ההיסטוריה של ליטא מתחילה באזכור הכתוב הראשון של המדינה בשנת 1009 וממשיכה עם ייסוד ממלכת ליטא במאה ה-13 ועם הפיכתה למדינה הגדולה ביותר באירופה במאה ה-15. במאה ה-18 נמחקה ליטא הריבונית מהמפה והפכה לחלק מהאימפריה הרוסית, עד שבשנת 1918 יוסדה מחדש כמדינה דמוקרטית. לאחר מלחמת העולם השנייה ליטא הפכה לחלק מברית המועצות, ובתחילת שנות ה-90 החזירה לעצמה את ריבונותה והחלה לבסס את עצמה כמדינה חזקה מבחינה כלכלית.
היסטוריה קדומה
המתיישבים הראשונים בגבולות ליטא המודרנית הגיעו לאזור באלף ה-10 לפנה"ס, לאחר נסיגת הקרחונים מהאזור ועם סיומה של תקופת הקרח האחרונה. לפי ממצאים ארכאולוגיים ידוע כי השבטים שהגיעו לאזור היו משתי תרבויות שונות, אחת מאזור פולין של היום ואחת מחצי האי יוטלנד. שבטים אלו היו ציידים נוודים ולא הקימו יישובי קבע. באלף ה-8 לפנה"ס התחמם האקלים, ואפשר צמיחת יערות. המתיישבים החלו לנדוד פחות וללקט פירות ופטריות מהיערות ודגים מהנחלים והאגמים.
בסביבות האלף ה-5 וה-6 לפנה"ס החלו השבטים לביית חיות שונות ולבנות בתים שהכילו משפחות גדולות. באלף ה-3 לפנה"ס החלו להתפתח באזור חקלאות ומסחר. בסביבות שנת 2500 לפנה"ס הגיעו לאזור עמים הודו-אירופיים, ועם תחילת האלף ה-2 לפנה"ס התפתחה זהותם של השבטים הבלטים.
השבטים הבלטים
הליטאים הראשונים, שנקראו ליטים, היו ענף של עם קדום – הבלטים – שכלל גם את העמים הלטבים והפרוסים הקדומים. השבטים הבלטים לא הושפעו ישירות מהאימפריה הרומית, אך שמרו על יחסי מסחר עמם, בעיקר בסחר בענבר.
השבטים הליטאים הקימו מדינה ששרדה כמעט ברציפות את אלף השנים האחרונות, בעוד שהשבטים הלטבים הקימו מדינה רק במאה ה-20 והשבטים הפרוסים נעלמו במאה ה-18. האזכור הכתוב הראשון של ליטא כמדינה (בשם ליטוּאַ) נמצא בכתבי המנזר של קביידלינגבורג מה-14 בפברואר 1009.
במהלך המאה ה-11 נוספו השטחים הליטאים לרשימת השטחים ששילמו מס לנסיכות קייב, אך במאה ה-12 החלו הליטאים בעצמם לבזוז אדמות שכנות. הפעילות האגרסיבית של הליטאים עוררה מאבק כח במדינה, שהוביל להקמת הדוכסות הגדולה של ליטא.
הדוכסות הגדולה של ליטא
ערכים מורחבים – היסטוריה של ליטא (1219–1295), הדוכסות הגדולה של ליטא
ליטא הפגנית
בתחילת המאה ה-13 שני מסדרים דתיים גרמנים, המסדר הטבטוני והאחים הליבונים לחרב, כבשו את רוב השטח שמהווה כיום את לטביה ואסטוניה, וכן שטחים נרחבים מליטא. כתגובה לכך התאחדו מספר שבטים בלטים תחת הנהגתו של מינדאוגאס, הדוכס הגדול הראשון של ליטא, והביסו את הליבונים בשנת 1236 בעיר שאולאי. כתוצאה מניצחון זה נחלש המסדר הליבוני מאוד, והפך לענף של המסדר הטבטוני. במהלך שנות הארבעים של המאה ה-13 חיזק וביסס מינדאוגאס את שלטונו באדמות הבלטיות. בשנת 1250 חתם מינדאוגאס על הסכם שלום עם המסדר הטבטוני, אשר קבע כי הוא יוכתר כמלך ליטא בתמורה להתנצרותו. בשנת 1251 הוטבל מינדאוגאס בנוכחותם של האבירים הטבטונים על ידי הבישוף של חלמנו. ב-6 ביולי 1253 הוכתר כמלך ליטא, והמדינה הוכרזה כממלכת ליטא.
מיד לאחר הכתרתו העביר מינדאוגאס את אדמותיו במערב המדינה למסדר הליבוני, והאזור חווה תקופת שקט במשך שמונה השנים הבאות. מינדאוגאס ניצל את השקט במערב על מנת להתמקד בכיבושיו במזרח. מינדאוגאס גם חיזק את קשריו עם מערב אירופה ועם הכס הקדוש. בתוך הממלכה פעל מינדאוגאס להקמת חצר אצולה, מערכות מנהלתיות ומוסדות לאומיים שונים. המסדר הליבוני ניצל את תקופת השקט כדי לבסס את שליטתו בסמוגיתיה (מערב ליטא של היום) ובנה שלוש טירות לאורך הגבול עם ליטא. כתגובה, התקוממו השבטים המקומיים כנגד הליבונים, ומינדאוגאס, בעידוד אחיינו טרניוטה, הפר את הסכם השלום עם הליבונים ותקף אותם. בשנת 1263 נרצח המלך על ידי טרניוטה, והממלכה שקעה לתוך תקופה ארוכה של מלחמות פנימיות וחזרה לאמונות הפגניות.
