מהפכת הציפורנים

מהפכת הציפורנִים (בפורטוגזית: Revolução dos Cravos; שמה הרשמי בפורטוגל הוא מהפכת 25 באפריל, ובפורטוגזית: Revolução de 25 de Abril) הוא כינוי לתהליך שהגיע לשיאו ב-25 באפריל 1974, במהלכו עברה פורטוגל משיטת ממשל סמכותנית ודיקטטורית לשיטת ממשל דמוקרטית בהסכמה עממית וכמעט ללא שפיכות דמים. שמם של האירועים נגזר מכך שהמשתתפים במהפכה נשאו פרחי ציפורן בקני רוביהם, כאות לאי-אלימות.

ערך שניתן לשפר את מקורותיו

מהפכת הציפורנים
Revolução dos Cravos

קהל חוגג על גבי שריונית Panhard EBR בליסבון במהלך המהפכה
תאריכים	25 באפריל 1974
מקום	פורטוגל
קואורדינטות	39°N 9°W
עילה	הרפובליקה הפורטוגזית השנייה

רקע

בשנת 1932 עלה לשלטון בפורטוגל העריץ אנטוניו דה אוליביירה סלזאר, והכריז על שיטת ממשל שנקראה "Estado Novo" או "המדינה החדשה".^[1] היה זה משטר פשיסטי מרוכך, אשר בניגוד למשטרים פשיסטיים בארצות כגון ספרד, איטליה וגרמניה הנאצית, כלל שימוש מועט באלימות כלפי אזרחיו.^{[דרוש מקור]}

שלטון "המדינה החדשה" כפה ערכים לאומניים וקתוליים על האוכלוסייה הפורטוגזית, תוך שהוא משבח את המדיניות הקולוניאליסטית הפורטוגזית ורואה בשליטתה בקולוניות של פורטוגל (ביניהן אנגולה, מוזמביק וכף ורדה) דבר הראוי לשבח.^[1] סיסמת השלטון הייתה "Deus, Pátria e Família" - האל, המולדת והמשפחה.^{[דרוש מקור]}

למרות היציבות הכלכלית והמדינית שהביא שלטון זה (שהיה בין השלטונות הפשיסטים מאריכי הימים באירופה כולה), נתקל השלטון בבעיה של ממש בנוגע למושבות, במיוחד המושבות באפריקה - אנגולה ומוזמביק. מרידות התושבים שדרשו עצמאות נתמכו הן על ידי ארצות הברית והן על ידי ברית המועצות, שרצו להרחיב את השפעתן על ידי תמיכה בתנועות שחרור לאומיות. פורטוגל, בתגובה, שלחה אלפי חיילים אל מעבר לים, אשר דיכאו את המרידות באופן ברוטלי, תוך כדי אבדות קשות לשני הצדדים.

הצבא הפורטוגזי, שנשא בעול מדיניות זו, היה מרכז ההתנגדות לשלטון סלזאר, ובשנת 1961 בוצע ניסיון הפיכה, אשר נכשל ברגע האחרון והביא לפיטורי חלק ניכר מן הסגל הבכיר של הצבא.

המשבר הגיע לנקודת שיא עם הסתלקותו של סלזאר מן הזירה. סלזאר לקה בשבץ מוחי בשנת 1968, ופוטר מתפקיד ראש הממשלה. את מקומו תפס מרסלו קייטנו (אנ'), ששימש עד אז בתפקידים שונים, לרבות שר המושבות.

המהפכה

כתובת קיר: יחי 25 באפריל!

בחודש מרץ 1974 פיטר קייטנו שורת קצינים בכירים, בטענה כי אלו לא תמכו במדיניות הממשלה בנוגע למלחמה באפריקה. בין המפוטרים היו הגנרלים אנטוניו דה ספינולה ופרנסישקו דה קושטה גומש.

פיטורי הקצינים הבכירים לא הועילו לקייטנו, שכן בשלב זה כל הצבא היה נגוע בהתנגדות למשטר. הגנרלים תכננו הפיכה ובחרו בשני אותות מוזיקליים כסימני יציאה לפעולה. הראשון היה השיר "אחרי הפרידה" (E depois do adeus) של הזמר פאולו דה קרבליו, שייצג את פורטוגל באותה שנה בתחרות הזמר של האירוויזיון. השיר בוצע על בימת האירוויזיון ב-6 באפריל 1974 בברייטון, בריטניה. האות השני היה זמר הגראנדולה (Grândola, Vila Morena) של הזמר זקה אפונסו, מתנגד משטר ששיריו נאסרו לשידור, אותו שידרו ברדיו בשעה 00:25 ב-25 באפריל 1974, ואז יצאו הכוחות למיגור השלטון. החיילים שמו בקני רוביהם פרחי ציפורן כסמל לאי-אלימות, והעם נקרא לצאת לרחובות עם פרחים אלו ולתמוך במורדים. במחיר של ארבעה הרוגים, הודח קייטנו, וספינולה הוכרז כנשיא הרפובליקה מטעם החונטה הצבאית. קושטה גומש הוכרז כמפקד הצבא, והוסמך לשאת ולתת עם נציגי תנועות הגרילה האפריקניות.

