינה חוקתית הייתה לאספה הלאומית דרך לעקוף את הנשיא כאשר הצבעת רוב של שני שלישים באספה עוקפת וטו על חקיקה. למרות העובדה שכל 90 חברי האספה הכללית היו חברי האיחוד הלאומי במקור; סלזאר ארגן מחדש את האספה ורק שלושה נשנים לתוך קיומה עקב העובדה שחבריה השונים החלו לנקוט בקידום עמדות אישיות. לצד האספה הייתה הלשכה הקורפורטיבית, שנועדה בעיקרה להתדיינות על חקיקות מוצעות ואשר הורכבה מגורמים שונים בנההגות מקומיות ונציגי מעמדות כלכליים. עם הזמן, הלשכה הקורפורטיבית השיגה השפעה רבה יותר על קידום ובסופו של דבר גם העברת חקיקות, בעיקר כאלו שנגעו לכלכלה ולמערכת החברתית.

החוקה עצמה אינה מזכירה את הלשכה הקורפורטיבית וייתכן שסלזאר לא תכנן תחילה להביא את המוסד לעמדת מפתח ברשות המחוקקת. מעל האספה הלאומית והלשכה עמדה מועצת השרים שהציגה את משרדי השרים בקבינט כמו גם את ראש הממשלה. לפי החוקה הייתה לראש הממשלה סמכות נרחבת והיה כפוף אך ורק לנשיא הרפובליקה, שהיה בעל תפקיד ייצוגי בבחינה חלקית. במסגרת סמכויותיו יכול היה הנשיא למנות ולהדיח ראש ממשלה והיה המפקד העליון של הכוחות המזוינים. סלזאר נעזר בכלל הגופים הפוליטיים של החוקה כדי להפיץ את מדיניותו ואף קיבל ביקורת מצד שרי הקבינט כל עוד העבירו אותה באופן פרטי. סלזאר הציג בנאום שלו באוגוסט 1935 את עניין הביקורת ואמר: ”מוסוליני והיטלר לא עובדים כמוני, אין הם עושים את אשר נדרש ממני לעשות, בתור מנהיגי ארצות עשירות מלאות אוצרות אין להם מחסור באליטה מיומנת, הבנויה ממומחים אשר משחררים אותם מחובותיהם מלבד דרישות אסטרטגיות. עלי לעבוד יום ולילה כדי לסדר קשיים אשר במסגרת תפקידי אין עלי הדרישה הראשונית לפתור אותם.”

אנדרטת התגליות בליסבון, נבנתה בהוראתו של סלזאר כדי לחזק את הרגש הלאומי הפורטוגזי

עוד בשנת 1934 נוסדה המועצה הקורפורטיבית שנועדה למנות חברים ללשכה הקורפורטיבית ולמנות נציגים ללשכות חדשות נוספות בממשל שעוד לא התארגנו לגמרי. המועצה גם ייעצה לראש הממשלה סלזאר עצמו. הנשיא מצידו קיבל ייעוץ ממועצת המדינה, אשר הורכבה מראש הממשלה, נשיא האספה הלאומית, הלשכה הקורפורטיבית, בית המשפט העליון וחמישה עובדי ציבור שהוכיחו כישורים רבים ואשר שירתו למשך כל חייהם. הנשיא עצמו נבחר בהצבעה דמוקרטית לקדנציות בנות שבע שנים ללא הגבלה במספרן. למרות ריבוי הסמכויות של הנשיא לפטר את כל חברי הממשלה, סעיף 82 בחוקה טוען כי על כל מינוי או פיטור של הנשיא נדרשת הסכמתו של ראש הממשלה. למרות הסדר צ'ארטר חוקי אודות מעמדם של הפועלים ואף על כך שהלשכה הקורפורטיבית ייעצה להנהגת המדינה, סלזאר, לאורך כל תקופת שלטונו, סירב לקבל את ההתערבות של כל אדם בהנהגת המדינה בפועל מלבדו ופעל לשמר את מעמדו השלטוני דרך הסדר סמכות פוליטית עליונה.

ממשל סלזאר הנהיג את ההתפתחות של הכלכלה הלאומית בעוד פעל להמריץ בעלי רכוש פרטי ובעלי עסקים לפעול יחדיו כדי להשיג ייצוג לעומת הממשלה. פועלים ומעסיקים יחדיו נועדו לייצג את הארגון שלהם בפני הממשל. לדוגמה, מספר חברות העוסקות בתעשייה כבדה התארגנו יחדיו, מעסיקים בחרו נציגים משלהם ופועלים בחרו נציגים משלהם כדי להתדיין עם הלשכה הקורפורטיבית על קידום המגזר העסקי שלהם. ממשל סלזאר אסר על מעסיקים להשתיק את כל הפועלים שלהם ונאסר על פועלים לקיים שביתות. איגודי עובדים מקומיים פורקו בעבור החלפתם במערכת החדשה. בשנת 1935 הועברו סדרת חקיקות שנגעו לרווחה ציבורית וכללו הסדר שכר מינימום. ממשל סלזאר נאבק בחברות שבהן התנגדו לחקיקות החדשות. בדרום החקלאי של פורטוגל היו בעלי קרקעות רבים שהתעלמו מהמערכת החברתית-כלכלית שקבע סלזאר, מה שגרם למאבק כוחות בינם לבין הממשלה לאורך עשרים השנים הבאות.

ייצוב שלטון וחלוקת האופוזיציה לסלזאר

במהלך שנות השלושים המוקדמות היה מעמדו של סלזאר נתון על כף המאזניים לנוכח ההתנגדות הנרחבת לשלטונו מצד פלגים פוליטיים רבים בפורטוגל. שלושת הפלגים הפוליטיים המרכזיים שהתנגדו לסלזאר היו: 1. השמרנים-הרפובליקנים שהורכבו גם מקצינים בצבא וגם מגורמים אזרחיים, 2. ארגון הסינדיקליסטים הלאומי, שהורכב בעיקרו מחברי האינטגרליסטים הלוזיטנים לשעבר, 3. הקומוניסטים והסוציאליסטים. מלבד קוניה ליאל שפעל מגלות לערער את התמיכה הציבורית בשלטונו של סלזאר, הרפובליקנים הביעו תמיכתם בראש הממשלה לשעבר, אפונסו אאוגושטו דה קושטה (Afonso Augusto da Costa), הפוליטיקאי החי היחיד מלבד סלזאר שהצליח לייצב את התקציב הלאומי. סלזאר גירש את קושטה לספרד בעוון שיתוף פעולה עם נשיא ספרד הרפובליקני, מנואל אסאניה. קושטה המשיך לצאת בהאשמות פוליטיות נגד סלזאר דרך עיתונאי ברזילאי. עם הזמן העיתונות הפורטוגזית נקטה עמדה יותר ויותר תומכת בסלזאר ומשטרו בעוד רוב הגורמים האופוזיציונרים יצאו לגלות, מרצון או מכפייה, וארגנו קבוצות פוליטיות ברפובליקה הספרדית או ברפובליקה הצרפתית. ברית פוליטית נוסדה גם כן בין הרפובליקנים והסוציאליסטים שהתכוונו להדיח את סלזאר מהשלטון. הברית הפוליטית כללה בתוך הנהגת המחנה שלה קציני צבא רבים ואף אדמירל מהצי הפורטוגזי.

כאשר סלזאר התכוון לחליף את שר המלחמה, הגנרל אוליביירה, בעצמו, אוליביירה יצא בנאום נגד סלזאר וטען כי שר המלחמה כפוף אך ורק לנשיא. סלזאר בתגובה שב על התרגיל הפוליטי שבו התפטר מתפקידו, הפעם מראשות הממשלה ושב לסנטה קומבה דאום כדי שהנשיא קרמונה יצדד עמו כך שישוב לתפקיד. עם ההבטחה של קרמונה כי זה יגן על סלזאר מפני כל ניסיון הפיכה צבאי אפשרי, סלזאר פיטר את שר המלחמה אוליביירה. בהמשך היה על סלזאר להתנהל עם שר המלחמה אביליו פאסוס אה סוזה, גנרל לשעבר אשר הציע לסלזאר להשתתף בניסיון הפיכה צבאית נגד הממשלה הצבאית ב-1927. סוזה קידם מדיניות צבאית-פוליטית שטענה כי על פורטוגל לחסוך חלק נרחב מהאוצר הלאומי שלה לפיתוח צבאי ולהסדר צבא בגודל של 500,000 חיילים בשירות פעיל, כל זאת בעוד האוכלוסייה הכוללת של המדינה הייתה 7,000,000 איש. בישיבת מועצת השרים בפברואר 1936 הוסכם להסדיר צבא קבע מיומן וקטן יחסית לעומת התוכנית של שר המלחמה סוזה. הגדלת הצבא לפי תוכניתו של סוזה תגרום להתרסקות הכלכלה הפורטוגזית ולגדילת המתיחות עם שכנותיה האירופאיות, במיוחד בתחום הגבולות הקולוניאליים.

סוזה לא היה מעורב בישיבת מועצת השרים בפברואר 1936 ובהמשך כתב מכתב זועם אל סלזאר שבמהלכו טען כי לא היה לו מושג על ההחלטה אשר כביכול נעשתה בזדון נגד סמכויותיו של שר המלחמה. למעשה, רבים מהקצינים הצעירים תמכו בארגון המחודש שנקבע בידי סלזאר ורוב שריו האזרחיים. כאשר הבין סוזה את מצבו הפוליטי המעורער, הגיש את התפטרותו בפני סלזאר ב-9 במאי 1936. סלזאר עצמו הפך לשר המלחמה במקביל להיותו ראש ממשלה, ומינה למזכיר המשרד קצין צעיר ומבטיח, פרננדו סנטוש קושטה, אשר היה נאמן לראש הממשלה ולמדיניותו.

האופוזיציה המרכזית לסלזאר נבעה מהשמאל הקיצוני הפוליטי שכלל את הסוציאליסטים, קומוניסטים, ליברטריאנים ואנרכו-סינדיקליסטים, אשר נכון לעלייתו של סלזאר לשלטון היו בעלי הנהגה רופפת והתארגנות פוליטית חלשה יחסית. בינואר 1934 פרץ מרד סוציאליסטי נגד סלזאר אשר הופל במהרה, בין לבין עקב המחסור בהתארגנות סדירה. הפלג הקומוניסטי זעם על כך שחוקת 1933 לא כללה הסדר ביחס בין הפועלים והכספים. ליברטריאנים ואנרכו-סינדיקליסטים התנגדו לסלזאר עקב מדיניותו להקמת מדינה ריכוזית. מרכז התעמולה והצנזורה הפוליטית של סלזאר במהלך תקופת שלטונו הופנתה נגד השמאל הקיצוני. השמאל הקיצוני בתוך עצמו היה אפוף במאבקים פנימיים כמו גם נגד גורמי אופוזיציה שונים. בשנת 1934 נחשף גילוי של העברת נשק ממשרד המלחמה הספרדי אל גולים פורטוגזים על רקע פוליטי. הסינדקליסטים הלאומיים, ארגון פשיסטי שהיה הפלג הפוליטי השלישי שהתנגד למשטר של סלזאר, צויר בתעמולה קומוניסטית וסוציאליסטית כמקבל תמיכה כספית ומימון מהמשטר במטרה לקשר עאת דמותו של סלזאר אל התנועות הפשיסטיות הקיצוניות. התנועה הסוציאליסטית הייתה השקטה ביותר ביחס לשאר השמאל הקיצוני במאבקה נגד "המדינה החדשה".

התנועה הסינדקליסטית הלאומית בראשותו של פרנסישקו רולאו פרטו (Francisco Rolão Preto), לשעבר אחד ממנהיגי האינטגרליסטים הלוזיטנים, הייתה האופוזיציה הפשיסטית לסלזאר והיוותה את הימין הקיצוני במערכת הפוליטית הפורטוגזית באותה העת. התנועה תמכה בעליונות תורת הגזע והייתה אנטי-קפיטליסטית ביסודה בטענה כי המערכת הכלכלית מובילה לקריסת העסקים הקטנים ומחלישה את קולם של הפועלים. בתחילת דרכה התנועה חולקה כמעט באופן שווה בין פועלים עונדי צווארון כחול לבין מעסיקים עונדי צווארון לבן. עקב הנטייה של התנועה להרים את ההמונים בעקבותיה, היא ארגנה נאומים מטעם חבריה לעבר קהלי ענק, למרבה ההפרעה לסלזאר. סלזאר מצידו העתיק חלק מהמדיניות הכלכלית הקורפורטיבית של התנועה כדי להסיט את קולות תומכיה. פרטו היה אידאולוג והאשים את סלזאר על שהעדיף פרגמטיזם על אידיאלים. לעומת פרטו והסינדקליסטים הלאומיים היה סלזאר שמרן מתון.

