Loading AI tools
זמר אמריקאי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנתוני דומיניק בנדטו (באנגלית: Anthony Dominick Benedetto; 3 באוגוסט 1926[1] – 21 ביולי 2023), שנודע בשם הבמה טוני בנט, היה זמר וצייר אמריקאי, ששר בסגנון פופ מסורתי, ביג בנד וג'אז. ציוריו, שצוירו תחת שם הולדתו, מוצגים במספר מוסדות אקדמיים למוזיקה ולאמנות. הוא ייסד את בית הספר לאמנויות על שם פרנק סינטרה, הממוקם בשכונת הולדתו, אסטוריה שבניו יורק.[2]
 | |
| בנט, 2001 | |
| לידה |
3 באוגוסט 1926 קווינס, ניו יורק |
|---|---|
| פטירה |
21 ביולי 2023 (בגיל 96) ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית  |
| שם לידה | אנתוני דומיניק בנדטו |
| שם במה |
Tony Bennett |
| מקום קבורה |
בית הקברות קלברי |
| מוקד פעילות |
ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | 1949–2021 (כ־72 שנים) |
| מקום לימודים |
התיכון לאומנויות ועיצוב במנהטן |
| סוגה | פופ, ג'אז |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| חברת תקליטים | קולומביה • MGM • אימפרוב • לגסי • ורב |
| שיתופי פעולה בולטים | פרנק סינטרה • ביל אוונס • קיי די לאנג • ליידי גאגא • דיאנה קרול |
| בת זוג |
פטרישיה ביץ'(1952–1971) סנדרה גרנט (1971–1983) סוזן קרו (2007–2023) |
| צאצאים |
אנתוניה בנט |
| מספר צאצאים |
4 |
| פרסים והוקרה |
|
|
tonybennett | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
בנט החל לשיר בגיל צעיר מאוד. בסוף שנות העשרה לחייו שירת בצבא ארצות הברית בעת מלחמת העולם השנייה כחייל חי"ר בחזית מערב אירופה. לאחר מכן התמקד בשירתו בסוגת הג'אז וחתם חוזה הקלטות בחברת התקליטים קולומביה רקורדס. הסינגל הראשון שלו, "Because of You", יצא לאור ב-1951. הוא נכלל ברצועה השישית באלבום הבכורה שלו Because of You. לאחר צאת האלבום החליט בנט כי סוגת הג'אז תלווה את הקריירה שלו לאורך כל שנותיה; הוא סיים את שנות ה-50 של המאה ה-20 עם מגוון אלבומי הז'אנר דוגמת "The Beat of My Heart" ו-"Strike Up the Band". ב-1962 הוציא לאור את השיר "I Left My Heart in San Francisco", שזכה בפרס גראמי להקלטת השנה ולהופעת הפופ הווקאלי הטובה ביותר – לגבר. במרוצת שנות ה-60 וה-70 לא זכה בנט לפופולריות לה ציפו בחברת התקליטים שחתם, אך בתחילת שנות ה-80 החל להתפרסם מחדש, בעיקר בקרב קהל הנוער החדש שהושפע מלהיטי הביטלס וקווין, תוך שמירה על סגנונו המוזיקלי. הוא הוציא אלבומים שקיבלו מעמד זהב על ידי איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי.
עם תחילת המאה ה-21 הוציא בנט לאור אלבומי מוזיקה משותפים עם זמרים נוספים, דוגמת דיאנה קרול וביל צ'ארלפ. ב-2014 פרסם עם ליידי גאגא את האלבום הראשון שלהם, Cheek to Cheek. השניים יצאו לסיבוב הופעות "Cheek to Cheek Tour" כדי לקדמו בשווקים הבינלאומיים. ב-2021 יצא האלבום המשותף השני של הצמד, Love for Sale.
במרוצת הקריירה המוזיקלית שלו זכה ב-20 פרסי גראמי, כולל פרס מפעל חיים שהוענק לו ב-2001, בשני פרסי אמי לבידור בפריים טיים ובפרס מרכז קנדי. הוא מכר כ-50 מיליון עותקים של שיריו ואלבומיו ברחבי העולם. בפברואר 2021 נחשף כי בנט סובל מאלצהיימר, שהתגלה אצלו עוד ב-2016.[3] באוגוסט 2021 הודיע על פרישתו מהקריירה המוזיקלית שלו, שכן מצבו הבריאותי הידרדר משמעותית.[4]
בנט נולד ב-3 באוגוסט 1926, בבית החולים סנט ג'ון בלונג איילנד סיטי שבקווינס, ניו יורק.[5] אביו, ג'ון בנטו, עבד כזבן במכולת השכונתית, ואילו אמו אנה הייתה תופרת.[6] בשנת 1906 היגר ג'ון מפודרגוני, שכונה כפרית מזרחית בעיר רג'ו די קלבריה שבדרום איטליה, לארצות הברית. לעומתו, אנה נולדה בניו יורק, כמה חודשים לאחר שהיגרו לשם הוריה מקלבריה.[7] משפחתם המורחבת הצטרפה אליהם כחלק מההגירה ההמונית של האיטלקים בשנים 1800–1914. בנט גדל יחד עם אחותו הבכורה, מרי, ואחיו הגדול, ג'ון ג'וניור.[8] אביו היה חולה מאוד, והוא גדל למשפחה ענייה.[9] כשהיה בן עשר נפטר אביו. עם זאת, הוא הספיק להחדיר בבנט את האהבה לאמנות, למוזיקה ולספרות.[10] כיוון שלא תמך במדיניות הכלכלית של הרברט הובר הרפובליקני בתקופת השפל הגדול, הזדהה בנט עם עקרונות המפלגה הדמוקרטית ותמך בה.[11]
כנער, האזין בנט בעיקר לשירי ג'אז של מוזיקאים רבים, דוגמת אל ג'ולסון, אדי קנטור, ג'ודי גרלנד, בינג קרוסבי, לואי ארמסטרונג וג'ק טיגרדן. דודו דיק, שהיה רקדן סטפס מוכר במופעי וודוויל, הנחה את בנט בראשית דרכו בקריירה המוזיקלית שלו.[12] כבר בגיל עשר הוא הופיע בטקס פתיחת גשר רוברט פ. קנדי לצד ראש עיריית ניו יורק ה-99 פיורלו לה גוארדיה.[13][14] בגיל 13 החל לעבוד כמלצר מזמר במספר מסעדות איטלקיות במקום מגוריו.[15][16]
הוא למד ציור ומוזיקה בבית הספר לאמנות תעשייתית.[17] עם זאת, בגיל 16 נאלץ לנשור מבית הספר כדי לסייע לכלכל את ביתו. הוא עבד בעיקר בבית הייצור של סוכנות הידיעות Associated Press במנהטן, אם כי מדי פעם נסע לפרוורי העיר לעבודות מזדמנות אחרות. כיוון שרצה לנהל קריירה ענפה כזמר, חזר לעבודתו כמלצר מזמר. הוא שר במגוון אירועים, ביניהם חתונות, הלוויות וימי הולדת.[18]
