Loading AI tools
חופי העיר תל אביב-יפו מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רצועת חופי תל אביב-יפו היא חלק מחופי ישראל, מתמשכת לאורך כ-14 קילומטרים על שפת הים התיכון, ומהווה מרכיב מרכזי בחיי תושבי תל אביב-יפו ובדימויה כעיר חוף. חלק ניכר מרצועת החוף משמש לפעילויות פנאי ונופש הפתוחות לציבור הרחב, בעיקר כחופי רחצה, טיילות ופארקים. חלק קטן משמש לפעילויות אחרות, שבחלקן סגורות לציבור. רצועת החוף כוללת גם ארבע מעגנות (רדינג, נמלי תל אביב ויפו והמרינה).
.jpg)
רצועת החוף נחלקת לשלושה חלקים עיקריים:
רוב חופי הרחצה והטיילות מרוכזות ברצועה המרכזית. חופי תל אביב כוללים את חופי הרחצה הראשונים שהוסדרו בארץ ישראל, כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20.
הטיילת והחופים מהווים אלמנט מרכזי בהווייתה של תל אביב ובדימויה כעיר חוף. הטיילת והחופים הומי אדם, ולעיתים מאורגנים בהם אירועים שונים. בעונת הרחצה מופעלות 12 תחנות הצלה בחופי העיר. העירייה מקדמת פרויקט לחיבור כל חופי העיר בטיילת רציפה והיא כמעט רציפה משפך הירקון ועד לנמל יפו. נעשים מאמצים לפנות מבני חוף שקוטעים את רצף הטיילת, כגון פינוי הדולפינריום. יחד עם זאת, לאורך החופים מתוכננים מספר פרויקטים של בנייה גבוהה.
מבחינה טופוגרפית, רצועת החוף של תל אביב כוללת מצוק כורכר מקוטע, המהווה חלק מרכס הכורכר השני לאורכה של רצועת החוף תל אביב-יפו. מנגד לחוף ניתן להבחין בתוך הים בטבלאות הגידוד – שרידי הרכס הראשון, למשל מול חוף גבעת עלייה, סלע אנדרומדה ומול רכס הכורכר הצפון-מערבי של תל אביב. המצוק מעל לחוף נמתח מרכס הכורכר הצפון-מערבי של תל אביב בין חוף הצוק מצפון לחוף וטיילת תל ברוך בדרום, שם נקטע הרכס בגלל נחל הירקון, ומתחדש בגן העצמאות. הרכס נקטע באזור כיכר אתרים, ומתחדש ביפו (המקטע נוצר בגלל תוואי קדום של נחל איילון שנשפך בעבר לים התיכון מצפון ליפו). מצוקי הכורכר מתנשאים עד לגובה של כ-40 מטרים, ומשפיעים על רוחבו של החוף ועל תכנונו.
עד שנות ה-20 כמעט שלא התייחסו מתכנני ערים לחוף הים בהקשרים של שימושי פנאי ונופש אלא רק בהקשרים של ספנות ושל דייג. בהתאם לכך, מתכנני אחוזת בית והשכונות היהודיות שקדמו לה, לא התייחסו כלל לקרבתם לחוף הים, ועל תל אביב נאמר שנוסדה כשגבה אל הים.[1]
כשהעיר התפתחה החלו פרנסי תל אביב להתייחס לחוף הים כאל אזור בעל פוטנציאל כלכלי, אך בעיקר בתחומי התעשייה. כך למשל הציע מאיר דיזנגוף לבנות נמל באזור חוף ירושלים של ימינו, ואף לסלול מסילת רכבת לאורך החוף. כן הוצע לרכז את מפעלי התעשייה בחופים. בה בעת גם תושבי תל אביב גילו את הערך המוסף של עיר השוכנת לחוף ימים – רצועת חוף לרחצה, טיול ונופש. השפעה רבה על השינוי בתפישת החוף הייתה גם לחיים נחמן ביאליק, שראה לנגד עיניו את העיר אודסה שלשפת הים השחור, על חופיה והטיילות שלה. לביאליק הייתה השפעה רבה על דיזנגוף ועל פרנסי העיר, והוא הצליח להשפיע עליהם לגנוז את התוכניות לשימושי תעשייה, ולראות בחוף שטח המיועד לשימושי פנאי ונופש. התפתחות אחרת בעלת חשיבות בראשית שנות ה-20 הייתה החלטתם של שלטונות המנדט להעביר לרשות מועצת העיר תל אביב[2] את כל רצועת חוף הים (אדמת מחלול – אדמה ללא בעלים על פי חוק הקרקעות העות'מאני) מרחוב אלנבי ועד נחל הירקון, ובכך אפשרה גישה ישירה לים מכל נקודה במרחב העירוני. לבסוף נתרצו גם פרנסי העיר. בשנת 1921 נפתח קזינו גלי אביב ורחוב אלנבי הוסט אל החוף כדי לקשרו לשטח הבנוי של העיר. קווי הסעות החלו לקשר בין העיר והחוף. מתקני חוף קמו על רצועת החוף.
