Loading AI tools
מלחין ומוזקאי אוסטרי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וולפגנג אמדאוס מוצרט (בגרמנית: Wolfgang Amadeus Mozart; 27 בינואר 1756 – 5 בדצמבר 1791) היה מלחין ווירטואוז בן התקופה הקלאסית. מספר היצירות שחיבר במהלך חייו הקצרים ואיכותן יוצאת הדופן, מציבים אותו כאחד מגדולי המלחינים של כל הזמנים.
 | |
| מוצרט, בציור מ-1819 | |
| לידה |
27 בינואר 1756 זלצבורג, ארכיבישופות זלצבורג |
|---|---|
| פטירה |
5 בדצמבר 1791 (בגיל 35) וינה, ארכידוכסות אוסטריה |
| שם לידה | יוהאנס כריסוסטומוס וולפגנגוס תאופילוס מוצרט |
| מקום קבורה |
 בית הקברות סנט מרקס, וינה |
| מוקד פעילות | זלצבורג, וינה |
| תקופת הפעילות |
1761–1791 (כ־30 שנה)  |
| זרם | התקופה הקלאסית |
| סוגה |
התקופה הקלאסית, אופרה, מוזיקה קאמרית, sardana, סימפוניה |
| שפה מועדפת |
גרמנית |
| כלי נגינה | עוגב, כינור, ויולה, פורטה-פיאנו, קלאוויקורד, צ'מבלו |
| מספר יצירות ידוע | למעלה מ-800 |
| בת זוג | קונסטנצה מוצרט |
| צאצאים |
קרל מוצרט, פרנץ קסאפר וולפגנג מוצרט |
| פרסים והוקרה |
מסדר הדרבן המוזהב (1770) |
| פרופיל ב-IMDb | |
| חתימה |
 |
  | |
מוצרט הלחין למעלה מ-800 יצירות. מלחינים בולטים שהשפיעו על יצירתו הם יוזף היידן ויוהאן כריסטיאן באך, אך הוא הביא עמו סגנון חדש ורענן אל התקופה הקלאסית, והיה אחד המלחינים הבולטים בה. מוצרט תרם רבות למוזיקה הקלאסית, והמוזיקה שחיבר שימשה השראה לשורה ארוכה של מלחינים.
יצירותיו של מוצרט קוטלגו בשנת 1862 בקטלוג כרונולוגי-נושאי על ידי לודוויג פון קכל. רשימת קכל (שבה מקוטלגות יצירות מוצרט מ-K.1a עד K.626) עברה מאז מספר עדכונים, האחרון שבהם בשנת 1964.
מוצרט נולד בבית אחורי ברחוב גטריידה מס' 9 בזלצבורג. אביו, לאופולד, היה מוזיקאי בשירות הארכיבישוף, ואמו, אנה מריה, הייתה מורה לכינור ומוזיקאית חובבת. מוצרט הצעיר הוטבל לנצרות יום לאחר הולדתו בקתדרלת רופרט ווירגיל הקדושים, וקיבל את השם יוהנס כריסוסטומוס וולפגנגוס תאופילוס (גוטליב) מוצרט. שני השמות הראשונים הם שמו של הקדוש הנוצרי יוחנן כריסוסטומוס, אשר ביומו נולד מוצרט. השם השלישי הוא שמו הפרטי והוא הוענק לו על-שם סבו מצד אביו, ואילו הרביעי הוא שם יווני שמשמעו "אהוביה" והיה שם סנדקו. שם זה שימש את מוצרט כשם אמצעי לאורך כל חייו, ובהתאם לנוהג המקובל בתקופתו, נהג מוצרט להתאים את שמו האמצעי לשלל שפות בהתאם למקום מחייתו ולמצב רוחו. כך בעת ביקוריו באיטליה כינה את עצמו "אמדאו" (Amadeo), בזלצבורג היה "גוטליב" (Gottlieb) ולעיתים השתמש בגרסה הצרפתית "אמדה" (Amadé). השם האחרון היה החביב עליו ביותר, ולראיה, זהו השם בו חתם על הסכם נישואיו.[1]
כישרונו המוזיקלי הנדיר של מוצרט בלט כבר כשהיה בן שלוש. אביו שהיה אחד ממורי המוזיקה המפורסמים באירופה באותה עת, הרביץ בו את תורתו המוזיקלית מגיל מוקדם, ומלבד לימודי תאוריה, לימד אותו גם נגינה בכינור ובצ'מבלו. בגיל חמש החל מוצרט לחבר קטעי מוזיקה קטנים ולהעלותם על הכתב בסיועו של אביו.[2][3] בגיל שש כבר ידע לפרוט על הפסנתר כשעיניו מכוסות.