בנובמבר 1944, בשלביה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, גויס בנט לשירות בצבא ארצות הברית.[19] את הכשרתו הבסיסית לשירות בחיל רגלים כרובאי עשה בפורט דיקס (אנ') ובפורט רובינסון (אנ'). אחד הסמלים שפיקד על יחידתו של בנט לא חיבב אותו, כיוון שהיגר מאיטליה. הוא הכריח אותו לבצע עבודות ניקיון של המטבח הצבאי או של רובי בראונינג אוטומטיים.[20] בינואר 1945 הוצב בנט כחייל חי"ר ברגימנט ה-255 של דיוויזיה ה-63. יחד הם ניצחו בקרב על הבליטה, שנערך בין דצמבר 1944 לינואר 1945. במרץ אותה השנה הוצב בקו הקדמי באחד הקרבות נגד מדינות הציר.[21]
כאשר החלו הנאצים להידחק חזרה לגבולות גרמניה לחמו בנט ועמיתיו בקרבות בתנאי החורף האירופאי הקשה. לעיתים קרובות הסתתרו ימים שלמים בעמדות ירי אמריקניות, במטרה לחמוק מאש תותחי נ"מ 88. בסוף מרץ הם חצו את נהר הריין ונכנסו לגבולות גרמניה. הם עברו עיר אחר עיר כדי לכלוא את החיילים הנאצים שנותרו.[22] במהלך השבוע הראשון של חודש אפריל הם הספיקו לחצות את הקוכר, ולקראת חודש מאי כבר הגיעו לדנובה.[23] במהלך הקרבות ניצל בנט ממוות מספר פעמים. המראות והחוויות הקשים שעבר בשדה המלחמה קירבו אותו לאידאולוגיה הפציפיסטית. בשלהי המלחמה היה מעורב בשחרור מחנה ריכוז של הנאצים ליד מחוז לנדזברג, שבו היו כמה שבויי מלחמה אמריקאים.
בזמן שהותו בגרמניה הנאצית הצטרף ללהקה צבאית מאולתרת והופיע מול הכוחות האמריקניים ששרתו עמו. במרוצת שירותו כמבצע בלהקה צבאית, נפגש עם נגנים רבים והחל לבסס את מעמדו כזמר מקצועי. בעקבות סעודה שערך עם חברו מילדותו, שהיה ממוצא אפריקאי, הוא הורד בדרגה ושובץ לתפקידי משרד ורישום.[hebrew 1][24]
בשנת 1946 השתחרר בנט משירותו הצבאי ושב לביתו בארצות הברית. הוא החל ללמוד בענף התיאטרון האמריקאי, בהתאם לחוק שעבר ב-22 ביוני 1944, המספק סיוע בשיקום חייהם של הבאים מהמלחמה. הוא למד את טכניקת השירה האיטלקית המדוקדקת "בל קנטו", כדי לשמור על קולו במיטבו גם כשהיה איש שיבה.[25] הוא חזר לעבודתו כמלצר מזמר, והשתדל להופיע בכל רחבי העיר ניו יורק. הוא שמע לעצתו של אחד המורים בענף התיאטרון האמריקני, והחל לחקות צלילים וקולות מפורסמים, בעיקר אלו הקשורים לתעשיית המוזיקה דוגמת הסקסופון של סטן גץ והפסנתר של ארט טייטום. הדבר עזר לו ללמוד לעומק את יכולת האלתור בשירתו.[26][27]
בשנת 1949 ביקשה פרל ביילי מבנט לשמש כמופע החימום שלה בגריניץ' וילג'. במופע נכח הבדרן הבריטי בוב הופ, שהציע לו לשנות את שמו המיושן בנדטו לבנט. בשנת 1950 חתם על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים קולומביה רקורדס.
בניגוד למוזיקה המאפיינת את שנות ה-50, החל בנט את הקריירה שלו כחובב פופ מיינסטרים. הסינגל הראשון שלו, "Because of You", יצא לאור ב-30 באפריל 1951. זהו שיר בסגנון בלדה שהפיק מיץ' מילר בעיבוד תזמורתי של פרסי פיית'. הוא צבר פופולריות רבה בג'וקבוקס, וב-8 בספטמבר באותה השנה ניצב במקום הראשון של הבילבורד הוט 100 במשך עשרה שבועות רצופים. ב-19 בינואר 1952 הגיע "Because of You" למקום הראשון גם במצעד הסינגלים האוסטרלי. מילר המשיך לעבוד עם בנט על הקלטות נוספות. "Blue Velvet" (אנ') יצא לאור ב-21 בספטמבר 1951. בנט ביצע אותו רבות בקונצרט הקבוע שלו בתיאטרון פרמאונט בניו יורק.[hebrew 2][28]
בשנת 1953 הגיע שירו השלישי של בנט, "Rags to Riches", למקום הראשון בבילבורד הוט 100 לאחר יציאתו לאור. בניגוד לקודמיו, היה "Rags to Riches" בעל מקצב מהיר וצלילי ביג בנד. בחלקו האינסטרומנטלי נוגנו צלילים של כלי נשיפה ממתכת וטנגו. הוא ניצב בראש מצעד הבילבורד במהלך שמונה שבועות רצופים. מאוחר יותר באותה השנה פנו מפיקי "קיסמט", אחת מהפקות התיאטרון של ברודוויי, לבנט בבקשה להקליט את "Stranger in Paradise", בניסיון לקדם את המחזמר בעת שביתת כלי התקשורת בניו יורק. "Stranger in Paradise" הגיע למקום השני בבילבורד הוט 100, ולמקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי והאוסטרלי.[29] הוצאת השיר נחשבת לאבן דרך משמעותית בראשית הקריירה של בנט כזמר, שכן באותה התקופה החל להתפרסם באירופה גם כן.[30]
במחצית השנייה של שנות ה-50 של המאה ה-20 החלה מגמת עלייה באהדת ז'אנר הרוק אנד רול, והפרסום שקיבלו זמרי הפופ באותה התקופה דעך. באותה תקופה אף פרשו מספר אמנים מהקריירה המוזיקלית שלהם, כיוון שלא הצליחו לחזור למיינסטרים. עם זאת, הצליח בנט להגיע שמונה פעמים לארבעים השירים הפותחים של הבילבורד הוט 100 עם שירים שונים. בשנת 1957 אף הגיע שירו "In the Middle of an Island" בשיאו למקום התשיעי.[31]
במהלך חודשי אוגוסט-ספטמבר 1956 הנחה בנט תוכנית טלוויזיה קבועה, ששודרה במוצאי שבת, בשם "The Tony Bennett Show". התוכנית באה להחליף את תוכניתו של פרי קומו, שלא שודרה בעונת הקיץ.[32] פטי פייג' ויוליוס לה רוזה הנחו את התוכנית גם כן כמה חודשים לפני בנט. בשנת 1959 הוא נחלץ פעם נוספת לעזרתו של קומו, שנעדר בעונת הקיץ, והנחה את התוכנית לצד תרזה ברואר וג'יי פי. מורגן.