בשנת 1316 החל הדוכס הגדול גדימינאס, בעזרת מתיישבים מגרמניה, לשקם את האזור ולאחד את השבטים השונים לתוך מדינת ליטא אחת. גדימינאס הרחיב את גבולותיה של ליטא מזרחה על חשבון המונגולים, שבאותה העת שלטו ברוסיה. על ידי כיבושים וכריתת בריתות השתלטו הליטאים על חלקים נרחבים של רותניה, שכללו את רוב שטחי בלארוס ואוקראינה של היום, והפכו את ליטא למדינה ענקית שהשתרעה מהים הבלטי עד לים השחור.
לאחר הירצחו של גדימינאס בשנת 1341 חילקו בניו אלגירדאס וקסטוטיס ביניהם את הממלכה – קסטוטיס שלט על החלק המערבי של ליטא והגן עליו מפני המסדר הטבטוני, בעוד אלגירדאס שלט על החלקים המזרחיים של הממלכה והגן עליהם מפני הפשיטות של אורדת הזהב. עם מותו של אלגירדאס בשנת 1377 ירש את מקומו בנו יוגאילה, שבשנת 1380 חתם על הסכם סודי עם המסדר הטבטוני, שבו הסכים להתנצרותה של ליטא בתמורה לעזרת המסדר בהפלת דודו. אולם קסטוטיס גילה את המזימה, כבש את וילנה, גירש את יוגאילה והכריז על עצמו כדוכס הגדול במקומו.
בשנת 1382 הקים יוגאילה צבא ותקף את כוחותיו של קסטוטיס ליד העיר טרקאי. קסטוטיס ובנו ויטאוטאס הגיעו למחנה של יוגאילה בווילנה על מנת לערוך משא ומתן, אולם על אף שביטחונם הובטח להם, הם נאסרו ונשלחו לטירת קרבו. קסטוטיס נרצח בטירה לאחר שבוע, אך ויטאוטאס הצליח להימלט; הוא הגיע לטירת מאלבורק, שהייתה שייכת למסדר הטבטוני, שהעניק לו מקלט בתמורה להתנצרותו תחת השם ויגנד.
יוגאילה המשיך בבריתו עם המסדר ואף העניק לו שטחים בסמוגיתיה שבמערב הממלכה, אולם האבירים הטבטונים, שהתיימרו לעזור לשני בני הדודים יחד, נכנסו בעצמם לליטא בשנת 1383 וכבשו את רוב חבל סמוגיתיה, ובכך חיברו את שטחיהם בפרוסיה הטבטונים עם שטחיהם בליבוניה שמצפון לליטא. בשנת 1384 החליטו ויטאוטאס ויוגאילה, שהבינו כי האבירים הטבטונים משתמשים ביריבותם כדי לכבוש את ליטא, לאחד את כוחותיהם נגד המסדר. ויטאוטאס תקף עם כוחותיו את הצבא הטבטוני והצליח לכבוש בחזרה כמעט את כל השטחים עליהם שלט אביו, קסטוטיס.
ליטא הנוצרית
כשהגיע זמנו של יוגאילה לבחור לו כלה, היה זה ברור כי הוא הולך לבחור בכלה נוצרייה מחוץ לממלכה. אמו הרוסייה הפצירה בו לבחור בבתו של נסיך מוסקבה ובכך להיטבל לדת האורתודוקסית, אולם יוגאילה ידע כי אפשרות זו תביא להתחזקות מסע הצלב של הטבטונים נגדו. לכן הוא בחר להנשא לידוויגה, מלכת פולין בת ה-11, ולהיטבל לנצרות הקתולית. אמה של ידוויגה, אליזבת, נסיכת הונגריה, אימצה רשמית את יוגאילה, ובכך הפכה אותו ליורש הכתר הפולני. ידוויגה ויוגאילה, שלאחר התנצרותו קיבל על עצמו את השם ולדיסלב, נישאו בפברואר 1386 בקתדרלת ואבל שבקרקוב, ויוגאילה הוכתר כמלך פולין.
למרות שהדוכסות הגדולה של ליטא נותרה מדינה ריבונית תחת האיחוד הפולני-ליטאי, האצולה הליטאית והמעמדות הגבוהים במדינה, שהוטבלו כולם לנצרות הקתולית, החלו להיות מושפעים על ידי התרבות והשפה הפולנית הנוצרית. למרות זאת, רבים מהאיכרים והמעמדות הנמוכים שמרו על אמונותיהם הפגניות, וחלקם אף הוטבלו לדת האורתודוקסית.
הרנסאנס הליטאי
במאה ה-16, כאשר ליטאים רבים החלו לשוב מלימודיהם ברחבי אירופה, הדוכסות הגדולה של ליטא חוותה תקופת פריחה תרבותית שניתן לקרוא לה הרנסאנס הליטאי. באותה התקופה החלה אדריכלות איטלקית מודרנית להיכנס לשימוש בערים הליטאיות, והספרות הליטאית, שנכתבה בלטינית, שגשגה. באותו הזמן החלו גם להתפרסם הכתבים הראשונים בשפה הליטאית, מה שהוביל להתפתחות השפה הליטאית הכתובה.
האיחוד הפולני-ליטאי
- ערך מורחב – האיחוד הפולני-ליטאי
למרות שמאז ימיו של יגאולה היה מלך פולין גם הדוכס הגדול של ליטא, שתי המדינות נותרו עצמאיות. בשנת 1569, לאחר משא ומתן שנמשך שנים, נחתם הסכם לובלין, שקבע את הקמתה של מדינה אחת, שנקראה האיחוד הפולני-ליטאי או רפובליקת שני העמים. האיחוד החדש נשלט על ידי מונרך שנבחר על ידי האצולה והיה כפוף לפרלמנט, בדומה למונרכיה חוקתית של ימינו. להלכה היו שתי המדינות שוות זו לזו בתוך האיחוד, אולם למעשה פולין הייתה הצד הדומיננטי.
