Loading AI tools
עיתון ברפובליקת ויימאר וגרמניה הנאצית שהפיץ תעמולה אנטישמית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דֶר שטירמֶר (מגרמנית: Der Stürmer, "המסתער") היה שבועון שהיה חלק מהתעמולה הנאצית (אם כי לא השתייך רשמית למפלגה הנאצית). תפוצת השיא של העיתון הגיעה לכ-800,000 עותקים[1].
 | |
| סוגה |
יצירה אנטישמית  |
|---|---|
| מו"ל |
יוליוס שטרייכר |
| מייסד |
יוליוס שטרייכר |
| תאריכי הופעה | 20 באפריל 1923 – 1 בפברואר 1945 (21 שנים) |
| שפה |
גרמנית |
| מערכת |
נירנברג |
| מדינה |
גרמניה הנאצית |
  | |
![Thumb](#/media/קובץ:Bundesarchiv_Bild_133-075,_Worms,_Antisemitische_Presse,_"Stürmerkasten".jpg)
העיתון נוסד באביב 1923 על ידי יוליוס שטרייכר, והופיע עד לסוף מלחמת העולם השנייה ב-1945. העיתון שימש במה להתקפות אנטישמיות ארסיות במיוחד. בין דפי העיתון חיווה שטרייכר את דעתו כי היהודים אחראים למשבר הכלכלי, לאבטלה ולאינפלציה בגרמניה. הוא טען כי היהודים מדיחים לזנות נערות אריות טהורות גזע, וכי הם אחראים ל-90% מהזונות ברחבי גרמניה, כמו כן הוא החיה עלילות דם ישנות. בשנותיו הראשונות לא זכה העיתון לפופולריות רבה, אולם לאחר עליית הנאצים לשלטון נהפך בהדרגה לעיתון נפוץ. בעלות היטלר לשלטון ב-1933, כבר היה השבועון בעל תפוצה של כ-25,000 עותקים לשבוע, ובשנת 1938 הגיע תפוצתו למעל ל-500,000 עותקים, אך מספר קוראיו היה גדול הרבה יותר מכך והוא היה נפוץ במיוחד, עקב שיווקו והפצתו הייחודית - כשהוצב במקומות מרכזיים בערים, כמפעלים, תחנות אוטובוסים, רחובות הומים, פארקים וכדומה, והיה נגיש לכול. התצוגות הוחלפו מדי שבוע, ו"משמרות שטירמר" שמרו עליהן מפני קורעים.
בבית הוצאת "דר שטירמר" הופיעו גם ספרי ילדים ונוער ומשחקי לוח, שסייעו להפיץ את ההסתה האנטישמית כבר מגיל הגן[1].
סגנונו העיתון היה גס, תוקפני וקל להבנה. המאמרים היו מורכבים ממשפטי תעמולה פשוטים, ברורים ובוטים, שחזרו על עצמם. כחלק מן הקו האנטישמי התוקפני שנקט העיתון, הוא אימץ כמוטו את האמרה שטבע היינריך טרייצ'קה – "היהודים הם אסוננו!" (בגרמנית: "Die Juden sind unser Unglück"). סיסמה זו התנוססה בתחתיתו של שער העיתון בכל מהדורה למן שנת 1927, ושימשה את הנאצים גם בכנסים רשמיים.
הדבר הבולט ביותר בעיתון היו הקריקטורות האנטישמיות. ב-19 בדצמבר 1925, הופיעה בעמוד השער הקריקטורה הראשונה מאת הקריקטוריסט והמאייר הראשי של העיתון, פיליפ רופרכט (Rupprecht), שנהג לצייר תחת שם העט "פיפס" (Fips)[2]. פיפס, קריקטוריסט אנטישמי מוכשר, הפך בדרך של בוז ולעג את קורבנותיו למשוקצים. הקריקטורות מלאות החיות שלו עוררו גועל, ודמות היהודי שצייר התאפיינה באף גדול ועקום, עיניים בולטות, ידיים וזרועות ארוכות ושעירות, פה רחב, רגליים קצרות ועקומות, זקנים בלתי מגולחים ופנים מכוערות. הוא גם הציג את היהודי כסוטה מין, והצטיין בציור נשים אחוזות תאווה, דבר שתרם מאוד לכוח המשיכה של העיתון.
אחרי עליית הנאצים לשלטון ב-1933, פרסם השבועון תשע מהדורות בהוצאה מיוחדת, שיצאו בסמוך לכנסי המפלגה בנירנברג, והן הוקדשו לנושאים כמו רצח לצורכי פולחן בידי יהודים, פשיעה של יהודים, עולם הקשר היהודי ופשעי מין של יהודים.