עם גדילת התמיכה בסינדקליסטים הלאומיים וגדילת הכינוסם הפוליטיים שלהם, החלו בשנת 1933 תקיפות נגדם מצד אנטיפה. היה זה בתחילת אותה השנה, כאשר ההשפעה של הסינדקליסטים הלאומיים על האוכלוסייה הכללית הייתה גדולה יותר מההשפעה של האיחוד הלאומי, שסלזאר אימץ את המדיניות הקורפורטיבית שגרסה במספרים של הסינדקליסטים. סלזאר יצר גם קשרים עם גורמים פחות קיצוניים בתוך התנועה כדי להניע אותם לתמוך באיחוד הלאומי כפשרה אידאולוגית. פרטו חשד שסלזאר מימן את תנועות האנטיפה וביקש מהנשיא קרמונה שישמור עליו מפני ראש הממשלה. ב-7 ביוני 1933 הנשיא קרמונה אירח את פרטו במשרדו וניסה להרגיע אותו שאין לו סיבה לחשוש למעמדו הפוליטי או לשלומו. בתוך 13 חודשים התנועה הסינדקליסטית הלאומית הגיעה לסיום דרכה בפועל עקב מחסור בתמיכה, מאבקים אלימים עם פעילי אנטיפה ועוד. הפלג המתון יותר בתנועה נע לגמרי לתמוך באיחוד הלאומי של סלזאר. גורם נוסף להתפרקות התנועה נבע מכך שסלזאר הסדיר משטר צנזורה על התעמולה הסינדקליסטית הלאומית ועצר פעילי 'חולצות כחולות' מטעמה (גרסה פורטוגזית של החולצות השחורות האיטלקיות).

עם פרישת רבים מהתנועה הסינדקליסטית הלאומית אל האיחוד הלאומי, פרטו הפך קיצוני יותר ויותר והחל לתקוף פוליטית את הפורשים ממפלגתו. עם הזמן, בהוראתו של סלזאר, המשטרה פיזרה יותר ויותר עצרות והתארגנויות של התנועה לנאומים פוליטיים. פרטו פנה פעם נוספת אל קרמונה כדי שזה ינקוט עמדה לשמור על זכות חופש הפעולה אך הנשיא סירב בטענה כי פרטו פועל לפלג את הממשלה של סלזאר. לאחר מכן סלזאר הוציא לפועל טיהור פוליטי כאשר המשטרה עצרה את מנהיגי התנועה ולאחר דיון עם מפקד המשטרה הפוליטית, החליט סלזאר לעצור גם את פרטו ופקודתו הוצאה לפועל בידי המשטרה ב-4 ביולי. מועצת השרים החליטה ב-11 בחודש לגרש את פרטו ושאר מנהיגי התנועה לגלות מחוץ לפורטוגל בת שישה חודשים. 18 יום מאוחר יותר הכריזה הממשלה על פירוק תנועת הסינדקליסטים הלאומיים. אחד ממנהיגי המפלגה איים על סלזאר כי התנועה לא תימחק ללא מאבק, והשווה את סלזאר לאנגלברט דולפוס, קנצלר אוסטריה שנרצח בידי המפלגה הנאצית האוסטרית.

מנהל מערך הביון הממלכתי

באוגוסט 1933 הסדיר סלזאר סוכנות ביון לאומית; משטרת מעקב והגנת המדינה; PVDE, אשר הייתה אחראית על הגנת המדינה מפני מרגלים ופלגים פוליטיים ועל הדיכוי של ארגוני אופוזיציה קיצוניים. הסוכנות הייתה מקושרת עם מספר סוכנויות ביטחון ממלכתיות אחרות אשר היו מעורבות בחקירה פלילית, ביטחון ציבורי ועוד. בין הארגונים הללו היו שירותי הריגול, הכוחות המזוינים ואף המיליציה הממלכתית של הממשלה; הלגיון הפורטוגזי (Legião Portuguesa). ה-PVDE היה גם הגוף המרכזי מטעם הממשל שפיקח על ההגירה לפורטוגל והיה בעל נתונים על כל אלו שנכנסו למדינה ועל כל אלו שיצאו ממנה. מכאן שסלזאר הטיל על ה-PVDE גם את הסמכות להנפיק אשרה (ויזה). הסוכנות פיקחה גם על הגירה בין פורטוגל למושבותיה ובין פורטוגל למדינות אחרות. הארגון היה אחראי על חמישה בתי סוהר, מביניהם שלושה בפורטוגל עצמה. הדירקטור של הסוכנות, קפטן אגושטיניו לורנסו (Agostinho Lourenço), היה מבין המקורבים והנאמנים ביותר לסלזאר, אשר העניק לו מימון נרחב למנהל הסוכנות כפי שראה לנכון. למעשה, סלזאר לא התעניין במנהל הפנימי של הסוכנות כמו היחס לאסירים ודרכי פעולה.

בדצמבר 1932 העניק סלזאר חנינה לכל האופוזיציונרים האסירים שפעלו נגד הדיקטטורה הלאומית מלבד 50 מתוכם. כאשר פרצה מרידה של קומוניסטים ואנרכו-סינדקליסטים בתחילת ינואר 1934 נגד שלטונו של סלזאר, זה האחרון וידא כי אין חשש ליציבות שלטונו וכי ה-PVDE היה מוכן ומאורגן לקראת הפלת המרידה. אף על פי כן, סלזאר הורה ל-PVDE שלא לצאת לפעולה נגד המרידה במהרה, זאת בשביל שהאוכלוסייה הכללית תוכל לצפות בכך שגורמי השמאל הקיצוני היו למעשה ריאקציונרים אלימים. רק לאחר מכן הורה סלזאר על ההוצאה לפועל של הפעולה של ה-PVDE נגד המרידה. שגריר גרמניה הנאצית בליסבון שלח דו"ח לברלין שבמסגרתו טען כי סלזאר היה מודע לקנוניה אך לא הפיל אותה במהרה בשביל שהגורמים המרקיסיסטים יוכלו להוכיח להמונים כיצד לא ניתן לסמוך עליהם. 260 פעילים נעצרו בסופה של המרידה ונמצאו אשמים, מתוכם כולם נענשו אך איש לא הוצא להורג. סלזאר יצא במהלך שעמד בסתירה לתדמית שיריביו פעלו לבנות נגדו כאשר הביא לביטול עונש המוות בפורטוגל. 107 מהנאשמים נשלחו לעד שנתיים במאסר, 98 נאשמים נשלחו לגלות או למעצר בן 8 שנים והוטלו עליהם קנסות כבדים, 55 הנאשמים הנוספים נשלחו לגלות לחיים או למאסר בן 10 עד 20 שנים.

בהמשך הפכה מושבת כף ורדה למושבת אסירים פוליטיים. היחס לאסירים היה תת-אנושי ומספר מנהיגי אופוזיציה נפטרו במושבה. הניהול המכפיש של מושבת האסירים הוביל את סלזאר לסגור אותה בשנת 1954. בשנת 1945 אורגנה מחדש סוכנות ה-PVDE אל ה-PIDE; משטרת ההגנה הבינלאומית והממלכתית. סלזאר הוביל עם הזמן למצב שהמנהל המדיני סובב יותר ויותר סביב המנהל האישי שלו. בספטמבר 1936 הועברה חקיקה לפיה שונתה שבועת הנשיא לשבועת המעורבות של הנשיא הנבחר במערכת החברתית הלאומית שהוקמה דרך חוקת 1933 ושבועת שימור הממשל הקיים.

פורטוגל במלחמת האזרחים בספרד

סלזאר (יושב) בעת פיסול ראשו בעבור נתינת הפסל כמתנה לפרנסיסקו פרנקו. משמאל עומד שר החוץ הפורטוגזי, אנטוניו פרו.

נקיטת העמדה בפרוץ המלחמה

בשנת 1931 נפלה הדיקטטורה הספרדית ועימה גם המלוכה כאשר אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד התפטר מתפקידו ללא תמיכת הצבא. לאחר מכן הוקמה הרפובליקה הספרדית השנייה, שדמתה לרפובליקה הפורטוגזית הראשונה במאבקה נגד הכנסייה, בעלי קרקעות וגורמים מסורתיים אחרים. כאשר ברית מפלגות ימנית עלתה לשלטון בראשות אלחנדרו לרו, היא לא החזיקה מעמד עקב שביתות כלליות והמרד באסטוריאס של פועלי מחצבים. בהמשך איחוד מפלגות שמאל; החזית העממית בראשות מנואל אסאניה. עקב חשש של הימין הפוליטי ממהפכה קומוניסטית, סדרת מנהיגים בצבא הספרדי ארגנו קנוניה וביולי 1936 הוציאו לפועל הפיכה צבאית. ההפיכה נועדה במקור לשם סוף לשלטון הרפובליקני של החזית העממית, אך לנוכח כישלונה בהשתלטות על מספר ערים מרכזיות וסירוב הממשלה הרפובליקנית להיכנע, מאבק צבאי ארוך פרץ בין "הרפובליקנים" לבין "הלאומנים" שהונהגו בידי קציני הצבא שהכינו את ההפיכה. המאבק הסלים למלחמת האזרחים בספרד אשר עורר התעניינות מצד מעצמות רבות והוביל להתערבות גורמים חיצוניים דרך תמיכתם בצדדים השונים של המאבק. ברית המועצות ומקסיקו בראשות ה-PRI תמכו ברפובליקנים בעוד איטליה וגרמניה הנאצית היו שתי המדינות הראשונות לתמוך בלאומנים שכללו גם פלגים פשיסטיים כגון הפלנחה.

סלזאר עוד לפני המלחמה חשש מעליית החזית העממית בספרד ובמהלכה של המלחמה חשש מפני ההשפעה שתהיה על חצי האי האיברי בניצחון קומוניסטי או אנרכיסטי אפשרי. מנהיג ברית המועצות, יוסיף סטלין, קרא בשנות השלושים למפלגות הקומוניסטיות ברחבי העולם לחבור לתנועות סוציאליסטיות נגד משטרים ליברלים ופשיסטיים. במקביל לעליית החזית העממית הספרדית עלתה לשלטון גם החזית העממית הצרפתית בהנהגת לאון בלום, מה שעורר עוד יותר חששות בקרב סלזאר וממשלתו בנוגע ליחסי החוץ של פורטוגל. בעברה, פורטוגל ידעה מאבקים רבים מצידה של ספרד השאפתנית, מה שהוסיף על החשש מפני פועלה של הרפובליקה הספרדית בראשות החזית העממית לעומת שכנתה ממערב. עבור סלזאר היה קיים גם הצורך לשמור על האחדות הפוליטית-לאומית, משמע לדכא את התנועות הפוליטיות המהפכניות שאיימו של המשטר ונתמכו בידי החזית העממית בספרד הרפובליקנית. לסלזאר היו שלוש אפשרויות פעולה לנוכח המצב הנתון:

1. לנוע לעבר גישור עם הממשלה הסוציאליסטית של מנואל אסאניה, אפשרות אשר למעשה הפכה לבלתי אפשרית עקב מכירת הנשק של ממשלת אסאניה למתתנגדי משטרים פורטוגזים גולים. למעשה, נכון לפרוץ המלחמה, סלזאר פעל להביא לברית אסטרטגית עם ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, סטנלי בולדווין, נגד האפשרות של סיום המלחמה עם ספרד קומוניסטית שתהיה בעלת ברית של ברית המועצות.
2. משטר סלזאר יכול היה להעביר כספים ולממן מבחינה כלכלית כמו גם צבאית גורמים בדלניים אזוריים ברחבי ספרד, כגון גליסיה, חבל הבסקים וקטלוניה, בהם כבר היו תנועות לאומיות שעם הזמן פעלו לחזק את ההשפעה הפוליטית שלהם. אפשרות זאת עלולה הייתה להוביל להתערבות צבאית ספרדית נגד פורטוגל על התערבותה הישירה. הגורם המרכזי שהוביל לירידת ההנהגה הפורטוגזית מאפשרות זאת היה שר החוץ של בריטניה, אנתוני אידן, שפעל לשמר את האחדות הטריטוריאלית של ספרד.
3. האפשרות השלישית, שהייתה בעלת סיכויי ההצלחה הגבוהים ביותר, הייתה נקיטתה של עמדת שיתוף פעולה עם גורמי ימין שמרניים בתוך ספרד שהתארגנו מאחורי דגלה של תנועת הלאומניים. עוד לפני פרוץ המלחמה, מתכננה הראשי של ההפיכה הצבאית נגד הרפובליקה, חוסה סנחורחו, חי בגלות בפורטוגל בחסות משטר סלזאר לאחר שגורש לגלות על פועלו נגד הרפובליקה השנייה בשנת 1932.

באפריל 1936 פגש סלזאר באופן פרטי את המנהיג הספרדי השמרן הגולה פרננדו גייגו דה צ'אבס קייחה, שהיה בעל תפקיד מרכזי בהסטת חלק נרחב מהצבא הספרדי נגד המשטר הרפובליקני. עם תחילת התנועה של צבא אפריקה הספרדי ממרוקו הספרדית אל אנדלוסיה (דרום ספרד), סלזאר דן במתרחש, לצד שר הפנים שלו, עם מספר מנהיגי צבא לאומניים ספרדים, בהם חוסה סנחורחו. ב-19 ביולי העביר סלזאר את המידע אודות המלחמה אל הנשיא קרמונה והחל לתכנן את דרכי ההגנה על הגבול הספרדי-פורטוגזי מפני כל מתקפה אפשרית. למחרת טס סנחורחו לספרד להיות מעורב בהנהגת המחנה הלאומני ישירות. בדרכו המטוס התרסק עקב עומס יתר של חפצים אישיים שפגעו ביציבותו וסנחורחו נהרג בתאונה האווירית. במותו של סנחורחו התחלקה ההנהגה הלאומנית בפועל בין אמיליו מולה שפיקד על המערכה בצפון, לבין פרנסיסקו פרנקו, שפיקד על צבא אפריקה. בתמיכת משטר סלזאר, הקימו הלאומנים משרד בליסבון ודרך נמל העיר העבירו אספקה שיובאה מגרמניה ואיטליה אל עבר ספרד עצמה. שיתוף הפעולה של הרפובליקנים עם ריאקציונרים שאיימו על משטרו הוביל את סלזאר להעריך כי אין פתרון דיפלומטי למשבר ביחסי פורטוגל והרפובליקנים.

