Loading AI tools
חיל אוויר מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיל האוויר הדרום אפריקאי (באנגלית: South African Air Force – SAAF) הוא הזרוע האווירית של כוחות ההגנה של דרום אפריקה. מפקדת החיל נמצאת בפרטוריה בירת דרום אפריקה. החיל הוקם ב-1 בפברואר 1920. כוחות החיל לקחו חלק במלחמת העולם השנייה ובמלחמת קוריאה. החל משנת 1966 היה מעורב החיל בסיוע לכוחות הקרקע במלחמה בעצימות נמוכה ("מלחמת הגבול") באנגולה, בדרום-מערב אפריקה (כיום נמיביה) וברודזיה. עם התקדמות המלחמה נעשו פעולותיו של החיל תכופות יותר עד לסוף שנות השמונים ובוצעו משימות קרב כנגד כלי טיס של אנגולה כדי להשיג עליונות אווירית. עם סיומה של המלחמה ב-1990, צומצם מספר כלי הטיס שבשירות החיל, עקב קשיים כלכליים וכן עקב סיום הסכסוך עם המדינות השכנות. כיום לחיל האוויר הדרום אפריקאי יש כוח קרבי מוגבל ופעילותו מנותבת למשימות שמירת שלום אזוריות, סיוע באסונות טבע ולמשימות סיור ימיות.
 סמל חיל האוויר הדרום-אפריקאי  | |
| דגל חיל האוויר הדרום-אפריקאי | |
|
Per aspera ad astra[1] Through hardships to the stars | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 דרום אפריקה |
| שיוך |
 כוחות ההגנה של דרום אפריקה |
| סוג | חיל אוויר |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות |
1 בפברואר 1920 – הווה (104 שנים)  |
| מלחמות | מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה, מלחמת הגבול של דרום אפריקה (אנ'), מלחמת האזרחים באנגולה |
| פיקוד | |
| דרגת המפקד | לוטננט גנרל |
 | |
| זרועות | |
|---|---|
 | |
 | |
|
| |
| עיטורים ומבנה פיקודי | |
| עיטורי כוחות ההגנה של דרום אפריקה | |
| דרגות כוחות ההגנה של דרום אפריקה | |
| היסטוריה צבאית | |
| היסטוריה צבאית של דרום אפריקה | |
| היסטוריה של דרום אפריקה |
ערך מורחב – דרום אפריקה במלחמת העולם הראשונהעם שובו מביקור באירופה בשנת 1912, שם נכח כמשקיף בתמרון גדול, הגיש בריגדיר גנרל באיירס (C.F. Beyers), שהיה אז מפקד כוחות ההגנה, דוח לגנרל יאן סמאטס, שהיה אז שר ההגנה. בדוח זה המליץ בחום על שימוש בכלי טיס לצרכים צבאיים. סמאטס הגיע להסדר עם גורמי טייס פרטיים על הקמת בית ספר לטיסה באלכסנדרפונטיין (Alexandersfontein) ליד קימברלי, שהיה ידוע כ"בית הספר המאוחד לטיסה של פטרסון" (Paterson Aviation Syndicate School), ובו יוכשרו טייסים ל"גיס התעופה של דרום אפריקה" (South African Aviation Corps) שהקמתו עמדה אז על הפרק. האימונים החלו ב-1913 וחניכים מצטיינים נשלחו ל"בית הספר המרכזי לטיסה" (Central Flying School) ליד אפבון (Upavon) שבבריטניה (כיום בית הספר המרכזי לטיסה של חיל האוויר המלכותי הבריטי), כדי שימשיכו בהכשרתם. הטייס הדרום אפריקאי הראשון הוכשר ב-2 ביוני 1914.[2]
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פיקוד "כוחות ההגנה של האיחוד" (Union Defence Force), הבין את הצורך הדחוף לסיוע אווירי ו"גיס התעופה של דרום אפריקה" (South African Aviation Corps - SAAC) הוקם ב-29 בינואר 1915.