הפרעה דו־קוטביתאנגלית: Bipolar disorder, נודעת גם בשמה הלועזי המקוצר כ"בי־פולאריות"), שנודעה בעבר גם בשם מאניה דֶפרסיה (Manic depression), היא הפרעה נפשית ממשפחת הפרעות מצבי הרוח[3], המתאפיינת במנעד רגשי רחב הבא לידי ביטוי בגלים (אפיזודות, פרקי זמן מסוימים) של שינויים – לעיתים אף קיצוניים מאוד – במצב הרוח של החולה, ללא-תלות הכרחית בנסיבות הסביבתיות[4].

עובדות מהירות שמות נוספים, תחום ...
הפרעה דו־קוטבית
Bipolar disorder
Thumb
הפרעה דו-קוטבית מאופיינת בפרקים של דיכאון והיפומאניה (מצב נפשי המתבטא בתסמינים מתונים של מאניה, מצב רוח-מרומם, או לעיתים רגזנות ועצבנות), או מאניה (פעלתנות יתר קיצונית, הרגשת "כל-יכול", היעדר יכולת ריסון עצמי).
שמות נוספים
  • הפרעה בי-פולארית
  • דו-קוטביות
  • בי פולריות
  • אי-שפיות מעגלית/מחזורית[1] (שמה בעבר)
  • מחלת מאניה דֶפרסיה[1] (שמה בעבר)
  • מחלה בי-פולארית[2]
תחום פסיכיאטריה, פסיכולוגיה קלינית
תסמינים אפקט לבילי, מאניה, היפר-סקסואליות, היפומאניה, דכדוך, עייפות, הזיה, מחשבת שווא, אנהדוניה, אפאזיה, נדודי שינה, היפרסומניה, אגיטציה פסיכומוטורית עריכת הנתון בוויקינתונים
טיפול
קישורים ומאגרי מידע
eMedicine article/286342 
DiseasesDB 7812
MeSH D001714
MedlinePlus 001528
OMIM 125480, 309200
סיווגים
ICD-10 F31
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
סגירה

ב-ICD 10 (קטלוג המחלות וההפרעות הנפשיות של ארגון הבריאות העולמי) מופיעה הפרעה זו בפרק העוסק בהפרעות מצב רוח, יחד עם דיכאון חד-קוטבי (דיכאון מז'ורי) והפרעות מצב רוח נוספות. ה-DSM 5 מקדיש להפרעה זו פרק שלם (Bipolar Related Disorders), בנפרד מהפרעות מצב רוח[5].

אבחנה

אבחנה של הפרעה דו-קוטבית מתבססת על הערכה קלינית וניתנת על-ידי פסיכיאטר. מקובל לקבוע את האבחנה על בסיס הקריטריונים האבחנתיים המופיעים ב-DSM 5. אף שמרבית החולים בהפרעה דו-קוטבית ילקו גם באפיזודה דיכאונית במהלך חייהם, הופעת אפיזודה דיכאונית איננה הכרחית לשם מתן אבחנה של מחלה דו-קוטבית מסוג I (מספיקה הופעה של אפיזודה מאנית בלבד) אלא רק למחלה דו-קוטבית מסוג II (ראה להלן). אין בדיקות דם או הדמיה מקובלות בשימוש קליני המשמשות לאבחנה.

הקריטריונים לאבחנת אפיזודה מאנית לפי DSM 5[5][4]

ערך מורחב – מאניה
  1. מצב של מצב-רוח מרומם או נרגן, לצד התנהגות פעלתנית מכוונת מטרה ואינטנסיבית מאוד, הנמשך שבוע לפחות ללא הפוגה.
  2. במהלך תקופה זו לפחות שלושה מהסימפטומים הבאים (או ארבעה אם קיימת רק נרגנות) נוכחים בעוצמה רבה, ושונים מאוד מהתנהגותו הרגילה של האדם:
    1. הערכה עצמית מנופחת וגרנדיוזיות
    2. צורך מופחת בשינה (פחות משלוש שעות)
    3. דברנות יתר; דברנות מתוך דחף לדבר
    4. מחשבות מהירות - מעוף מחשבות או מרוץ מחשבות
    5. הסטת הקשב בקלות לנושאים לא חשובים ולא רלוונטיים
    6. הגברת פעילות מוכוונת מטרה, המלווה בעוררות גבוהה
    7. ישנה מעורבות (חסרת רסן, לעיתים) בפעילות בעלת פוטנציאל לנזק: קניות בלתי מרוסנות, פעילות מינית בלתי מרוסנת, או החלטות הרות גורל
  3. ההפרעה במצב הרוח חמורה דייה כדי לגרום לפגיעה קשה בתפקוד החברתי והתעסוקתי, או להופעת צורך ממשי באשפוז פסיכיאטרי על מנת למנוע פגיעה עצמית או פגיעה באחרים
  4. האפיזודה איננה תוצר השפעתם של סמים או תרופות כלשהן. אפשרית אבחנה של אפיזודה מאנית מלאה במהלך טיפול נוגד דיכאון בתרופות או נזעי חשמל, אם התסמינים נמשכים מעבר לטווח ההשפעה הצפוי של הטיפול.