בשנת-2024 התגלתה בספרייה בלייפציג שבגרמניה יצירה לא מוכרת שהלחין מוצרט כשהיה כפי הנראה בתחילת גיל הנעורים שלו. היצירה נכתבה כנראה בשנות ה-60 של המאה ה-18 לשלישיית מיתרים ואורכה כ-12 דקות.[4]
במכתבים רבים ובכמה מיצירותיו הקלילות ביטא מוצרט הומור בתי שימוש ילדותי וגס, שהביך את חוקריו, משום שהוא עומד בסתירה לרצינות ולבגרות של יצירותיו המוזיקליות. לדוגמה, במכתב שכתב לדודניתו ב-5 בנובמבר 1777 חרז מוצרט ביטויים אנאליים על הפרשות, וכך עשה גם בקאנון הפארודי K.382c. חוקרים אחדים מייחסים זאת להתפתחותו הנפשית של מוצרט במסגרת המשפחתית שבה גדל.
ליאופולד מוצרט זיהה את הכישרון יוצא הדופן של בנו, והבין חיש מהר כי בילד המחונן טמון פוטנציאל כלכלי גדול. כשהיה מוצרט בן 6, ואחותו מריה אנה (נאנרל) בת 11, יצא איתם אביהם למסע הופעות ראשון, שבמהלכו ביקרו במינכן ובווינה. מוצרט הקטן הוצג לראווה בחצרות האצילים כילד פלא, בעוד אחותו, שניחנה אף היא בכישרון מוזיקלי, ליוותה אותו בפסנתר. לצורך הופעות פומביות אלו חיבר מוצרט מספר דואטים לכינור ולפסנתר. הילדים, ובמיוחד וולפגנג, הותירו רושם עז בקרב כל שומעיהם. המאזינים התפעלו מיכולתו של וולפגנג לנגן בפסנתר קטע מוזיקלי תוך כדי חיבורו ממש, ומיכולתו לזהות בקלות – בעיניים מכוסות – כל צליל שנוגן בפניו. הם העשירו את כיסי אביו, ובלבד שיוכלו לחזות בבנו המחונן ולהאזין לנגינתו. בראותו עד כמה רבה ההצלחה, החליט האב לפרסם את שמו של הבן במרכזי המוזיקה הגדולים של אירופה, והמשפחה יצאה למסע ארוך שנמשך קרוב לשלוש שנים, דרך גרמניה, איטליה, צרפת, אנגליה, ארצות השפלה ושווייץ.[5] בפרנקפורט צפה בו גתה בן ה-14, שלימים תיאר בכתביו את היום ההוא. בלונדון ליווה מוצרט את המלכה שארלוט בשירתה, וניגן בפניה ובפני המלך ארבע שעות תמימות. בלונדון פגש מוצרט גם את יוהאן כריסטיאן באך (בנו של יוהאן סבסטיאן באך).[6]
המסעות היו כרוכים בהוצאות כספיות מרובות, ותנאי המסע היו קשים.[7] בכל מדינה ועיר נאלץ ליאופולד לשכור כלי נגינה חדשים, לקנות בגדים חדשים כאופנת המקום ולשכור מקומות לינה מתאימים. הקהל שילם לרוב במתנות קטנות ולא בכסף. עם זאת, עבור מוצרט הצעיר הערך האמיתי היה חשיפתו למגוון תרבויות אירופה.