בשנת 1954 הפך צ'אק ויין, גיטריסט ג'אז אמריקאי יליד ניו יורק, למנהלו המוזיקלי של בנט. בשנת 1957 הוציא את אלבומו הראשון שאורכו עולה על חצי שעה, Cloud 7. ויין הופיע בחלק מרצועות האלבום כגיטריסט וכמעבד, ואף קיבל על כך קרדיט בגב אריזות התקליט והתקליטור. Cloud 7 הוא האלבום שהראה את זיקתו ואהבתו של בנט לסוגת הג'אז על כל גווניה, החל מג'אז ווקאלי וכלה בג'אז-פופ. באותה השנה עזב ויין את תפקידו, ואת מקומו תפס ראלף שרון.[33] שרון עודד את בנט להמשיך ולבצע שירי ג'אז ולא שירי אהבה נכזבת, שלטענתו, הפכו למאוסים ובלתי-נסבלים לשמיעה.
שנת 1957 הייתה לשנת מפתח בקריירה המוזיקלית של בנט. מעבר לאירועים השונים שקרו בחייו האישיים, הוא הוציא לאור את האלבום The Beat of My Heart. בחלק משירי האלבום הופיעו מיטב זמרי הג'אז של התקופה, דוגמת הרבי מאן ונאט אדרלי. הוא אופיין בצלילים שהופקו מכלי ההקשה בהשראת ארט בלייקי וג'ו ג'ונס. The Beat of My Heart זכה לאהדה רבה מטעם מבקרי המוזיקה, ואף קיבל ציון של ארבעה וחצי כוכבי זהב מתוך חמישה באתר "Allmusic".[34] בנט המשיך לעבוד עם התזמורת של קאונט בייסי, שליוותה אותו באלבום, והפך לסולן הראשי ממין זכר שהופיע עמה. האלבומים Strike Up the Band (1958) ו-In Person! (1959) היו שיתופי פעולה שהופקו יחד עם התזמורת.
ביוני 1962 הפיק בנט קונצרט מקודם ובעל תמיכה של חברת התקליטים קולומביה רקורדס בקרנגי הול שבניו יורק. הוא אירח שם כמה אמני הג'אז, כמו אל קון (אנ'), קני בורל, קנדידו קמרו (אנ') ושלישיית ראלף שארון. זו הייתה הפעם הראשונה שבעלי הקרנגי הול העלו מופע של אמן פופ־ג'אז, למעט הופעתה של ג'ודי גרלנד בשנה לפני כן.[35] המופע כלל ארבעים וארבעה שירים, ביניהם נמנים "I've Got the World on a String" ו-"The Best Is Yet to Come". הצלחתו המסחרית הייתה גבוהה מאוד, ובזכותו התבסס המוניטין הרחב של בנט כזמר ג'אז פופולרי עוד יותר.[36] הקונצרט הוקלט ויצא לאור ב-23 ביולי 1962 בפורמט אלבום הופעה בשם Tony Bennett at Carnegie Hall. במקביל הופיע בנט בטלוויזיה, ובאוקטובר אותה השנה אף הופיע בפרק הראשון בהנחיית ג'וני קרסון של "The Tonight Show".[37]
כמו כן, בשנת 1962 יצא לאור הסינגל "I Left My Heart in San Francisco". תחילה הוא הוצע לזמרת אופרה ששמה אינו ידוע, אולם לבסוף הקליטו בנט לפניה ופרסם את גרסתו.[38] הוא בילה כשנה במצעדי הסינגלים השונים ברחבי העולם והגדיל את חשיפתו של בנט לקהל האירופאי, חרף הגעתו למקום ה-19 במצעד הבילבורד הוט 100 האמריקאי.[36] האלבום I Left My Heart in San Francisco, בו נכלל השיר, הגיע למקומות ה-17 וה-13 בבילבורד 200 ובמצעד האלבומים הבריטי בהתאמה. כמו השיר גם הוא קיבל תואר זהב מאיגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי על נתוני המכירות שלו. בנוסף, זכה הסינגל "I Left My Heart in San Francisco" בפרס גראמי עבור הקלטת השנה ועבור ביצוע הפופ הווקאלי הטוב ביותר לגבר. בשנת 2001 הוא אף דורג במקום ה-23 ברשימת "השירים המשמעותיים ביותר מבחינה היסטורית של המאה ה-20" (שירי המאה (אנ')), שפורסמה על ידי הקרן הלאומית לאמנויות ואיגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי.