הקריטריונים לאבחנת אפיזודה היפומאנית לפי DSM 5[4][5]

ערך מורחב – היפומאניה
  1. מצב רוח מרומם או נרגן והתנהגות משימתית ומוגברת, הנמשכים במשך ארבעה ימים ברציפות ללא הפוגות כלשהן.
  2. במהלך תקופה זו לפחות שלושה מהסימפטומים הבאים (או ארבעה אם קיימת רק נרגנות) נוכחים בעוצמה רבה, ושונים מאוד מהתנהגותו הרגילה של האדם:
    1. הערכה עצמית מנופחת וגרנדיוזית
    2. צורך מופחת בשינה (פחות משלוש שעות)
    3. דברנות יתר; דברנות מתוך דחף לדבר
    4. מחשבות מהירות - מעוף מחשבות או מרוץ מחשבות
    5. הסטת הקשב בקלות לנושאים לא חשובים ולא רלוונטיים
    6. הגברת פעילות מוכוונת מטרה, המלווה בעוררות גבוהה
    7. ישנה מעורבות (חסרת רסן, לעיתים) בפעילות בעלת פוטנציאל לנזק: קניות בלתי מרוסנות, פעילות מינית בלתי מרוסנת או החלטות הרות גורל
  3. האפיזודה מלווה בשינוי ברור בתפקוד שאינו טיפוסי לאדם בשעה שהוא חפשי מתסמינים.
  4. ההפרעה במצב הרוח והשינוי בתפקוד נצפים על ידי אחרים.
  5. האפיזודה אינה חמורה מספיק כדי לגרום לנכות או לפגיעה תעסוקתית/חברתית ניכרת, או כזו המחייבת אשפוז. (ביטויים פסיכוטיים מעידים על מאניה ולא על היפומאניה)
  6. האפיזודה איננה תוצר השפעתם של סמים או תרופות כלשהן. אפשרית אבחנה של אפיזודה מאנית מלאה במהלך טיפול נוגד דיכאון בתרופות או נזעי חשמל, אם התסמינים נמשכים מעבר לטווח ההשפעה הצפוי של הטיפול.

הקריטריונים לאבחנת אפיזודה דיכאונית[4][5]DSM-5

ערך מורחב – דיכאון קליני

הקריטריונים הדרושים לאבחנה של אפיזודה דיכאונית בהפרעה דו-קוטבית זהים לאלו הדרושים לאבחנת דיכאון מז'ורי (הנקרא גם "הפרעת דיכאון חד-קוטבית"). נטען כי אפיזודות דיכאוניות בקרב מטופלים הסובלים ממחלה דו-קוטבית נוטות להיות קשות יותר בחומרתן, ולעיתים בעלות מאפיינים קליניים שונים מעט.

  1. חמישה או יותר מהתסמינים הבאים מתקיימים בו זמנית במשך שבועיים רצופים ומהווים שינוי מהתפקוד הרגיל שקדם להם, כאשר לפחות אחד מהתסמינים הוא דיכאון או אובדן עניין/הנאה. לא יכלל תסמין המיוחס בוודאות למצב רפואי אחר.
    1. מצב רוח דיכאוני רוב היום כמעט בכל יום, על סמך דיווח סובייקטיבי: עצבות, חוסר תקווה, ריקנות, בכי שנצפה על ידי אחרים (בילדים ומתבגרים תיתכן גם נרגנות).
    2. ירידה ניכרת בהתעניינות או בהנאה מכל פעילות או מרוב סוגי הפעילויות במשך רוב היום, כמעט בכל יום (על סמך דיווח האדם עצמו או דיווח של אדם אחר).
    3. אובדן משקל משמעותי (5% ומעלה), שלא במסגרת של דיאטה. עליה או ירידה בתיאבון כמעט בכל יום. ילדים יכשלו להשיג את המשקל המצופה על פי גילם.
    4. נדודי שינה או שינה מרובה כמעט בכל יום.
    5. תחושת עוררות רבה וחוסר מנוחה או האטה בפעילות הפסיכומוטורית, כמעט בכל יום (כפי שנצפה על ידי אחרים, ולא על סמך תחושה אישית).
    6. עייפות רבה או אובדן אנרגיה, כמעט בכל יום.
    7. תחושת חוסר ערך או רגשות אשם בלתי הולמים (למעט תחושת אשם על החולי עצמו). ייתכנו מחשבות שווא ממושכות.
    8. ירידה ביכולת האדם לחשוב, להחליט ולהתרכז, ע"פ דיווח עצמי או דיווחם של אחרים.
    9. מחשבות חוזרת על מוות (לא רק פחד ממוות), ומחשבות חוזרות על אובדנות ללא תכנון, ניסיון אובדני, או תכנון קונקרטי להתאבד.
  2. התסמינים גורמים למצוקה משמעותית ולפגיעה בתפקוד התעסוקתי והחברתי, כמו גם בתחומי תפקוד חשובים אחרים.
  3. האפיזודה איננה תוצר השפעתם של סמים, תרופות, מצב רפואי או מצב פיזי כלשהו.

