Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צבא דרום אפריקה (באנגלית: South African Army) הוא הכוח הצבאי היבשתי של דרום אפריקה, הוקם ב-1910 לאחר הקמת "איחוד דרום אפריקה" (Union of South Africa). מפקדו הנוכחי של צבא דרום אפריקה הוא לוטננט גנרל ווסומוזי מסונדו (Vusumuzi Masondo).[1]
 | |
| זרועות | |
|---|---|
 | |
 | |
 | |
| עיטורים ומבנה פיקודי | |
| עיטורי כוחות ההגנה של דרום אפריקה | |
| דרגות כוחות ההגנה של דרום אפריקה | |
| היסטוריה צבאית | |
| היסטוריה צבאית של דרום אפריקה | |
| היסטוריה של דרום אפריקה |
צבא דרום אפריקה התפתח מתוך המסורת של מלחמות הספר שבהן נלחמו כוחות קומנדו, שהוקמו עקב הרתיעה של האפריקאנרים (הבורים) מצבאות קבע גדולים. צבא דרום אפריקה לחם לצידה של האימפריה הבריטית במלחמות העולם, אך לאחר מכן, בתקופת האפרטהייד, נותקו קשריה הארוכים של דרום אפריקה עם חבר העמים הבריטי. קיומו של משטר האפרטהייד גרם לחיכוכים עם המדינות השכנות ועקב כך פרצו מלחמות בגבול עם דרום מערב אפריקה, כיום נמיביה, החל משנת 1966. תפקידיו של צבא דרום אפריקה השתנו מן היסוד כתוצאה מהתהפוכות של תחילת שנות התשעים ולאחר שנת 1994 נעשה הצבא חלק מכוחות ההגנה של דרום אפריקה שהוקמו אז. כעת הוא נעשה מעורב בהדרגה במשימות שמירת שלום במדינות שבחלקה הדרומי של היבשת, לעיתים קרובות במסגרת האיחוד האפריקאי.
לאחר הקמתו של איחוד דרום אפריקה ב-1910 שם גנרל יאן סמאטס, שר ההגנה הראשון, דגש על הקמתו של כוח צבאי שיאוחד מהצבאות הנפרדים של ארבע הפרובינציות שהרכיבו את האיחוד. חוק ההגנה (The Defence Act (No. 13) of 1912) הורה על הקמת צבא קבע של חיילים מקצועיים (Union Defence Force – UDF), כוח אזרחי פעיל (Active Citizen Force – ACF) שאויש על ידי מגויסי חובה ומתנדבים וגוף צוערים.[2] החוק של שנת 1912 חייב את כל הגברים הלבנים בין גיל 17 לגיל 60 לשרת בצבא אך החוק לא נאכף בצורה משמעותית מאחר שהיה מספר רב של מתנדבים. במקום זאת גויסו מחצית הגברים בגילאים 17–25 בהמוניהם לכוח האזרחי (ACF).
בראשית דרכו כלל צבא הקבע חמישה רגימנטים רכובים ויחידת ארטילריה קטנה. ב-1913 וב-1914 נקראו 23,400 אנשי הכוח האזרחי לדכא כמה שביתות באזור המכרות שנקרא "ראנד" (Witwatersrand).