פורטוגל במהלך המלחמה

מוקדם במלחמה, עם התקדמות צבא אפריקה אל מרכז ספרד, ההנהגה הפורטוגזית הציעה תמיכה צבאית בכיבוש מחוז הגבול המורד אקסטרמדורה. בסופו של דבר, באוגוסט 1936, צבא אפריקה הלאומני שיתף פעולה עם משמר הגבול הפורטוגזי עבור כיבושה של העיר בדחוס. על שולחן ההחלטות בפורטוגל עמדה האפשרות של גיוס הכלכלה הלאומית למאבק, הכרה בממשלה הלאומנית כממשלה הלגיטימית היחידה של ספרד והתערבות ישירה במאבק. בסופו של דבר סלזאר החליט להתמקד בחזית הדיפלומטית כאשר פעל לשמר את הקשרים החמים עם בריטניה לעומת האפשרות של ספרד קומוניסטית. בכך פורטוגל לא העבירה חילות משלחת להילחם לצד הלאומנים במלחמת האזרחים בספרד בשונה מגרמניה עם לגיון הקונדור ואיטליה עם קורפוס המתנדבים.

החשש המרכזי של סלזאר היה מפני מהפכה קומוניסטית בספרד שתתפשט אל פורטוגל גם כן. למעשה, בנוסף על כך היו גם גורמים בתוך הפלנחה הספרדית שקראו בסיום המלחמה לפלישה ספרדית וכיבוש של פורטוגל, בעבור הבאתה פעם נוספת תחת שלטון ספרדי כפי שהיה במהלך תקופת האיחוד האיברי. לאחר מותו של הגנרל הלאומני מולה ב-1937, פרנסיסקו פרנקו נותר המנהיג ("קאודיו") הראשי של הלאומנים והביע התנגדות לאפשרות של כיבוש ספרדי של פורטוגל. פרנקו תמך בשימור קשרים ידידותיים בין ספרד ופורטוגל כל עוד שרר בשתי המדינות משטר ימין-מסורתי. סלזאר חרד כאשר בריטניה וצרפת הכריזו על כך שלא יתערבו בתוך מלחמת האזרחים בספרד מחשש שישאירו את פורטוגל עצמה ללא תמיכה במקרה של התפשטות מהפכה קומוניסטית. במהלך ספטמבר פרסם סלזאר בפומבי ברחבי העיתונות הבינלאומית רישום שלו לפיו טען כי הצבא הספרדי לא התקומם נגד דמוקרטיה פרלמנטרית אלא נגד עליית הריאקציה הקומוניסטית המהפכנית.

ב-28 בספטמבר יצאה ההנהגה הסובייטית נגד סלזאר ויצאה ברשימת הפעולות של פורטוגל שהיוו תמיכה בלאומנים במלחמה. בתגובה הורה סלזאר על פרסום כל הפעולות של ברית המועצות שהיוו תמיכה ברפובליקנים, אלו כללו שליחת טנקים וחלק נרחב מאספקת הנשק הכוללת של הרפובליקנים. שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, הביע תמיכה בצעדה הדיפלומטי של פורטוגל אל מול ברית המועצות במסגרת נאום בפני בית הנבחרים הבריטי. סלזאר לא אחז בתמיכה אל ההנהגה הפשיסטית של איטליה וגרמניה, וראה את הפלנחה פשוט כעדיפים על הקומוניסטים, אך האמין כי ברית נייטרליות בין פורטוגל ספרד הלאומנית יובילו לשמירת השלום לנוכח מלחמה גדולה שהייתה עלולה לפרוץ ברחבי אירופה. המלחמה כמו כן פגעה קשות בספרד בבחינת מצבה הכלכלי, תשתיות ציבוריות ואיכות החיים הכללית של תושביה, וסלזאר ידע שניצחון לאומני יוביל לעלייה נרחבת בייצוא הסחורות מפורטוגל לספרד שלאחר המלחמה.

במהלך אמצע 1938 נאם סלזאר בפני האספה הלאומית איפה שאישר מחדש את הברית הבריטית-פורטוגזית, הטיח בהתנהלותו של חבר הלאומים, הביע את תמיכתו בריאליזם כמשקל נגד של פורטוגל לגרמניה הנאצית והכריז על ההכרה הפורטוגזית בממשלה הלאומנית בראשותו של פרנקו בתור הממשלה היחידה של ספרד. פרנקו שלח את אחיו, ניקולאס פרנקו, לשמש שגריר ספרד בפורטוגל עוד באמצע המלחמה. ניקולאס טען בפני הנשיא קרמונה כי ספרד לעולם לא תשכח את התמיכה של פורטוגל בה בעת שעת המשבר שהייתה שרויה בה. עוד לקראת סופה של מלחמת האזרחים בספרד העריך סלזאר כי מלחמה נרחבת עתידית בתוך אירופה תהיה בלתי-נמנעת.

משרד החוץ הפורטוגזי עבד בחריצות כדי לוודא ניצחון לאומני במלחמה ושמר על קשרים הדוקים על ההנהגה של פרנקו ועם מערך המסחר לספרד הלאומנית דרך פורטוגל. ב-1 באפריל 1939 הכריז פרנקו על סופה של המלחמה זמן קצר לאחר כיבוש מדריד בידי הלאומנים וקריסת החזית של הרפובליקנים. במאי נאם סלזאר אל מול האספה הלאומית ודיבר על המתנדבים הפורטוגזים שנאבקו לצד הלאומנים במלחמה: ”מסיבה מסוימת, החירות והריבונות של ספרד נראות כתוצאה של מדיניות פורטוגזית, ובמהלך המשבר האחרון קולה של ההיסטוריה נשמע פעם נוספת, ופורטוגל נותרה נאמנה למסורת זאת. בניגוד להבטחות שנתנה הממשלה בעבור מטרות פוליטיות ברורות, היו מחשבותיהם ורגשותיהם של העם; אלפים של פורטוגזים עשו דרכם נגד הרשויות, הותירו את כל עולמם מאחור והלכו להילחם בעבור ספרד. למות בעבור ספרד.”

ניסיון ההתנקשות בחייו של סלזאר

במהלך קיץ 1936 קיבל סלזאר מספר מכתבי איומים על חייו. בינואר 1937 הסלים המצב כאשר התרחשו מספר פיצוצי חבלה בליסבון שכיוונו לפוצץ את שידורי הרדיו הפורטוגזי, המשרד מטעם ספרד הלאומנית בעיר, בתי חרושת באחזקת חברות אמריקאיות ומתקני הצבא הפורטוגזי בעיר. זהות המחבלים לא ידועה ונחשד כי אלו היו אנרכו-קומוניסטים מהפכנים שנתמכו בידי ברית המועצות. נכון לאותה העת טען סלזאר כי לא הייתה כל סכנה לחייו, הוא נהג לטייל ברחובות הבירה בשעות הבוקר ובשעות הערב לאחר סיום יום עבודתו ולעיתים הופיע בעיירות ובאירועים ברחבי המדינה ללא משמר. ברוב ימי ראשון נהג סלזאר לבקר חבר או מכר ברחבי העיר ולצאת איתו לתפילה בכנסייה. גורמים אנרכיסטים למדו על השגרה של ראש הממשלה ותכננו לקנות מכונית צבאית ומקלע ולארוב למכוניתו של סלזאר עת התקרבותו אל בית המכר. המתנקשים לא הצליחו לקנות את הרכבים הצבאיים שנדרשו לתוכנית ובמקום זאת החליטו לקנות דינמיט ששימש למחצבים בדרום-מזרח פורטוגל. מארגני הקשר ידעו כי מכוניתו של סלזאר חונה תמיד ליד מכסה ביוב ולכן תכננו להטמין את הדינמיט מתחת לכביש זמן רב לפני הגעתו של סלזאר.

ב-4 ביולי עצר סלזאר את מכוניתו ליד ביתו של מכר כאשר המארגנים הפעילו את הדינמיט שפוצץ את הכביש והוביל לנזק כבד. חלונות בתים בכל רחבי הרחוב התנפצו והרחוב כולו נפגע מהפיצוץ ומגל ההדף שנוצר בעקבותיו. באורח פלא איש לא נפגע בפיצוץ וסלזאר, שחליפתו וכובעו התמלאו באבק, החליט להמשיך בדרכו אל התפילה בכנסייה. גורמים גרמנים האשימו קושרים בריטיים בניסיון ההתנקשות במטרה להחליש את הברית הבריטית-פורטוגזית. בנאום קצר לאחר מכן סלזאר הביע הערכה כלפי האמון של האנשים הפורטוגזים בו והבטיח את שימור הברית הבריטית-פורטוגזית. ה-PVDE תפסו תחילה חמישה חשודים אותם עינו במשך שנה רק בשביל להגיע למסקנה שאינם האשמים בניסיון ההתנקשות. סלזאר התבייש בכישלון ה-PVDE וכאשר הסוכנות תפסה חמישה חשודים נוספים, סלזאר וידא כי יתנהל מולם משפט צבאי ללא סיקור חדשותי. היה זה מאוחר יותר כאשר התגלה כי חמשת החשודים החדשים היו האשמים האמתיים. לאחר ניסיון ההתנקשות סיים סלזאר את השגרה שלו בציבור ללא משמר הגנה והפסיק לבקר בעצרות ויישובים ברחבי המדינה ללא התראה מקדימה^[1].

מפת מושבות האימפריה הפורטוגזית באפריקה

לקראת מלחמת העולם השנייה

מהלכי הגיוס והמודרניזציה הצבאית

לנוכח ההערכה כי עומדת לפרוץ מלחמה בין גרמניה הנאצית לבריטניה וצרפת, מלחמה אשר תערב מדינות רבות נוספות באירופה, במדינות כמו ממלכת רומניה ושווייץ החלה עלייה בתקציב הביטחוני ובהוצאות הכוללות בעבור הביטחון הלאומי. סלזאר היה מודע לעובדה שפורטוגל הייתה במחסור קשה של כוח צבאי לעומת יריבותיה האפשריות במקרה של מלחמה. פורטוגל לא הייתה די מתועשת כדי ליצור באופן עצמאי תעשיית מלחמה. בעבור יבוא נשק בקנה מידה רחב נדרשה פורטוגל לקחת הלוואה ממייצאת חיצונית, אפשרות שסלזאר התנגד לה נחרצות. סלזאר היסס בנושאים צבאיים, למרבה זעמם של רבים בהנהגה הצבאית. אחת מהפעולות המרכזיות שלו שנגעו לצבא היו החלפת קצינים מבוגרים שהיו בתפקיד עוד מאז ההפיכה הצבאית של 1926 ולהחליפם בקצינים צעירים נאמנים לחלוטין אל המדינה החדשה. סלזאר סיכם את בעיותיה הנגררות של פורטוגל לשחיתות שלטונית ומעורבות פוליטית על הצבא.

בראש סדר העדיפויות של הפיתוח הצבאי ראה סלזאר את הצי, אשר מזה שנים הוזנח מצידם של הממשלות הפורטוגזיות. לאחר הרפורמה של ההנהגה הצבאית, סלזאר פנה אל בריטניה בעבור קניית נשק. הבריטים, אשר נדרשו לספק נשק למספר מדינות נוספות, לא העריכו את ההשפעה שיהיה להסכם ייצוא נשק על פורטוגל, שכן צבאה היה בבחינת פיתוחו הרבה מאחורי המעצמות האירופאיות. בריטניה העריכה שגם עם העברת הנשק, פורטוגל לא תהיה בעלת ברית רבת השפעה עבורה בעת פריצתה של מלחמה ברחבי היבשת וגורמים בהנהגה הבריטית העריכו כי אין סלזאר וממשלו מתכננים רפורמה מרחיקת לכת עבור צבאם. סלזאר טען בפני שריו כי: ”לראות זה להאמין, האנגלים עודם מאמינים בנו.” במהלך תחילתה של מלחמת האזרחים בספרד היה חשש מצידן של בריטניה וצרפת כי כל אספקת נשק בעבור פורטוגל תגיע בסופו של דבר אל הלאומניים בספרד ותתרום לגרמניה ואיטליה. קודם לפרוץ המלחמה החלה ממשלתו של סלזאר לארגן ייבוא מקלעים מודרניים מצבאה של צ'כוסלובקיה. עם פריצתה של המלחמה בספרד, הצ'כוסלובקים הוסיפו בהסכם המסחר כי על ממשלת פורטוגל לחתום שהנשק לא יגיע ל"מורדים" הספרדים. סלזאר ראה את הדרישה כפגיעה ביוקרתה של פורטוגל וקטע את היחסים עם צ'כוסלובקיה זמן קצר לפני ועידת מינכן.