הערה: מצבי אובדן משמעותי (מוות של אדם קרוב וכדומה) עשויים לעורר תגובת אבל המותאמת לאובדן.

סיווג הפרעה דו-קוטבית[5][4]

ב-DSM וכן ב-ICD מקובלת הבחנה בין שני סוגי הפרעה דו-קוטבית: סוג I וסוג II. שני הסוגים נבדלים זה מזה במהלך ההפרעה, בתמונה הקלינית ובפרוגנוזה.

הפרעה דו-קוטבית מסוג I

התמונה הקלינית של הפרעה זו כוללת שני גלים חוזרים לפחות של הפרעה חמורה במצב הרוח (דיכאון, מאניה או שניהם גם יחד), עם גלים חוזרים שביניהם יש החלמה. עם זאת, יש להדגיש שלשם מתן אבחנה של מחלה דו-קוטבית מסוג I אין צורך בהופעה של אפיזודה דיכאונית ומספיקה אפיזודה מאנית בלבד. צורה זו של הפרעה דו-קוטבית נחשבת לקלה יותר ויש לה פרוגנוזה טובה יותר בהשוואה לסוג השני.

הפרעה דו-קוטבית מסוג II

הפרעה זו מתאפיינת בגלי היפומאניה וגלי דיכאון קשים וממושכים. בין הגלים יש חזרה לתפקוד. עם זאת, הפגיעה הכרונית בהפרעה זו ניכרת יותר מאשר בהפרעה מסוג 1.

מהלך ההפרעה[4] והפרוגנוזה

סוג I

ההתחלה היא על פי רוב בשני גלים חוזרים לפחות, בהם ניכרת הפרעה חמורה במצב הרוח, שביטויה העיקרי הוא בדיכאון, במאניה, או בשניהם גם יחד. להפרעה יש אופי אפיזודי, המתאפיין בגלים חוזרים עם החלמה ביניהם. בחלוף השנים ההפרש בין גל לגל הופך להיות יותר ויותר קצר ויש נטייה ליותר גלים דיכאוניים. בסוג זה של הפרעה דו-קוטבית יש הבדל בין נשים וגברים מבחינת מהלך ההפרעה ואופן תחילתה: אצל נשים תתפתח לרוב אפיזודה דיכאונית. אצל גברים לעומת זאת תתפתח אפיזודה מאנית. התחלת הופעת התסמינים היא חדה וחריפה. הגל החריף קצר בדרך כלל. עם טיפול תרופתי מתאים הוא מסתיים ברוב המקרים כעבור ימים ספורים. ללא טיפול הוא עלול להמשך זמן רב יותר. הגל הדיכאוני בדפוס הפרעה זה מתחיל בדרך כלל בהדרגה ויכול להמשך לאורך שבועות. הוא עלול להיות מלווה בחרדה (לרבות סימני חרדה גופניים כמו זיעה קרה, קצב לב מוגבר וכדומה) בפוביות ועוד. בחלק מהמקרים תחילת הגל הדיכאוני משולבת באירוע דחק רב משמעות. במקרה של אירוע כזה, גל הדיכאון יהיה מהיר יותר. ייתכנו שילובים שונים של סדר הופעת הגלים באנשים שונים. כמו כן, יש הבדל בתדירות הגלים, בעוצמתם, ובאופן בו הם מתחילים ומסתיימים. אצל כ־5% עד 15% מהאנשים עשויים להופיע בשנה אחת ארבעה גלים מלאים (דיכאון ומאניה ברצף אחד) או יותר. מצב זה מכונה Rapid Cycling (מעגליות מהירה). ההפרעה לתפקוד גדולה, בעיקר כשהאדם נמצא בתוך גל מאני או דפרסיבי. עם זאת, רוב בני האדם חוזרים לתפקוד מלא או כמעט מלא בין גל אחד למשנהו. אצל שליש מהאנשים נשארים סימנים כרוניים של מגבלה נפשית, הקיימת גם בין הגלים.

