Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרק פישר (באנגלית: Mark Fisher; 11 ביולי 1968 – 13 בינואר 2017), הידוע גם בשם-העט קיי-פאנק (באנגלית: k-punk), היה פילוסוף אנגלי, מבקר אמנות, מוזיקה ותרבות, שלימד במחלקה לתרבויות חזותיות בקולג' גולדסמית', אוניברסיטת לונדון. הוא זכה להערכה בתחילת דרכו על כתיבת הבלוגים שלו כקיי-פאנק בתחילת שנות ה-2000, והתפרסם בשל כתיבתו אודות פוליטיקה רדיקלית, מוזיקה ותרבות פופולרית.
 | |
| מרק פישר במוזיאון לאמנות עכשווית של ברצלונה, ה-1 בדצמבר 2011 | |
| לידה |
11 ביולי 1968 הממלכה המאוחדת |
|---|---|
| התאבד |
13 בינואר 2017 (בגיל 48) הממלכה המאוחדת |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת האל אוניברסיטת ווריק |
| מוסדות | גולדסמית' קולג', אוניברסיטת לונדון |
| זרם | פילוסופיה קונטיננטלית, נאו-מרקסיזם |
| תחומי עניין | פילוסופיה, ספרות, תרבות, מוזיקה, פוליטיקה, כלכלה, בריאות הנפש |
| עיסוק | פילוסוף, מרצה, בלוגר, מבקר תרבות, מבקר מוזיקה, מבקר ספרות |
| הושפע מ | מרקס, אדורנו, ז'יז'ק, בודריאר, דלז, גואטרי, דרידה, גראמשי, ג'יימסון, לאקאן, ניק לאנד, סיידי פלאנט, שפינוזה |
| מדינה | הממלכה המאוחדת |
| יצירות ידועות |
ריאליזם קפיטליסטי לצאת מטירת הערפדים[1] |
| k-punk.abstractdynamics.org | |
פישר פרסם מספר ספרים, בהם ספרו משנת 2009 ריאליזם קפיטליסטי (אנ') שזכה להצלחה בלתי צפויה והפך למעין מניפסט.
בנוסף הוא פרסם מאמרים וטורי דעה בכתבי העת והמגזנים The Wire, Fact, ניו סטייטסמן, Sight & Sound. פישר היה גם המייסד השותף של Zer0 Books (אנ') ושל Repeater Books (אנ').
פישר נולד בלסטר וגדל בעיירה לובורו (אנ') להורים ממעמד הפועלים שהחזיקו בתפיסות שמרניות. אביו היה מהנדס ואמו מנקה. הוא למד בבית ספר מקומי. פישר הושפע בצעירותו ממגזיני פוסט-פאנק של שלהי שנות ה-70, במיוחד ממגזינים כמו NME ששילבו בין מוזיקה, פוליטיקה, קולנוע וסיפורת.[2] הוא הושפע גם מהיחסים בין תרבות מעמד הפועלים לכדורגל, ונכח באסון הילסבורו.[3]
בשנת 1989 פישר סיים תואר ראשון באנגלית ובפילוסופיה באוניברסיטת הול. וב-1999 השלים דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת וורוויק. עבודת הדוקטורט שלו נקראה:Flatline Constructs: Gothic Materialism and Cybernetic Theory-Fiction. במהלך תקופה זו, פישר היה חבר מייסד של הקולקטיב הבינתחומי CCRU שנקשר בתנועת התאוצה (אנ') ובעבודתם של הפילוסופים סיידי פלאנט (אנ') וניק לאנד (אנ').[2][4] שם, הוא התיידד והשפיע על המפיק Kode9, שלימים ייסד את חברת התקליטים Hyperdub.[5] בתחילת שנות ה-90, הוא גם יצר מוזיקה כחלק מקבוצת הטכנו D-Generation.[5][6]