[2] נרכשו מטוסים מסוג "אנרי פרמן (Henri Farman F-27) מצרפת ובמקביל החלה הקמתו של שדה תעופה בוולביס ביי (Walvis Bay – אז מובלעת דרום אפריקאית על חופה של דרום-מערב אפריקה הגרמנית, כיום חלק מנמיביה), לטובת סיוע לכוחות שנלחמו בגרמנים במושבה הגרמנית של דרום מערב אפריקה. ביוני 1915 היה כבר גיס התעופה פרוס בשדה המבצעי הראשון שלו בקריביב (אנ') בדרום-מערב אפריקה הגרמנית ועסק בסיוע לכוחות הקרקע בפיקודו של גנרל לואי בותה, שהיה אז ראש ממשלת דרום אפריקה. גיס התעופה עסק במשימות סיור ופיזור עלונים מקריביב ובהמשך גם מאומארורו (אנ'), שמשם יצאו טייסים למשימות הפצצה מאולתרות (זריקת רימוני יד על ידי הטייסים). ב-9 ביולי 1915 נכנעו הגרמנים במושבה ורוב הטייסים והמטוסים של גיס התעופה נשלחו לבריטניה כדי לסייע במאמץ המלחמתי של האימפריה הבריטית. אף על פי שגיס התעופה נשאר פעיל, הוא התמקד בעיקר באימוני קרקע והטייסים שנשלחו לבריטניה צוותו לטייסת מס' 26 של "גיס התעופה המלכותי" (Royal Flying Corps – RFC ) שב-8 באוקטובר 1915 הפכה לטייסת עצמאית. בנוסף למטוסי הפרמן צוידה הטייסת במטוסי B.E.2 ונשלחה לקניה כדי לסייע במלחמה במזרח אפריקה הגרמנית. הם נחתו במומבסה ב-31 בינואר 1916. הטייסת ביצעה טיסות סיור ובקרה במשך כל המערכה במזרח אפריקה עד פברואר 1918 ואז שבה לבריטניה דרך קייפטאון ב-8 ביולי 1918 ופורקה באותו היום.[3] במקביל לפעילותה של טייסת 26 במזרח אפריקה ולפעילותו של גיס התעופה בדרום מערב אפריקה, הצטרפו טייסים דרום אפריקאים רבים לגיס התעופה המלכותי הבריטי. מספר הדרום אפריקאים ששירתו במסגרת זו הגיע בסופו של דבר לכמעט 3000 איש שמהם נפלו בקרבות 260 איש, בעיקר בקרב על הסום. 46 טייסים הוכתרו כאלופי הפלות.[4][5]
עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה, העניקה ממשלת בריטניה עודפי מטוסים וחלקי חילוף למטוסים כדי שיהוו את הגרעין לחילות האוויר של הדומיניונים שלה. כחלק מתרומה זו, שהייתה ידועה בכינוי המתנה האימפריאלית (Imperial Gift), קיבלה דרום אפריקה 113 מטוסים מהממשלה הבריטית.
ב-1 בפברואר 1920 מונה קולונל פייר ון רינוולד (Pierre van Ryneveld) כמפקד שירות האוויר כשמשימתו הייתה להקים חיל אוויר. מקובל לציין תאריך זה כיום הקמתו של "חיל האוויר הדרום אפריקאי" (South African Air Force – SAAF). בדצמבר 1920 הוטבע דגל דרום אפריקה על המטוסים בפעם הראשונה. רונדל בצבעים כתום, ירוק, אדום וכחול, הוטבע לניסיון על מטוס Avro 504K אך התברר שהצבעים הללו לא מתאימים ורונדל חדש בצבעים ירוק, אדום, לימון, צהוב וכחול, הונהג בדצמבר 1921. ב-1927 הוחלפו צבעי הרונדל לכתום, לבן וכחול. משימתו המבצעית הראשונה של חיל האוויר הדרום אפריקאי הייתה דיכוי הפגנות, כאשר ב-1922 שביתת כורים במכרות הזהב של יוהנסבורג עברה לפסים אלימים ובעקבותיה הוכרז ממשל צבאי. על טייסת מס' 1 הוטל לבצע משימות סיור ולהפציץ ריכוזי מפגינים. הגיחות לסיוע לכוחות המשטרה הסתכמו ב-127 שעות טיסה בין ה-10 עד 15 במרץ והתחלה לא מזהירה זו בהיסטוריה של החיל הובילה לשני טייסים הרוגים, שניים פצועים ולשני מטוסים שהתרסקו ועלו באש.[6] החיל נקרא לדכא מרד נוסף בדרום מערב אפריקה בחודשים מאי-יולי 1922.
ערך מורחב – דרום אפריקה במלחמת העולם השנייהעם פרוץ מלחמת העולם השנייה, לא היו ברשות דרום אפריקה כוחות צי ומפקדת כוחות ההגנה של האיחוד (UDF) ראתה כמשימה ראשונה והחשובה ביותר לאבטח את מימי החופים של דרום אפריקה ובעיקר את נתיבי השייט החשובים שעברו דרך כף התקווה הטובה. כדי לבצע משימות סיור ימיות, גייס חיל האוויר את כל 29 המטוסים של חברת התעופה סאות' אפריקן איירווייז: 18 מטוסי יונקרס Ju 86 לביצוע משימות סיור ימי ו-11 מטוסי יונקרס Ju 52 למשימות תובלה.[7] טיסות הסיור הימיות החלו ב-21 בספטמבר 1939 כשטייסת מס' 16 הטיסה שלושה מטוסי יונקרס Ju 86 מוולביס ביי.[8] ב-1940 הוחלפו מטוסי היונקרס במטוסי אוורו אנסון והוקם "פיקוד החופים" של החיל (SAAF Coastal Command), שתחת פיקודו פעלו 7 טייסות.