אלבומו הבא של בנט, I Wanna Be Around... (1963) הגיע למקום ה-26 בבילבורד 200, והרצועות "I Wanna Be Around..." ו-"The Good Life" הגיעו לעשרים השירים הפותחים בבילבורד הוט 100. השני מביניהם אף דורג במקום השביעי במצעד השירים העכשוויים למבוגרים ובמקום ה-27 במצעד הסינגלים הבריטי. הוא נמכר בכ-500,000 עותקים ברחבי ארצות הברית, ועל נתוני מכירות אלה הוענק לו תואר זהב על ידי איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי.[39][40] לימים נכלל השיר בארבעת האלבומים המצליחים ביותר של בנט, דוגמת MTV Unplugged (1993) ו-Duets: An American Classic (2006).
|
טוני בנט הוא הזמר הטוב ביותר בתעשיית המוזיקה. הוא ממלא אותי ברגש בכל פעם מחדש כשאני צופה בו. הוא מסוג הזמרים שמעביר את המסר של המלחין והכותב בצורה כה נהדרת ומלאת רגש. |
| פרנק סינטרה בריאיון למגזין "Life", 1965.[25] |
עם עלייתם של הביטלס בעקבות הוצאת האלבום "A Hard Day's Night" ותחילת עידן "הפלישה הבריטית" בשנת 1964 התרחשה נקודת מפנה במוזיקת המיינסטרים המקובלת. לא עוד שירי פופ וסטנדרטי ג'אז. את מקומם תפסו שירי הרוק, כמו "I Want to Hold Your Hand" ו-"Yesterday". החל מתקופה זו התדרדרה הפופולריות לה זכה בנט כאמן מוביל בסוגת הג'אז, אם-כי במהלכה הוציא לאור כמה אלבומים ושירים שזכו להצלחה מסחרית מסוימת: השיר האחרון שלו שהגיע ל-40 השירים הפותחים של הבילבורד הוט 100 הוא "If I Ruled the World", שדורג במקום ה-34 ונכלל ב-If I Ruled the World: Songs for the Jet Set.[41] בשנת 1966 שיחק בסרט "The Oscar" בניסיון לבצר את המוניטין שלו. הניסיון לא צלח במיוחד ומבקרי הקולנוע כינו את כישרון המשחק שלו כ"בינוני".[42]
בשנת 1965 התפטר ראלף שרון מתפקידו כמנהל המוזיקלי של בנט.[33] מנכ"ל חברת התקליטים קולומביה רקורדס, קלייב דייוויס, ראה את נתוני המכירות של אלבומיו יורדות בהתמדה. לכן, הציע לו להקליט באלבומו החדש חומרים עכשוויים, שזכו כבר להצלחה מסחרית בשווקים הבין–לאומיים. לטענתו של דייוויס, הרפרטואר של בנט היה מיושן, ולא פנה לקהל הצעיר החדש.[43] באותה תקופה פנתה חברת התקליטים לרבים מן האומנים החתומים בה, דוגמת לנה הורן וברברה סטרייסנד, במטרה לשנות את סוגם המוזיקלי המועדף.[14] חלק מהמוזיקאים ראו בהצעה הזדמנות להשתלב ברוח העכשווית של מוזיקת המיינסטרים, כמו פגי לי, אולם בנט חשד במניעי ההצעה של קולומביה רקורדס. ”לאחר שחברת התקליטים פנתה אליי ניסיתי לבחור כמה שירי רוק עכשוויים שיכולתי לסבול. זאת אומרת שרוב השירים שהאזנתי להם עוררו בי בחילה” – כתב באוטוביוגרפיה שלו.[44] בעצת חברת התקליטים יצא לאור האלבום Tony Sings the Great Hits of Today!, שכלל את "MacArthur Park" של ריצ'רד האריס ו-"Something" של הביטלס. שתי הרצועות זכו להצלחה בין–לאומית באותה התקופה,[45] ועל-כן ציפו מנהלי חברת התקליטים מ-"Tony Sings the Great Hits of Today!" להפוך לאלבום מצליח מאוד של בנט.[46] הציפיות של חברת התקליטים היו לשווא, והאלבום הגיע למקום ה-144 בלבד בבילבורד 200.
בין השנים 1971–1972 הוציא בנט לאור את אלבומי האולפן Love Story, Summer of '42 ו-With Love שהגיעו למקום ה-67, ה-182 וה-167 בבילבורד 200 בהתאמה. אולם המשיך ונצר במוחו את מורת רוחו כשהתבקש על ידי קולומביה רקורדס לייצר חומר עכשווי. הוא אף השווה את הבקשה הזו לאמו, שהתבקשה מכמה מלקחותיה שחיו מהיד אל הפה לתפור עבורם שמלה "זולה".[47] על רקע הסכסוך בינו לבין קולומביה רקורדס החליט בנט לעזוב אותה ולעבור לחברת ורב רקורדס. לאחר מכן עבר לתקופה ללונדון, שם הנחה תוכנית טלוויזיה בשם "Tony Bennett at the Talk of the Town".[48] יחד עם חברת התקליטים החדשה שלו ניסה עוד כמה סוגות מוזיקליות שונות, כולל עוד כמה יצירות של הביטלס, אך המשיך להיכשל בשווקים הבין־לאומיים מבחינה מסחרית. כעבור כמה שנים פקע החוזה בינו לבין ורב רקורדס, והוא נותר במשך כמה חודשים ללא ליווי של חברת תקליטים.[14][49]
בעקבות כך הקים בנט חברת תקליטים משלו בשם "אימפרוב רקורדס". הוא הקליט את השיר "What is This Thing Called Love?", והוציא שני אלבומי אולפן לאור עם ביל אוונס, The Tony Bennett/Bill Evans Album (1975) ו-Together Again (1977). אך לחברה שהקים לא היה הסכם עם חברת תקליטים גדולה שתממן את הוצאותיה, ולכן עד שנת 1977 פשטה את הרגל.[50]
כששנות ה-70 קרבו לסיומן לא היה לבנט חברת תקליטים, מנהל מוזיקלי וקונצרטים שהזמינו אותו מחוץ ללאס וגאס. הוא פיתח התמכרות לסמים, הונו ירד באופן משמעותי, ושירות הכנסות הפנים של ארצות הברית ניסה להוציא צווים משפטיים נגד בנט, כיוון שלא שילם את חובותיו.[26][50]
בשנת 1979 לקח בנט מנת יתר של קוקאין, שכמעט גרמה למותו. לאחר מכן התקשר לבניו, דני ודיי, וציין כי הוא מרגיש אבוד הן בחייו האישיים והן בקריירה המקצועית שלו כזמר ג'אז. הוא הוסיף וטען כי קהל היעד הקבוע שלו כבר לא מעוניין להאזין למוזיקה ביצירתו.[26]