לאחר תקופה שלימד במכללה להשכלה נוספת כמרצה לפילוסופיה,[7] פישר החל את הבלוג שלו על תיאוריה תרבותית, k-punk, בשנת 2003.[8] מבקר המוזיקה סיימון ריינולדס תיאר אותו כ"מגזין של איש אחד שעדיף מרוב המגזינים בבריטניה"[2] ובתור הציר המרכזי של "קונסטלצית בלוגים" שבה נדונו במקביל על ידי עיתונאים, אנשי אקדמיה ועמיתים סוגיות בתרבות פופולרית, מוזיקה, קולנוע, פוליטיקה ותיאוריה ביקורתית. מגזין Vice תיאר מאוחר יותר את כתיבתו בבלוג כ"צלולה וחושפנית, לוקחת ספרות, מוזיקה וקולנוע שאנו מכירים וחושפת ללא מאמץ את סודותיה הפנימיים".[9] פישר השתמש בבלוג כמקום גמיש יותר ויוצר לכתיבה, הפוגה מהמסגרות והציפיות של כתיבה אקדמית.[10] פישר גם ייסד את לוח ההודעות Dissensus עם הסופר מאט אינגרם.[2]
פישר היה עמית אורח ומרצה לתרבויות קוליות וחזותיות בקולג' גולדסמית', עורך ב-Zero books, חבר מערכת ב-Interference: A Journal of AudioCulture ו-Edinburgh University Presss שם פרסם סדרת כתבות בנושא ריאליזם ספקולטיבי.[11] בשנת 2009, פישר ערך את The Resistible Demise of Michael Jackson, אוסף של חיבורים ביקורתיים על הקריירה ומותו של מייקל ג'קסון, ופרסם את ספרו ריאליזם קפיטליסטי: האם אין אפשרות אחרת?, ניתוח ההשפעות האידאולוגיות של הנאו-ליברליזם על התרבות העכשווית.
פישר היה מבקר מוקדם של תרבות הביטול (השתמש בביטוי Call-out; נידוי) ובשנת 2013 פרסם חיבור שנוי במחלוקת שכותרתו "לצאת מטירת הערפדים".[1]
פישר טוען שהתרבות הנידוי מצמצמת כל נושא פוליטי לביקורת על התנהגותם של יחידים, במקום להתמודד עם סוגיות פוליטיות כאלה באמצעות פעולה קולקטיבית.
בשנת 2014, פישר פרסם את ספרו רוחות חיי: כתבים על דיכאון, האנטולוגיה ועתידים אבודים (Ghosts of My Life: Writings on Depression, Hauntology and Lost Futures), הבנוי מאסופת חיבורים. בשנת 2016, פישר ערך אנתולוגיה ביקורתית על עידן הפוסט-פאנק יחד עם קודדו אשון (אנ') וגווין באט(אנ') בשם פוסט-פאנק אז ועכשיו (Post-Punk Then and Now).[12]
בסוף שנות ה-2000, פישר ערך שימוש מחודש במונח "ריאליזם קפיטליסטי" כדי לתאר את "התחושה הרווחת שלא רק שהקפיטליזם הוא המערכת הפוליטית והכלכלית המעשית היחידה, אלא גם שכעת אף בלתי אפשרי לדמיין חלופה קוהרנטית עבורו".[13] הוא הרחיב על הרעיון בספרו משנת 2009 ריאליזם קפיטליסטי: האם אין אפשרות אחרת?[14] בטענה שהמונח מתאר בצורה הטובה ביותר את המצב האידאולוגי מאז נפילת ברית המועצות, שבו הלוגיקה של הקפיטליזם תוחמת את גבולות החיים הפוליטיים והחברתיים, עם השפעות משמעותיות על חינוך, מחלות נפש, תרבות הפופ, ושיטות התנגדות.[14] התוצאה היא מצב שבו "קל יותר לדמיין קץ לעולם מאשר קץ לקפיטליזם".[15] כלומר פגם ביכולת לחדש "דמיון פוליטי".