בריטניה פעלה להוציא את המיטב מהסכם עם פורטוגל בעבור מלחמה עתידית באירופה ועל כן משלחת צבאית בריטית בפורטוגל דרשה בעבור מסחר נשק עם פורטוגל כי זאת האחרונה תתרום כלכלית לבתי חרושת צבאיים בריטיים בעבור הגנה משותפת, תפעל לחזק את הגנות החוף הפורטוגזיות בעבור חניית אוניות של הצי המלכותי הבריטי ותפעל לבנות בסיסי נחיתה אוויריים בעבור מטוסי חיל האוויר המלכותי הבריטי. נכון לאותה העת בריטניה הייתה במחסור כוחות יבשה ופעלה למנוע מלחמה דרך מדיניות הפיוס עם גרמניה הנאצית. במקום זאת, ממשלת סלזאר הגיעה בדצמבר 1936 להסכם קניית נשק מגרמניה שכלל עשה מפציצים מסוג יונקרס Ju 52 של הלופטוואפה. בשנת 1937 קנתה פורטוגל 10 מפציצי יונקרס Ju 86 גם כן מגרמניה ובהמשך קנתה את ברדה Ba.65 מאיטליה. קצינים גרמנים מטעם הורמאכט נשלחו לאמן טייסים פורטוגזים וביולי 1938 גרמניה הציעה לפתח רובה בריחי של מאוזר בפורטוגל, לצד מהנדסים צבאיים פורטוגזים.

ההנהגה הגרמנית בברלין העריכה כי תנאי המסחר הנדיבים שלה עם פורטוגל יביאו את האחרונה לשיתוף פעולה עם מדינות הציר, אך סלזאר נותר נאמן לברית הבריטית-פורטוגזית. במהלך 1936 - 1937, כאשר בריטניה סירבה להצעות מכירת הנשק בעבור פורטוגל, סלזאר פעל לארגן הסכמי קנייה משניים עם חברות פרטיות בשביל להוכיח להנהגה הבריטית בלונדון את תושייתו לפיתוח הצבאי. לבסוף הגיעה משלחת בריטית לפורטוגל בשנת 1938 ובמרץ הגיעה הממשלה הבריטית להחלטה שיש לתמוך בפורטוגל בעזרת מכירת נשק מודרני. סלזאר נרגע בנוגע למצב צבאו כאשר הממשלה הבריטית הכריזה כי תתמוך צבאית בפורטוגל עד שתהיה במצב שכל צבאה מורכב מנשק מודרני אשר מותאם להגנה מפני הוורמאכט.

סלזאר בשנת 1939, בגיל 50

מדיניות החוץ בין 1936 - 1939

במסגרת מדיניות הפיוס שבה דגל ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברלין, לצד ההנהגה הצרפתית בנוגע ליחסיהן עם גרמניה הנאצית, היה חשש שבריטניה וצרפת יציעו בעבור גרמניה מושבות בלגיות ופורטוגזיות בתמורה לאובדן המושבה של מזרח אפריקה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה. במהלך מלחמת העולם הראשונה התקשה המוצב הפורטוגזי במוזמביק להגן על המושבה מפני גרילה גרמנית. בדצמבר 1937 הגיעו שמועות לסלזאר כי בפגישה בברלין, שר החוץ הבריטי, אדוארד פרדריק לינדלי ווד, הרוזן הראשון מהליפקס, הציע לממשלה הגרמנית, במסגרת הפיוס, את מושבותיה הגדולות של פורטוגל באפריקה; אנגולה ומוזמביק. הליפקס והרמן גרינג הכחישו את השמועות אך סלזאר נותר חשדן. ממשל סלזאר החל לנקוט בארבעה צעדים לשימור מעמדה הקולוניאלי של האימפריה הפורטוגזית: לפעול לשימור מאזן הכוחות הקיים באפריקה, לשכנע את בריטניה וצרפת שכל שינוי בסטטוס קוו יפעל לרעתם, ליצור ברית עם בלגיה ועם איחוד דרום אפריקה ולחזק את המשמר הצבאי באנגולה ומוזמביק. לאחר סיפוח חבל הסודטים הצ'כוסלובקי בידי גרמניה, ממלכת ארצות השפלה, בלגיה, פורטוגל ודרום אפריקה חיזקו את הקשרים הדיפלומטיים ביניהם.

סלזאר תיווך ביחסי דרום אפריקה – פורטוגל כדי להביא להסכם הגנה משותף, אך בנובמבר 1938, ראש ממשלת דרום אפריקה, ג'יימס ברי מוניק הרצוג, שינה את מדיניותו וסירב להביע דעה נחרצת בעניין הברית האפשרית. לאחר סיפוח כלל צ'כוסלובקיה בידי גרמניה הנאצית, ההנהגה הבריטית הגיעה למסקנה כי אין להמשיך ולפייס את גרמניה. עוד ב-1935, לנוכח המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה, הכריז סלזאר בנאום כי מדיניות החוץ הפורטוגזית מופנית אל עבר האוקיינוס האטלנטי וכי אין פורטוגל מעוניינת להיכנס למאבקים בלב אירופה אלא לשמור על הסדר והשלום בחצי האי האיברי. סלזאר פעל במקביל לחזק את יחסי ברזיל–פורטוגל. ברזיל הונהגה באותה העת בידי הנשיא ז'טוליו ורגאס, פופוליסט אשר הביע הערכה למדיניות המשטר של סלזאר בפורטוגל וקרא גם כן לתקופת שלטונו בכינוי "המדינה החדשה". יחסי איטליה–פורטוגל החלו להתקרר תחילה כאשר סלזאר אישר גינוי של הפלישה האיטלקית אל האימפריה האתיופית עוד ב-1935.

בספטמבר 1938, על רקע משבר ועידת מינכן, הכוחות הלאומניים בספרד, שעדיין היו במלחמת אזרחים, הציעו ברית מדינית בעבור שימור הביטחון עם פורטוגל. בסוף החודש הגיש השגריר ניקולאס פרנקו הצעה להסכם אי-תוקפנות עבור סלזאר וממשלתו. היה זה רק לאחר כיבוש קטלוניה בידי הלאומנים שהורה סלזאר לרישום טיוטה בעבור ברית. ב-17 במרץ 1939 חתמו על 'ברית הנייטרליות האיברית' ניקולאס פרנקו וסלזאר עצמו. סעיף 1 קבע כי הצדדים יכבדו זה את הגבולות והטריטוריות זה של זה ולא יבצעו פעולות תוקפנות זה נגד זה. סעיף 2 קבע כי צד אחד לא יסייע לתוקפן הפועל נגד הצד השני. סעיף 3 קבע כי צד אחד לא ייכנס לבריתות עם גורמים אחרים המאיימים על הצד השני. סעיף 4 קבע כי אם צד אחד ייכנס לברית עם גורם חיצוני, האמנה תישאר בתוקפה. סעיף 5 קבע את משך האמנה עשר שנים ויינתן להאריך אותה כל עשר שנים. סעיף 6 קבע כי האמנה לא תיכנס לתוקף עד שיתקיימו חילופי אישורים. ההסכם סימן את תחילתו של שלב חדש ביחסי ספרד–פורטוגל, בו שיחקו הפגישות הדיפלומטיות בין פרנקו לסלזאר חלק מהותי. בעת אישורה של הברית שתי הממשלות העדיפו לשמור על השקט הפנימי שלהן מפני המאבק בשאר אירופה^[2].

לאורך כל תקופת שלטונו שמר סלזאר על הערכה של האימפריה הבריטית וזאת למרות ביקורת על היחס הבריטי עם פורטוגל מפי גורמים בתוך פורטוגל עצמה. סלזאר יצא אחת נגד הבריטים כאשר, בעקבות סיפוח צ'כוסלובקיה בידי גרמניה, הם פעלו ליצור ברית עם הסובייטים. סלזאר האשים את הבריטים בניסיונם להביא לברית עם "האימה הבולשביקית" אך היחסים עם בריטניה נותרו תקינים. ניסיון הברית כשל עבור בריטניה ולבסוף נחתם הסכם ריבנטרופ–מולוטוב בין ברית המועצות וגרמניה הנאצית. רק ימים אחדים לפני תחילת פלישת גרמניה הנאצית לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939, ממשלת גרמניה הבטיחה לכבד את ריבונותה של פורטוגל כל עוד היא תשמור על נייטרליות בעת מלחמה בין גרמניה ובריטניה. ב-2 בספטמבר, יום לפני הכרזת המלחמה של בריטניה וצרפת על גרמניה, פנה סלזאר לעיתונות והכריז כי פורטוגל תשמור על נייטרליות במלחמה החדשה שפרצה. סלזאר ראה את המעורבות הפורטוגזית במלחמת העולם הראשונה כחסרת טעם ושלפורטוגל לא היה מה להשיג מהמלחמה מלכתחילה, ופעל לוודא שמצב שכזה לא יחזור על עצמו במלחמה נוספת.

מלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – פורטוגל במלחמת העולם השנייה

יחסי חוץ ורשת הריגול בליסבון

סלזאר לא הופתע מפריצתה של המלחמה, ומספר ימים לאחר תחילתה הכריז סלזאר כי פורטוגל מביעה יראת כבוד עבור העם הפולני על המאבק שלו לשימור העצמאות ועל הפטריוטיות שהביע במאבק. פעולותיו הראשונות של סלזאר בתחילת המלחמה נגעו לשימור היחסים עם ספרד ואיטליה (אשר לא התערבה במלחמה עד למערכה על צרפת) כדי למנוע את התפשטותה של המלחמה. סלזאר כשל בניסיונו לשכנע את מוסוליני שלא לערב את איטליה במאבק. עם סדרת הכיבושים של גרמניה הנאצית ברחבי מרכז ומערב אירופה, סלזאר הביע עניין במדיניות הכלכלית של היטלר עבור אירופה תחת שלטון גרמני. נכון ל-1941, סלזאר דרש שמשרד החוץ הפורטוגזי יסדיר דוח בנוגע למצב הכלכלי-חברתי בשטחים הכבושים בידי הנאצים בסקנדינביה, מערב אירופה וחבל הבלקן. במקביל שלח סלזאר משלחת מטעם משרד החוץ הפורטוגזי אל ברלין לדון בנוגע להסדר מסחר בין גרמניה לארצות נייטרליות. במכתב לידיד בספטמבר 1941 הביע סלזאר חשש כי אירופה תחת הכיבוש הגרמני תפעל על מערכת כלכלית של ניצול מדינות המבוססות על חקלאות בעבור מדינות המבוססות על תעשייה בבחינה כלכלית.

בשנת 1942 קיבל סלזאר פנייה למעורבות במלחמה מצד ממלכת רומניה, שהייתה חלק ממדינות הציר. הקונדוקטורול (מנהיג עליון) של רומניה, יון אנטונסקו, הביע הערכה רבה למדיניותו הכלכלית של סלזאר ושלח את שגריר רומניה בפורטוגל לדון עמו על הצטרפות פורטוגל אל מדינות הציר. כאשר שאל השגריר הרומני את סלזאר על דעתו בנוגע לניצחון הציר, סלזאר ענה: ”קראתי וחשבתי על העבודה שמר אנטונסקו כתב ושלח עבורי על בנייתה של האימפריה הרומית. איני יכול להיות משוכנע עם זאת, שהיסודות שבנו את הציוויליזציה הרומית, ברברים ומתורבתים כאחד, יוכלו לחזור על עצמם עם הארצות האירופאיות המתורבתות על כל מקרה. זאת אלא עם כן נחשיב את עצמנו כולנו ברברים לעומת גרמניה כפי שאיברים ופרנקים עשו לעומת רומא. לגרמניה רצון משלה עבור כוח, עבור משאבים ושליטה חיצונית, יש לה אובססיה עם מערכות. כיצד רוח שכזאת תפעל עם החלוקה האמתית של אירופה? האם נדרש לפעול בדרך ריבונות לפי הכוח הגרמני.” חודשים מאוחר יותר, מתקפת נגד סובייטית בקרב סטלינגרד מחקה חלק נרחב מהצבא הרומני וביולי 1943 הודיע השגריר הרומני לסלזאר כי ממשלתו של אנטונסקו מעריכה שניצחון מדינות הציר הפך ללא ניתן להשגה.

סלזאר במהלך המלחמה, ב-1942

הודות לנייטרליות של פורטוגל, היא שמשה מקום מפגש ותיאום בעבור מרגלים משני הצדדים במלחמה. כמות המרגלים שהיו מכונסים בליסבון בעת המלחמה הובילו לכינויה "בירת הריגול". היא הייתה העיר האירופית היחידה בה בעלות הברית וכוח הציר יכלו ללכת בחופשיות. רבים מבני המלוכה המודחים של אירופה ברחו לעיר, ועשרות אלפי פליטים נעו דרכה. העיר מלאה במרגלים וה-PVDE ניסה כמה שניתן להתנהל כגורם נייטרלי שפעל רק כאשר האינטרסים של פורטוגל עצמה עמדו על הפרק. יתר על כן, סלזאר אכן הרוויח הרבה כסף עבור ארצו דרך פעילותו במלחמה. מאגרי הזהב הפורטוגזיים עלו בערכם פי שישה, בעיקר מפני שהוא אילץ את הגרמנים לשלם במתכת יקרה ומכיוון שפורטוגל נותרה אחת מהמדינות היחידות בעולם שסחרה עם שני הצדדים הלוחמים. עד 1945 המטמון הזה הפך לבעיה כאשר בעלות הברית ניסו להשיב את המתכות שנבזזו בידי מדינות הציר. סלזאר הביא את בעלות הברית למשא ומתן מייגע בן שמונה שנים אשר בסופו החזיר ארבעה טון בלבד מתוך כ-400 של מתכת טוּנְגְּסְטֶן.