גם דני בנט, בדומה לאביו, הגיע לנקודת שפל בקריירת המוזיקה שלו. להקתו, שהוקמה יחד עם אחיו דיי בשם "Quacky Duck and His Barnyard Friends", הגיעה למיצוי מבחינה מסחרית. מגבלותיו הווקאליות של דני הורגשו באלבום האחרון של הלהקה, אך הוא התגלה כאיש עסקים מצליח. לעומת זאת, לאביו, היה כישרון מוזיקלי אדיר, אולם לא היה לו ידע פיננסי לתכנן ולכלכל את הקריירה המוזיקלית שלו. לכן, הפך דני למנהל המוזיקלי של אביו.[50] הוא השתלט על ההוצאות הכספיות של אביו, החזיר אותו לניו יורק, והחל לארגן לו הופעות קבועות בקולג'ים ובתיאטראות קטנים כדי לגמול אותו מהתמכרותו לסמים. לאחר מאמץ מסוים הנהיג דני תוכנית פיננסית חדשה ומוצלחת בה יוחזרו כל החובות של בנט לשירותי המס של ארצות הברית. עד שנת 1986 הוחתם בנט מחדש בקולומביה רקורדס, הפעם עם שליטה על תוכני היצירות שהוא מוציא לאור. לאחר מכן הוציא את האלבום "The Art of Excellence", שהגיע למקום ה-160 בבילבורד 200 – האלבום הראשון של בנט שנכנס למצעד מאז 1972.[51]
"Life in a Looking Glass" שהיה שיר הנושא של סרט הקולנוע "סיפור חיים" בוצע על ידי בנט וקיבל מועמדות לפרס אוסקר בקטגוריית "השיר המקורי הטוב ביותר".[52]
.jpg)
דני, בנו של ובנט ומנהלו המוזיקלי, סבר כי המוזיקה של אביו יכולה לקבל אהדה רבה מהקהל הצעיר יותר, שטרם נחשף לשיריו.[53] אף שינוי במראה הפורמלי של בנט, בסגנון השירה, בליווי המוזיקלי (שלישיית ראלף או תזמורת) או בבחירת השיר (בדרך כלל שירים שהוכללו בספר השירים האמריקאי הגדול) לא היו נחוצים כדי לחשוף אותו לקהל צעיר יותר. דני החל להזמין את אביו להתארח בתוכנית "Late Night" של דייוויד לטרמן – תוכנית שכוונה לבני הנוער. לאחר מכן הופיע בנט גם ב-"Late Night" של קונאן או'בריאן, "The Simpsons", "Muppets Tonight" ובתוכניות MTV שונות. בשנת 1993 ניגן בנט בסדרת קונצרטים שאורגנו על ידי תחנות הרדיו של הרוק האלטרנטיבי ברחבי ארצות הברית. התוכנית של דני עבדה; בנט אף סיפר לימים כי השוני והייחודיות שלו בנוף המוזיקלי של בני הנוער באותה התקופה גרמו לו להצלחה.[26]
בשנת 1990 הוציא לאור את האלבום Astoria: Portrait of the Artist, ששמו שאוב מהשכונה בה גדל אסטוריה. באלבום זה סיפר בנט על ילדותו ועל תהליך ההתבגרות שלו כנער ממוצא איטלקי המתגורר בארצות הברית. שני אלבומיו הבאים, Perfectly Frank (1992) ו-Steppin' Out (1993) היו מחוות לפרנק סינטרה ופרד אסטר בהתאמה. שניהם קיבלו תואר זהב מאיגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי וזכו בפרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר – פרס הגראמי הראשון בו זכה בנט מאז 1962. הם ביססו את עוצמותיו של בנט כאחד מזמרי הג'אז המוכרים ביותר בארצות הברית ומחוצה לה.[53]
כשבנט הופיע בפרסי הווידאו קליפים של MTV לצד אמנים כמו רד הוט צ'ילי פפרז ופלייבור פלייב, וכשהווידאו קליפ שלו ל-"Steppin' Out with My Baby" זכה לשידור ב-MTV[53] נראה שבנט הצליח להתגבר על פער הגילים בינו לבין קהל היעד שלו. הניו יורק טיימס טען שבנט הרס לגמרי את פערי הדורות בינו לבין המאזינים שלו.[54]
בשנת 1994 הגיע הקהל החדש של בנט להופעתו ב-MTV Unplugged. במהלך השידור עלו לבמה מספר אמנים ששרו לצד בנט, כמו אלביס קוסטלו וקיי די לאנג. אלבום ההופעה MTV Unplugged קיבל תואר פלטינה מאיגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי, ואף זכה בפרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר ולאלבום השנה.[55]
מאז חזרתו לעולם המיינסטרים עלתה הכנסתו הכספית עד מאוד. עד 1990 עמד שווי נכסיו בין 15 ל-20 מיליון דולר. על-אף גילו המופלג לעולם לא עלתה במוחו מחשבה לפרוש מקריירת המוזיקה שלו. הוא טען כי אמן אמיתי ימשיך בעבודת חייו עד מותו, בדיוק כמו פבלו פיקאסו, ג'ק בני ופרד אסטר. בנט המשיך להופיע מול קהלו ברחבי העולם. בממוצע ערך מאה קונצרטים בשנה עד שלהי שנות ה-90. הוא מקפיד לעיתים קרובות לבצע שיר אחד (בדרך כלל את "Fly Me to the Moon") ללא מיקרופון או הגברה, כדי להפגין את יכולותיו הווקאליות שנותרו לו גם בגילו המופלג.[56][57][58] תוכנית בהנחייתו בשם "Tony Bennett's Wonderful World: Live From San Francisco" הפכה לספיישל טלוויזיוני קבוע של PBS. בנט הגה את רעיון הסדרה "Live by Request" של A&E עליה זכה בפרס אמי, ואף כיכב בה כשחקן ראשי.[50] מעבר להופעותיו בטלוויזיה ערך מדי פעם הופעת קמע בסרטי קולנוע כמו "בואו נדבר על זה" ו"ברוס הגדול מכולם".
בשנת 1998 עלה על בימת פסטיבל גלסטונברי ביומו האחרון.[59] כל רשימת השירים הורכבה מסינגלים על מזג האוויר. באותה שנה פרסם את האוטוביוגרפיה הרשמית שלו, "The Good Life: The Autobiography of Tony Bennett". סדרת האלבומים שבאה לאחר מכן, Tony Bennett: The Playground, Bennett Sings Ellington: Hot & Cool, Playin' with My Friends: Bennett Sings the Blues ו-A Wonderful World, התבססה על דואטים או שירי בלוז וג'אז משל דיוק אלינגטון, בילי הולידיי ולואי ארמסטרונג. כל האלבומים קיבלו ביקורות חיוביות מצד מבקרי המוזיקה ושלושת האחרונים אף זכו בפרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר, והצטרפו לסך כל אחת עשרה זכיותיו של בנט בפרס.