המדינה החדשה הייתה אחת המדינות הגדולות והמאוכלסות בכל אירופה, והיא הצליחה לעמוד בתקיפות מצד רוסיה, שוודיה והאימפריה העות'מאנית. המחצית הראשונה של המאה ה-17 נחשבת לתור הזהב של האיחוד, משום שהאצולה נמנעה מלהשתתף במלחמת שלושים השנים, שגרמה לדעיכה אצל מדינות רבות אחרות ביבשת.
לאחר האיחוד החלה החברה הליטאית להיות מושפעת מאוד מהחברה הפולנית. האצולה הליטאית החלה להשתמש רק בשפה הפולנית ובמהרה נוהג זה חלחל גם לשאר שכבות האוכלוסייה, בעיקר בערים הגדולות. בשנת 1696 הפכה הפולנית לשפה הרשמית של ליטא, לצד הליטאית. למרות האינטגרציה של שתי המדינות, הוסיפה ליטא להתקיים בנפרד כדוכסות הגדולה של ליטא והחזיקה צבא ואוצר נפרדים.
חלוקת האיחוד
- ערך מורחב – חלוקת פולין
ב-19 בפברואר 1772 נכנסו בבת אחת צבאותיהן של המעצמות פרוסיה, אוסטריה ורוסיה לתוך גבולות האיחוד הפולני-ליטאי, וחילקו ביניהן את האזורים הדרומיים שלו, ובכך הקטינו אותו בכ-30 אחוז. בשנים הבאות חלקים נוספים מהאיחוד חולקו בין המעצמות, כאשר שטחיה של ליטא חולקו בין רוסיה לפרוסיה, וליטא הפסיקה להתקיים כיישות לאומית במשך יותר ממאה שנים.
תחת השלטון הרוסי (1795–1914)
לאחר החלוקה השלישית של האיחוד הפולני-ליטאי בשנת 1795, שלטה האימפריה הרוסית ברוב חלקי ליטא וכן בבירה וילנה. בשנת 1812 קיבלו הליטאים את כוחותיו של נפוליאון כמשחררים, אולם לאחר תבוסתו של הצבא הצרפתי ועזיבתו את האזור החל הצאר ניקולאי הראשון בתוכנית רוסיפיקציה אינטנסיבית.
האזור הדרום-מערבי של ליטא, שניתן לפרוסיה בשנת 1795 והיה לחלק מדוכסות ורשה קצרת הימים בשנת 1807, הפך בשנת 1815 לחלק מממלכת פולין החדשה – ממשלת בובות שנשלטה לגמרי על ידי הרוסים.
התקוממויות
הליטאים והפולנים ניסו פעמיים למרוד באימפריה הרוסית, בשנת 1831 ובשנת 1863, אולם ללא הצלחה. ניסיון המרד ב-1863, שלו ניתן השם "מרד ינואר", החל כהתקוממות של פולנים צעירים כנגד גיוסם לצבא הרוסי, אליהם הצטרפו במהרה קצינים ופוליטיקאים ליטאים שביקשו להשיב את האיחוד הפולני-ליטאי. המורדים השתמשו בטקטיקות גרילה כנגד הצבא הקיסרי, אולם לא נחלו שום ניצחון חשוב. עונשים כבדים שניתנו למורדים, כמו הוצאות להורג וגלות בסיביר, גרמו לרבים לנטוש את רעיון המרד המזוין.
מרד ינואר שכנע פוליטיקאים רוסים רבים כי המכשול הגדול ביותר שעומד בפני רוסיפיקציה מלאה של ליטא הוא ההשפעה הפוליטית והתרבותית של פולין. הרוסים האמינו כי אם יצליחו להרחיק את האיכרים הליטאים מההשפעה של האצולה הפולנית ושל הכנסייה הקתולית, הם יושפעו יותר בקלות על ידי התרבות הרוסית ויתבוללו.
ב-13 במאי 1863 מינה הצאר הרוסי אלכסנדר השני את הפוליטיקאי מיכאיל ניקולאייביץ' מורביוב כמושל הכללי של גוברניית וילנה (רוב ליטא של היום), שתפקידו כלל את דיכוי המרד הליטאי-פולני ואת יישום תוכנית הרוסיפיקציה במחוז. מורביוב הכין תוכנית רוסיפיקציה ארוכת-טווח, שמטרותיה העיקריות היו: סילוק השפה הפולנית מחיי היום יום; מניעת העסקת קתולים במוסדות ממשלתיים; הגבלת הכנסייה הקתולית; הפצת הנצרות האורתודוקסית; החלפת בתי הספר הכפריים הליטאים בבתי ספר רוסיים; עידוד רוסים להתיישב בליטא; החלפת הכתב הלטיני בכתב הקרילי; איסור על הוצאת כתבים ליטאים בכתב לטיני.
ב-22 במאי 1864 אישר הצאר את התוכנית, ומספר ימים לאחר מכן פרסם מורביוב את הצו הרשמי שאסר על הוצאת עיתונים וספרים בכתב הלטיני. הוצאת כתבים בשפה הלטינית בכתב קרילי דווקא עודדה. האיסור, שנמשך כ-40 שנה, גרם להתעוררות תחושת הלאומיות הליטאית בקרב העם.
