מפלגת PAIGC

המפלגה האפריקאית לעצמאות של גינאה ביסאו וכף ורדה (בפורטוגזית: Partido africano para a independencia de guine e Cabo verde, או PAIGC) היא מפלגה פוליטית בגינאה ביסאו. גינאה ביסאו שוכנת במערב אפריקה וגובלת במערב ובדרום-מערב באוקיינוס האטלנטי. כף ורדה היא רפובליקת איים באוקיינוס האטלנטי, הנמצאת כ-500 ק"מ ממערבית לאפריקה.

מפלגת PAIGC
Partido Africano da Independência da Guiné e Cabo Verde

מדינה	כף ורדה, גינאה ביסאו
מנהיגים	Domingos Simoes Pereira
תקופת הפעילות	19 בספטמבר 1956 – הווה (68 שנים)
אידאולוגיות	סוציאליזם דמוקרטי, לאומיות שמאלנית, לאומיות אפריקאית
מטה	ביסאו
מיקום במפה הפוליטית	שמאל
ארגונים בינלאומיים	האינטרנציונל הסוציאליסטי

המפלגה נוסדה למען השגת עצמאות מפורטוגל, בדרכי שלום, של המדינות גינאה ביסאו וכף ורדה, שהיו בתחילה ישות אחת. אך עם הזמן המפלגה שינתה את דרכי פעולתה ופנתה לצורה של מאבק מזוין, ובשנות ה-60 והייתה אחת הלוחמות העיקריות במלחמת העצמאות של גינאה ביסאו.

הקמתה

PAIGC, המפלגה האפריקאית לעצמאות גינאה וכף ורדה, הוקמה בספטמבר 1956, כמפלגת העצמאות האפריקאית, אשר התבססה על התנועה הלאומית לעצמאות גינאה הפורטוגזית. המפלגה נוסדה כחלק ממאבק לשלום ולעצמאות מהאימפריה הפורטוגזית (הקולוניה הפורטוגלית). לאחר ניסיונות רבים לפתור את הסכסוך בדרכי שלום, פנתה המפלגה לסכסוך מזוין בשנות ה-60 והייתה אחת מהלוחמות במלחמה העצמאות בגינאה-ביסאו. לקראת סוף המלחמה הקימה המפלגה מדינה מפלגתית מרקסיסטית, עד שהונהגה דמוקרטיה רב מפלגתית, בראשית שנות התשעים. המפלגה זכתה בבחירות הרב מפלגתיות הראשונות ב-1994, אך הפסידה בבחירות של 1999–2000. המפלגה ניצחה בבחירות לפרלמנט בשנת 2004 וכן בבחירות לנשיאות בשנת 2005, ומאז היא המפלגה הגדולה ביותר באספה העממית הלאומית. ה-PAIGC שלטו על קייפ ורדה, לצד גינאה ביסאו, מעצמאותה בשנת 1975 ועד לשנת 1980. לאחר ההפיכה הצבאית שהתרחשה בגינאה ביסאו בשנת 1980, שליטתה של המפלגה בחלק הקייפ ורדיאני הוסב למפלגה אחרת, ששמה "המפלגה האפריקאית לעצמאות קייפ ורדה", וכיום ה-PAIGC נוכחים רק בגינאה-ביסאו.

ראשית דרכה

בתחילת דרכה היו במפלגה שישה חברים מייסדים: האחים אמילקר קברל ולואיס קברל, אריסטיס פייררה, פרננדו פורטס, חוליו אלמידה ואליסה טורפין. המפלגה הוקמה לאחר מספר ניסיונות כושלים להקמת איגוד משפטי, איגוד תרבותי והתאחדות ספורט. התנועה קראה לעצמאות ואחדות של גינאה וכף ורדה, והייתה דומה לתנועות שקמו תחת האימפריה הקולוניאלית הצרפתית^[1].

בראשית הדרך, בין השנים 1956–1959, הייתה התנועה קטנה מאוד וישבה בעיקר בביסאו, בירתה של גינאה. התנועה הורכבה מקבוצת אנשים אשר זכתה לכינוי "הבורגנות הנמוכה". קבוצה זו כללה: עובדי מדינה, עובדי משרד ועובדים שכירים. בשנים אלו התנועה פעלה בניסיון לפתח תשתית אשר תעודד את הציבור לקחת חלק במאבק לעצמאות. האידאולוגיה של תנועת הPAIGC אופיינה בהיעדר קיבוע מחשבתי, או העתקת אידאולוגיה משכניהם. בעוד שניתן לומר כי האידאולוגיה הרחבה של המפלגה נחשבה כסוציאליסטית, ניתן לראות גם שילוב של מאפיינים שונים, כמו האידאולוגיה המרקסיסטית של לנין והסוציאליזציה האפריקאית.