המושבות הפורטוגזיות במלחמה

מקאו הייתה מושבה פורטוגזית קטנה שגבלה בדרום סין והייתה לחופי ים סין הדרומי. במהלך מלחמת סין–יפן השנייה שפרצה ב-1937, בריחת פליטים אל המושבה הובילה לעליית אוכלוסייתה מ-10,000 איש לבין 500,000 ל-700,000, מה שהוביל לקריסה במערכת הכלכלית המקומית. לאחר המתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941, האימפריה היפנית כבשה את הונג קונג השכנה אך הותירה את מקאו עצמאית. מצב זה השתנה באוגוסט 1943 כאשר קרב ימי בין אונייה בריטית וכוחות יפניים הוביל להתערבות המשטרה הימית של מקאו. בספטמבר דרשה יפן שתינתן זכות התערבות של דיפלומטים מטעמה במנהל מקאו. המנהל הקולוניאלי הפורטוגזי, במטרה להישאר נייטרלי, הסכים לדרישה. בהמשך המלחמה היה על סלזאר לקבל את העובדה שמקאו הייתה למעשה בחסות יפנית. במהלך המלחמה הטיל חיל האוויר של ארצות הברית שלוש הפצצות טקטיות על מקאו. קודם למלחמה האי טימור מצפון לאוסטרליה היה מחולק בין מושבה פורטוגזית של מזרח טימור ומושבת איי הודו המזרחיים ההולנדיים של האימפריה ההולנדית. עם פרוץ קרב איי הודו המזרחיים בעלות הברית חששו כי דרך טימור יוכלו היפנים לבצע פשיטות אוויריות על אוסטרליה.

מטוס חיל האוויר המלכותי הבריטי באיים האזוריים

בעלות הברית דרשו מממשלת סלזאר לאשר מעבר של כוח הולנדי - בריטי - אמריקאי לתוך מזרח טימור כדי למנוע פלישה וכיבוש יפני. כדי לנסות ולשמור על רמה מסוימת של נייטרליות בסיטואציה שנוצרה, סלזאר הגיע להסכם עם בעלות הברית כי כוחותיהם יורשו לחדור לתוך שטחי מזרח טימור רק אם הצבא היפני הקיסרי יהיה הראשון לתקוף. למרות ההסכם, כאשר התגלתה צוללת יפנית בים טימור, כוחות בעלות הברית החליטו, בלחץ, להעביר משלחת בת 350 איש אל בירת המשובה הפורטוגזית, דילי. סלזאר הורה למושל המשובה שלא לאפשר חדירת כוחות של בעלות הברית נגד ההסכם, אך בפועל לא היה ביכולתו של המוצב הפורטוגזי להתנגד לבעלות הברית. השגרירות היפנית בליסבון הרימה אצבע מאשימה נגד סלזאר וזה ארגן הסכם חדש עם בעלות הברית שחיילים פורטוגזים במוזמביק יעברו למזרח טימור ובתגובה כוחות בעלות הברית יבצעו נסיגה מהחצי הפורטוגזי של האי טימור. על כל מקרה, יפן לא עמדה לכבד את הנייטרליות הפורטוגזית וב-19 בפברואר 1942 החלה בפלישה שהובילה את בעלות הברית, ביחד עם כוחות פורטוגזים, לסגת לעמדות הגנה ביערות הגשם הטרופיים ובגבעות של האי, איפה שהשתמשו בלוחמת גרילה. כוחות פורטוגזים נלחמו לצד בעלות הברית עד פינויים מהאי לתוך שנה שלמה של מאבק ממושך שהסתיים בהשתלטות יפנית.

ב-5 בספטמבר 1945, לאחר כניעת האימפריה היפנית, נכנע המוצב היפני באי לבעלות הברית. ב-27 בספטמבר שבו כוחות פורטוגזים לחצי האי שבשליטתם והסדירו מחדש את הסמכות השלטונית של פורטוגל. מושבה נוספת של פורטוגל שהושפעה ישירות מהמלחמה היו האיים האזורים, היושבים בלב האוקיינוס השקט, מה שהפך אותם לבעלי חשיבות אסטרטגית מרכזית. בעלות הברית השיגו הסכמה פורטוגזית לתפעל מבצעים נגד הקריגסמרינה דרך האיים לאחר שיחות ממושכות בין סלזאר, ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל ונשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט. קודם לאישור הפורטוגזי היה חשש בבריטניה שגרמניה תפעל לכיבוש האיים ביחד עם כף ורדה ודרכם תתפעל את צי הצוללות שלה. תחילה נקבע בין פורטוגל ובעלות הברית כי יינתן לבריטים ולאמריקאים להשתמש באיים במקרה של מתקפה גרמנית, אך הפרטים של משמעות מתקפה גרמנית לא אושרו. בשנת 1943, האדמירל הבריטי דדלי פאונד הציע להתדיין עם סלזאר לגבי העברה זמנית של חלק מבתי החרושת באיים בעבור תיקוני מטוסים של בעלות הברית. סלזאר עשה כל שביכולתו כדי לוודא שנוכחות בריטית באיים תהיה משנית ולא תוביל להכרזת מלחמה גרמנית.

בנקודה מסוימת בדיונים הציע הנשיא האמריקאי שכוח המשלוח הברזילאי יכבוש את האיים ללא המשך המשא ומתן עם סלזאר וממשלתו. ב-18 באוגוסט 1943 נחתו כוחות בעלות הברית על האי ובשנתיים האחרונות של המלחמה סלזאר התדיין ללא הפסק עם ממשלות בעלות הברית בשביל להביא להקטנה במספר החיילים שהיו מוצבים באיים. בסופו של יום השיג סלזאר את מבוקשו כאשר השימוש האמריקאי בבתי חרושת באיים האזוריים היה משני בצורה שלא הפרה את הנייטרליות הפורטוגזית ולא הובילה להכרזת מלחמה נגד פורטוגל מצד מדינות הציר.

המלחמה הקרה המוקדמת 1945 - 1959

סלזאר בשנות החמישים המאוחרות

בחירות 1945 והשפעתן הפוליטית

בסופה של מלחמת העולם השנייה הושבו המושבות של מזרח טימור ומקאו לידי האימפריה הפורטוגזית, וניחן שינוי משמעותי בתדמיתו הציבורית של סלזאר. לאחר שכמעט ולא התראה בציבור עקב ניסיון ההתנקשות ב-1937, סלזאר החל לארגן ארוחות ערב חגיגיות בציבור והתערבב מחדש עם הקהל הציבורי ברחובות הבירה. ב-18 בספטמבר 1945 התקיימו בחירות לרשות המחוקקת; האספה הלאומית. לקראת הבחירות היה סלזאר בטוח במעמדו בציבור שכן האופוזיציה הדמוקרטית הייתה עסוקה בעיקר במאבקים נגד השמאל הקיצוני ותדמיתו השתפרה הודות להנהגת פורטוגל בדרך האמצע במלחמת העולם השנייה. על כן החליט סלזאר קודם הבחירות להרחיב את זכות הבחירה לכל הגברים בני 21 ומעלה שידעו קרוא וכתוב או ששילמו מס רכוש בן לפחות 100 אשקודו ולכל הנשים בנות 21 ומעלה שסיימו לימודים תיכוניים או שעמדו בראש משק הבית שלהן ועמדו בדרישות האוריינות ותשלום המס של הגברים. סלזאר הרכיב קבינט ממשלתי חדש, הגדיל את מספר חברי האספה הלאומית מ-90 ל-100 ומ-100 ל-120 ואף הכריז באוגוסט 1945 שהבחירות בפורטוגל יהיו חופשיות ושוויוניות כמו הבחירות בבריטניה.

בפועל, בבחינת האופוזיציה אפשר סלזאר התמודדות של מפלגה מרכזית אחת לאספה הלאומית נוסף על האיחוד הלאומי; התנועה לאחדות דמוקרטית (Movimento de Unidade Democrática; MUD). המפלגה הונהגה בעיקר מהנותרים מהאליטה הרפובליקנית של הרפובליקה הראשונה ומגורמים סוציאליסטים מתונים שהיו מעורבים בתוכה. לקראת הבחירות פנתה הנהגת ה-MUD אל סלזאר בדרישה להשעות את תאריך הבחירות עבור רפורמה שתוביל לכך שהמפלגה תופיע בכל הקלפיות להצבעה ושלכל חבריה תינתן זכות רישום להיבחר לתפקידים ציבוריים. סלזאר סירב לדרישה, דעתו התחזקה לאחר שהמפלגה הקומוניסטית התאחדה גם כן לתוך ה-MUD. על כל מקרה, ב-26 באוקטובר פנו מטעם המפלגה אל בית משפט מחוזי ובעזרת מעל 50,000 חתימות הצליחה המפלגה להשעות את תאריך הבחירות. בתגובה החל תהליך דיכוי פוליטי מטעם ה-PIDE (סוכנות PVDE לאחר הרפורמה שלה) וב-9 בנובמבר, לאחר הגשת עתירה, בית המשפט העליון קבע כי אין בסמכותו להשעות בחירות. בתגובה, הנהגת המפלגה הכריזה על קיום חרם נגד הבחירות. עם החרם, לא הייתה למעשה מפלגת אופוזיציה מרכזית בבחירות, וחברי האיחוד הלאומי ניצחו בבחירות ב-120 מושבים.

למרות ניצחונה של המפלגה בבחירות, המשבר הפוליטי הוביל את סלזאר ללחץ כרוני ובמשך מספר חודשים סבל מדיכאון, כאבי ראש מתחיים ונדודי שינה. רק 53.8 אחוזים מכלל בעלי זכות ההצבעה השתתפו בבחירות, דבר שסימל את גודלו של החרם הפוליטי. בסיומן של הבחירות סלזאר, ביחד עם המעגל הפוליטי הקרוב שלו, החלו לחקור את המצב הציבורי כדי להבין את כישלון ציפיותיהם בנוגע לתמיכה הציבורית בממשל. בסיומה של חקירה מטעם המשמלה הגיע סלזאר למסקנה כי ההנגדות הציבורית נגרמה בעיקרה עקב ההתנהלות של האיחוד הלאומי, שכמעט ולא קידם מדיניות פוליטית כל שהיא במסגרת סמכויותיו. המפלגה הורכבה מתוך אליטה פוליטית אשר הייתה מפולגת בבחינה אידאולוגית בינה לבין עצמה. למעשה, המערכת הפוליטית הקיימת הובילה למצב שהממשלה כמעט ולחלוטין התעלמה מפעילות המפלגה השלטת, שכן האספה הלאומית הייתה בפועל גוף משני לעומת קבינט הממשלה בבחינת פעילותה והשפעתה.

בערבי 6 ו-7 בדצמבר קרא סלזאר לישיבות עם מועצת השרים שיפתחו בפניו את הביקורות שלהם כלפי המדיניות הממשלתית. חלק מהשרים חששו מתגובתו של סלזאר רב הסמכות ולכן העדיפו לשמור על שתיקה בעוד שרים אחרים דנו עם ראש הממשלה בנוגע להחלטות ספציפיות של האיחוד הלאומי ושל הממשלה אשר הוא עצמו הנהיג. היחיד שיצא ישירות נגד סלזאר בישיבות היה שר המושבות, מרסלו קייטנו, אשר שב זמן קצר קודם לכן מביקור במושבת אנגולה איפה שהיה נוכח להפרעות קשות במנהל. קייטנו יצא נגד מדיניות הממשלה בנוגע למושבות, נגד חלק מהשרים בממשלה אותם האשים בתפקוד בעייתי וחסר יכולת ונגד המנהל המפלגתי של האיחוד הלאומי. סלזאר באותה העת היה רגיש כלפי ביקורת ולא ידע כיצד להתנהל מולה, מה שהביא להחרפה בנדודי השינה שלו. בפברואר 1949 התקיימו בחירות לאספה הלאומית ולנשיאות הרפובליקה גם כן אשר דמו לבחירות של 1945 כאשר ה-MUD הנהיגו חרם נוסף על הבחירות.

שאלת הנשיאות והבחירות למשרה

סלזאר לומד תוכנית לתשתית בניית גשר באוניברסיטת קוימברה

לסלזאר לא הייתה השפעה ישירה על הבחירות לנשיאות ובעת קיומן ב-1949, היה הנשיא קרמונה בן ה-79 בבריאות רופפת. אל מול קרמונה התמודד הגנרל ז'וזה דה מאטוש בן ה-81, רפובליקני אשר נתמך בידי ה-MUD. גורמים בתוך האיחוד הלאומי קראו לסלזאר להחליף את קרמונה בנשיאות ולפנות את משרת ראש הממשלה עבור מרסלו קייטנו. למרות העובדה שהמפלגה הצביעה למנות את סלזאר לנשיאות, זה האחרון סירב בטענה כי נדרש מצב שישנו נשיא סמכותני או ראש ממשלה סמכותני אך לא שניהם יחדיו, אחרת יגרמו הפרעות בסדר השלטוני. נוסף על כך טען סלזאר כי נדרש גורם צבאי בנשיאות, זאת כדי לרצות את הנהגת הצבא ולמנוע ניסיון הפיכה נגד "המדינה החדשה". ה-MUD ארגנו עצרות בחירות נרחבות שבפורטו בצפון המדינה הגיעו אליהן עד 100,000 איש. לנוכח המצב, סלזאר לראשונה קידם את המפלגה שלו להנהיג עצרות בחירות בעבור קידום המצע הפוליטי והמועמד מטעמם; קרמונה המכהן. האיחדו הלאומי הנהיג תעמולה פוליטית שטענה כי ז'וזה דה מאטוש, הטוען להיות רפובליקני בערכיו, למעשה נשען על גורמים במפלגה הקומוניסטית שארגנו את רוב עצרות הבחירות של ה-MUD.