את המלחמה סיכמו כוחות חיל האוויר הדרום אפריקאי שנשארו בבית (בשיתוף עם מטוסי חיל האוויר המלכותי וחיל האוויר ההולנדי שהיו מוצבים בדרום אפריקה) בירוט 17 ספינות אויב, בסיוע להצלת 437 ניצולי ספינות טבועות, בתקיפה של 26 מתוך 36 צוללות האויב שפעלו במימי החופים של דרום אפריקה ובביצוע 15,000 טיסות סיור ימיות.[7]
בדצמבר 1939 שלח המשנה למלך שמשל מטעם איטליה באתיופיה, למוסוליני דוח על אי מוכנותם המתמשכת של בעלות הברית במזרח אפריקה. נפילת צרפת ב-1940 עוררה את מוסוליני להצטרף למלחמה לצדה של גרמניה וכתוצאה מכך, הועברו כוחות של חיל האוויר האיטלקי לאתיופיה הכבושה כדי לבצע תקיפות על כוחות בעלות הברית לפני שהם יתוגברו. תקיפות אלה זכו לתגובה של בעלות הברית וב-13 במאי 1940, נשלחו טייסים של טייסת מס' 1 של חיל האוויר הדרום אפריקאי לקהיר כדי לקבל משלוח של 18 מטוסי גלוסטר גלדיאטור ולהטיסם דרומה לקניה ושם לבצע פעולות במזרח אפריקה. טייסת מס' 11 שהייתה מצוידת במטוסי "האוקר הארטביסט" (Hawker Hartebeests) הגיע לניירובי ב-19 במאי 1940 ואליה הצטרפה טייסת מס' 12 עם מטוסי היונקרס Ju 86 שלה ב-22 במאי 1940. איטליה הכריזה מלחמה ב-10 ביוני 1940 ולמחרת המטוסים של טייסת מס' 12 הובילו את ההתקפה האווירית הראשונה של חיל האוויר הדרום אפריקאי במלחמת העולם השנייה. במהלך כל המערכה היו מעורבים מספר רב של מטוסי החיל בקרבות אוויר עם מטוסי חיל האוויר האיטלקי (Regia Aeronautica) והגישו סיוע אווירי לכוחות הקרקע של צבא דרום אפריקה ושל בעלות הברית. בדצמבר 1940 כבר הפעיל החיל במזרח אפריקה עשר טייסות ו-34 גפים שהפעילו 94 מטוסים.
במהלך המערכה במזרח אפריקה יצר החיל טייסת של 4 מטוסי גלדיאטור ו-4 מטוסי הארטביסט לסיוע קרוב לכוחות הקרקע בפיקודו של מפקד עצמאי. כוח זה היה המבשר של חיל האוויר המדברי שפעל באופן אינטנסיבי בצפון אפריקה בשנים 1943 עד 1945. קרב האוויר האחרון בזירה התקיים ב-29 באוקטובר 1940 והכוחות האיטלקים נכנעו ב-27 בנובמבר. כוח מוקטן של חיל האוויר הדרום אפריקאי היה מוצב במזרח אפריקה למטרות סיור חופים עד מאי 1943.
טייסות הקרב, ההפצצה והסיור של חיל האוויר הדרום אפריקאי לקחו חלק פעיל מאוד במערכה בצפון אפריקה ובמערכה במדבר המערבי בשנים 1941 עד 1943.[6] אחד ההישגים הידועים שלהם הייתה פעולתם של מטוסי ה"בוסטון" (Douglas A-20 Havoc) של הטייסות מס' 12 ו-24 שהפציצו מאות טונות של פצצות את כוחות הציר שדחפו את הארמייה השמינית לכיוון מצרים במהלך מבצע קרב גזאלה באמצע שנת 1942.[6] מפציצים של החיל הטרידו בעקביות את כוחות הציר שנסוגו לכוון תוניסיה לאחר קרב אל-עלמיין השלישי. מטוסי ההפצצה הדרום אפריקאים של כנף מס' 223 של חיל האוויר המלכותי עזרו לחיל האוויר המדברי להשיג עליונות אווירית על חילות האוויר של הציר. מאפריל 1941 ועד מאי 1943 11 הטייסות של חיל האוויר הדרום אפריקאי הטיסו 33,991 גיחות והשמידו 342 מטוסי אויב.[6]
התנאים בזירה לא היו אידיאלים, והטייסים והצוותים נדרשו לפעול תחת תנאים קשים. טייסים נשלחו לעיתים לחופשות בבית לאחר שצברו ניסיון, שבו מחופשתם לאחר כמה חודשים ונאלצו לצבור מחדש ניסיון בשימוש במטוסים שונים, בשיטות פעולה שונות ולפעול מבסיסים שונים. היו מקרים בהם טייסי קרב מנוסים נשלחו בסיבוב השני שלהם למדבר המערבי כטייסי הפצצה ונאלצו לגשר על חוסר הניסיון ועל העדרה של ההמשכיות. עם זאת, הטייסים הדרום אפריקאים רחשו כבוד ליריביהם, טייסי הלופטוואפה.