חשוב לציין כי השנים הראשונות לפעילותה של תנועת ה-PAIGC, היו כישלון מוחלט בעייני הקולוניאליזם הפורטוגלי, כיוון שהפורטוגלים מעולם לא ראו אפשרות לקיום דיאלוג עם המפלגות הלאומיות, ולכן פעלו בעיקר למען דיכוי קולות ההתנגדות^[2].

המלחמה שהביאה להקמת המפלגה

ב-1959, מספר שנים לאחר הקמת המפלגה, נפגשו מנהיגיה, במטרה לשנות את טקטיקות ההתנגדות שלהם, והחליטו לגייס את ההמון למען מאבק לשחרור לאומי. ביולי 1963 מפלגת הPAIGC ביססה את מעמדם הצבאי בדרום והשיגה דריסת רגל באזור של משולש מנסואה - מנסבה, מצפון לשפך גבה. גינאה ביסאו הייתה חלק אינטגרלי מהלחימה, הצבא הפורטוגלי לא הצליח עוד לנתב את חייליו, ובכל הגבולות היו פעולות התקוממות של המפלגה. הפורטוגלים הקימו כוח משימה של חיילים מיחידות עלית כדי להתמודד עם ההצלחות הצבאיות של PAIGC. בדצמבר 1963 החל כוח המשימה הפורטוגלי לתקוף בסיסים בדרום, חוליות של PAIGC יכלו אז לברוח לאי קומו הסמוך^[1]. לפורטוגזים היה חשוב לשמור על חזקת אי זה, כיוון שהדבר אפשר להם לפקח על פריסת חוליות מהמעוזים הדרומיים של PAIGC והן על זרימת נשק ותחמושת מאזור קונאקרי. חיל האוויר הפורטוגלי הכה באי בפצצות. המטוסים המשיכו להפציץ את כל האזור במשך 75 ימים. על אף זאת, המפקדים הפורטוגלים לא זיהו לחלוטין את דרכי המילוט ונתיבי האספקה של PAIGC בדרום, דבר שהיווה פתח לתבוסתם בקרב. התמיכה הרבה שקיבלה המפלגה באזור באלאנטה חיזקה את החלטתם לפתוח חזית חדשה במזרח. החזית במזרח הובילה להקמת כוח צבאי חדש, ה-FARP (כוחות הצבא המהפכני העממי). דומינגו ראמוס, נבחר לעמוד בראש הכוח החדש, כאשר תחתיו 600 חיילים. בתקופה זו מעוזי המפלגה נדרשו לחזק את האזור מבחינה פוליטית, כנגד התנגדות אליהם, באמצעות גיוס לפעולות הצבאיות. הלחימה של כוחות ה-PAIGC בשלוש המחוזות הלכה והתעצמה. בשלב זה החלה אסטרטגיה חדשה שמטרתה הייתה לא רק להחליש את כוחו של צבא פורטוגל, אלא גם להשיג עצמאות כלכלית. דבר זה הצליח וחברות גדולות משני צדי שפך גבה החלו לסגת ולסיים את פעילותן. בפברואר 1964 נסגרו עסקים נוספים, דבר שהשפיע לרעה על מאזן הסחר בגינאה ביסאו. היה צורך לייבא יותר, בשל המאמצים שהושקעו בלחימה, מה שהחריף את הגרעון במאזן התשלומים. עזיבתם של חברות פורטוגליות את גינאה ביסאו הסתמנה כהצלחה של PAIGC, והם המשיכו בקמפיין להפיכת הכלכלה לחופשית מן הקולוניה. לאחר 229 פעולות צבאיות במשך שנתיים, התהדקה אחיזתו הצבאית של ה-PAIGC במזרח גינאה ביסאו. אחיזה זו אילצה את הפורטוגלים לשנות אסטרטגיה צבאית. שולץ, גנרל פורטוגזי, ניסה לנתק את ה-FARP משני בסיסיו הגדולים, אך התקפותיו אלו הסתיימו בכישלון והוא החליט לשוב לליסבון. מפקדי FARP פירקו בסיסים גדולים והחליפו אותם בבסיסים קטנים יותר, כדי שלא יזוהו ויופצצו.