התעוררות לאומית
מאחר שהאצולה הליטאית הושפעה במשך מאות שנים על ידי התרבות הפולנית, ואפילו מעמדות הביניים והאיכרים הליטאים נטו לדבר בשפה הפולנית כמעין "סמל סטטוס", נחשבה השפה הליטאית ל"נחותה". במאה ה-19 החלו האזורים המזרחיים והדרומיים של ליטא להשתמש יותר ויותר ברוסית ובלארוסית, ורק באזורים המערביים, שנשלטו על ידי גרמניה, שמר המיעוט הליטאי על שפתו; אולם גם באזורים אלו איימו זרם המהגרים הגרמנים והשפעת הספרות הפרוסית איימו להכחיד לגמרי את הליטאית.
התעוררות הלאומיות באירופה במאה ה-19 לא פסחה על ליטא, והתנועה הלאומנית הליטאית המתהווה ביקשה להרחיק את עצמה מההשפעות הזרות על ידי שימוש בשפה הליטאית. התנועה החלה עם צעירים ליטאים שלמדו באוניברסיטאות ברחבי האימפריה הרוסית ובמדינות אחרות, שהחלו להבריח ספרים ועיתונים בליטאית לתוך ליטא. כתבים אלו נטו להאדיר את העבר של הדוכסות הגדולה של ליטא ולספר על גיבורי העבר של המדינה ועל כוחה. התעוררות השפה הליטאית החלה בשכבות הנמוכות של האוכלוסייה, אך התפשטה במהרה גם למעמדות הגבוהים.
ההתעוררות היוותה את חוד החנית של תנועת העצמאות הליטאית. לאחר אירועי יום ראשון העקוב מדם, שהובילו למהפכת 1905, הוכרז באימפריה הרוסית חופש דת, והאיסור על השימוש בשפה הליטאית הוסר. בדצמבר 1905 התכנסה לראשונה אספה לאומית בווילנה, שהחליטה לתבוע אוטונומיה פוליטית בתוך האימפריה. לאחר האספה הוחלפו פוליטיקאים רוסים ברחבי ליטא על ידי פוליטיקאים ליטאים, שהחזירו את הליטאית לבתי הספר והורו על הפסקת תשלומי המיסים לאימפריה. לרוב התהליך עבר בשקט יחסי, אולם מספר מנהיגים ליטאים נעצרו והוגלו לסיביר.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הובילו הכיבוש הגרמני של ליטא וקריסתה של האימפריה הרוסית להכרזת העצמאות של ליטא ב-16 בפברואר 1918. ב-11 ביולי באותה השנה בחרה האספה הלאומית בנסיך הגרמני וילהלם קרל, דוכס אוראך לתפקיד מלך ליטא תחת השם מינדאוגאס השני, אולם ארבעה חודשים בלבד לאחר מכן, החליטה האספה להפוך את המדינה הליטאית החדשה לרפובליקה.
ליטא בין שתי מלחמות העולם
הכרזת העצמאות
בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשו שטחי ליטא על ידי הצבא הגרמני. ליטא צורפה לאובר אוסט. מכיוון שסיפוח מלא של שטחי האובר-אוסט לגרמניה היה עלול לגרום לתגובות קשות בעולם, תכננו הגרמנים להקים מערך של מדינות עצמאיות לכאורה שיהיו למעשה תלויות בגרמניה.
אי לכך, התכנסה בספטמבר 1917 ועידת וילנה. הוועידה בחרה במועצת של ליטא (טאריבה) בת 20 חברים, והסמיכה אותה לשמש כרשות המבצעת של העם הליטאי. המועצה, בראשותו של יונאס בסנוויצ'יוס, הכריזה על עצמאות ליטא כפרוטקטורט גרמני ב -11 בדצמבר 1917.
הגרמנים, שנחלשו עקב הבעיות בחזית המערבית, אך עדיין שלטו בליטא, לא תמכו בהצהרה כזו והפריעו לניסיונות להקים עצמאות בפועל. כדי למנוע סיפוח לאימפריה הגרמנית, בחרו הליטאים ביולי 1918 בנסיך גרמני, יורש העצר לשעבר של מונקו, בשם וילהלם קארל, דוכס אוּרָאך, כמלך חוקתי של ממלכת ליטא ביולי 1918. המלך הנבחר, שהליטאים העניקן לו את התואר מינדאוגאס השני מעולם לא עלה לכס המלוכה.
על אף הצלחתה לסלק את רוסיה מן הצדדים הלוחמים ממלחמת העולם הראשונה על פי תנאי חוזה ברסט-ליטובסק בראשית 1918, גרמניה הפסידה במלחמה וחתמה על שביתת הנשק של קומפיין ב-11 בנובמבר 1918. הליטאים הקימו במהירות את ממשלתם הראשונה, שאימצה חוקה זמנית, והחל לארגן מבנים מנהליים בסיסיים. ראש הממשלה של הממשלה החדשה היה אוגוסטינוס וולדמאראס.
בשנת 1919 אוחדה ליטא למשך כחצי שנה להרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית של ליטא ובלארוס, איחוד כפוי של ממשלת בובות, הכפופה לרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית.
מלחמות העצמאות
המונח "מלחמות העצמאות של ליטא" מתייחס לשלוש מלחמות שבהן נאלצה ליטא ללחום על מנת להגן על שטחה מפני כוחות שונים: הבולשביקים, הברמונטיאנים והפולנים.