לטייסים הדרום אפריקאים היה את הכבוד להטיל את הפצצה הראשונה במערכה האווירית בכלל זירות המלחמה ביבשת אפריקה וכן את הפצצה האחרונה במערכה זו. הראשונה הייתה ב-11 ביוני 1940 במויאלי (Moyale) באתיופיה והאחרונה הוטלה על כוחות הארמייה הראשונה של הצבא האיטלקי בתוניסיה. הטייסים הדרום אפריקאים שהשתתפו במערכה בצפון אפריקה תפשו מקום של כבוד ברשימת אלופי ההפלות של החיל במלחמת העולם השנייה, בניהם ג'ון פרוסט (John Frost) ומרמדיוק פאטלה (Marmaduke Pattle).[9]
עקב החשש מכיבוש יפני וכתוצאה מכך פעולות התקפיות באוקיינוס ההודי בקרבת נתיבי השייט לדרום אפריקה, האיץ יאן סמאטס את בעלות הברית לקיים פלישה מקדימה למדגסקר. לאחר ויכוחים ממושכים ודרישות חוזרות ונשנות של הגנרל דה גול, שדחף לפעולה של כוחות צרפת החופשית כנגד מדגסקר, הסכימו צ'רצ'יל וראשי מטות הצבא שתתבצע פלישה באמצעות צי חזק וסיוע אווירי נאות. במרץ ואפריל 1942 ביצע חיל האוויר הדרום אפריקאי טיסות סיור מעל אנטסירננה (עיר הנמל בצפון מדגסקר שנקראה אז דייגו סוארז - Diego-Suarez) ושלושה גפים של החיל שוחררו ממשימות הסיור הימי בחופי דרום אפריקה ונשלחו ללינדי (Lindi) שעל חופי טנזניה, בתוספת של 11 מפציצי טורפדו בריסטול בופורט ו-6 מפציצים קלים מרטין מרילנד כדי לבצע סיורים ממושכים וסיוע אווירי קרוב לטובת הקרב על מדגסקר ("מבצע שריון מגן" - Operation Ironclad).
במהלך התקיפה האמפיבית/אווירית המשולבת שבוצעה על ידי הצי המלכותי הבריטי וחיל האוויר המלכותי הבריטי ב-5 במאי, תקף חיל האוויר של צרפת של וישי את כוחות הצי הפולשים, אך הוא נוטרל על ידי מטוסי זרוע האוויר של הצי המלכותי שהמריאו משתי נושאות מטוסים. המטוסים הצרפתים שלא הושמדו נסוגו וטסו לשדות תעופה בדרום האי.[10] כאשר שדה התעופה הראשי בדייגו-סוארז היה בטוח (ב-13 במאי 1942), טסו אליו 34 מטוסי חיל האוויר הדרום אפריקאי מלינדי.[10] בספטמבר 1942 לקחו כוחות הקרקע של צבא דרום אפריקה שהוקצו לפלישה, חלק בכיבוש חלקו הדרומי של האי בתמיכתו של חיל האוויר הדרום אפריקאי. במהלך כל המבצע, שהסתיים ב-4 בנובמבר 1942, פעלו מטוסי החיל ב-401 גיחות כשטייס אחד נהרג בקרב, אחד נהרג בתאונה ואחד מת ממחלה. שבעה מטוסים אבדו כאשר רק אחד מתוכם אבד כתוצאה מפעולה קרבית.[11]
בסוף 1943 היו לחיל האוויר הדרום אפריקאי שתי כנפיים ו-16 טייסות במזרח התיכון ובצפון אפריקה שבהן שירתו 8000 איש. עם סיומה של המערכה בצפון אפריקה השתנו תפקידיו של החיל והוא התמקד יותר במשימות הפצצה ומשימות קרב-הפצצה בשונה ממשימות הקרב שבהן לקח חלק במדבר.