המסעות הביאו למוצרט הצעיר תהילה רבה, והוא נחשף למוזיקה מעולה בסגנונות השונים. בכוח זיכרונו המופלא קלט את היצירות ששמע והבינן מיד, ובעבודותיו המוקדמות ניכרות השפעות של מלחינים אחרים, אולם כבר בגיל צעיר היה טבוע ביצירתו חותם אישי. הנסיעות הארוכות היו כרוכות בקושי רב, ובמהלכן חלו שלושת בני המשפחה במחלות מסכנות חיים: תחילה ליאופולד (לונדון, קיץ 1764),[8] ואחר כך שני הילדים (האג, סתיו 1765).[9]
בשנת 1769 כשמוצרט היה בן 13, שנתיים בלבד לאחר שובו מהמסע הארוך באירופה, יצאה המשפחה למסע נוסף לאיטליה. המסע, שנמשך כשנתיים, היה הראשון בסדרה של שלושה מסעות לאיטליה, שהגיעו לסיומם כעבור ארבע שנים. גם במסעות אלו זכה הנער להצלחה רבה, בעיקר בזכות האופרות שכתב, ושמו הלך לפניו בכל אשר פנה. האפיפיור קלמנס הארבעה עשר הוקסם מגאוניותו של מוצרט הצעיר והעניק לו אות כבוד. אנקדוטה הממחישה את גאוניותו המוזיקלית של מוצרט קשורה ביכולתו הפנומנלית לזכור מוזיקה ולשחזרה: באותה תקופה נחשבה המיזררה (יצירה גותית דתית) של גרגוריו אלגרי לנשגבת; מותר היה להשמיעה רק פעם בשנה בכנסיית האפיפיור, ותוויה נשמרו בסוד. ליאופולד מוצרט כתב באחד ממכתביו, שבנו נכח בעת ביצוע היצירה ואחר כך שחזר בכוח זכרונו את תוויה והעלה אותם בשלמות על הכתב.[10]
בתקופת שהותו בבולוניה התוודע מוצרט למלחין הצ'כי יוזף מיסליבצ'ק והתיידד עמו. כאשר מיסליבצ'ק חלה בעגבת, פקד ליאופולד על בנו לנתק כל קשר עם המלחין, אך סבלו של מיסליבצ'ק נגע ללבו של וולפגנג, ובשנת 1777, כאשר שהה עם עמו במינכן ערכו השניים ביקור אצל מיסליבצ'ק ששהה אף הוא בעיר.[11]
את השנים 1773–1777 עשה מוצרט בזלצבורג כמלחין-חצר אצל הנסיך-הארכיבישוף של זלצבורג. העבודה נתפסה בעיניו כחדגונית ומשעממת, עם זאת הייתה זו תקופת הלחנה פורייה מאד. הוא הלחין סימפוניות, סונאטות, רביעיות מיתרים, מיסות, סרנדות ואופרות. הוא אף יצא למסעות שונים ברחבי אירופה. במסעו למינכן ב-1775, לשם כתיבת האופרה La finta giardiniera (נערת הגן המתחזה), כתב מוצרט את הסונאטה לפסנתר מס' 6. למסעו האחרון יצא מוצרט בן ה-21 ב-23 בספטמבר 1777 כשהוא מלווה באמו. מסע זה כלל ביקור במינכן, במנהיים ובפריז, אך בניגוד להצלחות הכבירות אותן ידע מוצרט בעבר, מסע זה היה אפוף עגמומיות ומלא אכזבות. במנהיים הוא קיווה להשיג משרה בחצרו של הנסיך הבוחר, אך אחרי המתנה של מספר חודשים נכזבה תקוותו. בעת שהותו שם התאהב בזמרת המחוננת אלואיזיה ובר, שהשיבה לו אהבה בתחילה אך דחתה אותו בסופו של דבר. התנגדותו של האב ליאופולד לקשר זה הביאה לשורה של אי הבנות ומתחים בין האב לבנו.[12] שהות של מספר חודשים בפריז אף היא לא הביאה לתוצאות המקוות; ובעודם בפריז נפלה אימו למשכב, וכעבור זמן קצר נפטרה. מיואש ומאוכזב עזב מוצרט את פריז.
בשנת 1781 ביקר מוצרט בווינה כחלק מפמלייתו של הנסיך-הארכיבישוף של זלצבורג. יחסו הנוקשה של הארכיבישוף לא נעם למוצרט (לדוגמה: מוצרט נאלץ לאכול עם המשרתים),[13] וזמן קצר לאחר הגעתם לווינה נפרדו דרכיהם. כפי שתיאר זאת מוצרט עצמו: הוא שוחרר ממשרתו "בבעיטה באחוריו".[14] מוצרט עורר עניין רב בקרב אצילי העיר, הוא החליט להשתקע בווינה ולפתח קריירה מוזיקלית עצמאית.
מוצרט הגיע לווינה בתקופה של סובלנות ופתיחות. הקיסר יוזף השני הסיר מגבלות ופתח הזדמנויות חדשות לתרבות ולחברה. מוצרט הבין שהוא באופנה ואם ימהר יוכל לקיים סדרת קונצרטים למנויים. הוא חיבר שישה קונצ'רטי לפסנתר ומכר כרטיסים לתלמידיו ולבני אצולה. במהרה קנה לו שם ונהיה פופולרי. מוצרט כבש את לבה של וינה כמלחין עצמאי, כמורה וכמבצע.
ב-4 באוגוסט 1782 נשא מוצרט לאישה את קונסטנצה ובר (1842-1762), דודניתו של המלחין קרל מריה פון ובר, בניגוד לעצת אביו שסלד מהנישואים.[15] קונסטנצה ומוצרט הביאו לעולם שישה ילדים, אך רק שניים מתוכם הגיעו לבגרות – קרל תומאס ופרנץ קסאוור וולפגנג. ילדיו של מוצרט לא נישאו מעולם ולא הביאו צאצאים, וכך בא הקץ לשושלת מוצרט קצרת הימים. שנת 1782 הייתה שנה מבשרת טובות למוצרט ומשפחתו. האופרות שהלחין זכו להצלחה כבירה, והוא החל להופיע כמנצח וכפסנתרן בסדרת הקונצ'רטי לפסנתר שהלחין. השנים 1782–1785 היו המאושרות בחייו. על פי אומדן, מוצרט הרוויח בתקופה זו סכום ששווה היום ליותר מ-155,000 אירו בשנה.