הבולשביקים תקפו את ליטא ממזרח בניסיון למנוע ממנה את עצמאותה. גם מדינות אחרות בתוך ברית המועצות – גאורגיה, בלארוס ואוקראינה – הכריזו על עצמאותן באותה תקופה, אך הצבא הרוסי הצליח להשתלט עליהן מחדש לאחר שהסתיימה מלחמת האזרחים ברוסיה. אולם המצב בליטא היה שונה, שכן בעזרת מתנדבים סקסונים הצליחו הליטאים להגן על גבולותיהם ולהרחיק מהם את הרוסים.
הברמונטיאנים היו חיילים רוסים שנלקחו בשבי על ידי גרמניה במהלך מלחמת העולם הראשונה ושוחררו תחת הבטחה שיעזרו להילחם בקומוניסטים במלחמת האזרחים הרוסית. אולם במקום זאת הם החליטו, תחת הנהגתו של פאבל ברמונט-אבלוב, לתקוף את המדינות החדשות שגרמניה העניקה להן עצמאות – ליטא ולטביה. הברמונטיאנים הצליחו להשתלט על שטחים נרחבים במערב ליטא וכן על בירת לטביה, ריגה. אף על פי שהליטאים נאלצו ללחום הן בברמונטיאנים והן בבולשביקים בו זמנית, עלה בידם לכבוש מחדש את השטחים במערב. לבסוף הובסו הברמונטיאנים, ונשלחו בחזרה לרוסיה ברכבות.
העצמאות החדשה של ליטא ופולין הובילה לסכסוכי גבול ארוכים, במיוחד באזור העיר וילנה, שנחשבה לבירה ההיסטורית של ליטא אולם רוב האוכלוסייה בה הייתה ממוצא פולני. סכסוכים אלו הובילו בשנת 1920 למלחמת פולין-ליטא, שנמשכה מספר חודשים. באותו זמן ביקשו גם הסובייטים לכבוש שטחים אלו, אולם הם הובסו על ידי הפולנים במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית. באוקטובר 1920, לאחר שהחלו הסובייטים לסגת מהאזור, כבשו כוחות מורדים של הצבא הפולני את וילנה וסביבתה והקימו את רפובליקת מרכז ליטא. הרפובליקה התקיימה במשך 18 חודשים, שלאחריהם סופח האזור לפולין לאחר בחירות כלליות.
מחוז וילנה
- ערך מורחב – ליטא המרכזית
מחוז וילנה, שכלל את דרום-מזרח ליטא המודרנית וחלק מצפון-מערב בלארוס המודרנית, סופח רשמית לפולין באישור חבר הלאומים בשנת 1922, אולם ליטא המשיכה לטעון לבעלות על וילנה, בירתה ההיסטורית. הממשלה הליטאית, שישבה בבירה הזמנית קובנה, סירבה לקבל את ההשתלטות על הפולנית על אזור וילנה, וניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם פולין.
שלטון דיקטטורי
ב-17 בדצמבר 1926, לאחר ארבע שנים של שלטון דמוקרטי בליטא, הופלה הממשלה בהפיכה צבאית. אנטאנס סמטונה, שכיהן כנשיא הליטאי הראשון בשנים 1919–1920, קיבל על עצמו שוב את תפקיד הנשיא אך עם סמכות דיקטטורית. סמטונה כיהן בתפקיד עד שנת 1940.
במשך שנים רבות האמינו רבים בצבא הליטאי כי מכיוון שלליטא ולפולין היה אויב משותף (ברית המועצות), צריכות שתי המדינות לסיים את החרם הדיפלומטי ביניהן. בשנת 1938, לאחר תקרית בגבול שבין שתי המדינות שבה נהרג חייל פולני, הציבה פולין אולטימטום לליטא, לפיו אם היא לא תחדש את השיחות הדיפלומטיות תוכרז עליה מלחמה. הליטאים, שידעו כי במצב של מלחמה עם פולין לא תהיה להם שום עזרה מבחוץ, הסכימו לשוב ולהידבר, ושני הצדדים חתמו על הסכם בטאלין שבאסטוניה. אף על פי שליטא עדיין טענה לבעלות על אזור וילנה, השתפרו מאוד היחסים בין שני העמים והרוחות שככו.
במאי 1939, לנוכח האגרסיביות הגרמנית הגוברת והחשש ממלחמה, הציעה ליטא לפולין לחתום על ברית צבאית בין שתי המדינות, אולם הפולנים סירבו להצעה.
מלחמת העולם השנייה
באוגוסט 1939 נחתם הסכם ריבנטרופ–מולוטוב בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, שקבע בין השאר את חלוקת המדינות הבלטיות בין שני הצדדים. למרות שלפי ההסכם ליטא הייתה אמורה להיות מסופחת לגרמניה, סירובה לתמוך בהתקפה הגרמנית על פולין גרם לכך שהיא סופחה לבסוף לברית המועצות. הצבא האדום, שכבש את וילנה מידי הפולנים, העביר את העיר לשליטת הליטאים. באוקטובר 1939 הוצבו במדינה 20,000 חיילים סובייטים. לפני הסיפוח נשא הנשיא סמטונה נאום רדיו בשפה הלטינית, כמחאה.
תחת השלטון הסובייטי הראשון
- ערך מורחב – כיבוש המדינות הבלטיות
על אף שליטא וברית המועצות היו חתומות על הסכם אי-התקפה, הסובייטים הציבו בשנת 1940 אולטימטום, שלפיו אם מספר פוליטיקאים ליטאים בכירים לא יודחו וייעצרו – הם יתקפו את המדינה. הנשיא סמטונה התנגד לאולטימטום, וטען כי ליטא צריכה להילחם, אולם רוב חברי הממשלה תמכו בקבלת האולטימטום, שכן האמינו כי ליטא תפסיד במלחמה נגד ברית המועצות. לבסוף נכנעה ליטא לאולטימטום, וב-15 ביוני 1940, בעוד הנשיא עוזב את המדינה, נכנסו אליה 150,000 חיילים סובייטים ללא התנגדות.