פישר כותב כי: ”הריאליזם הקפיטליסטי כפי שאני מבין אותו... דומה יותר לאווירה מתפשטת, המתנה לא רק את ייצור התרבות אלא גם את הסדרת העבודה והחינוך, ופועלת כמעין מחסום בלתי נראה המגביל מחשבה ופעולה.”[16] כמושג פילוסופי, הריאליזם הקפיטליסטי מושפע מהתפיסה של אלתוסר בנוגע לאידאולוגיה, כמו גם מעבודתם של פרדריק ג'יימסון וסלאבוי ז'יז'ק.[17] המושג של ריאליזם קפיטליסטי נובע כנראה גם מהמושג של ההגמוניה התרבותית של אנטוניו גרמשי; שבאופן כללי ניתן לתאר כתודעה כוזבת לפיה ההמצב הקיים הוא הקומונסנס, וכל דבר אחר הוא נונסנס בלתי אפשרי. קפיטליסטים שומרים על כוחם לא באמצעות אלימות או כוח, אלא על ידי יצירת תחושה מתפשטת שקפיטליזם הוא כל מה שיש. הם שומרים על דעה זו על ידי שליטה ברוב המוסדות החברתיים והתרבותיים. פישר מציע שבתוך מסגרת קפיטליסטית אין מקום להעלות על הדעת צורות חלופיות של מבנים חברתיים, ומוסיף שהדורות הצעירים אפילו לא עוסקים בהכרה בחלופות.[18] הוא מציע שהמשבר הפיננסי של 2008 חיזק עמדה זו; במקום לזרז רצון לחפש חלופות למודל הקיים, התגובה למשבר חיזקה את התפיסה שיש לבצע שינויים במערכת הקיימת. פישר טוען שהריאליזם הקפיטליסטי הפיץ 'אונטולוגיה עסקית' לפיה הכל צריך להתנהל כעסק, כולל חינוך ושירותי בריאות.[19]
קודם כל צריך לזהות את מאפייני השיח והרצונות שהובילו אותנו לנקודה הקודרת והמייאשת הזאת, שבה מעמד נעלם אבל המוסרנות נמצאת בכל מקום, שבה סולידריות היא בלתי אפשרית אבל אשמה ופחד נמצאים בכל מקום – ולא מפני שאנחנו תחת אימת הימין, אלא מכיוון שנתנו לאופני הסובייקטיביות הבורגניים לזהם את התנועה שלנו. אני חושב שיש שתי תצורות ליבידינאליות־דיסקורסיביות שהביאו עלינו את הסיטואציה הזו. הם קוראים לעצמם שמאל, אבל – כפי שהבהיר המקרה של בראנד – הם במובנים רבים הסימן לכך שהשמאל המוגדר בתור סוכן במאבק המעמדי כמעט ונעלם[1]
במאמר זה, שפורסם בשנת 2013, פישר מבקר את תרבות הביטול האינטרנטית, אותה הוא מכנה Call-out culture, תרבות הנידוי, בטענה כי יש לחזור למקד את מאמצי ההתארגנות של השמאל סביב סוגיות מעמד כלכלי, ולא סביב סוגיות זהות.[1] לפי פישר, השיח השמאלני מבוסס הזהות מאופיין בציד מכשפות והטפת מוסר המעכבים שיח פרודקטיבי ופוליטיקה מעמדית.[20] לדידו של פישר ההתמקדות בזהות הרסנית במיוחד כאשר היא מלווה במשטור של דיבור של אחרים, היוצר שיח מהותני, בו הערות והתנהגויות של אדם יגדירו את כל זהותו.[21] תרבות זו מקושרת בידי פישר לצורה ליבידינאלית־דיסקורסיבית המכונה "טירת הערפדים", המונעת בידי שלוש תשוקות, תשוקתו של כהן הדת לנדות ולגנות, התשוקה האקדמית־פדנטית להיות הראשון המצביע על טעות, ומתשוקת ההיפסטר להיות ייחודי בתוך ההמון. לטענתו, הטירה אינה שואפת לעולם בו סיווג זהותני נעשה לא רלוונטי, אלא שואפת לשוב ולכלוא אנשים בתוך קטגוריות הזהות. היא מאופיינת באינדיבידואליזציה של השיח הפוליטי, בשלילה של קלילות והומור המקשה על המחשבה והמעשה, בהפצת אשמה, מהותנות, והצבעה צעקנית על דיכוי בידי ההון והמדינה ללא פעולה משמעותית כנגדם.