Loading AI tools
יהדות נורווגיה היא קהילה יהודית קטנה המונה כ-1,500 יהודים, ומהווה את הקהילה היהודית הצפונית ביותר על פני כדור הארץ. רוב תושביה היהודיים של נורווגיה מתגוררים בעיר הבירה אוסלו ובעיר הכתר הצפון מרכזית טרונדהיים, בה קיים בית הכנסת הצפוני ביותר בעולם, (כ-500 ק"מ מהחוג הארקטי).
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: לא נייטרלי, דורש ויקיזציה ואסמכתאות לטענות. | |
היישוב היהודי בנורווגיה הוא חדש באופן יחסי, שכן בדומה לשאר ארצות סקנדינביה, אסורה הייתה כניסת יהודים לנורווגיה עד המאה ה-19.
בין המאה ה-10 למאה ה-19
בשנת 1015 אסר המלך הויקינגי של נורווגיה, אולף השני (995-1030), הידוע בכינוי "אולף דן הליג" או "סיינט אולף" - שתרגומו "אולף הקדוש", על מי שאינו נוצרי לגור בנורווגיה. היה זה חלק מהמהלך של "סיינט אולף", לאימוצה של הדת הנוצרית בנורווגיה כדת הרשמית והיחידה. מהלך שהפך אותו מאוחר יותר כ"קדוש מגן" של נורווגיה, לאחר שנהרג בקרב סטיקלסטאד ב-29 ביולי 1030.
במהלך הרפורמציות בנורווגיה (1536–1596), שהובילו לפירוקה של הכנסייה הנורווגית העצמאית, בשנת 1537, נחלשה מעט שנאת הזרים הנורווגית, מה שהביא נוצרים שלא מבני הזרם הלותרני כמו גם יהודים להתיישב בנורווגיה. אולם, הדבר היה לצנינים בעיני אנשי הכמורה.
המלך כריסטיאן הרביעי (1588-1648) שמשל על דנמרק-נורווגיה, אמנם האמין שהיהודים עשויים להועיל לממלכתו, אך בשל התנגדות הכמורה הנורווגית הקנאית, היה עליו להסתפק באישור ליהודים לגור בדוכסויות של שלזוויג-הולשטיין (כיום בצפון גרמניה), שנמצאה בחלקה הדרומי של דנמרק-נורווגיה ולהכריז על איסור מיוחד ליהודים להתגורר בשאר תחומי ממלכתו. רק בשנת 1630, לאחר שהכריז על חופש דת מוחלט, התיר המלך ליהודים לנוע צפונה ולסחור ברחבי הממלכה הדנו-נורווגית.
היהודים הראשונים שהגיעו לנורווגיה היו סוחרים אנוסים שנמלטו מחצי האי האיברי והתיישבו בתחילת המאה ה-16 בהמבורג ובארצות השפלה, חלקם עדיין שמרו בגלוי על הדת הנוצרית, מה שהקל את כניסתם לשטחי נורווגיה. בד בבד עם הללו, החלו גם יהודים מצאצאי מגורשי ספרד ומגורשי פורטוגל, להיכנס לסחור במקום. בשנת 1641 התיר כריסטיאן ה-4, גם את כניסתם של יהודים אשכנזים, שהגיעו ממזרח אירופה וממרכזה, בעיקר מפולין וגרמניה.
שלא כמו במדינות רבות באירופה, לא חויבו היהודים לגור בגטאות או ברחובות יהודיים מיוחדים וכן לא נדרש מהם ללבוש ביגוד מיוחד או אות שיבליטו את שונותם. היהודים יוצאי ספרד ופורטוגל נצלו זכויות אלו עד תום ולא נבדלו מהנוצרים בהופעתם החיצונית, מה שאין כן הסוחרים בני אשכנז ופולין הקפידו לשמר את לבושם היהודי המסורתי ואף בלטו באדיקותם בקיום המצוות, מה שגרם לריחוק מסוים בינם לבין הנורווגים הלותרנים.