בשלב זה הוחלט כי על הצבא הקולוניאלי להשתמש בלוחמה אווירית כדי להחליש את אחיזתם של הPAIGC באזורים שונים בגינאה - ביסאו, וכך להלום את מעבר אספקת המזון ולנסות להרעיב את כוחות ה-FARP למוות. ההכנות למתקפה זו, בתחילת 1967, החלו עם פריסתם של סיורים חמושים של מסוקים, כדי להגן על הכוחות ולספק אמצעי לחימה ואספקה. המתקפה הפורטוגזית כמעט שיתקה את הFARP, תושבי הכפרים ברחו למדינות שכנות והשאירו את יבוליהם מאחור, החיילים סבלו מרעב והחלו להטיל ספק במאמץ המלחמתי. ב-28 בפברואר 1968, בשעת לילה, תקפה יחידת נ"מ של FARP את שדה התעופה ביסבלנקה - שם רוכזו כוחות חיל האוויר הפורטוגלי. פעולה זו הצליחה וניפצה את תחושת הביטחון הפורטוגזית בגינאה ביסאו. בתחילת 1970 ה-FARP הרחיבו את תקיפותיהם בכל שלוש החזיתות. כתוצאה מהתרחבות זו נאלץ ספינולה לסגת. הוא פנה לחזית פוליטית באמצעות קמפיין שביקש להשמיד את התשתית ה-PAIGC בגינאה ביסאו. הוא רצה לזכות בתמיכתם של תושבי גינאה בכפרים על ידי הטבות כלכליות, השקת תוכניות פיתוח חברתיות ורפואיות ועוד. בנוסף הוא הקים קונגרסים עממיים שהיוו אספות שפעלו כגופי ייעוץ לממשלת גינאה-ביסאו. כמו כן, ספינולה הקים כוח תשתיתי כנגד זה של ה-PAIGC - חזית השחרור המאוחדת (FUL - SPINOLA). כוחות אלה פעלו בכבישים המהירים העיקריים של גינאה-ביסאו כדי לחזק את יכולתו הלוגיסטית של צבא פורטוגל. כמו כן, הוקמו כוחות מליציה אפריקאיות, קבוצות הגנה אזרחית, שהיו מורכבות מאיכרים מקומיים, מתנגדי ה-PAIGC. אל מול זה, קברל, המפקד על כוחות ה-PAIGC, הקים כוח דומה שאיחד מתנגדים בחזית משותפת נגד הפורטוגזים. ספינולה הקים כוח קומנדו מיוחד שמטרתו הייתה לחסל את לוחמי הFARP. לאחר שהושלמה משימה זו הוא פינה את כל התשתיות ה-PAIGC. הFARP ניסו להשיב מלחמה אך ללא הצלחה. הם חולקו לשני כוחות מיוחדים: המיליציה של העם, והכוח הלאומי המזוין. בשלב זה היה נראה כי ה-PAIGC היו מוכנים לנהל משא ומתן לשלום. נשיא סנגל שימש כמתווך, אך הצדדים נאבקו על החלקים שיקבלו תחת שליטתם. הפורטוגזים רצו לקבל את האיים, ואילו קברל, מפקד ה-PAIGC לא היה מוכן לוותר על איי כף ורדה, בהתחשב בחשיבותם האסטרטגית לפורטוגל. קברל רצה למשוך את הזמן במשא ומתן ככל שכוחותיו חיפשו אחר כלי נשק כבדים ומטוסים תוצרת רוסיה, באמצעותם יכלו להתמודד עם ספינולה בשדה הקרב. במקביל, ספינולה פעל לחטיפת מנהיג ה-PAIGC, קברל, בתקווה שבלעדיו תסתיים המלחמה. אך דבר זה לא צלח. בתחילת ינואר 1973 הפציץ ספינולה את הדרום כדי לגרום לפליטים לעבור לקונאקרי. עם הפליטים הללו התערבבו אסירים פוליטיים לשעבר, סוכנים של הפורטוגזים ועריקים מצבא פורטוגל. הם החלו לתכנן את הפלתו של קברל ולבסוף רצחו אותו. ההתנקשות בקברל השפיעה לטובה על האסטרטגיה הצבאית של ה-PAIGC, והתומכים הביעו מחדש נחישות להילחם. בספטמבר 1973 הכריזה ה-PAIGC על האזורים המשוחררים כמדינה עצמאית של גינאה ביסאו. 75 מדינות הכירו בה כמדינה של מפלגה אחת. ארגון האחדות האפריקאית הכיר במדינה החדשה כחברה ה-42 בו. העצרת הכללית של האו"ם פסקה כי על פורטוגל להפסיק את פעולות האיבה ולסגת עם כוחותיה. הלחימה בין הPAIGC והפורטוגזים עדיין נמשכה בשלב זה, אך נראה היה כי הפורטוגלים איבדו את רצונם להילחם. במאי 1974 הממשלה הפורטוגזית החדשה הסכימה להפסקת אש ומשא ומתן. ביולי 1946 ספינולה עצמו העניק במעמד טלוויזיה עצמאות לגינאה ביסאו. כבר באותו חודש החלו כוחותיו לצאת משם, ובאוקטובר 1946 גינאה ביסאו כבר הייתה תחת שליטתם של ה-PAIGC^[3].