[1] לטענתו, ההתמקדות על זהות והמאבק ברעיון מעורפל של סמכות מסיטים את תשומת הלב מבניית אסטרטגיה קוהרנטית לחיזוק מעמד הפועלים.[22] לכן תצורות אלה משרתות את ההון, שכן במקום לבנות סולידריות הן מפיצות פחד וחוסר ביטחון ויוצרות פרגמנטיזציה חברתית, ומערערות על מעמד הפועלים המאורגן. לפי פישר, דרך ההתנגדות לצורות אלה היא שלילת הזהותנות, באמירה כי "אין כלל זהויות, אלא רק רצונות, אינטרסים והזדהויות". שלילה זו צריכה להיעשות דרך חזרה למושג המעמד, הכוללת ידע על הדרכים בהן מעמד מעצב את כלל חוויתו, וכן הכרת המקום אותו אינדיבידואל תופס במבנה המעמדי, כאשר המטרה צריכה להיות פירוק מבנה זה, ולא שימור הקטגוריות הזהותניות אותן הוא יוצר ומשמר.[1]
פישר ערך שימוש מחודש במושגו של ז'אק דרידה "האנטולוגיה"(אנ') (Hauntology) הבנוי מהלחם בסיסים של "רדיפה" (haunting) ו"אונטולוגיה".[23] פישר השתמש במונח כדי לתאר תחושה נרחבת שבה התרבות העכשווית רדופה על ידי "העתיד האבוד" של המודרניות, שלא הצליח להתרחש או בוטל על ידי פוסטמודרניזם והנאו-לבירליזם.[24] פישר ואחרים משכו את תשומת הלב למעבר לכלכלות פוסט-פורדיסטיות בסוף שנות ה-70 ששללו את המשאבים הדרושים לייצור החדש.[25] בניגוד לפסטיש נוסטלגי או אירוני של התרבות הפוסטמודרנית, פישר הגדיר אמנות האנטולוגיה כ"סירוב לוותר על הרצון לעתיד" וכ"כמיהה לעתיד שמעולם לא הגיע".[26]
בדיון ברלוונטיות הפוליטית של המושג כתב פישר:[24]
בתקופה של ריאקציה פוליטית ושיקום, כשהחדשנות התרבותית נתקעה ואף הלכה אחורה, כאשר "הכוח... פועל כצפוי כמו ברטרוספקטיביות" (Eshun 2003: 289), אחד התפקידים של ההאנטולוגיה הוא להמשיך ולהתעקש שיש עתידים מעבר לזמן הסופי של הפוסטמודרניות. כשההווה ויתר על העתיד, עלינו להקשיב לשרידי העתיד הפוטנציאלים והלא ממומשים של העבר.
פישר והמבקר סיימון ריינולדס אימצו את הקונספט של דרידה כדי לתאר טרנד מוזיקלי באמצע שנות ה-2000.[27] ספרו של פישר משנת 2014 Ghosts of My Life בחן את הרעיונות הללו דרך מקורות תרבותיים, כמו המוזיקה של Burial (אנ'), ג'וי דיוויז'ן, והלייבל Ghost Box, סדרות טלוויזיה כמו Sapphire & Steel (אנ') סרטיהם של סטנלי קובריק וכריסטופר נולאן, והרומנים של דייוויד פיס וג'ון לה קארה.
ספרו של פישר שפורסם לאחר מותו המוזר והמזוויע (The Weird and the Eerie)[28] חוקר את המושגים "המוזר " ו"מזוויע" באמצעות יצירות אמנות שונות, ומגדיר את המושגים כמצבים נרטיביים רדיקליים או רגעים של "הלם טרנסצנדנטלי" שבכוחם להביא לידי שלילת-המרכזיות (de-center) של הסובייקט האנושי[29] ולבטל את הטבעיות של המציאות החברתית, תוך חשיפת הכוחות השרירותיים המעצבים אותה.[30] "המוזר" עולה בתיאורי סוף העולם ו"המזוויע" מבליח מההריסות של העולמות האבודים.[9] הספר כולל דיון במדע בדיוני ובמקורות אימה כמו כתיבתו של ה.פ. לאבקרפט, הקולנוע של ג'ואן לינדזי, פיליפ ק. דיק, דייוויד לינץ', וג'ונתן גלזר. והמוזיקה של להקת הפוסט-פאנק הבריטית The Fall ושל מוזיקאי האמביינט בריאן אנו.[31]
הרעיון של אסיד קומוניזם הוא התגרות והבטחה. הוא סוג של בדיחה, אבל אחת עם מטרה מאוד רצינית.