חמש טייסות של החיל הוקצו לטובת סיוע לפלישה לסיציליה ביולי 1943. טייסת מס' 1 ביצעה משימות סיור ותקיפה על חופי האי ביום הפלישה (מבצע האסקי Operation Husky),[12] טייסות מס' 2, 4, ו-5 ביצעו משימות קרב-הפצצה במהלך הלחימה בפנים האי,[13][14][15] טייסת מס 30 (שפעלה כטייסת מס' 223 של חיל האוויר המלכותי) ביצעה משימות הפצצה קלות ממלטה[16] וטייסת מס' 60 הייתה אחראית על ביצוע משימות צילום בכל רחבי סיציליה.[17] עם סיום הפלישה הועברו עוד שלוש טייסות לאי וכל שמונה הטייסות הועסקו בסיוע בפלישה לאיטליה: טייסות מס' 12 ו-24 קיבלו את האחריות לבצע משימות הפצצה בינוניות ל"ריכוך" מטרות האויב טרם הפלישה וטייסת מס' 40 ביצעה משימות צילום. טייסת מס' 1 ביצעה משימות קרב ביום הנחיתה ב-3 בספטמבר 1943 וטייסות מס ' 2 ו-4 טסו במשימות ליווי לכוחות הפצצה.
בהמשך השתתפו כנפיים מס' 2, 3 ו-7 בשחרורה של איטליה בין השנים 1943–1945, כנף מס' 7 נתנה סיוע לכוחות פרטיזנים ביוגוסלביה בשנים 1943–1944, כמה טייסות של החיל השתתפו במסגרת "חיל האוויר הבלקני" (Balkan Air Force) במבצעים בהונגריה, רומניה ואלבניה בשנים 1944–1945. כנף מס' 2 השתתפה בסיוע האווירי למרד ורשה באוגוסט-ספטמבר 1944 ובאותה שנה השתתפה במערכה לשחרור יוון. שתי טייסות ביצעו משימות סיור לאורך נתיבי השייט לחופי מערב אפריקה ומצר גיברלטר וכוח נוסף של החיל השתתף בפלישת בעלות הברית לדרום צרפת (מבצע דרגון בקיץ 1944).[6]
ערך מורחב – הרכבת האווירית לברליןלאחר סיום המלחמה, בשנת 1948 לקח החיל חלק ברכבת האווירית לברלין . 20 צוותי אוויר של החיל הטיסו מטוסי דקוטה של חיל האוויר המלכותי והעבירו אספקה במשקל 4133 טון ב-1240 טיסות.[6]
ערך מורחב – מלחמת קוריאה
עם פרוץ מלחמת קוריאה העבירה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה הקוראת לנסיגת כוחות צבא קוריאה הצפונית. הועברה גם פניה לעזרה לחברות האו"ם. לאחר ישיבת קבינט ב-20 ביולי 1950 הודיעה ממשלת דרום אפריקה כי עקב המרחק גדול בין דרום אפריקה לקוריאה, משלוח כוחות קרקעיים יהיה בלתי מעשי, אך טייסת קרב של חיל האוויר תעמוד לרשות המאמץ הבינלאומי. 50 קצינים ו-157 בעלי דרגות אחרות של טייסת מס' 2 הפליגו מדרבן ב-26 בספטמבר. הם נבחרו מבין 1426 אנשי קבע של החיל שהתנדבו למשימה. הכוח הראשון שיצא לקוריאה כלל רבים מיוצאי הקרבות של מלחמת העולם השנייה.[18] הטייסת הועברה לבסיס חיל האוויר האמריקני (Johnson Air Base) ליד טוקיו לטובת אימוני הסבה למטוסי מוסטנג שסופקו על ידי חיל האוויר האמריקני.[19]
בסיומם של אימוני ההסבה, נשלחה הטייסת כאחת מארבע הטייסות של כנף קרב-הפצצה מס' 18 של חיל האוויר האמריקני[19] וב-16 בנובמבר 1950 כוח חלוץ של 34 איש עזב את יפן יחד עם הטייסים האמריקנים לבסיס חיל האוויר בפוסן כדי להסתגל לתנאי הקרב המקומיים בקוריאה.[18] בבוקרו של ה-19 בנובמבר המריאה הטיסה הראשונה למשימה בפיונגיאנג. ב-30 בנובמבר הועברה הטייסת לבסיס אחר בחלק הדרומי של חצי האי עקב התקדמותם של הכוחות הצפון קוריאנים והסינים. בהמשך הם הועברו עוד יותר דרומה לבסיס בדרום מזרח המדינה שהיה בסיסם הקבוע עד סיום השתתפותם במלחמה. במשך כל התקופה ביצעה הטייסת 10,373 גיחות ואיבדה 74 מטוסים מתוך ה-95 שהוקצו. 12 טייסים נהרגו בקרבות, 30 הוכרזו כנעדרים ו-4 נפצעו[19]