אמש ניגנתי קונצ'רטו בתיאטרון. האולם היה מלא והקהל קיבל אותי בהתלהבות רבה ועליי להיות מאושר. גם לאחר שירדתי מהבמה הקהל לא הפסיק למחוא כפיים וכך נאלצתי לחזור על הרונדו. מחיאות הכפיים היו סוערות.
— מתוך מכתב לאביו בעת שהותו בווינה.
בשנים 1782–1783 התוודע מוצרט לעבודותיהם של מלחיני הבארוק הגדולים באך והנדל. הדבר התאפשר בעזרתו של הברון גוטפריד ואן סוויטן (Gottfried van Swieten), שעודד את מוצרט ללמוד ולנתח את ספריית התווים הגדולה שהייתה ברשותו. המפגש של מוצרט עם יצירות הבארוק הביא לכתיבתן של מספר יצירות שבהן חיקה את הסגנון הישן, שמאוחר יותר השתלב ביצירותיו ובשפתו המוזיקלית, כפי שניתן לראות במעברים הפוגאלים בסימפוניה מס' 41, באופרה חליל הקסם וברקוויאם.
בשנת 1783 נסע מוצרט בחברת אשתו לביקור אצל אביו בזלצבורג, במטרה ליישר את ההדורים לאחר נתק שנמשך מיום חתונתו. הביקור לא עלה יפה, ואביו התכחש לאשתו הצעירה של מוצרט. למרות זאת, הביקור בזלצבורג הניב את אחת מיצירותיו הליטורגיות הגדולות ביותר: המיסה בדו מינור (שלא נשלמה), שהושמעה לראשונה בזלצבורג לקראת סוף הביקור.[16]
בשנותיו הראשונות בווינה פגש מוצרט את יוזף היידן, ועד מהרה קשר אתו קשרי ידידות. שני המלחינים חלקו חיבה משותפת לרביעיות מיתרים, ואף ניגנו יחדיו ברביעייה שכזו בעת ביקוריו של היידן בווינה. מוצרט הקדיש להיידן את שש רביעיות המיתרים שלו מהשנים 1782–1785. רביעיות אלה הן מעין תשובה מוזיקלית לסדרת הרביעיות אופ. 33 של היידן משנת 1781.[17] היידן היה למעריץ נלהב של מוצרט; כאשר האזין בפעם הראשונה לשלוש הרביעיות האחרונות מתוך השש שהקדיש לו מוצרט, פנה אל ליאופולד במילים: "כאדם ישר ונוכח האל, הריני להודיעך כי בנך הוא המלחין הגדול ביותר הידוע לי, הן בהכרות אישית והן משמועה. הוא ניחן בטעם מעודן ויתר על כן, הבנה עמוקה מאין כמוה בתורת ההלחנה".[18]
מוצרט הושפע מרעיונות תנועת ההשכלה, ובשנת 1784 הצטרף לבונים החופשיים. הרעיונות והערכים של הבונים החופשיים קיבלו ביטוי באופרה האחרונה שכתב: "חליל הקסם", שאותה חיבר כדי לסייע לידיד ותיק שהתיאטרון שברשותו היה שרוי בקשיים. על אף הצלחתה של האופרה, מוצרט עצמו לא ראה ממנה פרוטה.
לקראת סוף שנות השמונים נקלע מוצרט לקשיים כלכליים, וגם בריאותו התערערה. על יצירות המופת שהלחין בתקופה זו זכה לגמול זעום, והוא חי ברמת חיים שהייתה מעבר להישג ידו באותה עת.
בשנת 1786 גר מוצרט בדירה שכורה בווינה, שם הלחין את האופרות נישואי פיגארו ודון ג'ובאני (1787). דירה זו משמשת היום כאתר תיירות פתוח לקהל וכמוזיאון לזכרו של המלחין.