— אסיד קומוניזם[32]
בזמן מותו, נאמר כי פישר מתכנן ספר חדש בשם אסיד קומוניזם (Acid (Comunism.[2] בנובמבר 2018 פורסמו קטעים ממנו כחלק מאנתולוגיה של קיי-פאנק: אסופה של כתבים שלא פורסמו מאת מרק פישר 2004-2016 ( k-punk: The Collected and Unpublished Writings of Mark Fisher).[33][34] "אסיד קומוניזם" לא היה ניסיון להשיב אלמנטים של תרבות הנגד, היפים, ופסיכדליה. השאיפה הייתה לדמיין אפשרויות פוליטיות חדשות עבור השמאל הפוליטי.[2]
לאחר מותו של פישר, חברת התקליטים Hyperdub הקימה תת-לייבל בשם Flatlines שפרסמה מאמר אודיו מאת ג'סטין ברטון ופישר ביולי 2019. ברטון ערך יחד מוזיקה של מוזיקאים שונים שנעשתה כדי ללוות את הטקסט ופישר סיפק טקסט למאמר האודיו, ש"מזכיר טיול לאורך קו החוף של סאפוק ב-2006, מנמל המכולות של פליקססטו ('גנגל עצבים של הקפיטליזם') ועד מגרש הקבורה האנגלו-סכסוני בסאטון הו". גם ברטון וגם פישר מספרים את החיבור.[35] אדם הארפר כתב על המרכיבים של האנטולוגיה ב-On Vanishing Land, כמו גם על הקשר שלה לתנועה הסביבתית.[36] בביקורת על The Quietus, התייחס ג'וני לאמב ל"ארץ נעלמת" כ"גילוי מזעזע של הדיסטופיה המתקרבת".[37]
פישר תלה את עצמו בביתו ברחוב קינג, פליקססטו ב-13 בינואר 2017 בגיל 48, זמן קצר לפני פרסום ספרו האחרון "המוזר והמפחיד" (2017). הוא פנה לטיפול פסיכיאטרי בשבועות שקדמו למותו, אך רופא המשפחה שלו הצליח להציע רק פגישות טלפוניות כדי לדון בהפניה. בריאותו הנפשית של פישר התדרדרה מאז מאי 2016, מה שהוביל לחשוד במנת יתר בדצמבר 2016, שם אושפז בבית החולים איפסוויץ' .[38] הוא דן במאבקיו בדיכאון במאמרים[39] ובספרו רוחות חיי. לפי סיימון ריינולדס ב"גרדיאן", פישר טען ש"מגפת עוגמת הנפש שפוקדת את זמננו לא ניתנת להבנה נכונה, או לרפא אותה, אם רואים אותה כבעיה פרטית ממנה סובלים אנשים שניזוקו".[40]
פישר זכה לשבחים לאחר מותו כהוגה ותאורטיקן בעל השפעה רבה.[41][42] בהתייחסו להשפעתו של פישר בטריביון, נזכר אלכס ניבן ש"הצלילות של פישר, אבל יותר מזה, היכולת שלו להגיע ללב מה לא בסדר בתרבות הקפיטליסטית המאוחרת ונכון לגבי האלטרנטיבה המשוערת... נראה שפיצח קוד בלתי מפוענח".[43] רוב דויל מאייריש טיימס כתב כי "לא הופיע כותב בריטי מעניין יותר במאה הזו",[44] בעוד שהגרדיאן תיאר את הפוסטים בבלוג k-punk כ"קריאה נדרשת עבור הדור".[45] רוג'ר לוקהרסט כינה את פישר "אחד מפרשני התרבות הנועזים, הצלולים והמלהיבים ביותר בבריטניה" והוסיף כי "זו קטסטרופה שאין לנו יותר את מרק פישר".[46]
עדיין יש לו השפעה רבה על סופרי Zer0 Books העכשוויים, למשל כאשר צוטט בהרחבה ב"ההיסטוריה הסודית של אַלְבְּיוֹן" של גיא מנקובסקי (אנ').[47]
לאחר התאבדותו של פישר, המוזיקאי האנגלי The Caretaker הוציא לזכרו את Take Care, כשההכנסות שלו נתרמו לארגון הצדקה לבריאות הנפש Mind.[48]
מרק פישר, ברשת החברתית Goodreads
Mark Fisher : The Slow Cancellation Of The Future באתר יוטיוב (באנגלית)
יואל בוטביניק, במקום להפיל את השיטה, צריך להשתוקק למה שקיים מעבר לה, באתר הארץ, 26 בינואר 2022Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