באותה התקופה, כאנטי תזה לפתיחת החוף הדרומי לשימושי פנאי ונופש של הציבור, נוצרה על רכס הכורכר מצפון לרחוב אלנבי שכונת מחלול. הייתה זו שכונת עוני שכללה פחונים וצריפים. השכונה הוקמה כמשכן זמני לפליטים יהודים שנאלצו לברוח מיפו במהלך מאורעות תרפ"א, לעולי העלייה השלישית ועל מנת למנוע את התפשטותו דרומה (לכיוון יפו) של בית הקברות המוסלמי 'עבד אל נבי' (שרידיו נמצאים היום בתחום גן העצמאות). בשכונה הוקמו שני בתי חרושת: בית חרושת לאריגת וצביעת משי 'דלפינר-יוחננוף' ומפעל עיבוד עורות של 'האחים לבקוביץ' (לימים הסליק בחצריו פעילות מחתרתית של ההגנה – 'מכון א' לייצור נשק, מהראשונים והמרכזיים במכוניה), שצחנתם נישאה למרחוק ושפכיהם זיהמו את החוף הסמוך.
ב-1924 נפתחו חוף רחצה מסודר ובתי מרחצאות בסמוך לנקודת המפגש של רחוב אלנבי עם הקזינו. עם הזמן נבנו מתקני חוף נוספים, ורחוב מקביל לחוף (רציף הרברט סמואל של ימינו). מצידו המזרחי של הרחוב הוקמו בתי קפה ובתי מלון. בשנות ה-30 הפעילה העירייה ארבע תחנות הצלה. בתקופה זו היו הרחצה בחוף והטיולים לאורכו מפעילויות הפנאי המרכזיות בהווי העיר, במיוחד בקיץ ובסופי שבוע.
תוכנית גדס להרחבת תל אביב צפונה בסוף שנות ה-20 הייתה תוכנית המתאר הראשונה אשר התייחסה אל חוף ימה של תל אביב כאל נכס אסטרטגי של תל אביב למען רווחת תושביה. התוכנית, בשונה מתוכניות המתאר שקדמו לה, התוותה את המשך פיתוחה של תל אביב לאורך רחובות אורך מסחריים מקבילים לים ושדרות רוחב הניצבות אל החוף. כמו כן, באה לידי ביטוי ההבנה כי הבריזה המגיעה מהים צריכה להיות מנוצלת לכל עומקה של העיר. תוכנית זו התיישבה עם העובדה שהאדמות הסמוכות לים, שהיו בבעלות ערבית, היו זולות יותר ונגישות יותר להמשך פיתוחה של העיר. התוכנית גם כללה תכנון של שטחי גינון בקרבת הים, שחלקם יועדו להקמת מגרשי קריקט, וגן גדול בצפון העיר (היכן שהוקם גן העצמאות).