מוצרט רחש חיבה מיוחדת לעיר פראג ולתושביה. בשעה שירדה קרנו בווינה, הפופולריות שלו בבירה הצ'כית הלכה וגברה, וכל בכורה מוזיקלית של אחת מיצירותיו נחוגה ברוב פאר ובכבוד רב. עד היום מפורסם הביטוי שבו השתמש מוצרט לתיאור יחסיו עם תושבי העיר: "הפרגאים שלי מיטיבים להבינני" (Meine Prager verstehen mich). מלבד תהילה זכה מוצרט בפראג גם לתגמול נאה עבור יצירתו, הן בתשלום ישיר עבור קונצרטים והן בתמלוגים על יצירותיו. מוצרט כינה את שמה של אחת מהסימפוניות שלו על שמה של העיר פראג: סימפוניה מס' 38, המכונה סימפוניית "פראג". והצגת הבכורה של האופרה "דון ג'ובאני" נערכה בפראג ב-29 באוקטובר 1787.
מוצרט חלה בעת שביקר בפראג וניצח ב-6 בספטמבר 1791 על הבכורה של האופרה "חסדו של טיטוס". האופרה נכתבה באותה שנה, בהזמנתו של הקיסר לאופולד השני, לכבוד הכתרתו של הקיסר ב-1790 כארכידוכס של אוסטריה.[19] מוצרט המשיך בעבודתו, וב-30 בספטמבר ניצח על הבכורה של האופרה "חליל הקסם". אך בריאותו התדרדרה ב-20 בנובמבר והוא רותק למיטתו כשהוא סובל מנפיחות ברגליו ובידיו, כאבים והקאות.[20]
מוצרט טופל בימיו האחרונים בידי אשתו ואחותה הצעירה, וזכה לביקורים של רופא המשפחה, תומאס פרנץ קלוזט. הוא עשה מאמץ לסיים את הרקוויאם, אך אין עדות מספקת לכך שהכתיב חלקים מהיצירה לתלמידו פרנץ קסאפר זיסמאייר.[21]
סיבת מותו של מוצרט אינה ידועה בוודאות. בתיעוד הרפואי של מותו מוזכרת סיבת המוות כ"קדחת צבאית חמורה", תיאור מעורפל שאינו מאפשר לאבחן את המחלה ממנה סבל לפי הרפואה המודרנית. במהלך השנים עלו תאוריות רבות על אודות סיבת המוות, בין הבולטות שבהן מחלת השערוניות (Trichinosis), הרעלת כספית וקדחת השיגרון. יש הסוברים שמוצרט הורעל על ידי בעל קנאי של אחת מתלמידותיו (בספרון "מוצרט וקונסטנצה" שיצא כסיכום מחקר קרימינולוגי - היסטורי). היום מקובלת ההנחה לפיה מת מדלקת מפרקים חמורה שהתפתחה לזיהום שהחליש את המערכת החיסונית בגופו.
מוצרט נפטר בווינה ב-5 בדצמבר 1791 והוא בן 35 במותו. הרקוויאם נותר לא גמור, וישנם מוזיקולוגים המייחסים את שלושת הפרקים האחרונים, "סאנקטוס", "בנדיקטוס" ו"אגנוס דאי" לזיסמאייר, שכתב אותם לפי הוראותיו של מוצרט. אולם מחקרים מודרניים – בעיקר זה של המוזיקולוג היהודי-האמריקני רוברט לוין – טוענים, שמלאכת השלמת הרקוויאם בוצעה בחופזה ובניגוד לקווים המנחים שהתווה מוצרט לפני מותו. לוין אף חיבר השלמה משלו ליצירה, המבוססת על ממצאים אותנטיים בכתב ידו של המלחין.
שבעת מותו היה מוצרט חסר כול, ובשל כך הובא לקבורה בקבר קהילתי משותף ולא בהלוויה הראויה לאדם במעמדו. אולם מחקרים מראים, כי למרות הירידה שחלה בפופולריות שלו בקרב תושבי וינה, הוא המשיך להיות מועסק בעבודה מתגמלת בחצר הקיסר, ומלבד זאת זכה לתמלוגים רבים תמורת השמעת יצירותיו ברחבי אירופה ובפרט בפראג. יש ראיות לכך, שבשנות חייו האחרונות הוא הרוויח כ-10,000 פלורין לשנה – פי 20 ממה שנדרש באותה תקופה לקיום אורח חיים אמיד.[22]
מוצרט לא נקבר בקבר אחים המוני אלא בקבר קהילתי משותף בבית הקברות סנט מרקס, דבר נפוץ בסוף המאה ה-18 בקרב בני מעמדו. בניגוד לקברי האריסטוקרטים, הקברים הקהילתיים נשמרו באותה עת רק למשך עשר שנים,[23] ועל כן מיקומו המדויק של הקבר נשכח עם השנים. כיום מוצבת בבית הקברות אנדרטה לזכרו של מוצרט; אנדרטה נוספת מוצבת ב"צנטרלפרידהוף", בית הקברות המרכזי בווינה.