בינואר 1953 שבה הטייסת ליפן לצורך אימוני הסבה למטוסי קרב-הפצצה F-86 סייבר של חיל האוויר האמריקני. המשימה הראשונה של מטוסים אלה המריאה ב-16 במרץ 1953 והייתה זו משימת הסילון הראשונה של חיל האוויר הדרום אפריקאי. הטייסת ביצעה משימות קרב לאורך נהר יאלו (Yalu River) ונהר צ'ונג צ'ונג (Chong-Chong river) ומשימות סיוע אווירי. הטייסת הוציאה 2032 גיחות של מטוסי הסייבר ואיבדה 4 מתוך 22 המטוסים.[19]
המלחמה הסתיימה ב-27 ביולי 1953, כאשר נחתם הסכם שביתת הנשק. במהלך השלב הראשון של המלחמה, במשימות ההפצצה של מטוסי המוסטנג, הייתה משימתה העיקרית של הטייסת פגיעה בנתיבי האספקה של האויב ואחוז ההצלחה שלהם עמד על כ-61% עם שיאים של כ-80% בתקופות מסוימות. במשימות מסוג זה השתמשו המטוסים בפצצות נפלם ברקטות 127 מ"מ ובמקלעים.[18] מאוחר יותר, בתקופת הפעלתם של מטוסי הסייבר, פעלו הטייסים בקרבות אוויר כנגד מטוסי מיג-15, אך המשימה העיקרית נותרה פעולות מנע וסיוע אווירי קרוב.[18] בסיכומה של המלחמה נמנו 34 טייסים הרוגים, 8 שבויים (כולל מי שלימים שימש כמפקד החיל). 74 מטוסי מוסטנג ו-4 מטוסי סייבר הופלו.[19] לאנשי הטייסת הוענקו 797 עיטורים אמריקנים, כולל 2 עיטורי כוכב הכסף, 3 עיטורי לגיון ההצטיינות, 55 עיטורי מדליית השירות המצוין של חיל האוויר ו-40 עיטורי כוכב הארד.[20][דרוש מקור] כאות הערכה לפועלם של חברי הטייסת הוצאה הוראה מטעם מפקדת כנף מס' 18 של חיל האוויר האמריקני ש"בכל טקסי הסיום למלחמה ינוגן גם המנון דרום אפריקה ויש להתייחס אליו בכבוד כמו אל ההמנון שלנו"[19]
עם סיום פעולות האיבה הוחזרו מטוסי הסייבר לארצות הברית והטייסת שבה לדרום אפריקה באוקטובר 1953. במהלך תקופה זו הפך חיל האוויר הדרום אפריקאי לזרוע עצמאית של כוחות ההגנה של האיחוד (UDF) וחיילי וטייסי החיל החלו ללבוש מדים כחולים במקום מדי החאקי של צבא דרום אפריקה.
בין השנים 1966 עד 1989 לקח חיל האוויר הדרום אפריקאי חלק במלחמת הגבול, שהתרחשה בחלקה הצפוני של דרום-מערב אפריקה (כיום נמיביה) ובאזורים הסמוכים. בשלבים הראשונים הגיש החיל סיוע אווירי לפעולות המשטרה כנגד ארגון העם של דרום-מערב אפריקה (SWAPO), שנלחם לסיום השליטה הדרום אפריקאית בדרום מערב אפריקה. תדירותן של הפעולות עלתה כאשר כוחות ההגנה של דרום אפריקה לקחו את האחריות לניהול המלחמה ב-1974.
החיל הגיש סיוע אווירי לצבא במערכה באנגולה בשנים 1975–1976 וביצע פעולות רבות מעבר לגבול כנגד בסיסי SWAPO באנגולה ובזמביה החל משנת 1977. לפחות שני מטוסי מיג-21 של חיל האוויר של אנגולה הופלו על ידי מטוסי מיראז' F1 של טייסת מס' 3 של החייל ב-1981 וב-1982. החיל היה גם פעיל מאוד במסגרת המערכה באנגולה בשנים 1987–1988, לפני חתימת הסכם השלום שסיים את המלחמה ארוכת השנים.