תחת משטרו של יורשו, המלך פרדריק השלישי (1648-1670), חלה החמרה ביחס השלטונות כלפי היהודים והם חויבו, ללא יוצא מן הכלל, לשאת עימם אשרת שהייה חוקית בכל עת. בשנת 1687, גירש המלך כריסטיאן החמישי (1699-1646), את היהודים מארצו ופרס כספי ניתן לכל אזרח נורווגי, שידווח לשלטונות על יהודי שחדר לתחומי הממלכה. יש הסוברים,[1] כי חלק מהיהודים הפורטוגזים נשארו בממלכה, שהייתה כאמור סובלנית יותר ביחסה כלפיהם לעומת בני אשכנז, אולם אם עשו זאת נדרשו הם לטבול לנצרות "מרצון".
מהמאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20
לאחר האיחוד השוודי-נורווגי בשנת 1814, אימצו לעצמם מתנגדי האיחוד, חוקה חדשה לנורווגיה. למרות אופייה הליברלי יחסית לאותה תקופה, נכתב בחוקה סעיף מפורש, האוסר באופן מוחלט על כניסת יהודים למדינה. בחירתו של המלך השוודי, קרל השלושה עשר, בשלהי אותה שנה על ידי הפרלמנט הנורווגי, הייתה מותנית בהכרתה של שוודיה בחוקה על כל פרטיה והאיסור על כניסת יהודים לנורווגיה, נותר בעינו. זאת אף על פי שבשוודיה עצמה ואף בדנמרק השכנות אומץ יחס חיובי כלפי היהודים.[2]
בשלהי שנות השלושים של המאה ה-19, החל המשורר הנורווגי הנריק ורגלנד במאבק ציבורי, ממקום מושבו בצרפת, למען זכותם של היהודים להתגורר בנורווגיה. כחלק מהלחץ הציבורי על הפרלמנט הנורווגי, כתב ורגלנד ופרסם שני שירים: "JØDEN" (ב-1842) ו-"JØDINDEN" (סמוך למותו בשנת-1844). המאבק הארוך, לו היו שותפים גם כמה משכילים מחברי הסטורטינג - הפרלמנט הנורווגי, אכן נחל הצלחה. בשנת 1844 הכריז משרד המשפטים הנורווגי, כי יהודים ממוצא פורטגזי רשאים להיכנס למדינה בחופשיות ובשנת 1851, קיבלו היהודים ללא הבדלי עדה זכות התיישבות ואזרחות מלאה בנורווגיה. אולם ורגלנד שנפטר שש שנים קודם לכן, לא זכה לראות את פרי עמלו.
אם כי הסיבות הראשוניות לאיסור על יהודים לגור בנורווגיה, נבעו ממניע נוצרי דתי, הרי שהטיעונים שהועלו כנגד היהודים, בתקופת המאבק למען מגורי יהודים בנורווגיה, לא היו דתיים,[3] אלא נבעו יותר ממניעים אתניים ומאנטישמיות לשמה.[4] ניתן להגדיר את נקודת המבט השלילית של העם הנורווגי על יהודים, כדבקות בסטריאוטיפים ודעות קדומות על טבעם, אופן התנהגותם הבדלנית, וחוסר יכולתם כביכול, מנקודת מבטם הצרה של הנורווגים, להתאים את עצמם לחברה הכללית.
ביטוי לתפיסה זו, ניתן לראות בחוק האוסר את השחיטה הכשרה, שנחקק בשנת 1929 ונמצא בתוקף עד היום.[5] הטיעונים לאיסור השחיטה, לא נבעו מטעמים הומניים, או מתוך דאגה לבעלי חיים,[6] אלא דווקא מתוך ביטויי סלידה מאוכלי הבשר השחוט - קרי היהודים. בדיונים בסטורטינג סביב חוק השחיטה, התבטא חבר הסטורטינג ינס הונדזיד (Jens Hundseid)[7]: "לא הזמנו את היהודים לארצנו ואין לנו כל התחייבות למסור לידיהם חיות לצורך האורגיות הדתיות שלהם". הונדזיד לא היה היחיד שהתבטא באופן זה, גם חברים אחרים בפרלמנט דיברו על "הברבריות של היהודים" ועל התקווה כי איסור השחיטה ישכנע רבים מהם להעתיק את מגוריהם מתחומי הממלכה.[8]
ייתכן, שהסלידה של בני העם הנורווגי מאורח החיים היהודי הבדלני והמסתגר, היא הסיבה לכך שאף על פי שהחוקה הנורווגית שונתה בשנת 1851, הרי שהתיישבות היהודים בה התרחשה טיפין טיפין. ורק קומץ של יהודים מליטא ופולין ראו לנכון לנצל את אפשרות המגורים בנורווגיה, בעיקר כאלו שלא היה באפשרותם להגר לארצות הברית בגל ההגירה האדיר שלאחר "חוקי מאי". על פי הרישומים הרשמיים משנת 1875, חיו בכל רחבי נורווגיה רק 25 תושבים יהודים. אולם במרוצת היובל, עלה מספר היהודים בהדרגה.