הנשיא פרנסישקו קראביירו לופש

הנשיא אמריקו תומאש

במקביל, מפלגת ה-MUD עצמה התפצלה בצורה חריפה בין המחנה הרפובליקני והמחנה הקומוניסטי. ב-10 בפברואר, לקראת הבחירות, דה מאטוש נענה לדרישת הפלג הקומוניסטי בתוך ה-MUD והכריז על פרישתו מהמירוץ לנשיאות. קרמונה נבחר לקדנציה נוספת בנשיאות, אך בשנת 1951, בגיל 81, הנשיא נפטר בעת מילוי תפקידו. באופן זמני סלזאר כיהן בתור נשיא פורטוגל וראש ממשלה יחדיו עד לבחירות החדשות לנשיאות ביולי 1951. במהלך הבחירות הייתה ה-MUD מפוצלת בין הקומוניסטים והרפובליקנים, וסלזאר מינה מטעם האיחוד הלאומי את פרנסישקו קראביירו לופש (Francisco Craveiro Lopes), גנרל בחיל האוויר הפורטוגזי. לופש בתקופת כהונתו לא העניק לסלזאר את חופש הפעולה שהיה לו בתקופת קרמונה והתערב ללא הפסק בפוליטיקה הפנימית. בשנת 1958, עוד לפני סיום כהונתו, הצליח סלזאר להביא למהלך פוליטי שהדיח את לופש מהנשיאות והקדים את תאריך הבחירות אל 8 ביוני אותה השנה. הפעם סלזאר מינה כמועמד האיחוד הלאומי את אמריקו תומאש (Américo Tomás), אדמירל בצי הפורטוגזי. משמעות הדבר הייתה שסלזאר מינה מועמדים מטעמו לנשיאות מכל חילות הצבא.

אל מול תומאש התחרה גנרל חיל האוויר אומברטו דה סילבה דלגאדו (Humberto da Silva Delgado). דלגאדו, שבמקור היה מבין תומכיו של סלזאר, פנה נגדו לאחר מלחמת העולם השנייה והחל להוות גורם מרכזי באופוזיציה השלטונית לו. במסגרת מצע הבחירות שלו לנשיאות, דלגאדו הנהיג את הפלג הפוליטי שקרא לדמוקרטיה ליברלית. דלגאדו, שקרא לקידום פניה של פורטוגל כלפי המערב ולחיקוי של ארצות הברית, כונה בידי הקומוניסטים פשיסט אך הצליח להשיג תמיכה נרחבת גם בלעדיהם. כאשר נשאל דלגאדו מה יהיה יחסו לסלזאר אם יבחר, הודיע כי: "מובן מאליו, אני אפטר אותו"^[3]. פעם נוספת כשל האיחוד הלאומי לארגן עצרות ותעמולת בחירות שנועדו לקדם את המצע בעוד האופוזיציה התאגדה מאחורי דלגאדו הודות להצהרתו שידיח את סלזאר. סלזאר עצמו יצא בראש קמפיין הבחירות כאשר הביע את תמיכתו בתומאש ויצא נגד המדיניות הכלכלית שקידם דלגאדו, שקראה למכירת זיכיונות נרחבים בעבור משקיעים אמריקאים, שהייתה מביאה לנפילת העצמאות הכלכלית של פורטוגל. בסיומן של הבחירות ניצח אדמירל תומאש עם 765,081 קולות שהיוו 76.4% מכלל ההצבעות לעומת 236,057 הקולות של דלגאדו שהיוו 23.6% מכלל ההצבעות^[4].

במהלך הבחירות, כמו בבחירות נוספות, המשטר של האיחוד הלאומי הנהיג מערכת הונאת בחירות, אך הפרש הקולות האדיר בין שני המועמדים מביא לכך שגם ללא הונאת הבחירות נראה היה שתומאש ינצח בבחירות. מאוחר יותר התגלה כי בין 2 ל-3 ביוני, שבוע קודם הבחירות, ה-PIDE מנע ניסיון הפיכה שהנהיג דלגאדו. דלגאדו יצא לגלות לאחר הבחירות והנהיג מערכת אופוזיציה אלימה למשטר סלזאר. היה זה שבע שנים מאוחר יותר, ב-1965 כאשר סוכנים מטעם ה-PIDE התנקשו בחייו של דלגאדו בהיותו בספרד, פועל לקדם אידיאלים מהפכנים לתוך פורטוגל דרכה.

הרפורמה הכלכלית ו"הנס הכלכלי הקטן"

הקשיים הפוליטיים במערכות הבחירות הובילו את סלזאר לנקוט עמדה בנוגע לרפורמה אפשרית במצב הכלכלי של פורטוגל, שנותרה עדיין הרחק מאחורי רוב העולם המערבי. אידאולוגים וסופרים שמרנים ברחבי פורטוגל טענו כי ניתן להביא לתיעוש נרחב של הכלכלה הפורטוגזית בדומה למצב בארצות הברית, בריטניה או גרמניה המערבית, אך בעבור זאת תידרש מחויבות מצד האוכלוסייה הכללית ותביא לכך שיהיה על הממשל להדריך ישירות את ההתפתחות הכלכלית של המדינה. תוכניות הפיתוח הכלכלי שהוצעו דרשו שימוש באלמנטים קורפורטיבים לצד עלייה בהשקעות חיצוניות. בין 1953 ו-1968 התקיימו ארבע תשתיות ענק בתמיכה ממשלתית שנעזרו בכספי משקיעים, אשר יחדיו הובילו להכפלה פי שישה של הייצור התעשייתי של פורטוגל. פורטוגל השיגה תמיכה כלכלית מצד תוכנית מרשל, אך תמיכה כלכלית זאת הייתה נמוכה מאוד ומינורית ביחס לתמיכה הכלכלית האמריקאית לארצות אחרות במערב אירופה במסגרת התוכנית.

התשתית הגדולה הראשונה הייתה בין 1953 ל-1958 והתמקדה בייצור חשמל. נוסף על הפן התעשייתי של התשתית, היא הייתה בעלת פן חינוכי גם כן, של קידום האוריינות בקרב צעירים ברחבי פורטוגל. התשתית הגדולה השנייה התקיימה בין 1958 ל-1964 והתרחשה במקביל להצטרפותה של פורטוגל אל איגוד הסחר החופשי האירופי (EFTA), אלטרנטיבה אל הקהילה הכלכלית האירופית אשר הורכבה מבריטניה, פורטוגל, שווייץ, אוסטריה, דנמרק, איסלנד, שוודיה ופינלנד. סלזאר הביא את פורטוגל לאיגוד הסחר ב-3 במאי 1960, בתור אחת מהחברות המקימות של האיגוד. בהמשך, בבחינת פנים, הגיעה התשתית הגדולה השלישית, בין 1965 ל-1967 שהייתה הכנה תעשייתית משנית למעשה, לקראת התשתית הגדולה הרביעית והאחרונה שבאה לאחריה, שהובילה לפתיחת פי 14 בתי חרושת לייצור תעשייתי ברחבי פורטוגל ולעלייה הגדולה באיכות הייצור ובכמות הייצור הכולל בפורטוגל בבחינה של המגזר התעשייתי.

ההתנגדות המרכזית לרפורמות הכלכליות של סלזאר נבעה ממשרד האוצר, אשר נלחץ כל פעם מחדש כאשר פלג כלכלי אחד, החקלאים או התעשיינים, השיג מומנטום רב על האחר. סלזאר, למרות הבטחותיו ופעולותיו, כשל בניסיון לנטרל את האליטה החקלאית ולהביא להסדר מהתנהלות המנהל של משרד האוצר לנוכח הרפורמות הכלכליות. העובדה שכלל עלייה של ממשלת סלזאר לשלטון הייתה מבוססת על תמיכת האליטה החקלאית הפכה את ההתנגדות להם להתאבדות פוליטית חסרת סיכוי. המדינה הקורפורטיבית שהייתה כתובה בחוקת 1933, לא הייתה פעילה בפועל ולא הצליחה להשיג שליטה מלאה על ההתנהלות הכלכלית המדינית. כישלון התיעוש המלא של פורטוגל דרך הרפורמות היה לגורם מרכזי בנפילת "המדינה החדשה". עד 1953 לא היה ניתן אפילו להקים עסקים חדשים לפי השיטה הקורפורטיבית וחלק נרחב מההתנהלות הכלכלית הייתה בידיים של האספה הלאומית, שהוכיחה עצמה בתור ארגון מושחת למשך עשורי שנים.

היחלשות משטרו של סלזאר

בחירות 1961 ויחסי החוץ שלאחר מלחמת העולם

קריקטורה המציגה פגישה בין פרנקו וסלזאר; "שני האנשים הזקנים של חצי האי האיברי"

בחירות 1961 לאספה הכללית ערערו את יציבות משטרו של סלזאר וכללו מחאות, הפגנות ודרישה של האופוזיציה לנשיא תומאש שיפטר את סלזאר ויקים ממשלה זמנית אשר תהיה "נייטרלית" בבחירות. בנוסף על כך פרץ ניסיון הפיכה צבאית כושל שנועד להפיל את סלזאר ומשטר "המדינה החדשה". ניסיון הפיכה זאת הוביל את סלזאר לבצע טיהור פוליטי בקרב הדרג הצבאי והעלה את החשד מצידו לאפשרות שההתנגדות המאיימת על שלטונו לא תצוץ מהמחתרת הקומוניסטית אלא דווקא מהצבא הפורטוגזי. בנובמבר 1961 פרצו הפגנות של סטודנטים בליסבון נגד משטרו של סלזאר. המחאות פוזרו בידי ה-PIDE אך צצו מחדש כל כמה ימים^[5]. ההפגנות הגיעו לשיאן במאי 1962, כאשר הובילו לאובדן חיי אדם והעלו חשד כי ייתכן ויובילו לנפילת המשטר הקיים. רוב ההפגנות קיבלו את תמיכת המחתרת הקומוניסטית והורכבו בעיקר מסטודנטים ששבתו נגד רפורמות של משרד החינוך אשר החלישו את זכויות הסטודנטים החוקיות^[6].

למרות אופיו האוטוקרטי של משטר סלזאר, הוא היה פתוח בפני המערב הרבה יותר מהשכנה ספרד. בנוסף לקבלת פורטוגל חלק בתוכנית מרשל, היא הייתה למדינה מייסדת בארגון האמנה הצפון-אטלנטית - נאט"ו. סלזאר נקט קו אנטי-קומוניסטי חריף לאורך המלחמה הקרה אך שמר על פורטוגל מחוץ למאבקים הצבאיים הנרחבים בין הגוש המזרחי לגוש המערבי כגון מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם. במהלך שנות השישים, במסגרת הרפורמות הכלכליות, נפתחה פורטוגל כלפי הכלכלות המערב אירופאיות. נוסף על כך, סלזאר קידם את פורטוגל להיות מעורבת באמנת המסחר הבינלאומית גאט"ט. יחסי ספרד-פורטוגל נותרו מתונים לאורך שלטונו של סלזאר וברית הנייטרליות האיברית נשארה בתוקפה. אף על פי ששתי הארצות נאבקו, בשונה מארצות אירופאיות אחרות, לשימור האימפריות הקולוניאליות שלהן, היה שיתוף פעולה פחות ביניהם בעניין.

הרקע למאבק הקולוניאלי

במהלך שנותיה של "המדינה החדשה" לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, הופנתה כלפיה ביקורת נרחבת, אליה סלזאר לא ייחס חשיבות, נגד מדיניותה הקולוניאלית. בעוד מעצמות קולוניאליות כגון בריטניה הכירו בהליך הדה-קולוניזציה ואף פעלו לנסח יחסים קרובים עם מושבות לשעבר כגון קניה במהלך הדה-קולוניזציה של אפריקה, פורטוגל שמרה על מושבותיה כחלק בלתי-נפרד מזהותה הלאומית. סלזאר, בדומה אל הרפובליקה הצרפתית הרביעית, פעל לאחד את המעמד המדיני של המושבות עם ארץ האם של פורטוגל, ושימור המושבות היה חלק בלתי נפרד מהמדיניות של "המדינה החדשה" לאורך שנותיה. המדיניות הקולוניאלית עקבה אחר מודל נוסף. הרעיון של אימפריה אחידה המשתרעת מפורטוגל ועד האי של טימור סחפה את הרגש הלאומי בקרב שכבות העם הפורטוגזי והיוותה חלק מרכזי ברגש הלאומי של תושבי פורטוגל, ומכאן, חלק מרכזי לתמיכה העממית במשטר סלזאר.