לאחר קבלת האולטימטום הוקמה בליטא ממשלה חדשה, שהייתה נאמנה לסובייטים. שרי הממשלה וכן ראש הממשלה נבחרו לא בבחירות כלליות אלא לפי הוראותיו של ולדימיר דקנוזוב, השגריר הסובייטי בליטא, שבחר אותם מתוך המפלגה הקומוניסטית הליטאית. ב-21 ביולי 1940 הוחלט בפרלמנט הליטאי על הצטרפות לברית המועצות, והרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית הוקמה באופן רשמי.
בליטא פעלה מחתרת אנטי-סובייטית בכינוי "הפרטיזנים הליטאים". במקביל הוקמה בברלין, בחסות גרמניה הנאצית ובתמיכתה, חזית הפעילים הליטאית. היה זה גוף על-מפלגתי של גולים שתמך במחתרת וסייע לה בתעמולה, בציוד ושימש גם כסוכן מודיעין צבאי של האבווהר. באפריל 1941 הוקמה בברלין ממשלה זמנית בראשות מנהיג החזית, קאזיס שקריפה, שתכננה להקים מדינה עצמאית מיד לאחר שהגרמנים יסיגו את הרוסים מאדמת ליטא.
ליטא העצמאית
ב-22 ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות. הליטאים, שהאמינו כי המתקפה תחליש את הסובייטים קיבלו את הצבא הגרמני כמשחרר והכריזו על עצמאותם. הכוחות הסובייטים שנסוגו מליטא טבחו בדרכם מזרחה בעשרות אסירים פוליטיים ליטאים, במה שנקרא כיום טבח ראיניאי.
הגרמנים, שלא ששו לאפשר עצמאות לליטא, שמו את שקריפה במאסר בית ולא איפשרו לו לחזור לליטא. במקומו התמנה לראש הממשלה הזמנית יואזאס אמברזוויצ'וס-ברזאיטיס. עוד לפני השלמת הכיבוש הנאצי השתתפו חברי חזית הפעילים הליטאית במבצעי טיהור הארץ מהיהודים. חבריה, שוטרים ומתנדבים ליטאים השתתפו בפרעות בקובנה ובהובלת יהודים למוות בפורט התשיעי בעיר. ממשלתו הזמנית של אמברזוויצ'וס הקימה גם את הגטו היהודי בקובנה ויצרה את משטרת העזר הליטאית ככוח רצח מסייע להשמדת יהודי ליטא.
הממשלה הזמנית ניסתה לשאת ולתת עם גרמניה הנאצית, בתקווה שהיא לא תפגע בעצמאותה של ליטא, אולם הכוחות הגרמניים השלימו את הכיבוש, ממשלת ליטא העצמאית התפרקה ב-5 באוגוסט 1941 ותחתיה הונהג שלטון גרמני ישיר. הממשלה הליטאית פורקה רשמית ב-7 באוגוסט 1941.
תחת הכיבוש הנאצי
הליטאים גילו במהרה כי לנאצים לא הייתה שום כוונה לאפשר לליטאים שלטון אוטונומי, וכי הם ראו בתושבי ליטא אזרחים מדרגה שנייה. הגרמנים צירפו את ליטא לנציבות הרייך אוסטלנד והביאו אליה אלפי מתיישבים שתפסו את אדמותיהם של החקלאים המקומיים. תוך זמן קצר הוקמו במדינה שתי תנועות התנגדות – האחת שלחמה עבור עצמאותה של ליטא והשנייה, שכללה בעיקר לוחמים רוסים, בלארוסים ויהודים, לחמה עבור השבתה של ליטא לתוך ברית המועצות. המחתרת הפולנית (ארמייה קריובה) פעלה אף היא בשטחי ליטא, שכן הפולנים האמינו כי לאחר המלחמה ישוב אזור וילנה להיות תחת שלטון פולני. הארמייה קריובה פעלה לא רק נגד הנאצים אלא גם נגד המשטרה המקומית הפרו-נאצית, כוח ההגנה הטריטוריאלי הליטאי, ונגד הפרטיזנים הסובייטים. היחסים בין המחתרות השונות לא היו טובים והורעו עם התמשכות המלחמה (ר' יחסי פולין-ליטא במלחמת העולם השנייה).
ליטאים רבים שיתפו פעולה עם הכוחות הנאצים. כוחות שיטור מקומיים רבים התאחדו ליצור משטרה חשאית ופלוגות משטרה לאומיות שכללו יותר מ-8000 איש בשנת 1942. פלוגות אלו השתתפו במעשי טבח רבים באוכלוסייה היהודית ברחבי ליטא וצפון בלארוס והיו אחראים לרציחתם של עשרות אלפי יהודים. למרות זאת, ליטאים רבים התנגדו למשטר הנאצי במדינתם ורבים אף סיכנו את חייהם על מנת להציל יהודים. 504 תושבים ליטאים נכללים ברשימת חסידי אומות עולם.