- בשנת 1892 - 214 נפש.
- בשנת 1905 - 642 נפש.
- בשנת 1920 - 1,457 נפש, חלקם פליטים ממלחמת העולם הראשונה.
הקהילה בכריסטיאניה-אוסלו
בשנת 1892, גרו בעיר הבירה כריסטיאניה, כיום אוסלו, 136 יהודים מתוך כלל 214 יהודי נורווגיה. ביוני של אותה שנה, הוקם הגרעין הראשון לגיבוש הקהילה היהודית שנקראה: "Det Jødiske Samfund i Christiania" - "הקהילה היהודית של כריסטיאניה". כעבור כשנה הוסב השם ל: "Det Mosaiske Trossamfund" -"הקהילה של בני דת משה".
הקמת מוסדות הקהילה נועדה להשגת המטרות הבאות:
- שמירה על האינטרסים היהודיים, באוסלו בפרט ובנורווגיה בכלל.
- הקמת בית כנסת שיהיה מרכז לתפילה ולפעילות תורנית עבור יהודי אוסלו.
- שכירת איש חינוך דתי, שישמש כמלמד לילדי המקום.
זמן קצר לאחר הקמת הקהילה, הובא לאוסלו יהודי מלטביה השכנה, על תקן של: מלמד, חזן, שוחט ומוהל. בשנת 1893 נשכר מקום לבית הכנסת והוכתר רבה הראשון של הקהילה, הרב דר' מאיר אשכנזי.
בית הכנסת באוסלו
עם גידול מספר חברי הקהילה, צר היה בית הכנסת מלהכיל את המתפללים וכך הוא הועבר מדי מספר שנים, ממקום אחד למשנהו. לבסוף בשנת 1920, בעת בה מנתה הקהילה באוסלו 852 נפש, קרוב לשני שלישים מכלל יהודי נורווגיה, זכו יהודי אוסלו לחנוך את משכן הקבע של בית הכנסת, שנבנה ברוב פאר והדר. מבנהו האדריכלי המרהיב של בית הכנסת, הצדיק את ההמתנה הממושכת להקמתו. ייחודו הוא בתקרתו המקומרת ובקישוט סביבתה בצורת טלית. בכניסה לבית הכנסת חרוט הפסוק: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל".
אחד המאפיינים הייחודיים של בית הכנסת הוא מקומו וגובהו של ארון הקודש ועמוד הדרשה של רב הקהילה הנמצא בקדמתו, אליהם יש לעלות במספר רב של מדרגות, עד לגובה של כארבעה עד חמישה מטרים מגובה הרצפה.[1]
בתקופת השואה לא ניזוק בית הכנסת, מאחר שהוא שימש כמחסן לספרות נאצית ורכוש יהודי מוחרם - מה שגרם לכך שאפילו ספרי התורה שרדו ונותרו בשלימותם.
לאחר מלחמת העולם השנייה חזר בית הכנסת לתפקד תחת הנהגתו של הרב זלמן אהרונזון. ובשנת 1969 נבנה מרכז קהילתי בסמוך אליו.
כיום מתפללים בבית הכנסת מידי שבת כ-150 עד 200 איש, בהם גברים, נשים וילדים. תפילת שחרית של שבת נחשבת לאירוע הדתי והחברתי המרכזי של השבוע בין חברי הקהילה ויהודים רבים נוטלים בה חלק פעיל אף על פי שאינם דתיים.
ב-9 ביוני 2009, ביקרו מלך נורווגיה האראלד החמישי ובנו יורש העצר הנסיך הוקון במבני הקהילה היהודיים השונים באוסלו, כשגולת הכותרת של הביקור היה טקס שהתקיים בבית הכנסת הגדול. אף על פי שהביקור התרחש ביום שלישי בו לא נהוגה קריאת התורה, הוצא ספר התורה מארון הקודש, על מנת להדגים את מהלך הקריאה למלך.[9]
חיי התרבות של הקהילה
בין השנים 1915–1940 התפתחו חיים תרבותיים יהודיים באוסלו: הוקם תיאטרון ביידיש, מקהלה וארגונים אקדמאיים שונים. הוקמה גם תנועת נוער, אשר הפכה לגוף הפעיל ביותר בקהילה. בין השנים 1935 - 1940 הורחבה הפעילות להגברת התודעה היהודית בקרב חברי הקהילה על ידי רבה הראשי של נורווגיה, הרב ד"ר יצחק (איזק יוליוס) סמואל, שנספה בשואה.