על תרומתו לתעשיית המוזיקה קיבל בנט כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד ברחוב ויין 1560. בשנת 1997 נכנס להיכל התהילה של הביג בנד והג'אז, ובשנים 2001–2002 קיבל שני פרסים למפעל חיים אחד מהאקדמיה הלאומית לאמנויות ומדעי ההקלטה כפרס גראמי והשני מהאגודה האמריקאית למלחינים, מחברים ומוציאים לאור.[60] בשנת 2002 כלל מגזין "Q" את בנט ברשימת "50 האמנים שתצטרך לשמוע לפני שתמות".[61] ב-4 בדצמבר 2005 זכה בפרס מרכז קנדי. מאוחר יותר הופק רביו מוזיקלי לשיריו בשם "I Left My Heart: A Salute to the Music of Tony Bennett". בין השירים שבוצעו ניתן למנות את "I Left My Heart in San Francisco" ו-"Because of You".[62] בשנה שלאחר מכן נכנס להיכל התהילה של המוזיקה בלונג איילנד.[63]
בזמנו הפנוי מרבה בנט לתרום למטרות צדקה. הוא אף כונה "Tony Benefit".[64] באפריל 2002 הצטרף למייקל ג'קסון, לכריס טאקר ולנשיא ביל קלינטון במסע גיוס הכספים עבור הוועדה הדמוקרטית הלאומית בתיאטרון אפולו שבניו יורק.[65] הוא הקליט תשדירי שירות ציבורי עבור ארגון השירות האזרחי.[66]
דני המשיך לנהל את חייו הציבוריים של בנט. בן נוסף של בנט, דיי, הוא מפיק מוזיקלי שעבד על מספר פרויקטים של אביו, ואף פתח את אולפני "בנט" באינגלווד שבניו ג'רזי. הוא נסגר עקב הורדת התקציבים שקיבל מחברות התקליטים הגדולות. בתו הצעירה של בנט, אנטוניה, המשיכה בדרכו והפכה לזמרת ג'אז.
באוגוסט 2006 מלאו לבנט שמונים שנים. Duets: An American Classic יצא בהמשך השנה והגיע למקום השלישי בבילבורד 200, עם נתוני מכירות העומדים על 202,000 עותקים בשבוע הראשון לצאתו.[67] זהו האלבום של בנט שהגיע למקום הגבוה ביותר במצעד. כמו כן, בשנת 2007 הוא זכה בפרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר. כדי לקדמו ערך בנט מספר קונצרטים ברחבי המדינה: הופעה שזכתה לשבחים מפי מבקרי המוזיקה התרחשה בתחנת הרדיו WLTW-FM; בוצע קונצרט עם כריסטינה אגילרה ומערכון קומי עם אלק בולדווין ב"סאטרדיי נייט לייב"; בחג ההודיה ביים רוב מרשל את הספיישל הטלוויזיוני Tony Bennett: An American Classic ב-NBC, שעתיד לזכות בפרס אמי; בנט הופיע כשופט אורח בעונה השישית של "אמריקן איידול". הוא קיבל את הפרס ההומניטרי של נציבות האו"ם לפליטים.
בשנת 2008 ביצע בנט פעמיים את "New York State of Mind" עם בילי ג'ואל בקונצרטים האחרונים שלו באצטדיון שיי. באוקטובר של אותה שנה הוציא את האלבום A Swingin' Christmas, אלבום חג המולד השלישי שלו, שהגיע למקום הראשון במצעד אלבומי הג'אז של הבילבורד. בכנס ב-2009 של התערוכה הטכנולוגית של אפל ביצע בנט את "The Best Is Yet to Come" ו-"I Left My Heart In San Francisco", ומאוחר יותר התקיימה הופעת הבכורה שלו בפסטיבל הג'אז של ניו אורלינס.[68][69][70] בפברואר 2010 נמנה בנט בין שבעים האמנים ששרו את "We Are the World 25 for Haiti", תקליט צדקה למען סיוע ברעידת האדמה בהאיטי.[71] באוקטובר ביצע את "America the Beautiful" בעצרת להשבת שפיות בוושינגטון די. סי..
בספטמבר 2011 התבטא נגד מדיניות החוץ של ממשל ג'ורג' ווקר בוש, וכינה את פעולותיו הצבאיות במזרח התיכון כגורם המרכזי לפיגועי 11 בספטמבר.[72] הוא אף טען שבוש הצהיר בפניו כי הוא חש שהפלישה לעיראק הייתה טעות מרה בקריירה הפוליטית שלו.[73] בנט הבהיר את עמדתו בהצהרה לכלי התקשורת וכתב: ”אין תירוץ שמטרפד את הטרור ואת הרצח של כמעט 3,000 קורבנות חפים מפשע. הזוועות שראיתי בחיי, החל מהקרב על הבליטה וכלה ברצח מרטין לותר קינג, הפכו אותי להומניסט ופציפיסט לתמיד. הן חיזקו את האמונה שלי, על פיה אלימות גוררת אחריה אלימות ומלחמה היא הצורה הגרועה ביותר לפתרון סכסוכים”.[74]
באותו החודש פרסם את Duets II, אלבום המשך ל-Duets: An American Classic, לרגל חגיגות יום הולדתו ה-85. נכללו בו שבעה עשר דואטים של בנט עם אמנים שונים, דוגמת איימי ויינהאוס, ליידי גאגא, אריתה פרנקלין, וילי נלסון, נטלי קול ומריה קארי.[75] את הרצועה ה-16 של האלבום, "It Had to Be You" עם קארי אנדרווד, ביצע בפרק הראשון של העונה השנייה של "שוטרים בדם".[76] "Body and Soul" נחשב להקלטה האחרונה של ויינהאוס לפני מותה.[77] הוא הגיע למקום ה-87 בבילבורד הוט 100.[78] בנוסף, הסינגל הצליח באירופה, שם נכנס לחמישה עשר השירים הפותחים של מצעדי הפזמונים בהולנד, איטליה, פלנדריה וספרד. Duets II רשם את הפעם הראשונה בה כבש בנט את פסגת הבילבורד 200 – האמן המבוגר ביותר שעושה זאת.[79] לכבוד זה הוכן דגם אוזניות מיוחד בשם "TBSE1" על ידי חברת "קוס".[80] בנובמבר הוציאה חברת קולומביה רקורדס את Tony Bennett – The Complete Collection – ערכה הכוללת שבעים ושלושה תקליטורים ושלושה DVD. הופצו מתוכם אלבומים שלא פורסמו בפורמטים האלו ושירים שנגנזו.[81][82] בדצמבר אותה שנה הופיע ב-"Royal Variety Performance" שבסלפורד, בנוכחות אן, הנסיכה המלכותית.[83]