ב-1 במאי 1934 פרסם העיתון גיליון מיוחד על רצח לצורכי פולחן בידי יהודים, שכותרתו הראשית: "נחשפה קנוניית הרצח היהודית נגד האנושות הלא־יהודית". הכותרת קושטה באיור של חצי עמוד, בו נראים שני יהודים בעלי מראה נתעב, אוחזים בכד לאיסוף דם הזורם מגופותיהם הערומות של ילדים נוצרים מלאכיים ואחד היהודים אוחז סכין נוטפת דם, כשברקע ניצב צלב. "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" שלחה למחרת מברק לבישוף הרייך לודוויג מילר, בו הפנתה את תשומת לבו לגיליון המיוחד ולכך שהארגון כבר שלח מברק מקביל לרייכסקאנצלר היטלר. במברק הובעה מחאה חמורה וכן בקשה להזדהות: "משוכנעים אנו שאת זעמנו העמוק חש בלבו כל נוצרי". לא היטלר ולא הבישוף השיבו על המברק[3].
בגיליון מספר 35, באוגוסט 1935, החל העיתון לעסוק בסיפור שפורסם קודם לכן ב"רויטלינגר טגבלט", על כימאי יהודי שהואשם בעינוי חתול למוות. "דר שטירמר" טען שהיהודי קשר את החתול בשק, השליך אותו על המדרגה לפני דלתו ו"קפץ על החיה המסכנה בשתי רגליו ורקד עליה ריקוד כושים של ממש. מאחר שלא הצליח להרוג את החיה... לקח מוט והכה בחתול בקצהו עד שהרגו". העיתון קשר את הריגת החתול ל"טבח 75,000 פרסים במגילת אסתר", כמו גם להריגת "מיליוני לא־יהודים" ברוסיה בהווה, וסיכם: "הבורגני השאנן ממעיט יותר מדי ממה שעלול לקרות בגרמניה אם יעלו היהודים לשלטון שוב"[3].
בשנות ה-40 החל העיתון להתדרדר עקב קשיים כספיים וטכניים, כמחסור בנייר, שהמלחמה גרמה, אך גם עקב העובדה שיהודים כבר לא הילכו ברחובות גרמניה, ולא היו חלק מחייהם של הגרמנים כבעבר. התפוצה הייתה כ-200,000 עותקים. גיליונו האחרון של העיתון הודפס בפברואר 1945, כאשר בעלות הברית היו כבר עמוק בשטחי גרמניה, ודן בעיקר בהוקעתם והשמצתם.
עורך העיתון, יוליוס שטרייכר, נשפט במשפטי נירנברג על תפקידו בהסתת הגרמנים להשמדת היהודים, הורשע והוצא להורג. פיליפ רופרכט נידון בסיום המלחמה לחמש שנות עבודת פרך, ומת במינכן בגיל 74[4].
"דר שטירמר" היה עיתון שנוי במחלוקת בקרב הפקידות הנאצית. הוא נאסר לשימוש כאמצעי חינוכי בנוער ההיטלראי והרמן גרינג אסר להפיץ אותו במשרדיו. הסלידה מה"דר שטירמר" נבעה בין השאר מאופיו הגס לעיתים פורנוגרפי ומהיותו אנטי-קתולי מובהק. מספר פעמים פסלו הנאצים קריקטורות שבהן השוו את מנהגי היהודים למנהגי הכנסייה. אך היו בין הנאצים כאלו שהעריכו מאוד את פועלו של העיתון, בהם היו היינריך הימלר ואף היטלר בעצמו. היטלר הודה שהוא נהנה מקריאת העיתון והחשיב את האנטישמיות, גם אם היא מוצגת בצורה פרימיטיבית כמו ב"דר שטירמר", כנשק יעיל בהשפעה על האדם שברחוב. בתקופות מסוימות הופסקה הופעתו של העיתון, או שעורכו, שטרייכר, הושעה מתפקידו, בין השאר בגלל תלונותיהם של נציגי גרמניה בארצות אחרות, על כי העיתון מזיק לדימויה של גרמניה.
היטלר הבין שעיתונו של שטרייכר עלול להזיק לשמה של המפלגה וב-12 ביוני 1936 כתב מרטין בורמן לשר המשפטים, שעל פי החלטת הפיהרר, "דר שטירמר אינו שופר של הנסדא"פ (המפלגה הנאצית)"[5].
עד היום ממשיכה התעמולה האנטישמית ברחבי העולם להשתמש בחומרים מהעיתון, ובמיוחד בקריקטורות המראות את היהודי עטור הזקן ובעל האף הארוך[6]. האתר האנטישמי והניאו נאצי המוביל בארצות הברית, נקרא "הדיילי סטורמר", ועורכו הוא אנדרו אנגלין[7].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