אגדות ומיתוסים נקשרו בשמו ובפרטי חייו של מוצרט. מרבית הביוגרפים הראשונים שלו כלל לא הכירו אותו, והעדיפו לארוג סביבו אגדות רומנטיות.
ערך מורחב – רקוויאם (מוצרט)סביב הרקוויאם של מוצרט נוצר המיתוס, שבעת כתיבתו ידע מוצרט כי הוא עומד למות, והרקוויאם חובר עבור עצמו. סיפור זה מתבסס על זיכרונותיה של אשתו קונסטנצה, שסיפרה כי מוצרט אמר לה כך כמה שבועות לפני מותו.
גרסה זו, וכן אגדות רבות אחרות, התחזקו בעקבות סרטו הבדיוני של מילוש פורמן "אמדאוס", המבוסס על מחזה מאת פיטר שאפר. הסרט עורר התעסקות רבה בסיפור חייו של המלחין הגאון. למרות הצהרתם הפומבית של יוצרי הסרט כי מדובר ביצירה שהיא פרי הדמיון ברובה, צופים רבים סברו שזהו סרט ביוגרפי על חייו של מוצרט, וקיבלו את הנאמר בו כאמת היסטורית.
במשך קרוב למאתיים שנה היה מזמין הרקוויאם חידה לא פתורה בעיני חוקרים ומוזיקולוגים, והחידה הולידה אגדות שונות ומשונות. גרסת הסרט "אמדאוס" להזמנת היצירה רומזת כי מזמין היצירה היה לא אחר מאשר אנטוניו סליירי, מלחין החצר של הקיסר וכנראה גם יריבו של מוצרט, אם כי היחסים ביניהם היו לרוב אדיבים וידידותיים. גרסה שונה של הסיפור היא, שאיש מסתורי הזמין את הרקוויאם כדי להתיש את המלחין החולה ולהביא עליו את מותו.
בחלוף השנים נודעה האמת. שורש האגדה טמון בהזמנת היצירה על ידי שליח, אך מזמין היצירה לא היה אלמוני כלל, ולמעשה אף היה מפורסם באותה תקופה בווינה. מדובר ברוזן פרנץ פון ואלסאג (אנ'), איש אצולה חובב מוזיקה, שנהג לרכוש יצירות ממלחינים ידועים, להעתיקן בכתב ידו ולהציגן כיצירותיו שלו. את הרקוויאם הזמין כדי להציגו כמחווה שלו לזכר אשתו.
נראה שמוצרט ידע היטב את זהותו של מזמין היצירה, ועדות לכך ניתן למצוא בדיון המשפטי שהתנהל לאחר מותו בין אשתו קונסטנצה לבין נציגי הרוזן (הדיון לא הגיע לידי משפט). על פי הסכם שנחתם בין מוצרט לבא כוחו של פון ואלסאג, מוצרט קיבל מראש את מחצית הסכום המגיע לו עבור הרקוויאם, והמחצית השנייה אמורה הייתה להתקבל עם השלמת היצירה. משערים שהרוזן קיווה לקבל את הזכויות המלאות על יצירה, בכלל זה כל הטיוטות וכתבי היד.
מותו הפתאומי של מוצרט העביר את הזכויות על היצירה הלא מושלמת לידי אשתו, וזו דאגה להשלמתה והשמעתה בפומבי למטרות רווח. מעשה זה היה העילה לתביעתו של הרוזן, שלבסוף יצא כשידו על התחתונה ונאלץ לוותר על הזכויות.
הן סיפור מודעותו של מוצרט למותו הקרב והן הסיפור אודות "איש המסתורין" מזמין הרקוויאם, ראו אור לראשונה בביוגרפיה של מוצרט שפורסה בווינה בשנת 1808 על ידי פרנץ קסאווייר נימצ'ק.
על יחסי מוצרט וסליירי נוצר המיתוס, שלפיו קנאתו של אנטוניו סליירי בגאונותו המוזיקלית של מוצרט העבירה את סליירי על דעתו, עד כדי מעורבות במותו המוקדם של מוצרט.
בשנת 1830 כתב פושקין מחזה מחורז ששמו "מוצרט וסליירי".[24] המחזה מספר סיפור בדיוני, שלפיו קנאתו של סליירי במוזיקה הגאונית של מוצרט מביאה אותו להרעיל את מוצרט ולגרום למותו. המחזה עובד בשנת 1897 לאופרה "מוצרט וסליירי" מאת רימסקי-קורסקוב. המחזה של פיטר שאפר והסרט "אמדאוס" נשענים על יצירות אלה בעיצוב היחסים בין שני המלחינים ובתיאור הקנאה של סליירי במוצרט.