לאחר המהפכה

המהפכה הייתה, בסופו של דבר, פרי פעולתם של קצינים צעירים ורדיקלים, שמאלנים בהשקפתם (ויש המייחסים להשפעה סובייטית חלק ניכר במהפכה). ספינולה, שהיה שמרן בהשקפותיו, לא החזיק מעמד זמן רב, ובאוקטובר 1974 הכריזו הקצינים הרדיקלים על קושטה גומש כנשיא.

קושטה גומש תמרן בין קצינים מהימין (בראשות הנשיא הקודם ספינולה), ובין הרדיקלים השמאלנים שיזמו את המהפכה. הפתרון שנמצא היה עריכת בחירות למועצה מכוננת, ללא כל סמכויות חקיקתיות, פרט לעריכת חוקה, כאשר השלטון בפועל הוחזק בידי קואליציה אד הוק של נציגים מהסיעות השונות שייצגו את הציבור הפורטוגזי. בתקופה שבין 1974 ל-1976 פעלו שש ממשלות זמניות מסוג זה ששיקפו, כל אחת בתורה, את יחסי הכוחות המשתנים תדירות. הממשל שלט באמצעות צווים שניתנו על ידי מועצת הקצינים בראשה עמד קושטה גומש, אשר זכה לכינוי "פקק השעם" בשל יכולתו "לצוף אל פני המים" לאחר כל משבר.

בשנת 1976 הוצגה לציבור החוקה החדשה ונערכו בחירות לנשיאות, בהן בחר קושטה גומש שלא להשתתף. החוקה ייצבה את המצב הפוליטי, והביאה לעולם את "הרפובליקה הפורטוגזית השלישית" (מאז 1910). החוקה נתנה למועצת המהפכה הצבאית תפקיד משמעותי של פיקוח על הממשלה האזרחית. אמנם השנים הראשונות של הממשל על פי החוקה החדשה היו סוערות, וממשלות קמו ונפלו (כאשר הממשלה האזרחית הראשונה הייתה ממשלת מיעוט סוציאליסטית), אך בשנת 1982 התייצב המצב באופן שאיפשר תיקונים מקיפים לחוקה וביטול תפקיד מועצת המהפכה הצבאית. בשנת 1986 נבחר הנשיא האזרחי הראשון זה למעלה משישים שנה, מריו סוארש, ובחירה זו נתנה את הגושפנקה להצטרפות פורטוגל למדינות הליברליות והדמוקרטיות של מערב אירופה.

תדמיתה של המהפכה כיום

כיום עשרים וחמישה באפריל, יום החירות, הוא אחד מהחגים העיקריים בפורטוגל. זהו יום חופש כללי בו כל העסקים סגורים, והפורטוגזים מתרכזים בחגיגות. בערב שלפני מתקיימות הופעות ומסיבות עד אור הבוקר וביום המהפכה עצמו מתקיימים טקסים ממלכתיים וצעדות של חיילים במדים ייצוגיים. פרחי הציפורן אדומים הם סמל עיקרי של היום.^[1]

חלק מחוגי הימין הקיצוני רואים בהתפתחויות שלאחר המהפכה משום אסון למדינה.^{[דרושה הבהרה]} מצד שני כמה ממנהיגי המהפכה סבורים שפורטוגל של היום סטתה מן האידיאלים השמאליים שבשמם התחוללה המהפכה.^{[דרוש מקור]}

לאחר המהפכה, שונה שמו של גשר סלזאר, אשר נבנה ב-1966 ועובר מעל נהר הטז'ו בליסבון, לגשר 25 דה אבריל (אנ') לציון יום מהפכת הציפורנים.^[1]

לקריאה נוספת

• מיכאל הרסגור, מהפכה בפורטוגל, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, 1976.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מהפכת הציפורנים בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. portugo - מידע שימושי - יום המהפכה, באתר portugo.co.il