בעקבות מותן של ויינהאוס וויטני יוסטון החל בנט להצהיר בפומבי על תמיכתו המלאה בלגליזציה של סמים קלים.[84] באוקטובר 2012 הוציא את האלבום Viva Duets, אוסף דואטים עם אמנים לטיניים, כמו צ'איאן, טליה, כריסטינה אגילרה וגלוריה אסטפן.[85] לרגל זכייתה של קבוצת הבייסבול סן פרנסיסקו ג'איינטס בוורלד סיריס ביצע את "I Left My Heart in San Francisco" מול למעלה מ-100,000 צופים.[86] לקראת סוף השנה פרסם אוטוביוגרפיה נוספת בשם "Life is a Gift: The Zen of Bennett" וסרט תיעודי שהופק על ידי בנו.[87]
.jpg)
בספטמבר 2014 הופיע יחד עם רביעיית הג'אז שלו לראשונה בישראל, בהיכל התרבות שבתל אביב-יפו. ערב קודם לכן הופיע בפארק הירקון יחד עם ליידי גאגא במסגרת סיבוב ההופעות שלה, "ArtRave: The Artpop Ball".[88] כמה ימים לאחר מכן פורסם האלבום המשותף של גאגא ושל בנט, Cheek to Cheek, שנכנס לראשונה למצעד הבילבורד 200 במקום הראשון, ושבר את שיאו הקודם.[89] על הישג זה קיבל הכרה רשמית מגינס שיאי עולם עבור "האדם המבוגר ביותר שהגיע למקום הראשון במצעד האלבומים האמריקאי".[90] בדצמבר 2014 יצאו השניים לסיבוב הופעות בשם "Cheek to Cheek Tour".[91] ב-25 בספטמבר 2015 הוציא אלבום אולפן חדש בשם The Silver Lining: The Songs of Jerome Kern. כל רצועותיו הולחנו על ידי ג'רום קרן ולוו למנגינת פסנתר משל ביל צ'ארלפ.[92]
ב-19 באוגוסט 2016, זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-90, נבנה לכבודו פסל בדמותו בגובה שמונה מטרים מול מלון פיירמונט שבסן פרנסיסקו. בטקס החניכה של הפסל, בו נכחו הסנאטורית ננסי פלוסי וכמה מראשי עיריית סן פרנסיסקו לדורותיהם, שר בנט את "I Left My Heart in San Francisco". ב-24 וב-30 בנובמבר הופיע במצעד חג ההודיה של מייסיס ובמרכז רוקפלר בהתאמה. ב-16 בדצמבר פורסם אלבום ההופעה Tony Bennett Celebrates 90. בספטמבר 2018 הקליט מחדש את "Fascinating Rhythm". בנט הקליט אותו לראשונה ב-1949. בכך שבר שיא גינס עבור "טווח הזמן הארוך ביותר בין הקלטת שיר לבין ההוצאה החוזרת של אותו השיר על ידי אותו האמן" (68 שנים ו-342 ימים).[93] הוא נכלל באלבומם המשותף של בנט ושל דיאנה קרול, Love Is Here to Stay.
ב-12 באוגוסט 2021, שבוע לאחר יום הולדתו ה-95, הודיע בנט על פרישתו מהופעות חיות. בנו דני הצהיר כי על-אף שאביו נותר זמר מוכשר, גילו המופלג ומצבו הבריאותי לא מאפשר לו להמשיך להופיע מול קהל. אלבומו האחרון, Love for Sale, פרויקט משותף נוסף שלו עם גאגא, יצא ב-30 בספטמבר אותה שנה.[94][95] הוא הגיע לשיאו במקום השמיני בבילבורד 200, וזכה לביקורות חיוביות מפי מבקרי המוזיקה. כשכתב למגזין "The Guardian" טען אלכסיס פטרידיס כי הביצועים הווקאליים של בנט נשארו נהדרים למרות גילו ומצבו הבריאותי.[96] עם הוצאת "Love for Sale" שבר שיא גינס נוסף עבור "האדם המבוגר ביותר שפרסם יצירות מוזיקליות חדשות" (95 שנים ו-60 יום).[97] הופעתו האחרונה של בנט נערכה ב-16 בדצמבר ב-MTV Unplugged.[98][99] סרט תיעודי המסקר את יצירת שני אלבומיהם המשותפים בשם "The Lady and the Legend" עתיד היה להתפרסם בפרמאונט+ ב-2022.[100]
מעבר לקריירה המוזיקלית שלו זכה בנט להצלחה גם כצייר. הוא לא השתמש בשם הבמה שלו אלא בשמו האמיתי, אנתוני בנדטו או רק בנדטו.[101] הוא צייר מדי יום את הנופים מחלונות המלון שלו בזמן סיבובי הופעות שונים.[102] עבודותיו הוצגו בגלריות רבות ברחבי העולם. הוא הוכתר לאמן הרשמי של הדרבי של קנטקי בשנת 2001, והוזמן על ידי האומות המאוחדות להכין שני פורטרטים לרגל יום הולדתו ה-50.[102] "Homage to Hockney", שהוכן כמחווה עבור חברו דייוויד הוקני, מוצג בקביעות במכון באטלר לאמנות בינגסטאון שבאוהיו.[101] "Boy on Sailboat, Sydney Bay" נמצא באוסף הקבוע של מועדון האמנויות הלאומי בפארק גראמרסי בניו יורק ובמוזיאון סמית'סוניאן לאמנות אמריקאית בוושינגטון די. סי.. הציורים והרישומים שלו הופיעו ב-"ARTnews" ובמגזינים אחרים, ואף נמכרו בסכום של עד 80,000 דולרים ליחידה.[50] רבות מיצירותיו פורסמו בספר האמנות "Tony Bennett: What My Heart Has Seen" ב-1996. בשנת 2007 הפך ספר נוסף הכולל את יצירותיו בשם "Tony Bennett in the Studio: A Life of Art & Music" לרב-מכר.[28]
בשנת 2010 הדגיש בנט את משנתו המוזיקלית:
אני לא הופך את המוזיקה שלי לעכשווית בגלל חברות תקליטים גדולות. איני עוקב אחר המיינסטרים. שיר שכתוב רע לעולם לא יבוצע על ידי. בשנות ה-20 וה-30 החלו כותבים כמו קול פורטר וג'וני מרסר לחבר שירים נפלאים. אלה קלאסיקות, שלצערי לא מקבלות את היחס הראוי להן.