סוג II

ההפרעה מתחילה בגיל ההתבגרות או במהלך העשור השלישי לחיים, מעט מאוחר יותר מאשר סוג 1, ומוקדם יותר מאשר דיכאון מז'ורי. ב-12% מהמקרים מתחילה הפרעה דו-קוטבית מסוג 2 בגל יחיד או במספר גלים של דיכאון. לדיכאון יש שלב מקדים שעשוי להיות מלווה בחרדה, הפרעות אכילה, או שימוש בסמים. הפרוגנוזה לדפוס הפרעה 2 טובה פחות מזו של דפוס הפרעה 1, הן בשל האופי הכרוני של הפגיעה בתפקוד, הן בשל הנטייה החזקה יותר לתחלואה נלווית (שימוש בסמים ואלכוהול), והן בשל האפשרות של מעבר לקצב התקפים מהיר יותר. גם בסוג 2 קיימת תופעת ה-Rapid Cycling בשיעור דומה כמו בהפרעה מסוג 1.

כאשר ההפרעה מתונה, עשויים אנשים במצב של היפומאניה להיות יצירתיים באופן מיוחד. אם היצירתיות מונעת על ידי אימפולסיביות, היא עלולה להיות קשורה גם לדחף אובדני, עד כדי ניסיון התאבדות[6].

שכיחות ואפידמיולוגיה

לאורך שנה אחת 0.6% מהאוכלוסייה הכללית יפתחו את ההפרעה. שכיחות זו זהה לשני סוגי ההפרעה הדו-קוטבית. ההסתברות לפתח את ההפרעה לאורך החיים היא בערך 1.1:1[5]/ אנשים עם הפרעה דו-קוטבית. בקרב שירותי טיפול ראשוני (מרפאה או בית חולים) נע שיעור המאובחנים עם ההפרעה בין 0.5% ל 4.3%, כתלות בכלי בו השתמש הבודק על מנת לאבחן את ההפרעה. שיעור כלל המאובחנים עם הפרעות מספקטרום ההפרעה הדו-קוטבית (הכולל הפרעה דו-קוטבית, ציקלותימיה, מצבים מאניים על רקע שימוש בסמים/תרופות ומצבים מאניים על רקע רפואי אורגני), עומד על 9.3%[7].

שכיחות בישראל

על-פי סקר הבריאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2003–2004 שיעור ההפרעה הדו-קוטבית עמד על 0.5% (0.7% לאורך החיים). שיעור חוויית המוגבלות הסובייקטיבית עליה דיווח המרואיין בהפרעת חרדה מוכללת היה גבוה יותר ככל שרמת ההכנסה הייתה גבוהה יותר: בעלי הכנסה גבוהה דיווחו על קצת יותר מ-70% מוגבלות, בעלי הכנסה בינונית דיווחו על כ-68%, ובעלי הכנסה נמוכה דיווחו על רמת מוגבלות של פחות מ-55%[8].

גורמי סיכון פרוגנוסטיים[5]

סוג 1

  • סביבתיים: ההפרעה על שני תת-סוגיה שכיחה יותר בארצות מפותחות (1.4%) בהשוואה לארצות מתפתחות (0.7%). גברים ונשים פרודים, גרושים ואלמנים, נמצאים בסיכון רב יותר לפתח הפרעה דו-קוטבית מסוג 1 בהשוואה לגברים ונשים שמעולם לא נישאו.
  • גנטיים ופיזיולוגיים: המנבא החזק והעקבי ביותר להתפתחות ההפרעה הוא קיום מקרה נוסף של הפרעה דו-קוטבית במשפחה. הסיכון להתפתחות ההפרעה בקרב מי שיש במשפחתם הגרעינית אנשים עם הפרעה מסוג 1 או 2 מגיע לעד פי עשרה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. לאור ממצאים המצביעים על כך שסכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית חולקים מאפיינים גנטיים משותפים, סכיזופרניה במשפחה מעידה על סיכון גבוה יותר לפיתוח הפרעה דו-קוטבית.
  • נסיבתיים: לאחר שהתרחשה אצל אדם אפיזודה מאנית עם מאפיינים פסיכוטיים, סביר שגם הגלים המאניים הבאים יתאפיינו במאפיינים פסיכוטיים. כאשר האפיזודה הנוכחית מלווה ברגש בלתי הולם עם מאפיינים פסיכוטיים, צפויה בין האפיזודות התאוששות חלקית בלבד.