אפיון ואידאולוגיה

מפלת ה-PAIGC, הייתה המפלגה היחידה שקיבלה לגיטימציה כמוכרת כתנועה סוציאליסטית לשחרור על ידי מדינות צפון אירופה, הוותיקן ועל ידי האו״ם

(ג'ס נגבי: המשפט מתחיל לא ברור או מובן ולא ידעתי מה הקשר בין "המפלה" (המילה הראשונה) להמשך המשפט)

האידאולוגיה והערכים של המפלגה שיקפו אידאולוגיה שביטאה את כוח הרצון הריבוני של העם והאמינה כי המערכת הקולוניאלית (במקרה זה - הפורטוגלית) צריכה להיהרס וכי אסור בתכלית שהמבנה שלה והשלכותיה יחלחלו לעידן הפוסט קולוניאלי. יתר על כן, האידאולוגיה והחזון גרסו כי האנשים הם אלו שיעשו את המהפכה מפני שהם בעלי הכוח האמיתי^[4].

אנשי המפלגה האמינו כי אחדות אפשרית בין מנהיגות המפלגה לבין האנשים הכפריים, ביחד עם חינוך פוליטי, יגרמו ליכולת הכפריים להיהפך לשחקנים משמעותיים במאבק לשחרור לאומי לעצמאות. יתר על כן, האידאולוגיה גרסה כי האיום הגדול ביותר לעצמאות יכול להגיע מדמויות בכירות (מנהיגים), בתוך התנועה עצמה ויש להיות זהירים. כמו כן, המפלגה האמינה ודגלה ביושרה אנושית, ששמה דגש על מעורבות פעילה של האזרחים, ביחד עם השקפה וחזון של מדינה בעלת דמוקרטיה עממית סוציאליסטית שמאמינה בפלורליזם נצחי.

בנוסף על כך, ערכים נוספים בחזון המפלגה כללו אמונה בגישה מותאמת ואינטגרטיבית לפיתוח חקלאות ולשילוב אינטגרלי של האוכלוסייה הכפרית וקבוצות אינטרס מקומיות סוציאליסטיות ופוליטיות ביחד עם קבוצות של ותיקים, ועדות הכפר ומנהיגים מסורתיים בכל תחומי החיים במדינה: כלכלית, פוליטית, חברתית ותרבותית, ביחד עם צמצום הפערים בין המעמדות בגינאה ביסאו וכף ורדה.

המפלגה ארגנה התנגדות פוליטית מוקדמת לשלטון הקולוניאליסטי פורטוגלי, וכמו כן, פעלה רבות כדי לייצר שביתות עובדים במשק. לאחר אירוע היתקלות עם השלטונות הפורטוגלים ב-1959 (טבח פידג׳יגואטי), המפלגה שינתה את אופן פעולתה וגישתה – פעילות ההתנגדות של המפלגה הועברה לאזורי הכפר (שם יכלו הפעילים לפעול בטקטיקה שונה ובלחימת גרילה). בשנת 1963 הם החלו לדגול במלחמה פתוחה וחשופה לעצמאותה של גינאה וכף ורדה הפורטוגזית^[4].