בשנת 1947 אפשרה הממשלה הנורווגית את הגירתם של כמה מאות פליטים יהודים, רובם מהונגריה.
לקראת סוף שנות ה-70 של המאה העשרים התחילה התחדשות משמעותית של הקהילה.
כיום מתקיימת באוסלו פעילות יהודית קהילתית ענפה. בין מוסדות הקהילה, בה חברים רשמית כ-75% מכלל יהודי העיר, קיימים מלבד בית הכנסת, מקווה טהרה, חנות לאספקת מזון כשר, גן ילדים, חדר בשעות אחרי הצהרים, בו לומדים 90 ילדים ונערים ב-10 כיתות, בית ספר בימי ראשון ובית אבות. במסגרת הקהילה מתקיימים שיעורים והרצאות למבוגרים, שבתונים ומחנות לילדים וצעירים ופעילויות מגוונות שונות.
בעת ביקורו של מלך נורווגיה בקהילה ב-2009, השתתף המלך ובנו יורש העצר, בתפילה חגיגית, וביקר בגן הילדים של הקהילה, כאשר ילדי הגן קידמו את פניו בשירת "הבאנו שלום עליכם".
באוסלו פעילים חמישה ארגונים, התורמים מחלקם לפעילות הקהילה ולשיפור הקשר שלה עם יהדות העולם ומדינת ישראל:
- תנועת הנוער -בני עקיבא, שזכתה אף לארח את המלך הנורווגי ובנו במהלך ביקורו בקהילה.
- הקרן הקיימת לישראל.
- ויצו - המפעיל בין היתר באזאר שנתי המיועד בעיקר למכירת מוצרים מישראל ויצירת אווירה ישראלית, בו מופעלים דוכני מידע על יהדות נורווגיה, דוכני טעימה למאכלים יהודיים מסורתיים ודוכני מכירות של מוצרי "כחול לבן"
- בני ברית.
- חב"ד- הרב שאול וילהלם שליח מטעם תנועת חב"ד העולמית.
רבנות אוסלו
אחת התופעות הייחודיות בקהילה היהודית באוסלו היא השלשלת המשפחתית הרבנית. הרב מיכאל מלכיאור שימש במשך שנים רבה של הקהילה היהודית באוסלו ותרם רבות לחידושה וחיזוקה, כאשר הוא ממשיך שושלת משפחתית של רבנים בכלל ובארצות סקנדינביה בפרט החל מהמאה ה-18. כיום ממלא את מקומו בנו הרב יואב מלכיאור, בוגר ישיבת נהר-דעה כרב הקהילה וממשיך את המסורת המשפחתית. כאות הערכה של הקהילה על פעילותו הברוכה, קיבל הרב מלכיאור האב מהקהילה את תואר הכבוד "הרב הראשי לנורווגיה", משרה שבה נשא זמנית במקביל לתפקודו כשר בממשלת ישראל.[1]
הקהילה בטרונדהיים
היהודים הראשונים הגיעו לטרונדהיים (טרוניאם - Tronnyam בפי המקומיים) בשנת 1880. ב-7 בנובמבר 1899 הוקם בית הכנסת הראשון של הקהילה במבנה ישן של תחנת רכבת שנרכש מהעירייה ועוצב מחדש כבית כנסת וכתלמוד תורה - בית ספר קהילתי, ששימש את יהודי העיר במשך 26 שנים, עד שהוקם בית הכנסת החדש. אולם רק בשנת 1905 הכירו השלטונות הנורווגים באופן רשמי בבית הכנסת כ'קהילה בת דת משה שאינה לותרנית'. במפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1900 נספרו בטורנדהיים 119 יהודים, רובם התפרנסו ממסחר. בשנת 1925, לאחר שנספרו 326 חברים בקהילה, החליטו בני הקהילה להקים בית כנסת גדול יותר, וזה נחנך באותה שנה.