סוג 2

  • גנטיקה ופיזיולוגיה: שכיח בעיקר בקרב אנשים שבמשפחתם יש אדם אחד לפחות החי עם ההפרעה.
  • נסיבתיים: דפוס ה-Rapid Cycling מתאפיין בפרוגנוזה טובה פחות. החזרה לתפקוד בין הגלים טובה יותר ככל שהגיל צעיר יותר. כמו כן, מנבאים שנמצאו קשורים לשיפור בהחלמה התפקודית כוללים שנות השכלה רבות יותר, פחות שנים של התמודדות עם ההפרעה, וקשרי נישואין.

תחלואה נלווית[4][5]

סוג 1

סוג 2

  • הפרעות חרדה מופיעות אצל כ־75% מהאנשים עם הפרעה דו-קוטבית. השכיחות גבוהה במיוחד בקרב ילדים ובני נוער[16].
  • הפרעות שימוש בחומרים (סמים) ב-37%[13].
  • כ-14% ממי שאובחנו עם הפרעה דו-קוטבית מסוג 2 יפתחו במהלך חייהם הפרעת אכילה (ברוב המקרים Binge Eating Disorder), ובמידה פחותה אנורקסיה נרבוזה ובולמיה נרבוזה[17].
  • סכנת אובדנות: כשליש מהאנשים שאובחנו עם הפרעה דו-קוטבית מסוג II מדווחים על כך שניסו להתאבד. שיעור ההתאבדות דומה לזה שבסוג 1 וגבוה יותר מאשר בדיכאון מז'ורי, כיוון שהאדם עם הפרעה דו-קוטבית נמצא זמן רב יותר במצב של אפיזודה פעילה[18].

אבחנה מבדלת[4][5]

  • הפרעת דיכאון מז'ורי: אנשים עם הפרעה דו-קוטבית יכולים להציג תמונה קלינית של דיכאון מז'ורי, אך אין זה תנאי הכרחי לאבחנה. במקרים רבים הסימפטומים הדיכאוניים בהפרעה דו-קוטבית לא יהיו שלמים ולא יענו באופן מלא לקריטריונים האבחנתיים של דיכאון מז'ורי.
  • ציקלותימיה: בהפרעה זו אורך הגלים וחומרתם אינם מתאימים להפרעה דו-קוטבית.
  • ספקטרום הסכיזופרניה: משך הפסיכוזה בהפרעות אלה ארוך יותר מאשר בהפרעה דו-קוטבית מסוג II. כמו כן, בספקטרום הסכיזופרניה הפסיכוזה אינה מלווה בשינוי בולט במצב הרוח.
  • הפרעות חרדה: מופיעות לעיתים לצד הפרעה דו-קוטבית.
  • שימוש בחומרים פסיכואקטיביים: לא תיקבע אבחנה של הפרעה דו-קוטבית כשהרקע לתמונה הקלינית הוא תוצאת השימוש בסמים כלשהם.
  • הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות: הפרעה זו עלולה להיות מאובחנת בטעות כהפרעה דו-קוטבית.
  • הפרעות אישיות: ייתכן אבחון שגוי של הפרעה דו-קוטבית סוג II אצל אנשים עם הפרעות אישיות שונות.
  • הפרעות דו־קוטביות אחרות: על מנת להבדיל מהפרעות דו־קוטביות אחרות, חשוב לסקור היטב את ההיסטוריה של האדם, וכך לקבל תמונה רחבה ומפורטת ככל האפשר על אופי ההפרעה ועל אפיזודות קודמות (אם ישנן).

מחקר

הפרעה דו-קוטבית לסוגיה זוכה למחקר רב ומגוון מאוד. להלן שניים מבין כיווני המחקר הרבים שפעילים בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21:

מחקרי גנום רחבים

תחום מחקר זה עוסק בשאלת התגובה לתרופות מייצבות, ובראשן הליתיום, המהווה טיפול מניעתי נפוץ בהפרעה דו-קוטבית. מטרת המחקר היא להבין מדוע אנשים מסוימים מגיבים לליתיום, בעוד אחרים אינם מגיבים לטיפול תרופתי מסוג זה[19][20].