מבחינה תרבותית, המפלגה דגלה בלימוד הזהות הגינאית והכף ורדיאנית של אותם עמים, ובייחודם מהזהות הפורטוגלית שהשתלטה על מושבם בהקשר של שחרור לאומי, תודעה מעמדית ותאוריה מרקסיסטית. המפלגה האמינה כי התרבות היא המפתח לשחרור הלאומי. כחלק מן האידאולוגיה המפלגה ניסחה תהליך של ״אפריקניזציה מחדש״ – באמצעות תהליך זה, האליטה של אפריקה, שפעלה רבות לחינוכם ותעסוקתם של התושבים, תחבק מחדש את הילידים ואת התרבות האפריקאית ותפעל למען השתלבות בתוך תרבות פופולרית המונית. רק כך הם האמינו כי מנהיגי אפריקה יכולים ליצור מחדש זהות עצמאית-חברתית תרבותית ופסיכולוגית - ולעשות רוח לאומנית באיכרים הכפריים שחייהם לא טופחו, ברובם על ידי האימפריאליזם. המפלגה שמה דגש על התודעה הלאומית והתפתחות ילידית, ועל כן עד היום דעות אלו נותרו רלוונטיות בדיונים עכשוויים על התפתחות אפריקאית וגבולות הממשלות הפוסט קולוניאליות ברחבי היבשת^[5].

תמיכה בין-לאומית

בשנותיה הראשונות, המפלגה פעלה ללא ניסיון פוליטי, מאגרי נשק או כל קשרים בינלאומיים. הממשלות במדינות השכנות – סנגל, וגיאנה אסרו על פעילות המפלגה בתוך שטחיה. השגת התמיכה הפוליטית הייתה המשימה הקשה ביותר של המפלגה. בשנים 1961–1963, עם תחילתן של המהומות באנגולה, והתגברות הדיכוי בגינאה, החלה המפלגה לקבל לראשונה תמיכה בינלאומית ממנהיגי מדינות שונות באפריקה, כאשר בראשם היה סקו טורה, הנשיא הראשון של גינאה. תעמולתה הפוליטית של המפלגה לשחרור גינאה ביסאו וכף ורדה הייתה עד כדי כך רחבה בתוך שטחי המדינה ומחוץ לה, כך שבספטמבר 1973 היא הצהירה על עצמאות המדינה וזכתה מידית לתמיכתן והכרתן של רוב מדינות העולם^[2].

המפלגה בראשות קברל

אמילקר קברל - מנהיג לאומני, הוגה דעות אפריקני, מייסד ומזכ"ל המפלגה האפריקאית לעצמאות גינאה וכף ורדה. קברלה נולד ב-12 בספטמבר 1924 ונפטר ב-20 בינואר 1973. לאחר שסיים את לימודי התיכון בקייפ ורדה עבר ללמוד באוניברסיטת ליסבון, שם סייע להקמת אגודה של סטודנטים אפריקאים - 'הסנטרו דה אסטודוס אפריקנוס'. במהלך לימודיו באוניברסיטת ליסבון קברל וכמה מחבריו הסטודנטים עסקו בפיתוח תאוריות פוליטיות בנוגע לקולוניאליזם ושחרור לאומי. במהלך עבודתו כאגרונום (לאחר הלימודים) הוא נסע רבות בגינאה הפורטוגזית כדי לערוך מחקרים על הארץ ומשאביה. במסגרת עבודתו קיים אינטראקציה עם אנשים מתרבויות שונות שחיו במושבה, מה שהוביל אותו שוב להרהר בנושאים של שחרור לאומי ועצמאות.

בספטמבר 1956, יחד עם חמישה מחבריו הקרובים, הקים קברל את מפלגת PAIGC. קברל התגלה במהירות כמנהיג הקבוצה. החל משנת 1963 קברל הוביל את מפלגתו למלחמה פתוחה לעצמאותה של גינאה הפורטוגזית, ובסוף שנות השישים היה השליט בפועל של חלקים מגינאה הפורטוגזית שלא נכבשו על ידי צבא פורטוגל. בשנת 1972 הוא הקים את האספה הלאומית של העם הגינאי, כצעד לעצמאות.

בינואר 1973 נורה קברל מחוץ לביתו שבקונאקרי בגינאה העצמאית. הוא נהרג על ידי אינוצ'נסיו קאני, לוחם ותיק במלחמות הגרילה של PAIGC, שלפי ההערכה עבד עם סוכנים פורטוגזים. בספטמבר של אותה השנה, הכריזה ה-PAIGC באופן חד צדדי על עצמאותה של גינאה ביסאו, מעמד שהושג רשמית ב-10 בספטמבר 1974. אחיו של קברל וממקימי מפלגת PAIGC – לואיס קברל, כיהן כנשיא הראשון במדינה החדשה.