בשנת 1940 פלשה גרמניה הנאצית לנורווגיה, ושנה לאחר מכן החרימו הנאצים את בית הכנסת, השחיתו אותו קשות ואף הפכו אותו לאורוות סוסים ומחסן סחורות כשעזרת הנשים שימשה כמספרה. אולם, כמה מכלי הקודש ניצלו על ידי הכנסייה המתודיסטית המקומית בה אוחסנו בסודיות במשך שנות המלחמה והושבו ליהודיה עם שובם לעיר.
רבים מיהודי העיר נמלטו לשוודיה השכנה בסיוע המחתרת הנורווגית, ובין ה-6 באוקטובר ל-25 בנובמבר של שנת 1942 נאסרו והוגלו כל 135 יהודי העיר הנותרים לאושוויץ. רק 5 מהם שרדו לבסוף.
בשנת 1945, לאחר סיום המלחמה, שבו מספר יהודים לטרונדהיים, המפגש הראשון של בני הקהילה ששרדו את השואה היה ב-31 ביולי של אותה שנה, בחנותו של חבר הקהילה מר קליין. עשרים ואחד איש השתתפו באספה מתוך כשמונים איש ששבו לאזור החל מחודש מאי. זרם השבים גדל ובמפקד שנערך באותה שנה, נספרו 123 חברים בקהילה. כעבור שנתיים שוחזר מבנה בית הכנסת, המתפאר בהיותו בית הכנסת הצפוני ביותר בעולם. בשנת 1997 נפתח בעיר המוזיאון היהודי - יודיסקה מוזאום (Det jødiske museum), על ידי סגן ראש העיר, ליב סנדבן רודלנד.
כיום מתגוררים בטורנדהיים כמאה וחמישים יהודים ומנהיגת הקהילה היא ריטה אברהמסן.
פנים בית הכנסת בטרונדהיים, בשנות העשרים של המאה ה-20
פנים בית הכנסת בטרונדהיים, כיום
האנטישמיות בנורווגיה הייתה קיימת עוד לפני הכיבוש הנאצי. כשהעיתונים במדינה ניהלו תעמולה אנטי יהודית, בגיבויו המלא של הממשל. דוגמה קלאסית לכך ניתן למצוא במאמר מערכת משנת 1930 של העיתון "אפטנפוסטן" (Aftenposten), הבולט והחשוב שבעיתוני נורווגיה, אודות "היהודי המוצץ באמצעות קשית השתייה שלו, מכוסה של האומה." ב-1933, שבע שנים לפני כיבושה של נורווגיה על ידי הגרמנים, התבטא יוהנס נסה (Nesse), עורכו של העיתון, בשבחה של הגישה הנאצית כלפי היהודים והמליץ לקהל קוראיו ש"לא לגלות כלפי היהודים אהדה מוגזמת."
שנה קודם לכן התבטא ראש ממשלת נורווגיה האנטישמי, ינס הונדזיד, כלפי היהודים בנאומו בסטורטינג: "רבים מן הזרים הבאים לארצנו הם בני גזע נחות. מורשתם גרועה, אך הריבוי הטבעי שלהם נמרץ ומהיר. הגזע שלנו סובל בגלל הגירה זו". הונדזיד מינה את וידקון קוויזלינג לשר ההגנה בממשלתו. ב-17 במאי 1933, יום החוקה הנורווגי, הקימו קוויזלינג ופרקליט המדינה יוהאן ברנהרט היורט את ה"נאשונל סמלינג" (NS, Nasjonal Samling), המפלגה הנציונל-סוציאליסטית הנורווגית. בין חברי המפלגה נמנה גם ראש הממשלה היוצא הונדזיד, והוא נשאר בין שורותיה עד שנת 1945.