הדמיה מוחית ומחקרים נוירואנטומיים

הסיבוכיות העולה בטכניקות למדידת האנטומיה והתפקוד של המוח האנושי עם השימוש בהדמיה מוחית לא נזנחה במחקר של הפרעה דו-קוטבית. על אף שטומוגרפיה ממוחשבת ודימות תהודה מגנטית מוגבלים לממצאים מבניים בלבד, מדידת תפקוד מוחי באמצעות PET ו-fMRI יכולה לספק מידע על תפקודים שונים דוגמת ויסות רגשי[21][21], ובכך לסייע להבין את האופן בו צדדים מסוימים של ההפרעה באים לידי ביטוי במוח. רוב מחקרי הדימות בהפרעה דו-קוטבית מתקיימים בהיקף קטן, הן עקב העלות הגבוהה והן עקב הקושי הטכני הכרוך בחקר חולים הנמצאים במצב מאני או דיכאוני. היכולת לחזור על מחקרים בתחום זה היא נמוכה[22].

טיפול

  • תרופות: הטיפול התרופתי בהפרעה דו-קוטבית כולל שימוש במייצבי מצב רוח דוגמת מלחי ליתיום. חלק מהאנשים יטופל במייצבי מצב רוח אחרים כמו טגרטול, חומצה ולפרואית ועוד[23]. בנוסף, עשוי הרופא לרשום תרופות נוגדות פסיכוזה (העשויות לסייע במניעה של התקפי מאניה)[24].
  • אשפוז: אשפוז עלול להידרש במצבים מסוימים בכל סוגי הגלים האופייניים להפרעה: מאניה, היפומאניה, או גל דיכאוני. במצבים קיצוניים של מאניה או דיכאון עם סכנה אובדנית, עלול להידרש אשפוז כפוי[25].
  • מעקב מרפאתי: מחוץ למסגרת אשפוזית, האדם נפגש עם פסיכיאטר מטפל בקהילה, אשר עוקב אחר הטיפול התרופתי, מאפשר להעלות או להוריד מינון של תרופות, ופועל על מנת להפחית את הסיכון להופעת תופעות לוואי שונות, כגון תסמונת מטבולית[14].
  • טיפול רפואי לא תרופתי: לנזעי חשמל נרשמה הצלחה בטיפול במצבים מאניים. טיפול זה יכול להינתן לאלו שאינם מגיבים לטיפולים אחרים[25][26][27].
  • פסיכותרפיה: ישנן עדויות להצלחה של טיפול מבוסס קשיבות (מיינדפולנס)[28]. כיוון שהתמונה הקלינית בהפרעה דו-קוטבית היא מורכבת, ועלולה לכלול גם דיכאון וחרדה, קיימת בספרות המלצה על לימוד של אסטרטגיות ויסות רגש[29]. שיטות אלו מפורטות בספרי עזרה עצמית הקיימים גם בשפה העברית (ראו רשימה בהמשך). קיים ניסיון גם בטיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT), בעיקר בבני נוער ובוגרים צעירים. טיפול זה נמצא יעיל בעיקר בהתמודדות עם תסמינים דיכאוניים ואובדנות[30]. בחלק מהמקרים ניתן להשתמש בתרפיה זו במסגרת טיפול קבוצתי[31]. ניסיון מוצלח קיים גם בטיפול בעזרת טיפול התנהגותי ממוקד החלמה[32].
  • התערבויות מקדמות החלמה: כיום מיושמות במסגרות שיקום שונות בישראל התערבויות מקדמות החלמה מסוגים שונים. התערבויות אלה נועדו לסייע לאנשים עם הפרעות פסיכיאטריות קשות (דיכאון, הפרעה דו-קוטבית וסכיזופרניה) לרכוש כלים חיוניים על מנת להשתלב בחברה. בישראל כוללות התערבויות שיקומיות אלו: ניהול מחלה והחלמה (IMR)[33], התערבות להפחתת סטיגמה עצמית (NECT)[34], התערבות לקידום אינטראקציות חברתיות (SCIT)[35] ועוד.
  • נשים בהיריון: ישנן מספר תרופות שאינן מומלצות לנשים בהיריון הסובלות ממאניה דפרסיה. כגון:
    • ואלפרואט (valproate) - התרופה עלולה לסכן את התפתחות העובר במהלך ההיריון, וגם את הילד שייוולד, בשלבים מאוחרים יותר של חייו.
    • קרבמזפין (carbamazepine) – התרופה נחשבת לבעלת יעילות מוגבלת ועלולה לגרום נזק לעובר.
    • ליתיום (lithium) – התרופה עלולה לגרום לנזקים אצל העובר, לרבות בעיות לב.
    • למוטריגין (lamotrigine) – התרופה עלולה לגרום נזק לעובר.
    • פארוקסטין (paroxetine) – התרופה עלולה לגרום לפגמים בלב אצל עוברים[36].