היציאה לעצמאות ופילוג המפלגה

עד שנת 1973 החזיקה המפלגה ב-70% משטח המדינה. ב-24 בספטמבר 1973 הכריז לואיס קברל באופן חד צדדי על עצמאותה של גינאה ביסאו, וזו נחשבה למפלגה הפוליטית החוקית היחידה במדינה. מיד עם השחרור, מצעה הראשון של המפלגה לעצמאות כלל מספר סעיפים מרכזיים:

1. עצמאות מידית וכוללת – העברת מרכזי הכוח המדיניים לשליטתם של ילדי המדינה, ומחיקתם של כל האלמנטים הקולוניאליסטים או אימפריאליסטים במדינה.
2. אחדות לאומית לתושבי גינאה וכף ורדה – שוויון זכויות וחובות, שיתוף פעולה ואחדות בין כל תושבי גינאה וכף ורדה. בנוסף, איסור על כל ניסיון לפילוג בין האנשים. המפלגה מאמינה כי האחדות הלאומית צריכה לבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים: כלכלית, פוליטית, סוציאלית ותרבותית. המפלגה גם שואפת לאיחודן של שתי המדינות תחת ממשל אחד.
3. אחדות אפריקאית – לאחר קבלת עצמאות ויצירת תשתית למדינה עצמאית, יש לפעול למען אחדותם של תושבי אפריקה, או לפחות יצירת אחדות אזורית בתוך שטחי היבשת.
4. ממשל דמוקרטי - אנטי קולוניאליזם, אנטי אימפריאליזם – הקמת משטר דמוקרטי רפובליקני, אנטי קולוניאליסטי ואנטי אימפריאליסטי. ממשל זה יפעל למען הכרה והגנה של זכויות אדם. זאת ועוד, תסופק הגנה אישית לכל התושבים הזרים אשר מתגוררים או עובדים במדינה, כל עוד יכבדו את החוק החדש.
5. עצמאות כלכלית – יצירת תשתית לפיתוח כלכלת המדינה. המפלגה תפעל למחיקת כל קשר בעל אופי קולוניאליסטי או אימפריאליסטי. במקביל תוקם תוכנית לשיקום הכלכלה המדינית והכלכלה הפרטית של התושבים.

1. שוויון חברתי לכלל האזרחים – הכולל שוויון בשלוש רמות: סוציאלית, תרבותית ואקדמית.

בנוסף, עם היציאה לעצמאות פעלה המפלגה בחזית הצבאית והבינלאומית במקביל. היא הקימה כוח צבאי מדיני אשר יכלול הגנה יבשתית, ימית ואווירית וקראה להתחלה של מדיניות אחדות ושלום בין העולם, ואפריקה בפרט. בשנת 1976 נערכה מערכת הבחירות הראשונה מאז עצמאותה של המדינה. בחירות אלו היו חופשיות והוגנות אולם המפלגה האפריקאית לשחרור גיאנה ביסאו וכף ורדה הייתה היחידה שקיבלה קולות^[2]. בשנת 1980 התרחשה הפיכה צבאית כנגד נשיאה של גינאה ביסאו, שהביאה לעלייתו של נינו לשלטון. אומנם המפלגה האפריקאית לעצמאותה של גינאה ביסאו וכף ורדה נשארה בשלטון, אך הייתה עלייה במקומה הפוליטי של הצבא במדינה. מהלכו הראשון של נינו בתור נשיא היה ניתוק כל הקשרים עם כף ורדה, ובכך הביא לסיום תהליך האיחוד בין שתי המדינות^[6].

סמלי המפלגה

דגל - הדגל של מפלגת PAIGC נוצר על ידי שלושה מלבנים בצבעים שונים. מלבן אדום אנכי ושני מלבנים אופקיים - צהוב וירוק. במרכז המלבן האדום ישנו כוכב שחור שם מופעים ראשי התיבות.PAIGC הצבעים אדום - צהוב - ירוק הם הצבעים המזוהים עם 'הפאן - אפריקניזים'. הכוכב השחור מסמל את אפריקה במרכז. מהדגל של המפלגה התפתחו שני דגלים לאומיים של המדינות גינאה וכף ורדה. הדגלים מזכירים את דגל המפלגה בצבעים ובצורת הכוכב, אך כל דגל לאומי קיבל על עצמו שינויים בהתאם לרוח המדינה. בהמשך כף ורדה שינתה את הדגל שזוהה עמה לאורך השנים, כצעד המסמל את היפרדותה מגינאה ביסאו.