האמת ההיסטורית היא, שלמוצרט וסליירי אכן הייתה תקופה שבה רחשו עוינות זה כלפי זה, אולם הייתה זו עוינות על רקע כלכלי בלבד, ולאורך תקופה קצרה ביותר, כאשר מוצרט נכשל בהתמודדותו על תפקידים שונים, בעיקר תפקידי הוראת מוזיקה, אשר אליהם נבחר לבסוף סליירי. אם הייתה איבה בין השניים שבבסיסה קנאה, הרי הייתה זו קנאתו של מוצרט בסליירי ולא ההפך.
אולם מלבד סכסוך קטן זה, יחסיהם של מוצרט וסליירי היו טובים והשניים רחשו הערכה רבה זה לזה. כאשר סליירי התמנה לתפקיד ה"קאפלמייסטר" בחצרו של הקיסר, הוא העדיף להחיות את האופרה "נישואי פיגארו" של מוצרט ולא לכתוב אופרה משל עצמו. מוצרט וסליירי אף הלחינו יחדיו קטע מוזיקלי לסופרן ופסנתר, קטע שהוקדש לזמרת פופולרית באותה התקופה.
במכתבו האחרון (נכתב ב-14 באוקטובר 1791) כתב מוצרט על הצגת האופרה "חליל הקסם" שבה נכח סליירי: "הוא צפה והאזין ברוב קשב, ומן הפתיחה ועד לאקורד הסיום לא היה קטע שבו לא זכיתי למחמאה זו או אחרת מפיו".
על פי הביוגרפיה של מוצרט שכתב אוטו יאן בשנת 1856, סליירי נכח בהלווייתו של מוצרט.
מוצרט – לצד היידן ובטהובן – היה נציג מרכזי של התקופה הקלאסית במוזיקה המערבית. סגנונו המוזיקלי התפתח במקביל להתפתחות שחלה במוזיקה האירופית באותן השנים; החל בסגנון הגאלאנט (סגנון פשוט וקליל שנוצר באמצע המאה ה-18 כתגובה למורכבות המוזיקלית של תקופת הבארוק) ביצירותיו המוקדמות, ועד למורכבות הצורנית ולרב קוליות ביצירותיו המאוחרות.
מוצרט היה מלחין פורה מאוד, שהלחין במרבית סוגי המוזיקה שהיו קיימים בזמנו, בכלל זה סימפוניות, אופרות, קונצ'רטי סולו לכלים שונים ומוזיקה קאמרית, הכוללת מספר רב של רביעיית מיתרים ומספר רב של סונאטות. בתחום המוזיקה הדתית חיבר מוצרט מספר מיסות. הוא גם היה ידוע בחיבתו למוזיקה היתולית, וכך חיבר מוזיקה לריקודים, דיברטימנטי, סרנדות ושאר סוגים של מוזיקה קלה ומבדרת.
המאפיינים של הסגנון הקלאסי במוזיקה ניכרים ביצירתו של מוצרט; הבהירות, האיזון, השקיפות והשפה ההרמונית הפשוטה מהווים את הבסיס ליצירתו, על אף שביצירותיו הבוגרות יש שימוש גובר בהרמוניות כרומטיות ובמורכבות שלא נודעה בזמנו. מגיל צעיר ניכר במוצרט הכישרון לחיקוי מדויק של מוזיקה אותה שמע. מסעותיו הרבים בילדותו, שבהם נפגש עם גדולי המוזיקאים באירופה, חשפו אותו לסגנונות ולטכניקות ששימשו אותו ליצירת סגנונו המוזיקלי הייחודי.
בבגרותו החל מוצרט להשתמש באלמנטים מסגנון הבארוק. קטעים פוגאלים, נושאים קונטרפונקטיים וקטעים כרומטיים החלו להופיע ביצירותיו. הסונאטות שחיבר לכלי מקלדת נכתבו במבנה של צורת הסונאטה, ואף שכללו אותו לכדי מבנה מורכב הכולל פיתוח רב קולי מורחב של הנושאים תוך שימוש רב במודולציות.
במהלך חייו כתב מוצרט לסירוגין מוזיקה אינסטרומנטלית ומוזיקה ווקאלית (בעיקר אופרות). הוא כתב אופרות מכל הסוגות הקיימות: אופרה בופה כדוגמת "נישואי פיגארו", אופרה סריה כדוגמת אידומנאו ו"חסדו של טיטוס", דרמה ג'וקוזו כדוגמת דון ג'ובאני (כל אלה לליברית באיטלקית), וזינגשפיל בשפה הגרמנית כדוגמת חליל הקסם .
