המאבקים המשותפים בתנועת ההשכלה ובציונות החלישו את העימות בין מתנגדים (הליטאים) לחסידים, והשם "ליטאים" נעשה רווח כתחליף. במאה העשרים, בייחוד לאחר מלחמת העולם השנייה והחורבן של השואה, כל החרדים הלא-חסידיים התגבשו סביב עולם הישיבות. בכללם היו רבים מאוד שלא היו ממוצא ליטאי-"מתנגדי", כמו אורתודוקסים מהונגריה וכן נאו-אורתודוקסים מגרמניה. כך התקבע המונח "ליטאים" במשמעותו הנוכחית.
Remove ads
כתב פלסתר חסידי מאוחר (1867) נגד רבה המנוח של פלוצק, אריה לייב רקובסקי, שנודע כמתנגד; קישור מוקדם בין התנגדות למונח "ליטוואק"[2].
למרחב הגדול של ליטא ההיסטורית הצליחה החסידות לחדור רק באופן מוגבל במאה ה-18, תוך היתקלות בהתנגדות עזה בהנהגת הגר"א, על רקע השינויים שהנהיגה בנוסח התפילה, מנהגיה החדשים והשקפה שנתפשה ככפרנית על ידי מתנגדיה. עם זאת, מספר חצרות כמו חסידות חב"ד וחסידות קרלין צמחו במרחב הליטאי.
הן מתוך הפולמוס עם החסידים והן בעקבות הצורך להתמודד עם כלל אתגרי התקופה, פיתחו המתנגדים הליטאים השקפה שייחסה חשיבות עליונה ללימוד התורה. השקפה זו גובשה בספר "נפש החיים" שכתב רבי חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א, שהקים ב-1802 את הישיבה הליטאית הראשונה, ישיבת וולוז'ין. בהמשך הוקמו ישיבות נוספות ובהן ישיבות קלם, סלובודקה, טלז, ופוניבז'. חלקן הוקמו בקרב קהילות גדולות דוגמת גרודנו, בריסק, ברנוביץ', סלוצק ומינסק; אחרות הוקמו בעיירות קטנות דוגמת מיר, קלצק, טלז וקלם. מעמדו של ראש הישיבה במוסדות האלה כמנהיג כריזמטי היווה מעין בבואה לדמותו של האדמו"ר החסידי (במקביל, אימצו גם החסידים את מוסד הישיבה).
תגובה נוספת של המתנגדים הייתה תנועת המוסר שהקים רבי ישראל מסלנט, שהיוותה חלופה לרוחניות החסידית, תוך דגש על עבודת המידות. שיטת המוסר ובמיוחד הלמדנות נותרו מזוהות עם הליטאים עד ימינו, ומהוות נדבך מרכזי ב"השקפת העולם" הליטאית.
בגליציה ניצחו החסידים במהירות, ובהונגריה הייתה השפעתם חלשה ולא הביאה להתנגדות קיצונית. הלא-חסידים שם, בעיקר בהונגריה, נודעו כ"אשכנזים" כיוון שהתפללו בנוסח אשכנז, לעומת החסידים שהתפללו בנוסח ספרד.
העימות בין החסידים והמתנגדים במזרח אירופה הלך ושכך במהלך המאה ה-19, כשעלה הצורך להתייצב מול ההשכלה, הסוציאליזם, הציונות ותנועות אחרות שאיימו על שני הציבורים. ב-1912 נטלו נציגים משני המחנות חלק בייסוד אגודת ישראל, ובין מלחמות העולם היה החפץ חיים למנהיג מקובל על החרדים המזרח-אירופאים כולם[3], שנזקקו יותר ויותר להתבצרות תרבותית.
לאחר השואה, עם התבססות עולם הישיבות הליטאי והחברה סביבו בישראל, בארצות הברית ובמערב אירופה, נספחו אליהם לא-חסידים רבים, כולל יוצאי ארצות שכלל לא היו בטווח המחלוקת עם החסידים, כמו גרמניה. בימינו החלוקה בין החרדים תלויה פחות בארצות מוצא ויותר בשיוך חברתי ובמוסדות חינוך. כמו כן חלק מן ההבדלים בין החסידים למתנגדים הצטמצמו, כגון הדגשת מעמדם של המנהיגים הרוחניים.
הליטאים בולטים במסירותם ללימוד התורה. על אף שהדימוי של הציבור החרדי הישראלי כולו הוא של ציבור שהגברים בו לומדים תורה ואינם עובדים לפרנסתם, דימוי זה תקף בעיקר לגבי הליטאים, שבקרבם מצוי השיעור הגבוה ביותר של גברים המקדישים את רוב זמנם ללימוד בכולל אברכים.
הגיליון הראשון של עיתון "יתד נאמן" (12 ביולי 1985) לאחר הפילוג מ'המודיע'
היומון "יתד נאמן" הוא כלי התקשורת המרכזי שבו באה לידי ביטוי דעת גדולי הדור הליטאים. עיתון זה הוקם ב-1985 על ידי הרב שך, בטענה שביטאון אגודת ישראל, "המודיע", נשלט בידי חסידי גור והליטאים מקופחים בו. לאחר פטירת הרב שך הוביל העיתון את הקו של הרב אלישיב. אנשי הרב שטיינמן טענו כי העיתון מתעלם מעמדותיו ועמדות הרבנים המזוהים עמו[9]. לאחר פטירתו של הרב אלישיב בשנת 2012, לאחר משא ומתן וניסיונות לפשרה שלא צלחו[10], החל לייצג את הקו של הרב שטיינמן. כמה מבכירי העיתון פוטרו והם הקימו בחסותו של הרב שמואל אוירבך את העיתון "הפלס", הרואה עצמו כמייצג הקו ההשקפתי של הרב שך והרב אלישיב. לאחר פטירת הרב שטיינמן השליטה בעיתון הייתה נתונה לרב גרשון אדלשטיין.
ערך מורחב – המחלוקת בציבור הליטאי