סמל- לסמל PAIGC עוגן צהוב שמבסיסו יוצאים שני ענפי דקל ירוקים, ראשי התיבות PAIGC הם בצבע אדום בחלקו העליון של הסמל, ובתחתית הסמל מופיע המוטו של המפלגה 'אחדות וקרב', חתום תחת כוכב שחור המופיע בדגל המפלגה.

המנון - את ההמנון של המפלגה חיבר אמילקר לופס קברל: "שמש, זיעה, הארץ והים, מאות שנים של כאב ותקווה; זו ארץ הסבים והסבתות שלנו! פרי ידינו, מפרח דמינו, זו מולדתנו האהובה. תחי המולדת המפוארת! דגל המאבק פרח בשמיים. הלאה, נגד העול הזר! אנחנו הולכים לבנות מולדת אלמותית שלום והתקדמות! אנחנו הולכים לבנות מולדת אלמותית; שלום והתקדמות! שלום והתקדמות! סניפים מאותו המטען, עיניים באותו אור, זהו כוחו של האיחוד שלנו! לשיר את הים ואת הארץ, שחר ושמש המאבק שלנו נשא פרי"^[7].

המפלגה בימינו

לאחר כינון העצמאות ועד היום:

לאחר השגת העצמאות לואיס קברל הפך לנשיא המדינה. המפלגה נלחמה כדי לשמר את האיחוד בין גינאה ביסאו לכף ורדה. ב-1974 הישות שכללה את גינאה ביסאו וכף ורדה קיבלה עצמאות מהאיים הפורטוגלים. כבר אז החלה הפעילות הפוליטית להתעורר בכף ורדה וכשנה לאחר מכן, כף ורדה קיבלה עצמאות כישות מדינית יחידה. ב-30 ביוני 1975 התקיימו בחירות כלליות, וב-5 ביולי 1975 הוכרזה עצמאות של האיים מפורטוגל, בראשותו של אריסטידס פריירה. בשנת 1980 התרחש הפיצול הממשי בין שתי המדינות לאחר ההפיכה הצבאית. לאחר מכן, ב-13 בינואר 1991 נערכו הבחירות הרב מפלגתיות הראשונות בהן זכתה אחת המפלגות החדשות. בשנת 2013 שינתה המדינה את שמה הרשמי בכל השפות לרפובליקה של קאבו ורדה^[8].

בגינאה ביסאו, נינו ויירה נבחר מחדש למזכ״ל הPAIGC, בקונגרס הרביעי של המפלגה בנובמבר 1986. לאחר כניסת הרעיון של ריבוי מפלגות בשנת 1991, הבחירות הראשונות הרב מפלגתיות התקיימו בשנת 1994. ויירה זכה בבחירות לנשיאות ב-1994, ו-PAIGC זכתה במחוקקים, עם 62 מתוך 100 המנדטים, וקיבלו כ-46% מהקולות. במאי 1998, בקונגרס ה-PAIGC השישי, נבחר ויירה לכהונה נוספת של ארבע שנים כנשיא PAIGC. מלחמת האזרחים בגינאה ביסאו וההפיכה הביאו לגירושו של ויירה מה PAIGC במאי 1999. פרנסיסקו בננטה, מנהיג הרפורמיסטים במפלגה והאזרח היחיד בחונטה הצבאית, נבחר לנשיא מטעם המפלגה. המפלגה זכתה במספר המושבים השלישי בגובהו בבחירות לפרלמנט בנובמבר 1999. בבחירות לפרלמנט המחוקקים ב-2004, התייצבה PAIGC כמפלגה הפוליטית הגדולה במדינה, וזכתה ב-31.45% מהקולות, ובכ-45 מתוך 100 המושבים בפרלמנט. הם הקימו ממשלה ב-4 במאי 2004, כשקרלוס גומס ג'וניור היה ראש המפלגה והפך לראש ממשלה. במרץ 2007 כרתה ה-PAIGC ברית משולשת עם ה-PRS והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית המאוחדת, ושלוש המפלגות ניסו להקים ממשלה חדשה. דבר זה הוביל לאסטרטגיה מוצלחת, שהגיעה לשיאה כנגד אריסטיד גומס. התפטרותו התרחשה בסוף החודש, תוך שהיא מפנה מקום למינוי, על ידי שלוש המפלגות, של ראש ממשלה חדש, מרטינו נדאפא קאבי. הקונגרס השביעי בראשותה של PAIGC,שהתקיים בגאבו, החל ביוני 2008; במירוץ לראשות המפלגה, נבחר גומס ג'וניור לכהונה של חמש שנים כנשיא PAIGC. בפברואר 2014 נערך הקונגרס השמיני של המפלגה בעיר ההיסטורית צ'אצ'ו, תחת המוטו "בהשראת קברל - התאחד וחזק את ה-PAIGC לקראת פיתוח" ושם דומינגוס סימוס פררה נבחר כמנהיג המפלגה^[9].