יהדות ליטא
- ערך מורחב – יהדות ליטא
לפני מלחמת העולם השנייה התגוררו בליטא כ-160,000 יהודים (לא כולל וילנה והסביבה). ליטא הייתה אחד המרכזים החשובים ביותר באירופה לתאולוגיה ופילוסופיה יהודית במשך מאות שנים, עוד לפני תקופתו של הגאון מווילנה במאה ה-18. עד שנת 1941 הגדילו יהודי וילנה והסביבה (הושבה לליטא באוקטובר 1939 ומניינם למעלה מ-70,000) ופליטים יהודיים מפולין את האוכלוסייה היהודית בליטא לכ-250,000. לאחר הכיבוש הנאצי של ליטא עודדו הגרמנים את האוכלוסייה המקומית לבצע פוגרומים ביהודים ולשרוף בתי כנסת. ב-11 הימים הראשונים לכיבוש הגרמני נהרגו בליטא כ-40,000 יהודים בידי האוכלוסייה הליטאית.
בין החודשים יוני ליולי 1941 החלו פלוגות איינזצגרופן גרמניות, יחד עם פלוגות שיטור ליטאיות, במעשי רצח המוני של יהודי ליטא, בעיקר באזורים הכפריים, כמו הטבח בפונאר. 40,000 היהודים הנותרים במדינה היו מרוכזים בגטאות בערים הגדולות: וילנה, קובנה, שאולאי ושווינציאן, וכן במספר מחנות ריכוז, שבהם מתו רבים מרעב וממחלות. בשנת 1943 חוסלו הגטאות, ותושביהם נשלחו למחנות השמדה. עם סיום המלחמה נותרה רק עשירית מיהדות ליטא בחיים.
יהודים ליטאים רבים ניצלו מהשואה הודות למאמציהם של צ'יאונה סוגיהארה, קונסול יפן בליטא, ויאן שוורטנדייק, קונסול הולנד בליטא, חסידי אומות העולם, שהעניקו לאלפי יהודים ויזות ליפן ולאנטילים ההולנדיים ובכך אפשרו את בריחתם מהנאצים.
תחת השלטון הסובייטי השני
- ערך מורחב – הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית
בקיץ שנת 1944 נכנס הצבא האדום למזרח ליטא, בעוד המחתרת הפולנית כובשת את אזור וילנה. עד ינואר 1945 הגיעו הרוסים עד לים הבלטי, וסיפחו את ליטא כולה לתוך ברית המועצות, כרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית, עם הסכמתן של ארצות הברית ובריטניה.
סטליניזם
בין השנים 1941 ל-1952 הוגלו בין 120,000 ל-300,000 תושבים ליטאים לסיביר ולאזורים נידחים אחרים של ברית המועצות. כתוצאה מהגירושים המסיביים הללו השתתפו עשרות אלפי לוחמי מחתרת בפעולות פרטיזניות כנגד הסובייטים משנת 1944 ועד שנת 1965, אך ללא הצלחה. לוחמי גרילה אלו, שהתאחדו גם עם פרטיזנים אסטונים ולטבים, נקראו בשם "אחי היער". באותה התקופה הרשויות הרוסיות עודדו הגירה של רוסים לתוך ליטא כדרך לשלב את ליטא בתוך ברית המועצות.
מהפכת השירה
עד אמצע שנת 1988 נשלטו כל החיים התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים על ידי המפלגה הקומוניסטית של ליטא. הליטאים, כמו שכניהם הלטבים והאסטונים, לא סמכו על המשטר הסובייטי, ותמכו באופן ברור ואקטיבי בתוכנית הרפורמה של גורבצ'וב. באותה השנה הוקמה תנועת הרפורמה הליטאית, הסאיודיס, שהונהגה על ידי אינטלקטואלים והצהירה על תוכנית של זכויות דמוקרטיות לאומיות. בהשראת הסאיודיס העביר הסובייט העליון הליטאי תיקונים חוקתיים שמטרתם הייתה להעמיד את החוקים הליטאים מעל על אלו הסובייטים, לבטל את ההחלטות משנות ה-40 שהפכו את ליטא לחלק מברית המועצות, לאפשר שיטה פוליטית רב-מפלגתית ולהחזיר לשימוש את הדגל וההמנון הליטאים הישנים. גם רוב חברי המפלגה הקומוניסטית הליטאית תמכו ברפורמות, ובתמיכת הסאיודיס בחרו בשנת 1988 באלגירדס ברזאוסקאס, לעתיד נשיא וראש ממשלת ליטא, כיו"ר המפלגה.
ב-23 באוגוסט 1989, בדיוק 50 שנים אחרי חתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, במטרה להפנות את תשומת הלב העולמית למצוקת המדינות הבלטיות, שילבו ידיים לטבים, ליטאים ואסטונים בשרשרת אנושית שאורכה 600 ק"מ ושהשתרעה מטאלין, דרך ריגה ועד לווילנה (ר' הדרך הבלטית). בדצמבר 1989 הכריזה המפלגה הקומוניסטית, תחת הנהגתו של ברזאוסקאס, על עצמאותה מהמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ושנה לאחר מכן שינתה את שמה למפלגת העבודה הדמוקרטית הליטאית.
ליטא העצמאית המודרנית
המאבק לעצמאות
ב-11 במרץ 1990 הכריז הסובייט העליון הליטאי על השבת העצמאות של ליטא, ובכך הפכה ליטא לרפובליקה הסובייטית הראשונה שהכריזה על עצמאותה. בראשות הממשלה הליטאית הראשונה עמדה קזימירה פרונסקיינה. ארבעה ימים לאחר ההכרזה הליטאית תבעה ברית המועצות את ביטול הכרזת העצמאות, והחלה בהטלת סנקציות כלכליות ופוליטיות נגד ליטא. הצבא הסובייטי הכניס טנקים לתוך וילנה, ותפס מספר בניינים ציבוריים. הליטאים, בהשראת ממשלתם, מחו כנגד הצעדים הללו באופן שקט ולא אלים.