באופרות המאוחרות שחיבר השתמש מוצרט בשינויים מזעריים בתזמור ובגוון המוזיקלי כדי לבטא ולהדגיש מצבי רוח ורגשות, וכן התרחשויות דרמטיות בעלילה. התפתחותו המתמדת של מוצרט בתזמור באה לביטוי בסימפוניות ובקונצ'רטי שכתב וכן באופרות. ככל שגברה המורכבות במוזיקה האינסטרומנטלית שלו, גדלה מיומנותו בהבעת רגשות באמצעות המוזיקה באופרות.
במוזיקה של מוצרט יש התייחסות מעטה לטבע. מוצרט היה מלחין עירוני, והתאים את סגנונו המוזיקלי לטעמו של הקהל העירוני: בני אצולה ובורגנים.
יצירתו של מוצרט השפיעה, ועודנה משפיעה, על יצירותיהם של מלחינים רבים. ג'ואקינו רוסיני טען כי מוצרט הוא "המוזיקאי היחיד אשר לו היו ידע כמידת הגאוניות, וגאוניות כמידת הידע".
מעריץ בולט של מוצרט בקרב המלחינים הקלאסיים הוא לודוויג ואן בטהובן. בטהובן השתמש לא פעם במוצרט כמודל ליצירתו. הרביעייה בלה מז'ור של בטהובן (אופוס 18 מספר 4) קיבלה את השראתה מן רביעייה בלה מז'ור של מוצרט (K.464). הדמיון ביניהן אינו מקרי: לפני כתיבת היצירה העתיק בטהובן את מרבית רביעיות המיתרים של מוצרט, כדי להבין את אופי היצירה של המלחין הנערץ עליו. גם הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 בדו מינור של בטהובן הוא מחווה ברורה לקונצ'רטו בדו מינור של מוצרט (K.491). והחמישייה לפסנתר וכלי נשיפה אופוס 16 מאת בטהובן מתייחסת בבירור ליצירה להרכב זהה מאת מוצרט (K.452).
מחווה נוספת של בטהובן למוצרט הן הווריאציות שכתב למספר נושאים מאת מוצרט, ביניהן הווריאציות לצ'לו ופסנתר על נושאים מתוך "חליל הקסם"; וכן קדנצות שכתב לקונצ'רטי לפסנתר של מוצרט, ובעיקר לקונצ'רטו מספר 20 (K.466).
דוגמאות נוספות להשפעתו של מוצרט על מלחינים אחרים הן: יצירתו של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי "מוצרטיאנה" שנכתבה לזכרו של המלחין; וכן ה"וריאציות ופוגה על נושא של מוצרט", יצירה של מקס רגר משנת 1914. המילה האחרונה שאמר המלחין גוסטב מאהלר לפני מותו הייתה "מוצרט".
נהוג היום לציין את יצירותיו של מוצרט לצד מספרן ברשימת יצירותיו ("רשימת קכל"), רשימה שהיא למעשה קטלוג כרונולוגי-נושאי שערך לודוויג פון קכל בשנת 1862. נהוג לסמן יצירה באות K ולאחריה המספר הסידורי ברשימה.
23 אופרות. המפורסמות ביותר הן:
בין הפחות מוכרות:
מספר קטעי מידע לקוחים ממקורות מידע אחרים, והם:
|
עיינו גם בפורטל
פורטל המוזיקה הקלאסית מהווה שער לחובבי המוזיקה הקלאסית בפרט, ולחובבי המוזיקה בכלל, ולמתעניינים בתחום המוזיקה הקלאסית. בפורטל תוכלו למצוא מידע על מלחינים חשובים ודומיננטיים, על התקופות השונות במוזיקה הקלאסית, על יצירות מופת קלאסיות שונות ועוד. |
.svg){kind=icon}
וולפגנג אמדאוס מוצרט, סרטונים בערוץ היוטיוב
וולפגנג אמדאוס מוצרט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
וולפגנג אמדאוס מוצרט, באתר AllMovie (באנגלית)
וולפגנג אמדאוס מוצרט, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
וולפגנג אמדאוס מוצרט, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
וולפגנג אמדאוס מוצרט, באתר ספוטיפיי
וולפגנג אמדאוס מוצרט, באתר Last.fm (באנגלית)
וולפגנג אמדאוס מוצרט, באתר AllMusic (באנגלית).svg){kind=logo}
וולפגנג אמדאוס מוצרט, באתר MusicBrainz (באנגלית)
וולפגנג אמדאוס מוצרט, באתר Discogs (באנגלית)
וולפגנג אמדאוס מוצרט, באתר Songkick (באנגלית)
מידע על מוצרט, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 2:42)
אמיר מנדל, אלגרו לפסנתר, ברה מז'ור, באתר הארץ, 2 בפברואר 2021 שירים מאת וולפגנג אמדיאוס מוצרט. תירגם מגרמנית עידו אריאל, באתר הארץ, 31 בינואר 2022Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