ערך מורחב – דרום אפריקה במלחמת העולם הראשונהכאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, הצטרפה ממשלת דרום אפריקה לצדן של מדינות ההסכמה. גנרל לואי בותה, שהיה אז ראש הממשלה, נאלץ להתמודד עם התנגדות חזקה ללחימה לצידה של בריטניה שנים מעטות בלבד לאחר סיומה של מלחמת הבורים והיה עליו לדכא מרד שפרץ בשורותיהם של פעילים אפריקאנרים מיליטנטים לפני שיוכל לשגר חיל משלוח של 67,000 חיילים שיפלוש לדרום-מערב אפריקה הגרמנית (כיום נמיביה). הכוחות הגרמנים שהוצבו שם נכנעו לבסוף לכוחות הדרום אפריקניים ביולי 1915. בהמשך נשלחה בריגדת חיל רגלים ויחידות סיוע נוספות לצרפת ונלחמו שם בחזית המערבית. הבריגדה הראשונה של דרום אפריקה, כפי שנקראה, כללה ארבעה גדודי רגלים וייצגה את אוכלוסיית ארבע הפרובינציות של דרום אפריקה יחד עם רודזיה: חיילי הגדוד הראשון הגיעו ממושבת הכף, הגדוד השני ייצג את החיילים שהגיעו מנטאל וממדינת אורנג' החופשית והגדוד השלישי כלל חיילים מרפובליקה הדרום-אפריקאית ומרודזיה. הגדוד הרביעי הורכב מיוצאי "הרגימנט של אנשי הרמות של קייפטאון" (Cape Town Highlanders Regiment) ומאנשי "הרגימנט הסקוטי של טרנסוואל" (Transvaal Scottish Regiment).
יחידות הסיוע כללו חמש סוללות ארטילריה כבדה, יחידת אמבולנסים, יחידת הנדסה, מחלקת קשר ובית חולים שדה.
הפעולה בה נמנו האבדות הכבדות ביותר מבין הקרבות שבהם נלחמו הדרום אפריקנים, היה הקרב על יער דלוויל ב-1916 בו השתתפו 3000 איש מהבריגדה. רק 768 שרדו את הקרב ללא פגע. בנוסף, המלחמה כנגד הגרמנים וכוחותיהם מקרב הילידים (האסקרי), במזרח אפריקה הגרמנית העסיקה יותר מ-20,000 איש. הם לחמו תחת פיקודו של יאן סמאטס ב-1915. (במהלך המלחמה התגייס סמאטס מחדש לצבא למרות שהיה כבר שר ההגנה). גיס הכף (Cape Corps) של הצבא נלחם במערכה על ארץ ישראל והשתתף בקרב מגידו. מעל 146,000 לבנים, 83,000 שחורים ו-2500 צבעונים ואסיאניים שירתו ביחידות הצבאיות של דרום אפריקה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כולל 43,000 במערכה בדרום-מערב אפריקה ו-30,000 בחזית המערבית. עוד כ-3000 איש התגייסו לגיס התעופה המלכותי הבריטי. אבדותיה של דרום אפריקה במלחמה מונים 18,600 נפגעים, מתוכם 12,452 הרוגים, 4600 מהם נהרגו בחזית באירופה.
האבדות במלחמה ושחרור הכוחות שלאחריה החלישו את צבא דרום אפריקה. חוק חדש משנת 1922 החזיר את גיוס החובה לגברים לבנים[3] מעל גיל 21 לתקופת אימונים ושירות של ארבע שנים וחידש את כוחותיו של צבא הקבע. כוחות הצבא ביצעו משימות ביטחון פנים ועסקו בדיכוי כמה מרידות כנגד שלטונות המנדט הדרום אפריקני בדרום-מערב אפריקה וספגו אבדות לא מעטות בשנים אלה.
כתוצאה ממדיניות גיוס החובה, הגדיל צבא דרום אפריקה את כוחו ל-56,000 איש בסוף שנות השלושים. בנוסף השתייכו 100,000 איש ל"עתודת הרובאים הלאומית" (National Riflemen's Reserve), שאימנה את אנשיה בירי בכלי נשק.
ערך מורחב – דרום אפריקה במלחמת העולם השנייהתרומתה העיקרית של דרום אפריקה למלחמת העולם השנייה הייתה שיגורם של כוחות למערכות במערכה בצפון אפריקה ובזירה האיטלקית. כמה טייסים התנדבו לשירות בחיל האוויר המלכותי הבריטי.