— [103]
הסגנון הבסיסי של בנט השתנה מעט במרוצת השנים, אם-כי מבקרי המוזיקה חשים כי יכולותיו הווקאליות התגלו במלוא תפארתן דווקא כשהזדקן. הוא שולט בכל תתי-הז'אנר של הג'אז, החל מבלדות אינטימיות ומרגשות וכלה בשירי סווינג מרקידים. עד תחילת שנות ה-20 של המאה ה-21 המשיך בנט להופיע מול קהל באופן תכוף. החוסן והעקשנות שלו לדבוק בז'אנר הג'אז המסורתי, כמעט ללא שינויים הפכו אותו לסנסציה בתעשיית הבידור המודרנית. בנט גילם את דמותו במספר סרטים, דוגמת "בואו נדבר על זה" ו"ברוס הגדול מכולם". הוא מכר כחמישים מיליון תקליטים ברחבי העולם, נכנס להיכל התהילה של הביג בנד והג'אז, פרסם אוטוביוגרפיה בשם "The Good Life: The Autobiography of Tony Bennett" וקיבל פרס מפעל חיים מהאגודה האמריקאית למלחינים, מחברים ומוציאים לאור.[104]
בנט מרבה בשיריו להאדיר את נושא האהבה על כל גווניו. הוא שר פעמים רבות על בגידה, רומנטיקה, חיזור ומגע אינטימי בין גבר לאשה. הסינגל המוביל מתוך אלבום הבכורה שלו, "Because of You", תיאר כיצד בת־זוגו גרמה לסוף מערכת היחסים ביניהם.[105] שמו של אלבום האולפן ה-45 שלו, Here's to the Ladies, מאדיר את המין הנשי כסמל ליופי ולהוד. נושא נוסף שמועלה רבות בשיריו של בנט הוא בדידות. עם זאת, על-אף המשמעות השלילית של המונח, הרצועות שעוסקות בו בדרך כלל קצביות ועליזות.
ב-12 בפברואר 1952 התחתן בנט עם פטרישיה ביץ', אז סטודנטית למוזיקה וחובבת ג'אז, אותה פגש במהלך הופעתו שנה קודם לכן במועדון לילה בקליבלנד.[106] אלפיים מעריצות לבושות בבגדים שחורים התאספו מחוץ לקתדרלת פטריק הקדוש שבמנהטן, בו נערך טקס הנישואין, במטרה לדמות מנהגי אבלות.[107] לשניים נולדו שני בנים: ד'אנדראה (דני, 1954) ודיגל (דיי, 1955).[108] בשנת 1965 החלו בתהליכי גירושין, כיוון שבנט כמעט ולא נכח בביתן המשותף, לטענת ביץ', שהסתיימו ב-1971.
לימים נודע כי בנט בגד בביץ' עם השחקנית סנדרה גראנט, אותה הכיר בזמן צילומים לטקס פרסי האוסקר ב-1965.[109] הם חיו יחד כזוג מספר שנים וב-29 בדצמבר 1971 נישאו בטקס סודי בניו יורק. נולדו להם שתי בנות: ג'ואנה (1970) ואנתוניה (1974).[110] לבסוף, בשנת 1983 נפרדו השניים.[111]
בשלהי שנות ה-80 נכנס למערכת יחסים רומנטית ארוכת שנים עם סוזן קרואו, מורה בדימוס בניו יורק.[112] היא נולדה ב-9 בספטמבר 1966 – צעירה בארבעים שנים מבנט. אמה אף הצטלמה עם בנט כשהייתה בהריון איתה.[113] קרואו הייתה יושבת ראש מועדון המעריצים של בנט באזור מפרץ סן פרנסיסקו.
יחד הקימו את "Exploring the Arts", ארגון צדקה המוקדש לקידום ותמיכה בחינוך לאמנויות. בד בבד הקימו את בית הספר לאמנויות על שם פרנק סינטרה, חברו של בנט, בקווינס. ב-21 ביוני 2007 נישא לקרואו בטקס נישואין פרטי בניו יורק, בנוכחותו של מושל ניו יורק מריו קואומו.[114]
בפברואר 2021 דווח ב-AARP כי בנט אובחן כחולה במחלת אלצהיימר בשנת 2016. למרות זאת, המשיך להופיע ולהקליט מוזיקה חדשה עד לפרוץ מגפת הקורונה. רופאיו הפרטיים סבורים כי תרגולי השירה הקבועים שלו מנעו את התסמינים הקשים של המחלה כמו חוסר התמצאות, דיכאון וניתוק כללי. הקלטותיו ל-Love for Sale נערכו בין השנים 2018–2020, כיוון שברוב המקרים בנט נעדר מימי ההקלטה בעקבות חולי פתאומי שנחל.[115] בהכרזה על פרישתו באוגוסט 2021 מעולם המוזיקה הצהיר בנו כי מחלת אלצהיימר משפיעה בעיקר על הזיכרון לטווח הקצר.[94]
ערך מורחב – דיסקוגרפיה של טוני בנטבנט פרסם יותר מ-60 אלבומים במהלך הקריירה שלו, כמעט כולם בהוצאת קולומביה רקורדס. האלבומים הנמכרים ביותר שלו בארצות הברית היו I Left My Heart in San Francisco, MTV Unplugged ו-Duets: An American Classic. שלושתם זכו למעמד פלטינה על למעלה ממיליון עותקים שנמכרו ברחבי המדינה.
בנט זכה בעשרים פרסי גראמי, כולל זה עבור מפעל חיים. השנים המוצגות ברשימה מייצגות את השנה בה התקבל הפרס, ולא את השנה שבה פורסמה ההקלטה.[118]
אתר האינטרנט הרשמי של טוני בנט (באנגלית)
טוני בנט, ברשת החברתית פייסבוק
טוני בנט, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
טוני בנט, ברשת החברתית אינסטגרם.svg){kind=icon}
טוני בנט, סרטונים בערוץ היוטיוב
טוני בנט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
טוני בנט, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
טוני בנט, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
טוני בנט, באתר ספוטיפיי
טוני בנט, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
טוני בנט, באתר Last.fm (באנגלית)
טוני בנט, באתר AllMusic (באנגלית).svg){kind=logo}
טוני בנט, באתר MusicBrainz (באנגלית)
טוני בנט, באתר דיזר
טוני בנט, באתר Discogs (באנגלית)
טוני בנט, באתר Songkick (באנגלית)
טוני בנט, באתר בילבורד (באנגלית)
טוני בנט, באתר טיידל (באנגלית)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