בשנות ה-30 הועלו ואף אושרו תוכניות לייבוש חלקים מהים ולבניית שכונות מגורים בשטחים אלה, אך בסופו של דבר העירייה הכירה בצורך לפתח את חופי העיר. בסוף שנות ה-30 הוחלט לבנות טיילת לאורך חופי העיר, כדי ליצור הפרדה פיזית בין החלק המיועד לרחצה והחלק המיועד להליכה ולטיולים. בשנת 1939 נהרס בניין הקזינו (שסבל מבלאי מואץ בשל הרוחות וגלי הים) ובתי המרחצאות. הטיילת הייתה משטח מוגבה מעל החוף, עם מעקה ברזל ומעט צמחייה. היא נמשכה מחוף בוגרשוב ועד לחוף גאולה של ימינו (מדרום לשם הייתה שכונת מנשייה הערבית, שהייתה שייכת לשטח השיפוט של יפו).
פתיחת הטיילת הייתה דווקא נקודת תפנית בהתייחסות לחופי העיר. במקביל, פרצה ב-1 בספטמבר 1939 מלחמת העולם השנייה, ושלטונות המנדט אסרו על הרחיצה בים. התוצאה הייתה שחופי העיר ננטשו והוזנחו.
נוסף לכך, העיר המתפתחת על התעשייה המזהמת שבה הזרימה את הביוב והשפכים ישירות לים והחופים זוהמו ונאסרו לרחצה גם מסיבות בריאותיות. במקביל, גם הטיילת נזנחה וכל אזור החופים החל מידרדר. בתי הקפה והמלונות שלצד הטיילת הפכו לברים מפוקפקים ולמרכזי הימורים וזנות. הציבור הדיר רגליו מהאזור ומרכזי בילוי עברו לרחובות פנימיים, דוגמת רחוב דיזנגוף.
התפתחות אחרת בחופי העיר שמצפון לטיילת, הייתה בניית נמל תל אביב החל משנת 1936 בחצי האי הירקוני.
בשנת 1942 נחנכה כיכר לונדון בחלקה הצפוני של הטיילת. בשנות ה-30 וה-40 שימשו חופי העיר כזירות עימות עם שלטונות המנדט בעקבות הבאת ספינות מעפילים לחופי העיר.
במלחמת העצמאות הוטבעה מול חוף פרישמן אניית האצ"ל אלטלנה. לאחר המלחמה הורחב תחום רצועת החופים של העיר לאורכם שכיום. בשנת 1953 נחנך גן העצמאות בגבעת הכורכר שמעל חוף הילטון. בשנות ה-50 נבנתה מדרום לגן בריכת גורדון בשטח ים שיובש, מול שכונת מחלול.
במערכות הבחירות העירוניות בשנות ה-50 וה-60 הודגש הנושא של שיקום הטיילת והחופים, הוכנו תוכניות, אך ביצועם ארך שנים רבות, ועד לאמצע שנות ה-70 בוצעה עבודה מועטה. בסוף שנות ה-60 הוקמה החברה העירונית אתרים על מנת לשקם ולפתח את חופי העיר והובטח שיקום מלא תוך שלוש שנים. כמו כן, הובטח טיהור שפת הים תוך ארבע שנים[3].
במסגרת שיקום החופים הוכנה תוכנית לבניית בתי מלון מודרניים לאורך החופים הצפוניים (של רצועת החוף המרכזית). בתי מלון רבים הוקמו, אך הם גרמו לחסימת זרימת רוחות הים אל העיר. בנוסף לכך הוקמה מרינה מול בריכת גורדון. בניית המרינה גרמה להרחבת חוף גורדון שמדרום לה ולהרס החוף שמצפון לה בשל שיבוש תהליכי הסעת החולות על ידי גלי הים. נוסף לכך היא גרמה לקטיעת רצף חופי הים הפתוחים לציבור הרחב. במסגרת פרויקט הפיתוח הוחלט לבנות במקומה של שכונת מחלול (אשר תושביה החלו להתפנות בשנות ה-50) את פרויקט כיכר אתרים.