דיוויזיית חיל הרגלים הראשונה (1st South African Infantry Division) לקחה חלק במספר פעולות במזרח אפריקה ב-1940, בצפון אפריקה ב-1941 וב-1942, כולל קרב אל-עלמיין השלישי. דיוויזיית חיל הרגלים השנייה (2nd South African Infantry Division) לחמה במספר קרבות בצפון אפריקה ב-1942. ב-21 ביוני 1942 שתי בריגדות שלמות של הדיוויזיה יחד עם כל היחידות התומכות שלה נפלו בשבי עם נפילת טוברוק. דיוויזיית חיל הרגלים השלישית (3rd South African Infantry Division) לא לחמה כיחידה אורגנית בקרבות, אלא הייתה אחראית על ארגונם ואימונם של כוחות ההגנה העורפיים של דרום אפריקה. כמו כן הם שמשו כחיל מצב ושלחו כוחות תגבור לשתי הבריגדות האחרות. יחד עם זאת, אחת מהבריגדות של הדיוויזיה השלישית, "הבריגדה הממוכנת השביעית" (7 SA Motorised Brigade), השתתפה בקרב על מדגסקר ב-1942. הדיוויזיה המשוריינת השישית (6th South African Armoured Division) נלחמה במספר קרבות באיטליה מ-1944 עד 1945. מבין 334,000 איש שהתנדבו לשירות מלא בצבא דרום אפריקה במהלך המלחמה (כולל 211,000 לבנים, 77,000 שחורים ו-46,000 צבעונים ואסיאניים), נהרגו 12,046 חיילים, 14,363 נפצעו ו-16,430 נפלו בשבי או הוכרזו כנעדרים.
לאחר הרחבתו המסיבית של הצבא במלחמה, חלה שוב ירידה מהירה בכוחו בסיומה. מאה שנים של עימותים בין האנגלים לבורים ועשורים של התגברות ההשפעה הבריטית בדרום אפריקה, היו כשמן למדורת ההתמרמרות האפריקאנרית. הלאומיות האפריקאנרית, שקמה עם סיום המלחמה לתחיה, הייתה גורם מרכזי בעליית כוחה של המפלגה הלאומית (SP) עם התקרב מועד הבחירות של 1948. אחרי שעלתה המפלגה הלאומית לשלטון בניצחון דחוק בבחירות, החלה הממשלה שהקימה בביסוס ה"אפריקנריות" בצבא. תקופת השירות הוארכה, וגיוס החובה נאכף ביתר תוקף. רוב המגויסים לצבא עברו שלושה חודשי אימון בכוח האזרחי (ACF) במהלך השנה הראשונה לשירותם ובנוסף שלושה שבועות אימונים בכל שנה מארבע השנים שלאחר מכן. כחלק מהארגון מחדש שלאחר המלחמה, פורקו ב-1948 אגודות הרובאים (Defence Rifle Associations) ובמקומם הוקם ארגון קומנדו שמנה 90,000 איש.[4] הוחלט גם להקים ולהחזיק בצבא שתי דיוויזיות שלמות: דיוויזיית חיל הרגלים הראשונה (1 SA Infantry Division) ודיוויזיית השריון השישית (6 SA Armoured Division). הדיוויזיות הוקמו ביולי 1948 ולמעט בריגדה אחת, פורקו בנובמבר 1949, בעיקר עקב מחסור במתגייסים. הבריגדה שנותרה פעלה עד לאוקטובר 1953 וגם היא פורקה. ביולי 1952 הגיע משלוח של 200 טנקי צנטוריון. במהלך תרגיל שנוהל בשנת 1956 אומנו הצנטוריונים לראשונה במצב של מלחמה גרעינית.