ביולי 1964 חתמה דרום אפריקה עם חברת טומסון (Thomson-CSF) האמריקנית, על חוזה לאספקת טילי קרקע אוויר במקום הזמנה לאספקת טילי בלאדהאונד (Bristol Bloodhound) שממשלת בריטניה סירבה לשלוח. היו אלה טילי הקרוטייל (Crotale) שהיו בשימושה של טייסת הנ"מ מס' 120 החל מ-1970 ועד לסוף שנות השמונים. בין השנים 1978 עד 1993 ייצרה דרום אפריקה שישה כלי נשק גרעיניים לשיגור דרך האוויר.[21] האמברגו הבינלאומי על נשק שהוטל על משטר האפרטהייד גרם לכך שהחייל לא יכול היה לקבל מטוסי קרב מודרניים שיוכלו להתמודד עם מטוסי הקרב הסובייטים ובעיקר עם מטוסי המיג-23 הקובנים שנכנסו לזירה בשלב זה של מלחמת הגבול. דרום אפריקה שיתפה פעולה עם ישראל, פיתחה את מטוסי ה"צ'יטה" על פי מטוסי הכפיר הישראלים ובהמשך קיבלה מטוסי כפיר שהוצאו משירות בחיל האוויר הישראלי. מידע זה הוכחש בתוקף הן על ידי ישראל והן על ידי דרום אפריקה.[22] החל משנת 1990, כאשר האיום החיצוני נחלש, כוחו המבצעי של חיל האוויר הדרום אפריקאי צומצם. בשלב הראשון הוצאו מהשירות כמה סוגי מטוסים כמו מסוקי הקנברה (Canberra B(1)12), הסופר פרלון והווסטלנד וואספ (Westland Wasp) ומטוסי הקודו (Kudu) ומטוסי ה- Piaggio P.166. צעדים נוספים להקטנת כוחות של החיל כללו את הקטנת פעילותו של הבסיס בפורט אליזבת ואת סגירתן של 8 טייסות.
אחרי הבחירות הרב-גזעיות הראשונות בדרום אפריקה שנערכו ב-1994, הפך חיל האוויר הדרום אפריקאי חלק מכוחות ההגנה הלאומיים של דרום אפריקה (SANDF). החיל נחשב כיום לאחד מחילות האוויר האפקטיביים ביותר באפריקה שמדרום לסהרה,[23] למרות הקיצוצים בגודלו שבוצעו בעקבות סיום מלחמת הגבול. הקיצוצים התקציביים שבוצעו גרמו לכמה מגבלות מבצעיות שנבעו מאובדנם של צוותי אוויר מנוסים. נעשה מאמץ להכניס לשירות כלי טיס חדישים כמו מטוסי הJAS-39 גריפן, מטוסי הוק (BAE Systems Hawk), מסוקי רויפלק (Rooivalk), מסוקי A-109 ומסוקי הלינקס (Lynx). ביטול הזמנתם מטוסי התובלה איירבוס A400M מנע את יכולת התובלה האווירית שנדרשת למבצעים בתחומי דרום אפריקה, במרחב וביבשת. כיום מתמצה יכולת הקרב של החיל במטוסי הגריפן ובמסוקי הרויפלק. שעות הטיסה של מטוסי הגריפן יקרות וכדי לחסוך בהם ולשמור על כשירותם של טייסי הגריפן, הם מבצעים טיסות אימון על מטוסי ההוק, ששעת הטיסה שלהם זולה יותר, כאשר תא הטייס שלהם הותאם למאפיינים של הגריפן.[24] מספרם של טייסי הגריפן הוא כעת סודי,[25] עם זאת מטוסי הגריפן מוכנסים כעת לסבב אחסנה כדי לנצל את שעות הטיסה המוגבלות על פני כל צי המטוסים.[26] הקיצוצים התקציביים גרמו גם לקרקוע מסוקי ה-A-109.
בשנת 2002 שונו דרגות החיל לאחר שהיו מקבילות לאלה של הצבא. השינוי בוצע כדי להתאים את סולם הדרגות לסטנדרטים הבינלאומיים של חילות אוויר.[27]
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
נכון ל-31 במרץ 2012 מונה כוח האדם של חיל האוויר הדרום אפריקאי 11,245 איש בשירות קבע ו-831 איש בשירות מילואים.[28]
כוחות המילואים של החיל הם מאגר של אנשי מילואים שלפי הצורך מתגברים את היחידות הסדירות כבודדים. כל המקצועות מיוצגים בכוח המילואים, כולל טייסים. שירות המילואים הטריטוריאלי של החיל (Air Force Territorial Reserve) מורכב מ-9 טייסות של כלי טיס פרטיים שמופעלים על ידי טייסים במילואים במסגרת החיל ומבצעים משימות תובלה קלות ומשימות תצפית.