התמודדות והחלמה[37][38]

אנשים רבים מצליחים לנהל אורח חיים רגיל לצד הפרעה דו-קוטבית. רבים מהאנשים החיים עם הפרעה זו נישאים, מקימים משפחות, ומממשים את עצמם מבחינה מקצועית ואישית[39][40]. יכולתו של האדם להשיג את כל אלה תלויה במידה רבה בשמירה על אורח חיים שתכליתו להקטין את הסיכוי להחרפה במצב.

אורח חיים

לצורך החלמה ולשם שמירה על מצב בריאותי תקין, חיוני לנהל אורח חיים בריא ומאוזן, ולהימנע משימוש באלכוהול ובסמים. כדי להיאבק בתהליך המאני, למנוע את החמרתו ולחזור לשגרה, יש להיצמד לסדר יום קבוע, לצמצם את הפעילות היומיומית, להקפיד על מספר מינימלי של שעות שינה ועל אכילה מאוזנת, ובמקביל להעלות את המינון התרופתי בהתייעצות עם הרופא המטפל, באופן מתון והדרגתי. באופן דומה ניתן להתמודד עם התחלה של דיכאון, בשני הבדלים: במקום לצמצם את הפעילות, יש להגבירה ולהיחשף לגירויים רבים ככל האפשר; כמו כן יש להקפיד לא לישון שעות רבות מדי יחסית לשגרת החיים.

קלינאים ומידע מחקרי תומכים ברעיון שהפרעות שינה עשויות להוות גורם להתקפים מאניים או דיכאוניים באנשים עם הפרעה דו-קוטבית. אי לכך, חשוב לשמור על משטר שינה סדיר, ולהימנע ממשמרות לילה או מבילויי לילה אחרים העשויים לשבש את השינה. טיפול על ידי מקצבי עֵרות-שינה, שנערך במחקר מבוקר, לא נמצא בעל השפעה מרפאת. נראה שבעיצומו של התקף מאני התערבות מעין זו לא תועיל, אך כאשר התהליך המאני מצוי בראשיתו, כוחו של משטר שינה יפה למניעת הידרדרות.

בתקופות שבהן עולה הפגיעות יש להימנע ככל האפשר ממצבי דחק, ומומלץ להסתייע בתמיכה מצד הסביבה – משפחה, חברים ומטפלים. עיסוקים שיש בהן עניין ואתגר במסגרת עבודה או פנאי תורמים לתחושת ערך ומשמעות, ומחזקים את הביטחון העצמי. ניתן להיעזר גם בקבוצת תמיכה ובקבוצות לעזרה עצמית, שרבות מהן פועלות באזורים שונים בישראל.

ההכחשה והטיפול התרופתי

אחת הבעיות הגדולות של המחלימים היא ההכחשה. אדם החי עם הפרעה חש כאילו דבר מה יסודי נפגם בהווייתו, והוא מעוניין להשתחרר מההרגשה הזאת ולשכוח כי חווה אירוע כה קשה. על פי רוב הוא חש כי עולמו חרב וכי חייו הסתיימו למעשה. מיום התפרצות ההפרעה הדו-קוטבית ואילך, הוא עשוי להיגרר הלאה בתחושת ריקנות והיעדר משמעות. הסטיגמה החברתית הקשה כלפי הנושא כולו, הכרוכה גם בנטילת תרופות פסיכיאטריות, תורמת לתחושות הקשות ומדרבנת רבים מהלוקים בהפרעה לחדול לגמרי מנטילת הטיפול התרופתי.

סיבה נוספת להפסקת הטיפול התרופתי היא הרצון לשחזר עוררות רגשית; לעיתים קורה הדבר אף באופן בלתי מודע. ההנאה והתועלת המופקות מתקופות ההיפומאניה ואף מחלקים מסוימים במאניה מעודדות לנהוג כך. גם תופעות הלוואי הקשות לעיתים, והעומס התרופתי (סדאטיביות), מעודדים לחדול מנטילת התרופות.

לאחר ההפסקה, חייו של האדם עם ההפרעה משתפרים בדרך כלל בטווח הקצר, והוא נוטה "לפרוח". בעיה נוספת היא שעם הופעתם של גורמי דחק, המבנה הנפשי השביר עלול להתחיל להיסדק. זה השלב שבו כדאי לפנות לרופא המטפל ולהתחיל בנטילה מחודשת של תרופות. בהיעדר טיפול תרופתי בשלב זה האדם עלול לקרוס ולחוות החמרה במצבו עד לכדי הופעת אפיזודה נוספת, שעלולה לשבש את מהלך חייו, לגרום לו ולמשפחתו סבל רב ולעכב את התקדמותו במסלול חייו ובצמיחתו האישית. יש לשקול היטב את הפסקת התרופות גם כאשר יש תחושה, אשלייתית ברוב המקרים, של כוח ושל חסינות.