חוק ההגנה של שנת 1957 (The Defence Act (No. 44) of 1957), שינה את שמם של "כוחות ההגנה של האיחוד" (Union Defence Force – UDF) ל"כוחות ההגנה של דרום אפריקה" (South African Defence Force – SADF) והורה על הקמתן של כמה יחידות לתגובה מהירה, או יחידות קומנדו, כדי שיהוו כוחות תגובה לאיומים מקומיים. כוחות ההגנה של דרום אפריקה שמנה כ-20,000 איש ב-1958 הגדילו את כוח האדם שלו לכמעט 80,000 איש בשני העשורים הבאים.
בעקבות ההתנתקות מהאימפריה הבריטית והקמתה של "רפובליקת דרום אפריקה" (Republic of South Africa) בשנת 1961, הקידומת "מלכותי" (Royal) הוסרה משמותיהם של רגימנטים של הצבא כמו "הקרבנירים של נטאל" (Natal Carbineers) ו"דיוויזיית הרגלים של דרבן" (Durban Light Infantry) ומסמליהם של היחידות הוסר הכתר.
שנות השישים עמדו בסימנו של עידן חדש בהיסטוריה הצבאית של דרום אפריקה. בידודה ההולך וגובר בזירה העולמית והאיום הצבאי של ארגון העם של דרום-מערב אפריקה (South West Africa People's Organization – SWAPO) ושל הארגונים הקומוניסטים שתמכו בו בדרום-מערב אפריקה (כיום נמיביה), הניעו את הממשלה להרחיב את ההתחייבות לשירות צבאי ולהאריך את תקופת השירות. חוק ההגנה של שנת 1961 (The Defence Act (No. 12) of 1961) הסמיך את שר ההגנה לגייס חיילים של הכוחות האזרחיים לדיכוי מהומות, בדרך כלל היה מדובר על הפגנות נגד האפרטהייד, בעיקר כשהם התדרדרו למהומות המוניות שגבו חיי אדם. חוק ההגנה של שנת 1967 (The Defence Act (No. 85) of 1967) אף הרחיב את המחויבות לשירות צבאי וחייב גבר לבן לבצע שירות לאומי כולל תקופת אימונים ראשונית, תקופה של שירות פעיל וכמה שנים בשירות מילואים על פי קריאה מידית.
מ-1966 ועד 1989 כוחות ההגנה, יחד עם חיל העזר של "כוחות ההגנה הטריטוריאליים של דרום מערב אפריקה" (South West African Territorial Force – SWATF), ניהלו מערכה נגד ההתקוממות של המורדים של SWAPO. פעולות אלה כללו את הקמתן של יחידות מיוחדות כמו הגדוד ה-32 של דרום אפריקה (South African 32 Battalion). כמו כן בוצעו פעולות לסיוע למורדים של UNITA באנגולה שלחמו נגד הכוחות הקובנים שתמכו בממשלה המקומית.
במהלך שנות השבעים החל הצבא לגייס לשירות קבע ולא רק כמתנדבים זמניים או אנשי מילואים, אנשים מקרב האוכלוסייה הלא לבנה של דרום אפריקה וכן נשים. יחד עם זאת, החיילים ה"לא לבנים" שירתו ביחידות נפרדות ולא התקיימו יחידות מעורבות והנשים לא הוצבו בתפקידים קרביים. עד סוף העשור נעשה הצבא המגן העיקרי של משטר האפרטהייד כנגד עלייתה של הלאומיות האפריקנית בדרום אפריקה ובאזור.
ב-1973 החליף הצבא את משטרת דרום אפריקה באחריות על הגנתה של דרום-מערב אפריקה ובמהלך החודשים הבאים היה מעורב בקרבות בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, כאשר נלחם באנשי SWAPO שהסתננו לדרום-מערב אפריקה.
בשנות השמונים היו מחויבים המועמדים לשירות צבאי להירשם בגיל 16 ולהתייצב לשירות ברגע שנקראו (בדרך כלל מיד לאחר שמלאו להם 18 שנה).[2] המחויבות לשירות צבאי הייתה יכולה להיות כרוכה בשירות פעיל של שנתיים ושירות מילואים במשך 10 או 12 שנים. חיילי מילואים נקראו בדרך כלל לחמישים ימי שירות פעיל בשנה. משך תקופות השירות במילואים השתנו כמה פעמים במהלך שנות השמונים ובראשית שנות התשעים על פי צורכי המערכת והם הושהו ב-1993.