המושבות והטריטוריות אל מעבר לים נראו כחלק בלתי נפרד מאומה בלתי ניתנת לערעור לפי החזון הלאומי של פורטוגל בראשותו של סלזאר, שנוצרה על ידי איחוד אנשים שניחנו בחוקים ותרבויות שונות. משטר סלזאר סירב לקבל אוטונומיה בעבור המושבות, ההנחיות המינהליות ותהליך קבלת ההחלטות רוכזו בליסבון, וסלזאר וידא כי סמכויותיו של שר המושבות יתחזקו. לאורך תקופת שלטונו של סלזאר הרגש הלאומי עלה בשיח הציבורי וכך גם בחשיבותו הפוליטית והכלכלית כאשר הממשלה תמכה בגידול המטרופולינים העירוניים של המושבות. מהות האימפריה הקולוניאלית היוותה חלק רעיוני חשוב למשטר האוטוריטרי החדש, גם אם סלזאר מעולם לא ביקר באף אחת מהמושבות^[7]. המאבקים הקולוניאלים הצבאיים של פורטוגל לשימור המושבות פרצו לראשונה ב-1961. בשלב זה, קולוניאליזם כבר גונה ברחבי העולם ורוב המעצמות הקולוניאליות הכירו בזכות להגדרה עצמית ולעצמאות של מושבותיהן. כבר בשנת 1951 התרחש תיקון בחוקה הפורטוגזית על ידי סלזאר, אשר שינה מעמדם של השטחים המושבתים מ"מושבות" ל"שטחים מעבר לים", ובכך הגדירה החוקה את פורטוגל כאומה בין-יבשתית ורב-גזעית^[8].

מאמר אחד של הניו יורק טיימס משנת 1959, תוך שהוא מחמיא למשטר סלזאר על טבעו היציב והתשתיות המשופרות שקידם, בכל זאת הגדיר את המנהל הכלכלי הפורטוגזי כ-"מיושן". נרטיבים המדגישים את העוני של פורטוגל ואת הצנע של משטר סלזאר בעיתונות המערבית אינם חסרי בסיס; עם זאת, ביקורות אלו בעיתונות המערבית בוססו בעיקרן על ההתנגדות העממית במערב לקולוניאליזם הפורטוגזי ולקולוניאליזם בכלל, שכן חלק נרחב מהכלכלה הפורטוגזית נשען על המושבות. משטרו של סלזאר טען דרך תעמולה כי הפורטוגזים הם מתיישבים בעלי יכולת ייחודית שיצרו חברות רב גזעיות נקיות מהדיכוי, ההיררכיות הגזעיות והכלכליות והניצול של מעצמות קולוניאליות אחרות. לפיכך, סלזאר ראה את הטענות נגד משטרו כתומך קולוניאליזם מדכא כחסרות בסיס. למעשה, התעמולה של "המדינה החדשה" פעלה להציג את הקושי הכלכלי בהישענות על המושבות בתור אחת מחוזקותיה של פורטוגל.

חיילים פורטוגזים מבצעים סקירה באנגולה

בין 1947 ל-1961 היה סלזאר במאבק דיפלומטי ממושך מול הודו, בהנהגת ראש ממשלתה, ג'ווהרלל נהרו, על בסיס ריבונותה של גואה, אשר הוביל להחרפה ביחסי הודו–פורטוגל. הודו טענה גם לריבונות על דאמאן ודיו ודאדרה ונאגר האוולי, אשר משנת 1954 הייתה דה פקטו עצמאית מהשלטון הפורטוגזי. הסכסוך הקולוניאלי בין המדינות התרכז עם זאת על בסיס הריבונות בגואה. נהרו וממשלתו טענו כי גואה הייתה הודית לכל עניין ועניין וכי נוצרה באכזריות קולוניאלית בידי משטר פשיסטי וגזעני. סלזאר וממשלו טענו מצידם כי למרות מיקומה הגאוגרפי והיותה מושבה קולוניאלית, גואה הייתה למחוז בתוך פורטוגל ולחלק בלתי נפרד מהמהות הלאומית הפורטוגזית כפי שאלגארבה היה חלק בלתי נפרד מפורטוגל. ב-1961 הסלים הסכסוך הדיפלומטי כאשר הודו פנתה לאמצעים צבאיים. ב-17 בדצמבר 30,000 חיילים הודים, בתמיכה אווירית וימית, פלשו לתוך גואה הפורטוגזית ובתוך יומיים הובילו לכניעת המוצב הפורטוגזי בן 900 החיילים. במקביל לכך הודו סיפחה גם את דאמאן ודיו מידי פורטוגל^[9]. הסיפוח של גואה ושאר המושבות המשניות בידי הודו קיבל תמיכה מהקהילה הבינלאומית בכלל ומבריטניה בפרט. רוח בינלאומית זאת הובילה את סלזאר לצאת בנאום חריף נגד בריטניה ונגד האומות המאוחדות בפני האספה הלאומית. סלזאר איים בפרישת ארצו מהאו"ם והביע את המחויבות המעטה שחש לברית עם בריטניה^[10].

המלחמה הקולוניאלית הפורטוגזית

משנת 1961 והלאה, ההוצאות של פורטוגל בעבור שימורן של המושבות היה גבוהה יותר מההכנסות. תחילה החלו מרידות גרילה בגינאה הפורטוגזית, אשר פעלו במסגרת מפלגת PAIGC בהנהגת אמילקר קברל. מבין כל לוחמי העצמאות, סלזאר ראה את החשיבות המעטה ביותר במאבק הקולוניאלי בגינאה ביסאו, ומיקד את מרב החיילים לשמור על הריבונות הפורטוגזית באנגולה ומוזמביק. עוד בפברואר 1961 פרצה לוחמת גרילה באנגולה עבור שחרורה מהשלטון הקולוניאלי הפורטוגזי. תנועות העצמאות היו מחולקות בין התנועה העממית לשחרור אנגולה לבין האיחוד לעצמאות מוחלטת של אנגולה. בעבור השגת תמיכה עבור פורטוגל מצד חברות נאט"ו נוספות, סלזאר הדריך פוליטיקאים פורטוגזים לדגול בתורת ההרמוניה הגזעית באותו זמן שטענו לחשיבות המשך "משימת התירבות" של פורטוגל במושבותיה. בתגובה לפרוץ התקוממויות ברחבי אנגולה הורה סלזאר לצבא לתכנן מתקפת נגד ולקדם דוקטרינת מלחמה של מידה כנגד מידה. המאבק באנגולה היה המאבק המזוין הגדול הראשון של הצבא הפורטוגזי במושבותיו, והוביל לפריצתה של המלחמה הקולוניאלית הפורטוגזית^[11].

בספטמבר 1963, בביקורו בפורטוגל, ניסה מזכיר האו"ם, או תאנט, לשכנע את סלזאר להעניק ריבונות בעבור המושבות באפריקה אך סלזאר סירב^[12]. אופי המאבק שכאמור כלל לוחמת גרילה ודוקטרינת "מידה כנגד מידה" הפך אותו לאלים במיוחד והוביל לכלילת אזרחים בתוכו. העובדה שהמאבק בגינאה קיבל התעניינות מעטה מצד המשטר של סלזאר ביחס למאבקים באנגולה ומאוחר יותר במוזמביק, הוביל לסדרת ניצחונות של לוחמי העצמאות ולכינוי המאבק "וייטנאם הפורטוגזית". המאבק הצבאי שפרץ במוזמביק החל רק לאחר המאבק באנגולה וגינאה. בשנת 1964 החלה לוחמת גרילה שהתבתאה בסדרת חבלות ממושכות אשר בוצעו בידי ארגון פרלימו-החזית לשחרור מוזמביק. כוחות הגרילה השתמשו בחילופי העונות לטובתם, שכן החיילים הפורטוגזים לא יכלו לאתר אותם ביערות הסבוכים במהלך עונת המונסון. לצד הפגיעה באוכלוסייה האזרחית, הצבא הפורטוגזי סבל אבדות קשות במלחמות הקולוניאליות וגורמים בתוכו התמרמרו עם הזמן יותר ויותר נגד משטר סלזאר ו"המדינה החדשה". המאבקים הקולוניאלים מסמלים את הפעם הראשונה שבה סלזאר התפשר על כשלים כלכליים בעבור שלמות לאומית שהייתה קריטית למשטרו.

כאשר התרחשה בשנת 1965 הכרזת העצמאות החד-צדדית של רודזיה בהנהגת ממשלת אפרטהייד לבנה, סלזאר וידא לסבסד יחסים חמים עם רודזיה העצמאית כדי לשמר את השליטה הקולוניאלית של פורטוגל, שכן מהפכה ברודזיה עלולה הייתה להתפשט לתוך אנגולה ומוזמביק. תמיכת פורטוגל ברודזיה הייתה חלק מאסטרטגיה לאומית שמטרתה לקשר בין אנגולה ומוזמביק אל הממשל הלבן באפריקה הדרומית. תיעודי ארכיון בסולסברי מגלים שלוש סיבות עיקריות להחלטת האסטרטגית של סלזאר. ראשית, סלזאר היה מודע לכך ששמירת הממשל הלבן ברודזיה תבלום את ההשפעה הבריטית האנטי-קולוניאלית באזור. שנית, סלזאר סבר שאף על פי שתהיה תגובה בינלאומית חזקה נגד הכרזת העצמאות הרודזית, שהונהגה בעיקר על ידי בריטניה וארצות הברית, היא לא תימשך זמן רב בגלל השיקולים האסטרטגיים של המלחמה הקרה. שלישית, סלזאר האמין כי הצלחת מאמץ המלחמה, שהוחל בשנת 1961 באנגולה והורחבה לגינאה ומוזמביק, נשענה על תרומת איחוד דרום אפריקה, וכי קשר חזק עם ממשלת רודזיה הלבנה פירושו קשר הדוק יותר עם איחוד דרום אפריקה^[13].

בריטניה, שהייתה במאבק נגד רודזיה, הטילה את הסגר ביירה על נמלי מוזמביק הפורטוגזית כדי למנוע מעבר נפט במסחר מסחר בין פורטוגל ורודזיה. ההסגר הוביל את סלזאר לשנות את נתיב המסחר לרודזיה דרך אנגולה ודרך דרום אפריקה אך במקביל הוביל לעלייה בהוצאות עבור מסחר זה עקב יוקר הסחר בנתיבים אלו. המלחמות הקולוניאליות היו בסטטוס קוו ממושך בניסיון של המוצבים הפורטוגזים למנוע את ההשתלטות של כוחות הגרילה. מהלכם של המאבקים הקולוניאליים היה גורם מרכזי בהיחלשות משטר סלזאר לאורך שנות השישים, הם הובילו להוצאות כספיות אסטרונומיות ולהתמרמרות נגד הממשל מצד הצבא. סלזאר כל עת זאת עסק במקביל גם במהלכי הרפורמות הכלכליות ושינה את התנהלותו כך שהיה פתוח יותר כלפי ביקורת מצד שריו ועמיתיו בממשלה, כל זאת עבור שימור המשטר הקיים^[14].

חולי, פיטורין ומוות

סטודנטים מבקרים את סלזאר בביתו הפרטי בפברואר 1969, בגיל 80

ב-1968, בעוד עבד סלזאר במשרדו במבצר סנטו אנטוניו דה בארה, קשקאיש (פרברי ליסבון), סבל סלזאר בן ה-79 מדימום מוחי באונתו הימנית כאשר נפל מכיסאו. סלזאר המשיך בתפקודו הסדיר למשך שישה עשר הימים הבאים עד שהודה בפני מקורביו כי הוא מרגיש חולה. סלזאר נלקח בידי מקורביו לאשפוז בבית החולים סאו ז'וזה (São José) בבירה, שם מצבו המשיך להחמיר. בהנחה כי ראש הממשלה המבוגר יגיע לסיום דרכו בתוך מספר ימים, הנשיא תומאש הודיע על פיטורו של סלזאר והחלפתו בראשות הממשלה במרסלו קייטנו. באורח מפתיע, החלים סלזאר מהאירוע המוחי ושב לתפקוד פרטי מלא. כאשר השתקם, מקורביו סירבו לספר לו על כך שפוטר מראשות הממשלה, ובמקום זאת אפשרו לו "לכהן" באופן פרטי עד מותו ואפשרו לו להיתנהל כאילו היה עוד בראשות המדינה. סלזאר נפטר בשיבה טובה בגיל 81, ב-27 ביולי 1970. ארבע שנים בלבד לאחר מותו, נפטר משטר "המדינה החדשה" בראשות קייטנו להפיכה צבאית שהסדירה משטר דמוקרטי (ראו מהפכת הציפורנים).

קברו של סלזאר בווימיירו, עם ראשי התיבות AOS של שמו

עשרות אלפי אזרחים העניקו כבוד אחרון לסלזאר במהלך הרקוויאם שלאחר מותו אשר התקיים במנזר ז'רונימוש. רכבת מיוחדת הסיעה את ארון קבורתו מליסבון אל וימיירו, עיירת הולדתו ליד סנטה קומבה דאום, שם נקבר. לפי דרישתו של סלזאר קודם למותו, הוא נקבר ליד מקום הולדתו על יד קברי הוריו. בשל שלטונו הארוך של סלזאר, הערכה היסטורית נייטרלית אודות פועלו היא בעייתית. הוא נחשב, בגדר המחנות הפוליטיים השונים, מחד למושיע של פורטוגל שהוליך אותה בשלום במהלך מלחמת העולם ואדם שהעריך וכיבד את מקומה של הפילוסופיה הנוצרית הקהילתית בפוליטיקה, ומאידך לדיקטטור שנטה בעת שלטונו לפשיזם אשר חסם את פיתוחה הדמוקרטי של פורטוגל. אחד מהישגיו הגדולים ביותר של סלזאר נוגעים לתחום החינוך. בשנת 1930 רק 33% מכלל הילדים בפורטוגל בין גילאי 7 עד 14 ידעו קרוא וכתוב. נתון זה עלה ל-97% נכון לשנת 1960. במקביל, סלזאר זכור בשל החלטתו, אשר לעיתים נחשבת שנויה במחלוקת, לערב במסגרת החינוכית גם את הדת, בקביעתו כי לימוד הנצרות הקתולית תהיה למקצוע חובה בבתי ספר.