מובן שגישתם השלילית של השלטונות כלפי היהודים, באה לידי ביטוי גם בתקופת השואה. כאשר הגרמנים פלשו למדינה, בשנת 1940, חיו בה כ-1,800 יהודים. בנובמבר 1942, שלחו הגרמנים בסיועה המלא של ממשלת קוויזלינג, 750 יהודים באניה קיל[10] למחנה הריכוז אושוויץ. רק עשרים ושישה מהם (כולל ג'וליוס פלטיאל) שרדו את התופת וניצלו. אמנם לצד הממשלה ששיתפה פעולה עם הנאצים, פעלה בנורווגיה גם מחתרת אשר הצליחה להבריח כשני שלישים מיהודי המדינה, 930 במספר, אל מעבר לגבול השוודי במסגרת מבצע "טרנספורט קרל פרדריקסנס", שם חיו כפליטים עד סוף המלחמה. ארלינג מלם ופר פייה-הנסן על הצלת יהודים הוכרו כחסיד אומות העולם. מאה יהודים נוספים שרתו בצבא הנורווגי החופשי שהוקם על אדמת בריטניה.
רבם של יהודי נורווגיה בתקופת השואה, הרב ד"ר יצחק (איזק יוליוס) סמואל, סירב לנטוש את קהילתו, אף על פי שהוצע לו להימלט עם רעייתו ועם ילדיו לשוודיה. הרב סמואל נאסר במחנה גריני ולבסוף שולח בספינה מונה רוזה למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נספה. רעייתו הנרייטה, עלתה בשנת 1946 לישראל עם ילדיה שניצלו ואף שימשה כעדת התביעה במשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. ליאו אטינגר, שבעצמו היה ניצול שואה הקדיש חלק ניכר ממחקריו לנושא ניצולי השואה החיים בנורווגיה ובישראל.
רובם המכריע של יהודי נורווגיה שנמלטו ממנה בתקופת השואה, לא שבו אליה לאחר המלחמה.
בשנת 1988, הותרה על ידי משרד ההגנה הנורווגי השמדתו של ארכיון ממשלתי, שהכיל מידע על אנשים ומוסדות נורווגים נאציים, נאו-נאצים ופרו-נאצים.[11] בשנת 1994, בשעה שהקונגרס היהודי העולמי והעיתונאי הנורווגי ביורן ווסטלי (Westlie), כתב היומון הכלכלי "דאגנס ניירינגסליף" (Dagens Naeringsliv), אספו מידע אודות הנאציזם בנורווגיה והרכוש היהודי שנבזז במדינה בתקופת השואה ולאחריה, הושמד כל החומר שבארכיון. אולם בגבור הלחץ הציבורי, מינה משרד המשפטים הנורווגי בשנת 1996, ועדה מיוחדת על מנת לבחון את נושא החזרת הרכוש היהודי שנגזל על ידי משטר קוויזלינג. בתום שנתיים של דיונים החליטה ממשלת נורווגיה בשנת 1998 להעניק פיצוי ליהודים על רכושם בשנות השואה. על פי ההחלטה, הוקצה סכום של 200 מיליון כתר נורווגי למי שנפגעו מהרדיפות האנטי-יהודיות.[12]
ערך מורחב – אנטישמיות בנורווגיה
באפריל 2007, כלל מרכז שמעון ויזנטל את נורווגיה כאחת המדינות שעשו מעט מאוד לחקירתם והעמדתם לדין של פושעי מלחמה נאצים. נורווגיה היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם שאין אפשרות להעמיד בה לדין פושעי מלחמה נאצים, כיוון שכבר חל על פשעים אלו "חוק ההתיישנות".[13]
תעשיית הקריקטורות האנטישמיות בעיתונות הנורווגית היא תופעה מוכרת. הקריקטורות ממחזרות מוטיבים אנטי-יהודיים מסורתיים. גם מזכ"ל מפלגת העבודה הנורווגית בדימוס, הוקון לי (Lie), כתב באוטוביוגרפיה שלו: "מפלגת העבודה ניהלה התקפות חמורות נגד ישראל; היא השתמשה בקריקטורות של פין גראף, שהעלו מן האוב את האיורים האנטישמיים של דר שטירמר (Der Stürmer) מימי היטלר ושל הקרוקודיל במוסקבה". משרד החוץ הישראלי וארגונים הנלחמים באנטישמיות ובגזענות הגישו לא אחת את מחאותיהם לממשלת נורווגיה על ביטויים אנטישמיים בעיתונות הכתובה והמשודרת במדינה.
אולם למרות חוסר האהדה ליהודים ולמדינת ישראל בנורווגיה, הגיעו אחדים מיהודי המדינה לעמדות מפתח. אחד הבולטים שבהם הוא ג'ו בנקוב, שהיה מנהיג המפלגה השמרנית ונשיא הסטורטינג, הפרלמנט הנורווגי.