ב-10 בינואר 1991 תפסו הכוחות הסובייטים את בית הדפוס המרכזי של וילנה וכן משרדים חשובים אחרים בניסיון להפיל את הממשלה הליטאית. שלושה ימים לאחר מכן תפסו הרוסים את מגדל הטלוויזיה של וילנה, לאחר שהרגו 14 אזרחים לא חמושים ופצעו כ-700. הרוסים טענו כי הממשלה הופלה, אך הם למעשה מעולם לא תפסו את הפרלמנט ואת מעון הממשלה. למרות הצעדים החריפים מצד ברית המועצות לא ויתרה התנועה לעצמאות ליטא, והממשלה הליטאית המשיכה לעבוד כרגיל. הרוסים לא השתמשו בצעדים צבאיים נוספים, בשל חוסר תמיכה מבית וביקורת עולמית קשה.
ב-9 בפברואר באותה השנה נערך משאל עם בקרב האוכלוסייה הליטאית. 76% מציבור הבוחרים הליטאי הצביע במשאל העם, ומתוכם 90% הצביעו בעד עצמאות ומדינה דמוקרטית, אולם הרוסים פקפקו בתקפות המשאל והמשיכו להחזיק את הצבא בתוך ליטא. לאחר מספר חודשים הוציאה הממשלה הליטאית אל מחוץ לחוק את המפלגה הקומוניסטית, ובספטמבר 1991 הכירה ברית המועצות לבסוף בעצמאותה של ליטא.
בניית המדינה החדשה
כמו במדינות סובייטיות לשעבר רבות, הפופולריות של התנועה המשחררת, הסאיודיס במקרה של ליטא, החלה לדעוך זמן קצר אחרי ההכרה בעצמאות, בשל אכזבתם של התושבים מכך שהמדינה נשארה במצב קשה כלכלית. בשל המעבר לכלכלת שוק אחוז האבטלה עלה באופן חד והייתה אינפלציה קשה. בבחירות של שנת 1992 סאיודיס הפסידה בעוד שמפלגת העבודה הדמוקרטית, לשעבר המפלגה הקומוניסטית, זכתה ברוב. אולם מפלגת העבודה לא לקחה צעדים דרסטיים אחורה לכיוון הקומוניזם והמשיכה לפעול לכיוון בניית המדינה העצמאית. בשנת 1996 חזר הימין לשלטון תחת הנהגתו של ויטאוטאס לנדברגיס, המנהיג לשעבר של סאיודיס, שעדיין קיימת כיום כארגון ציבורי אך לא פועלת בחיים הפוליטיים.
לאחר ההיפרדות מברית המועצות החלה הממשלה הליטאית בתהליך הפרטה מסיבי, אולם בניגוד לרוסיה, תהליך זה לא גרם ליצירת שכבת אוליגרכים מצומצמת, בעיקר משום שההפרטה בליטא החלה עם ארגונים קטנים ולא עם חברות ענק כמו חברות תקשורת או חברות תעופה.
בניית כוח צבאי
למרות הצלחתה של ליטא בהשגת עצמאותה, עדיין נשאר בגבולותיה כוח רוסי גדול. ב-8 בספטמבר 1992 חתמו שתי המדינות על הסכם שלפיו ייסוג הצבא הרוסי לגמרי משטחה של ליטא עד 31 באוגוסט 1993. הצבא הליטאי באותו הזמן כלל רק מספר מתנדבים נאמנים לממשלה הדמוקרטית אך לא היה להם מספיק כסף, נשק ואפילו מדים. מתנדבים אלו מרדו בשנת 1993, אולם המרי שכך במהרה והמדינה החלה לבנות צבא שכולל כיום צבא יבשה, חיל אוויר וצי.
ב-4 בינואר 1993 הייתה למדינה הבלטית הראשונה שהגישה מועמדות לנאט"ו. ב-21 בנובמבר 2002 הוזמנה ליטא לפתוח במשא ומתן לחברות בנאט"ו וב-29 במרץ 2004 הייתה לחברה שווה מן המניין בארגון[1].
בניית מערכת כספית
המערכת המוניטרית החדשה של ליטא התבססה על הליטאס, המטבע הליטאי שהיה בשימוש בין שתי מלחמות העולם. מכיוון שהכנסת המטבע החדש התעכבה לאחר הכרזת העצמאות, ורוסיה לא הרשתה לליטא עוד שימוש ברובל, הוצא מטבע זמני שנקרא הטלונאס, שהיה בשימוש בין השנים 1991 ל-1993. הליטאס הוכנס רשמית לשימוש ב-25 ביוני 1993, ומאז ועד שליטא הצטרפה לאיחוד האירופי בשנת 2002 הייתה האינפלציה הליטאית אחת מהנמוכות בכל אירופה.
ב-1 בינואר 2015 הצטרפה ליטא לגוש האירו, לאחר שהחליפה את המטבע הלאומי שלה, במטבע האירופי המשותף האירו[2].
הצטרפות לאיחוד האירופי
ב-1 בפברואר 1998 צורפה ליטא כחברה-משקיפה (בעלת זכויות מוגבלות) באיחוד האירופאי[3]. באוקטובר 2002 הוזמנה ליטא להצטרף לאיחוד האירופי[4], וחודש לאחר מכן גם לנאט"ו. בשנת 2004 הצטרפה רשמית לשני הארגונים[5]. בעקבות הצטרפותה לאיחוד חוותה ליטא צמיחה כלכלית מהירה[6].
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