תופעות הלוואי של תרופות נוטות להיעלם לאחר שימוש קבוע וממושך, ויש וריאנטים רבים לכל תרופה, כך שאחד מהם עשוי להתאים בסופו של דבר לחולה הספציפי. לעיתים נדרשת סבלנות ואורך רוח רב עד שנמצאת התרופה המתאימה ביותר. התוצאה החיובית שבסוף חיפוש עיקש משתלמת ביחס להפסד העולה מניהול חיים משובשים המתנהלים בין התקף אחד למשנהו, ואפילו אם עובר ביניהם פרק זמן ארוך.

מאחר שנגישות התרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים (מרגיעים ונוגדי חרדה) גבוהה יותר מזו של האחרות, וההתייחסות אליהן פחות סטיגמטית (מצד החברה כמו גם מצד המטופל עצמו) יש נטייה להיעזר בהן עם הופעת תסמיני המאניה הראשונים, דוגמת חוסר שינה ועצבנות. לעיתים התרופות עלולות להחמיר את המצב, שכן הן מדכאות את התסמינים למראית עין, בעוד ההפרעה ממשיכה להתפתח באין מפריע מתחת לפני השטח. אי לכך, תרופות הרגעה ונוגדי חרדה מועילים כטיפול משלים, אך לא כטיפול יחיד.

הפרעה דו-קוטבית בתרבות ובאמנות

לאורך ההיסטוריה התבלטו יוצרים עם הפרעה דו-קוטבית במגוון תחומי אמנויות. דוגמאות ידועות ליוצרים שהתמודדו עם הפרעה דו-קוטבית ובלטו ביצירתם: הסופרת הבריטית המפורסמת וירג'יניה וולף, הקומיקאי סטיבן פריי, הסופר אנדרו סלומון מחבר הספר "דמון של צהריים", קיי רדפילד ג'יימיסון, המוזיקאי גבריאל בלחסן, סולן להקת נירוונה קורט קוביין, הזמר דניאל ג'ונסטון, הזמרת היוצרת האוסטרלית סיה[41], הזמרת היוצרת האמריקאית מריה קארי[42], השחקנית האמריקנית-יהודייה אמנדה ביינס, גיבורת סדרת הדרמה האמריקאית "הומלנד", קרי מתיסון (מגולמת על ידי קלייר דיינס), הזמרת היוצרת האמריקאית סלינה גומז, הזמרת היוצרת האמריקאית ביבי רקסה והראפר קניה וסט[43].

הפרעה דו-קוטבית בספרות

"נפש לא שקטה" היא עדות אישית חושפנית של פרופ' קיי רדפילד ג'יימסון, בת-סמכא עולמית בתחום המאניה-דפרסיה. ג'יימיסון מגלה, כי היא בעצמה נאבקה כשלושים שנה בסימני המחלה ההפכפכה והסוערת הזו, שעיצבה למעשה את חייה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Kay Redfield Jamison with Frederick K. Goodwin, Manic-Depressive Illness,1990
  • Francis Mark Mondimore, Bipolar disorder: a guide for patients and families, Johns Hopkins University Press, 2006
  • Dr. Daniel J. Reidenberg, Kevin Hines, Dr Daniel J. Reidenberg, Cracked, Not Broken: Surviving and Thriving After a Suicide Attempt, Rowman & Littlefield Publishers, 2013
  • Monica Ramirez Basco, The Bipolar Workbook: Second Edition: Tools for Controlling Your Mood Swings Guilford Press, 2015
  • David J. Miklowitz and Michael J. Gitlin, Clinician's Guide to Bipolar Disorder, Guilford Press, 2015
  • Roger D. Weiss and Hilary Smith Connery. Integrated Group Therapy for Bipolar Disorder and Substance Abuse Guilford press, 2011
  • Thilo Deckersbach, Britta Hölzel, Lori Eisner, Sara W. Lazar, and Andrew A. Nierenberg, Mindfulness-Based Cognitive Therapy for Bipolar Disorder, Guilford Press, 2014

ספרים המתארים התמודדות אישית

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפרעה דו-קוטבית בוויקישיתוף

הערות שוליים

Wikiwand in your browser!

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.

Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.