למיקום הגאוגרפי של נורווגיה יש משמעות מרובה גם מבחינת שמירת המצוות על פי ההלכה. הבעיה העיקרית היא התארכות הימים באמצע הקיץ והתארכות הלילות באמצע החורף. היממה בעונות אלה, בנורווגיה, אינה מתחילה ואינה מסתיימת בשקיעה ובזריחה של השמש, בניגוד למקובל בשאר המקומות בהם גרים יהודים. הדבר מעורר שאלות רבות לגבי הלכות הקשורות בזמני כניסה ויציאה של ימים טובים, שבת, ספירת העומר, של טבילה בזמנה וכיוצא בזה. קיימות גם שאלות לגבי זמן הנחת תפילין ואמירת קריאת שמע, טבילת טהרה של אישה במקווה בטרם חשיכה, ולפני צאת שלושה כוכבים, שמתרחש רק לקראת שתיים לפנות בוקר.
הפתרונות שנמצאו לבעיות אלה יראו לא מוכרים למרבית היהודים. כך לדוגמה, יש שבתות הנכנסות בחורף בחצות היום ביום שישי (בערך בשעה 14:00) ויוצאת בחצות היום של יום שבת (בערך בשעה 15:00), ובקיץ שבת נכנסת בחצות הלילה של יום שישי (בערך בשעה 0:00 בלילה), ויוצאת בחצות הלילה של שבת – ובעצם לפנות בוקר של יום ראשון – לאחר השעה 1:30. אף על פי שיש דעות שונות בהלכה ומנהגים שונות בקהילות האזור הצפוני, חברי הקהילה היהודית באוסלו נוהגים בימי הקיץ להתפלל תפילת ערבית של מוצאי שבת לאחר פלג המנחה, כאשר עוד יום בחוץ, להבדיל על הכוס ללא בשמים ואש, ולהודיע קבל עם ועדה ששבת עדיין לא יצאה ושאסור לעשות מלאכה. במקומות אחרים, הולכים לישון במוצאי שבת ומבדילים ביום ראשון בבוקר הבדלה מלאה.[1]
"באשר למקום שבו השמש כלל אינה זורחת (או אינה שוקעת) בשיא החורף (או הקיץ), ישנן שתי שיטות עיקריות בהלכה. יש הסוברים שיממה נקבעת על-פי המהלך האסטרונומי, כלומר השלמת הקפה אחת של כדור הארץ סביב עצמו תוגדר כיממה ללא תלות בזריחה ושקיעה (ראה רמב"ם, "מורה נבוכים", ח"ב פרק ל, ואבן-עזרא בראשית א, ה "וטעם יום אחד הוא תנועת הגלגל").
הרב שלמה גורן היה סבור אחרת. הוא טען שבקיץ הצפוני חצות הלילה (היינו שעה 0:00 בקירוב) היא זמן השקיעה, ומיד לאחר מכן מגיע זמן עלות השחר.
העיקרון המנחה הוא שכאשר ישנו לילה קצר, ואפילו של כמה דקות בלבד, ודאי שתחילת הלילה היא השקיעה וסופו - עלות השחר; על בסיס זה, גם כאשר כבר לא יהיה עוד לילה כלל, נקודת חצות נשארת שלב המעבר מן היום שעבר ליום הבא. והוא הדין לגבי החורף הצפוני, שבו השמש כלל לא זורחת. חצות היום (שעה 12:00 בקירוב) היא שלב המעבר מיממה ליממה (ראה תורת השבת והמועד: השבת בארצות הצפוניות ובמזרח הרחוק).
על פי דבריו, בקיץ השבת תיכנס בחצות הלילה של יום שישי ותצא בחצות הלילה של שבת, ובחורף תיכנס בחצות היום של יום שישי ותצא בחצות יום השבת".
- אתר הקהילה היהודית באוסלו
- אתר הקהילה היהודית בטרונדהיים
- The Virtual Jewish History Tour - Norway
- המרכז למאבק באנטישמיות, אתר הארגון
- ארז אוריאלי, ההיסטוריה של האנטישמיות בנורווגיה ושנאת יהודים בקריקטורות נורווגיות בימינו, באתר כתב העת נתיב
דיויד סטברו, קשה להאמין מה עובר על הקהילה היהודית הקטנטנה בנורבגיה מאז 7 באוקטובר, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2024
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