במקביל נהרסה שכונת מנשייה בחלק הדרומי של רצועת החוף המרכזית, והוקם פארק צ'ארלס קלור, שנחנך בשנת 1974. בשנת 1965 במקביל לפתיחת נמל אשדוד, נסגרו נמלי תל אביב ויפו. בשנות ה-70 הוקם השפד"ן, והביוב הוזרם אליו במקום לים. הדבר אפשר את ניקוי החופים והכשרתם מחדש לרחצה. בתקופה זו הוקמו שוברי גלים שיצרו מבנים של טומבלו לחופים (לשונות יבשה בתוך המים בניצב לחוף). פרויקט זה גרם להרחבה ניכרת של חופי הים, ואפשר להם לקלוט מספרים גדולים של מתרחצים. במסגרת הפרויקט חודשו שירותי החוף ושוקמו מבני השירות בחופים.
תחילה חשבו לשקם את הטיילת הצרה, שהתפוררה והחלידה. הטיילת נצבעה בשנות ה-70 ונעשה ניסיון לשקם את הצמחייה ומעקות הברזל המחלידים. כשהובהר שהטיילת אינה אטרקטיבית דייה, החליט ראש העירייה שלמה להט (צ'יץ') להרוס אותה ולבנות במקומה טיילת חדשה ורחבה. בבניית טיילת החדשה הופקו לקחים מכישלון הטיילת הישנה. כך למשל במקום מעקה ברזל הופרדה הטיילת מהחוף ברצועת צמחייה. הקטע הראשון של הטיילת החדשה נחנך באוגוסט 1982, מחוף גורדון ועד לחוף טרומפלדור. ביולי 1984 נחנך המקטע הדרומי, שמתחבר למתחם הדולפינריום.
לאט לאט החלו תושבי העיר לחזור ולבלות בחופי הים ובטיילת. מול הטיילת נסגרו אט אט הברים ובתי ההימורים, והוחלפו בבתי קפה ובבתי מלון חדשים. כן נבנו פרויקטים דוגמת מגדל האופרה, כיכר לונדון המחודשת, וכיכר הכנסת המחודשת. יחד עם זאת נבנו גם פרויקטים כושלים דוגמת הדולפינריום שנחנך בשנת 1981 ופרויקט כיכר אתרים. עם זאת, הטיילת והחופים שבו והפכו למקום בילוי מרכזי בעיר.
בשנת 2009, לרגל חגיגות המאה לתל אביב, נחנכו בעיר שלושה מסלולי הליכה, ואחד מהם, המכונה "השביל הכחול", עובר לאורך חופי העיר.
בתחילת 2010 נחנך גשר הליכה באזור תחנת רדינג המקשר בין טיילת תל-ברוך לתל כודאדי וכן נחנך פארק מדרון יפו ובו טיילת מנמל יפו עד לחוף גבעת עלייה.
במאי 2018 נהרס מתחם הדולפינריום.
בספטמבר 2023 נחנכה טיילת המצוק, המחברת את חוף תל ברוך עם חוף הצוק הדרומי.
מצפון לדרום:
חופי הים בתל אביב שימשו מקור השראה ליוצרי קולנוע ישראלים, כגון אורי זוהר ("מציצים", "הצילו את המציל"), וחוני המעגל ("נערי החוף", "חוף מבטחים", "בין פרישמן וגורדון", "התקווה") שראו בחופים אלה את תמצית ההוויה התרבותית-ישראלית.
לרגל חגיגות המאה לתל אביב, יזמה עיריית תל אביב את פרויקט "חוף הים התל אביבי" בארבע ערים מרכזיות בעולם – ניו יורק, פריז, וינה וקופנהגן. בערים אלו הוקם מתחם מלאכותי של מעין חוף ים בסגנון תל אביבי, עם חול ים, כיסאות נוח של כתר פלסטיק כדי להשרות אווירה ישראלית.
תחרות בניית ארמונות חול בתל אביב, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1971 אליפות ישראל בשיט מפרשיות נערכת בתל אביב, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, יומן גבע 469, 1970
ארנה נאור, בלוג צילום: המפגש עם האנשים, המים והחול החם, באתר הארץ, 13 ביוני 2021Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