בשנים האחרונות בגינאה ביסאו, חוזה מריו ווז זכה בבחירות לנשיאות במאי 2014, בהפרש גדול מהמתמודד מולו. הוא המנהיג הנבחר הראשון מאז ההפיכה הצבאית בגינאה ביסאו ב-2012, שגרמה למדינה ליפול לכאוס, בנוסף על הכאוס שכבר הייתה שרויה בו – שחיתות וסחר בקוקאין. מריו ווז הוא הראשון שהצליח להשלים את כהונתו במדינה מבלי שהיא תופל. שנה לאחר עלייתו לשלטון הוא הדיח את ראש הממשלה ועמיתו ממפלגת הPAIGC, סימו פררה. בהמשך שנות כהונתו הפכה הממשלה ללא יציבה ומלאה בשחיתויות פוליטיות. בבחירות לנשיאות בינואר 2020, ניצח ראש הממשלה לשעבר, אומארו סיסוקו אמבלו, שהביס את המועמד מר פררה מהPAIGC. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של גינאה ביסאו שפוליטיקאי שאינו ממפלגת ה-PAIGC נבחר לנשיא. כך, אומארו סיים 46 שנות שלטון צבאי של מפלגת הPAIGC בגינאה ביסאו^[10].

קישורים חיצוניים

• מפלגת PAIGC, ברשת החברתית אקס (טוויטר)

הערות שוליים

1. Lobban, R. (1974). Guinea-Bissau: 24 September 1973 and Beyond. Africa Today, 21(1), 15-24
2. Chabal, P. (1981). National Liberation in Portuguese Guinea, 1956-1974. African Affairs, 80(318), 75-99.
3. Dhada, M. (1998). The Liberation War in Guinea-Bissau Reconsidered. The Journal of Military History, 62(3), 571-593.
4. Bereketeab, R. (2019). Narional Liberation Movements as Government in Africa. London: Routledge.
5. African Independence Party for Guinea and Cape Verde. (n.d.)., Britannica.com
6. Embaló, B. (2012). Civil-military relations and political order in Guinea-Bissau. The Journal of Modern African Studies, 50(2), 253-281.
7. Unidade E Luta. (n.d.)
8. Martin, G. (2012). African Political Thought. NY: PALGRAVE MACMILLAN.
9. Historia do PAIGC. (n.d.)
10. Guinea-Bissau : Former PM Embalo wins presidential election, bbc.com. (1.1.2020).

1. African Independence Party for Guinea and Cape Verde. (n.d.)., Britannica.com
2. Bereketeab, R. (2019). Narional Liberation Movements as Government in Africa. London: Routledge.
3. Chabal, P. (1981). National Liberation in Portuguese Guinea, 1956-1974. African Affairs, 80(318), 75-99.
4. Dhada, M. (1998). The Liberation War in Guinea-Bissau Reconsidered. The Journal of Military History, 62(3), 571-593.
5. Embaló, B. (2012). Civil-military relations and political order in Guinea-Bissau. The Journal of Modern African Studies, 50(2), 253-281.
6. Guinea-Bissau country profile, bbc.com
7. Guinea-Bissau : Former PM Embalo wins presidential election, bbc.com. (1 בינואר 2020).
8. Gilley, B. (2017) The case for colonialism, Third World Quarterly
9. Henriksen, T. (1973). The Journal of Modern African Studies,11(1), 168-170
10. Lobban, R. (1974). Guinea-Bissau: 24 September 1973 and Beyond. Africa Today, 21(1), 15-24
11. Martin, G. (2012). African Political Thought. NY: PALGRAVE MACMILLAN.
12. Matteos, S. (1973). The Cape Verdeans and the PAIGC Struggle for National Liberation: An Interview with Salahudin Omowale Matteos. Ufahamu: A Journal of African Studies, 43-48.
13. P.A.I.G.C. Programme. (1973). Pakistan Forum, 3(4), 7-6.
14. Unidade E Luta. (n.d.)
15. Historia do PAIGC. (n.d.)