| שם המטוס | תמונה | ארץ מוצא | יעוד | דגם | כמות בשירות | הערות |
|---|---|---|---|---|---|---|
| JAS-39 גריפן Saab JAS 39 Gripen |
 |
 שוודיה |
מטוס קרב רב-תכליתי | C חד-מושבי D דו-מושבי |
26[29] | |
| F-16 פייטינג פלקון | מטוס קרב רב-תכליתי | המטוסים נרכשו מחיל האוויר הנורווגי בשנת 2021[30] | ||||
| דקוטה Douglas C-47 Skytrain |
 |
 ארצות הברית |
סיור ימי לוחמה אלקטרונית תובלה |
C-47TP | 7[28] בשנת 2024 אחרוני מטוסי הדקוטה בחיל האוויר של דרום אפריקה הוצאו משרות[31] | |
| צסנה-קראון Cessna 208 Caravan |
 |
ארצות הברית |
מטוס קל רב תכליתי תצפית |
208B | 10 (אחד אבד בתאונה)[28] | |
| C-130 הרקולס Lockheed C-130 Hercules |
 |
ארצות הברית |
מטוס תובלה בינוני | C-130BZ | 9[28] | |
| אביוקר CASA C-212 Aviocar |
 |
 ספרד |
מטוס תובלה קל | 212-200 / 212-300 | 4 | |
| קינג איר Beechcraft Super King Air |
 |
ארצות הברית |
מטוס תובלה קל | King Air 200/King Air 300 | 4[28] | |
| פילטוס Pilatus PC-12 |
 |
 שווייץ |
מטוס תובלה קל (משמש בעיקר להובלת אח"מים) |
PC -12 | 1[28] | |
| פלקון 900 Dassault Falcon 900 |
 |
 צרפת |
הובלת אח"מים | 1 | ||
| פלקון 50 Dassault Falcon 50 |
 |
צרפת |
הובלת אח"מים | 2 | ||
| צסנה 550 Cessna Citation II |
 |
ארצות הברית |
הובלת אח"מים | 2 | ||
| בואינג 737 737-based Boeing BBJ |
.jpg) |
ארצות הברית |
מטוס נשיאותי | 1 | ||
| הוק BAE Systems Hawk |
 |
 בריטניה |
מטוס אימונים מתקדמים דו מושבי | הוק 120 | 24[28] | |
| פילטוס Pilatus PC-7 |
 |
שווייץ |
מטוס אימונים | PC-7 MkII | 60[28] | |
| רויפלק Denel Rooivalk |
 |
דרום אפריקה |
מסוק קרב | Mk I | 11[32][28] | |
| לינקס Westland Lynx |
 |
בריטניה |
מסוק ימי | Mk300 | 4 | |
| קווסאקי MBB/Kawasaki BK 117 |
 |
 יפן  גרמניה |
מסוק רב תכליתי | BK 117 | 6 (מתוכם 2 מבצעיים)[28] | |
| אוגוסטה ווסטלנד 109 AgustaWestland AW109 |
 |
 איטליה |
מסוק רב-תכליתי קל | A109LUH | 29 (18 מקורקעים מחוסר תקציב)[28] | |
| אטלס אוריקס Atlas Oryx |
 |
דרום אפריקה |
מסוק תובלה בינוני | MKI /MKII | 39[28] |
יד הזיכרון של חיל האוויר הדרום אפריקאי (South African Air Force Memorial) הוא אתר זיכרון לטייסי ולחיילי החיל שנהרגו או מתו בעת שירותם בגיס התעופה הדרום אפריקאי (SAAC) ובחיל האוויר הדרום אפריקאי (SAAF) מאז 1915 ועד היום. האתר ממוקם בסווארטרופ (Swartkop) ליד פרטוריה.
מוזיאון חיל האוויר הדרום אפריקאי (South African Air Force Museum) משמש אכסניה למוצגים הקשורים להיסטוריה של החיל. הוא מתפרס בשלושה אתרים: בסווארטקופ (Swartkop), בקייפטאון ובפורט אליזבת. האתר בסווארטקופ הוא הגדול משלושתם ובו נמצאים לפחות חמישה האנגרים ובהם כמה מטוסים צ'יטה וסימולטור טיסה של מטוס צ'יטה.
צוות האווירובטיקה של החייל (Silver Falcons) מתאמנים בבסיס החיל לאנגבאווג (Langebaanweg) ליד קייפטאון. הצוות משתמש במטוסים פילטוס (Pilatus PC-7 Mk II Astra), מטוס האימון הבסיסי של החיל במבנה של 5 מטוסים. מטרות התצוגות הם: שיפור תדמית החיל, עידוד מתגייסים והגברת הגאווה הלאומית בציבור.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