סלזאר, היהודים והשואה

ערך מורחב – פורטוגל והשואה

מדיניות הגירת יהודים לפורטוגל

בשנת 1934, לנוכח תחילת הרדיפות של יהודי גרמניה הנאצית, שהוצדקו בידי הממשל הגרמני בשם הלאומיות הגרמנית ותורת הגזע, יצא סלזאר בנאום בו טען שהלאומיות הפורטוגזית אינה כוללת את ”האידיאל האלילי ואנטי אנושי להגדרת גזע או אימפריה.”^[15] בשנת 1937, בספרו, 'איך קמה מדינה', סלזאר תקף את מדיניות הגזע של גרמניה, שיושמה במסגרת חוקי נירנברג. שנאת סלזאר כלפי גרמניה הנאצית הפשירה רק לנוכח העובדה שגרמניה הייתה ליריבתה האידאולוגית הגדולה של ברית המועצות. בשנת 1938 דרש סלזאר נחרצות, דרך טלגרף, שהשגרירות הפורטוגזית בברלין תסביר להנהגה הנאצית כי החוק הפורטוגזי אוסר על כל הפרדה שהיא על בסיס גזע, ומכאן שחוקי הגזע לא תקפים על יהודי פורטוגל הנמצאים בגרמניה. בפרוץ המלחמה הציע סלזאר ל'היאס' (החברה לסיוע למהגרים יהודים), להעביר את מפקדת הפעולה שלה מפריז אל ליסבון^[16]. האפיפיור פיוס השנים עשר, שסלזאר רחש כלפיו הערכה רבה, יצא בהצהרות פומביות נגד המדיניות הגזעית של גרמניה הנאצית ונגד הפשעים נגד האנושות שבוצעו ברחבי השטחים הכבושים במהלך השואה. יהודי פורטוגל מנו באותה העת פחות מ-1,000 איש, אך חלק נרחב מכלל תושבי פורטוגל היו בעלי שורשים יהודיים לאחר שהוטבלו לנצרות בשנת 1497. סלזאר גם העריך את חשיבותה הכלכלית של הקהילה היהודית. דוגמה לכך ניתן למצוא בחבר הקהילה, אלפרדו בנסאודה, אשר הקים את המכון הטכני הגבוה בליסבון.

מכר יהודי קרוב של סלזאר היה הפרופסור משה בן-שבת אמזאלג, נשיא הקהילה היהודית במדינה, אמזאלג, שהיה כלכלן בקוימברה במקצועו המקורי, ארגן מספר פגישות של כלכלנים פורטוגזים לדיין על מצב הכלכלה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ושם פגש את סלזאר. במשך מספר שנים נראה היה שאמזאלג יירש את סלזאר בתפקיד ראש המחלקה לכלכלה של אוניברסיטת קוימברה.

המדיניות של סלזאר בנוגע לפליטים יהודים מאז תחילת רדיפות היהודים בגרמניה הייתה לאשר את כניסתם הזמנית כל עוד הם יוכלו לעזוב את פורטוגל במהירות, כלומר מדיניות מעבר למדינות אחרות, בעיקר לארצות הברית ולברזיל. סלזאר דרש מעבר מהיר של הפליטים היהודים מחשש שיהוו מקור פוטנציאלי למתחים עם גרמניה הנאצית, אשר יכלו לפגוע ביחסי החוץ של פורטוגל ולהוות איום על המשך היחסים עם גרמניה.

מדיניות האנטישמיות שהשתחררה בגרמניה בשנת 1938, ואשר הגיעה לשיאה בפוגרום "ליל הבדולח" הידוע לשמצה, עורר את חששותיו של שגריר פורטוגל בברלין, וייגה סימויש לגבי הגירה המונית לפורטוגל של יהודים משוללי כספים שיתיישבו במדינה. סימויש הזהיר את סלזאר מכך והציע מספר פעולות למנוע מצב שכזה. סימוז ניסה להבטיח שקונסולים ישמרו על הזכות הבלעדית להעניק או לסרב לאשרות, זכות שעורערה על ידי ה-PVDE בתמיכתו של סלזאר. סימויש הצדיק את עצמו בפני סלזאר בכך שהאשרות הונפקו אך ורק לאנשים שהוא מעוניין בהם, משמע מהגרים בעלי מיומנויות שיוכלו לתרום לפיתוח של פורטוגל. לאחר ליל הבדולח הביקוש לאשרות פורטוגזיות גבר. אשרות רבות אושרו על ידי ה-PVDE עצמו בהוראת סלזאר. אזרחים פורטוגזים ביקשו אישית הנפקת אשרות למכרים יהודים בגרמניה אשר אושרו בידי ה-PVDE ונשלחו אל הקונסוליות בגרמניה להסדר ביניהן לבין מקבלי האשרות^[17].

הברחת היהודים בבורדו והונגריה

ערכים מורחבים – קרלוס סמפאיו גארידו, ארישטידש דה סוזה מנדש

לנוכח כיבוש צרפת ביוני 1940, 30,000 פליטים, מתוכם 10,000 יהודים, התכנסו בבורדו, סמוך לחופי מפרץ ביסקאיה, במטרה לברוח בבטחה מצרפת. הקונסול הפורטוגזי בעיר, ארישטידש דה סוזה מנדש, החל להנפיק אשרות בעבור חלק נרחב מהפליטים תוך התעלמות מהוראות המשטר. תחילה הורה שר החוץ לסוזה מנדש שיעצור בפעילותו וכאשר סירב נשלח דיפלומט מטעם המשרד להסדיר את המשמעת של הנהגת הקונסוליה. כאשר הגיעו החדשות הללו לאוזני סלזאר, הוא שלח באופן פרטי טלגרף אל הקונסוליה והורה לסוזה מנדש להתייצב באופן מיידי בפני ועדת משמעת. סלזאר, עם זאת, לא ביטל את האשרות שסוזה מנדש כבר הנפיק ואפשר את הגעתם של הפליטים אל פורטוגל. סוזה מנדש עבר בפעילותו גם על הוראה נוספת של סלזאר מלבד הענקת האשרות ללא הבחנה, כאשר סירב דווקא להעניק אשרות בעבור פליטים בריטיים, אשר להם סלזאר אפשר במפורש לקבל אשרות ללא הבחנה. במהלך המשפט של סוזה מנדש, הוא נמצא אשם אך עונשו הוקל. נוסף על כך, סלזאר וידא באופן פרטי שלאחר השעיה מתפקיד הקונסול, סוזה מנדש יפוטר וייצא לגמלאות ללא פנסיה^[18]. סלזאר יצא נגד סוזה מנדש לאחר לחץ מהמדינה הספרדית של פרנקו, אשר דרכה החלו לנוע לפתע 20,000 פליטים מהגבול עם צרפת בהרי הפירנאים.

ב-4 באפריל 1944, קרלוס סמפאיו גארידו, שגריר פורטוגל בהונגריה, שלח לממשלתו מברק בו תיאר את מצוקת היהודים בהונגריה ואת הגזרות האנטי-יהודיות. לצד הממונה על היחסים בבודפשט, הצליח גארידו להשיג את הסכמתו של סלזאר בעבור הנפקת אשרות שהייה בפורטוגל, מושבותיה או ברזיל. כדי לטפל בפליטים היהודים בשגרירות, כלל הפעילות להבריח את הפליטים היהודיים אל פורטוגל נעשתה בהסכמה עם הממשלה ובהבטחה עבור סלזאר כי הפליטים לא יפעלו להשתכן בפורטוגל אלא ישתמשו בה כמדינת מעבר למדינות אחרות אליהן יהגרו. לא ברור אם סלזאר היה מודע לעובדה שהפליטים שהוברחו דרך השגרירות היו יהודים, אך בכל מקרה המהלך הוביל להצלתם של מספר אלפי יהודים מפני זוועות השואה בהונגריה. השגריר שכר בית בגלגגיורק כ-60 ק"מ מבודפשט, והעביר את משרדי השגרירות וביתו לשם. במעונו החדש אירח תריסר אזרחים הונגרים, רובם יהודים, בדיוק כדי להגן עליהם מפני הסכנה בעיר. ב-23 באפריל 1944 ובעקבות כיבוש גרמניה של הונגריה, החליט סלזאר להורות לשגריר שלו לחזור לליסבון ולהשאיר את מילוי התפקיד מאחוריו. לפני ששב גארידו לליסבון, נעצר בידי המשטרה ההונגרית ונשלח לבודפשט שם נאבק עבור שחרורם של המתארחים במעונו. לבסוף הכריזה עליו הממשלה ההונגרית, שהונהגה בידי מפלגת צלב החץ הפרו-נאצית, בתור "אישיות בלתי רצויה"^[19].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנטוניו דה אוליביירה סלזאר בוויקישיתוף

• אנטוניו דה אוליביירה סלזאר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אנטוניו דה אוליביירה סלזאר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אנטוניו דה אוליביירה סלזאר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• אנטוניו דה אוליביירה סלזאר, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• אנטוניו דה אוליביירה סלזאר, באתר Discogs (באנגלית)

הערות שוליים

1. התנקשות בראש ממשלת פורטוגל, דבר, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏6 ביולי 1937
2. מריה אינאסיה רזולה, מפגשי פרנקו-סלזאר: מדיניות החוץ ויחסי חצי האי האיברי במהלך הדיקטטורות; 1942-1963 (The Franco–Salazar Meetings: Foreign policy and Iberian relations during the Dictatorships; 1942-1963), הוצאות אוניברסיטת בראון, 2008, עמ' 3
3. האם הדיקטטור הפורטוגזי סלזאר הורה להרוג את יריבו? (Did Portugal's dictator Salazar order killing of rival?), באתר BBC, ‏13 בפברואר 2015
4. מועמד הממשלה ניצח בבחירות בפורטוגל, חירות, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏9 ביוני 1958
5. הפגנות בליסבון נגד סלזאר, מעריב, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏6 בנובמבר 1961
6. ההפגנות בפורטוגל, סכנה למשטרו של סלזאר, הארץ, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏18 במאי 1962
7. פדרו טבארש דה אלמיידה, שלטון האימפריה: משרד המושבות הפורטוגזי; 1820-1926 (Ruling the Empire: The Portuguese Colonial Office; 1820s-1926), כתב העת לתולדות הרעיונות (Revista da História das Ideias), הוצאות האוניברסיטה החדשה של ליסבון
8. העבר וההווה ביקרו: נציגות ותיקי המלחמות הקולוניאליות הפורטוגזיות (The Past and the Present Visited: War Veterans’ Representations of the Portuguese Colonial War), אנה פיגיירדו, ז'ואקים פירש ולנטים, לורן ליקטה וברטיאן דושיה: הוצאות אוניברסיטה בראגה, פורטוגל, 2013, עמ' 76 - 77
9. פיליפ בראבו, המקרה של גואה: היסטוריה, רטוריקה ולאומיות (The Case of Goa: History, Rhetoric and Nationalism), עבר לא מושלם (past imperfect) כרך 7, עמ' 128
10. סלזאר מאיים בפרישת פורטוגל מהאומות המאוחדות, על המשמר, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏4 בינואר 1962
11. סלזאר שולח תגבורת למושבות, קול העם, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏3 באפריל 1961
12. מטרות ביקורו של או תאנט בפורטוגל, הבקר, באתר הספרייה הלאומית של ישראל, ‏2 בספטמבר 1963
13. לואיש פרננדו משאדו בארוזו, העצמאות של רודזיה באסטרטגיה של סלזאר לאפריקה הדרומית (The Independence of Rhodesia in Salazar's Strategy for Southern Africa), הסקירה ההיסטורית של אפריקה (African Historical Review)
14. ליה פיין (Leah Fine), קולוניאליזם עיוור צבעים? - לוזוטרופיזם והאימפריה הפורטוגזית באפריקה במאה ה-20 (Colorblind Colonialism - Lusotropicalismo and Portugal’s 20th Century Empire in Africa), המחלקה להיסטוריה של מכללת ברנרד (Barnard College Department of History)
15. אנטוניו דה אוליביירה סלזאר: "רוחה של המהפכה" (António de Oliveira Salazar, "O Espírito da Revolução"), נאום בפורטו שנשא ב-28 באפריל 1934.
16. היאס; מלחמת העולם השנייה והשואה (HIAS; World War II and the Holocaust), באתר האנציקלופדיה של השואה (Holocaust Encyclopedia)
17. אברהם מילגרם, פורטוגל, הקונסולים והפליטים היהודים, 1938-1941 (Portugal, the Consuls, and the Jewish Refugees, 1938-1941), יד ושם, עמ' 14
18. אריסטידס דה סוזה מנדס - פורטוגל, באתר יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה
19. מאגר חסידי אומות העולם - קרלוס סמפאיו (The Righteous Among the Nations Database - Sampaio Carlos), באתר יד ושם (באנגלית)