השנים הראשונות לאחר עלייתו לשלטון של הרוב השחור בדרום אפריקה עמדו בצבא בסימן של התייעלות, הצטמצמות, הפיכה לצבא מודרני ובין השאר גם בתחושות של חוסר אמון מצדו של הממשל החדש כלפי הסגל הפיקודי (בעיקר של דרגות הביניים) מתקופת האפרטהייד. גישה זו התגלתה בשנים האחרונות כטעות שגרמה לירידה ביעילות המבצעית של הצבא.[5]
למרות שכוח אדם מקרב האוכלוסייה הלא לבנה שירת בתפקידים לא קרביים במסגרת הצבא במלחמות העולם, מספר מסוים מהם שירת ביחידות נפרדות במהלך מלחמות הגבול ורק ב-1994, כאשר הפכה דרום אפריקה לחלוטין למדינה דמוקרטית, נפתח הצבא במלואו לבני כל הגזעים. כיום, בכוחות ההגנה הלאומיים של דרום אפריקה (SANDF) נהוגות מכסות גיוס שאמורות להבטיח שבני כל הגזעים יקבלו ייצוג שווה בשירות הצבאי. רוב הפעילות של צבא דרום אפריקה מאז 1994 מתרכזת במשימות שמירת שלום במסגרת האו"ם או האיחוד האפריקאי שמתקיימות במדינות אפריקניות כמו בורונדי או ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו.
שתי בריגדות סדירות קיימות בדרום אפריקה:
הצבא בכללותו מחולק למערכים הבאים:
תקציב של כ-9.98 מיליארד ראנד דרום-אפריקאי הוקצה לשנת התקציב 2010/2011. רוב הציוד של הצבא כבר מיושן וזקוק להחלפה, כמו טנקי האוליפנט (Olifant), שהם פיתוח מקומי של טנקי הצנטוריון הדומה לפיתוח של טנקי השוט של צה"ל, שנעשה מיושן כבר לפני שנים רבות.
יחד עם זאת החל פיקוד כוחות ההגנה של דרום אפריקה בתהליך של שדרוג הציוד עם רכישת 264 רכבי קרב מסוג Patria AMV. כמו כן החלו בשורה של תהליכי שדרוג ובין השאר הוכנסו לשירות רובי סער R4 מתוצרת דרום אפריקה המבוססים על הגליל הישראלי.[6]
כוח האדם של צבא דרום אפריקה מבוסס על 39,445 חיילים בשירות סדיר יחד עם 4500 אזרחים עובדי הצבא. לאחר תהליך של הזדקנות כוח האדם של הצבא שהחל במהלך שנות התשעים, משתפר המצב בהדרגה בשנים האחרונות לאחר הליכים של גיוס כוח אדם צעיר ואיכותי.
עקב תהליך ארגון מחדש של צבא המילואים, קשה לאמוד את מספרם במדויק. בהצגת תקציב ההגנה לשנת 2007 צוין שהמספר עומד על כ-11,000 איש.
כמו כן היו בשירות עוד כמה אלפי איש במערכות הצבא הטריטוריאליים (South African Commando System). כל יחידת קומנדו הייתה אחראית על שמירת הביטחון במרחב גאוגרפי מסוים (כפרי או עירוני). עקב החלק שלקחה מערכת זו בתקופת משטר האפרטהייד, החלו בשנת 2003 בתהליך של פירוקה והיחידה האחרונה נסגרה במרץ 2008.
סולם הדרגות של צבא דרום אפריקה מבוסס על זה של הצבא הבריטי.
אתר האינטרנט הרשמי של צבא דרום אפריקהSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
