קלמנס הארבעה עשר

האפיפיור קלמנס הארבעה עשר (בלטינית: Clemens XIV‏; 31 באוקטובר 1705 – 22 בספטמבר 1774) נולד כג'וֹבַאנִי וִינְצֶ'נְצוֹ אַנְטוֹניוֹ גַנְגַנֶלֶי (באיטלקית: Giovanni Vincenzo Antonio Ganganelli) היה אפיפיור מ-19 במאי 1769 עד מותו.

קלמנס הארבעה עשר
Clemens XIV

קלמנס הארבעה עשר
לידה	31 באוקטובר 1705 סנטארכאנג'לו די רומאניה, מדינת האפיפיור מדינת האפיפיור
פטירה	22 בספטמבר 1774 (בגיל 68) רומא, מדינת האפיפיור מדינת האפיפיור
שם לידה	Giovanni Vincenzo Antonio Ganganelli
מדינה	מדינת האפיפיור
מקום קבורה	Santi Apostoli
דת	הכנסייה הקתולית
האפיפיור ה־249 19 במאי 1769 – 22 בספטמבר 1774 (5 שנים) → קלמנס השלושה עשר פיוס השישי ←

מצבה של קלמנס הארבעה עשר מאת אנטוניו קנובה.

חייו עד מינויו לאפיפיור

ג'ובאני גנגנלי נולד ב-1705 בעיירה סנטארכאנג'לו די רומאניה (Santarcangelo di Romagna) שליד העיר רימיני שבמחוז אמיליה-רומאניה (כיום באיטליה, אז במדינת האפיפיור). את השכלתו רכש בבית הספר של הישועים ברימיני ובבית הספר של הפיאריסטים באורבינו. ב-1724, בגיל 19, התקבל למסדר הפרנציסקנים תחת השם לורנצו פרנצ'סקו (Lorenzo Francesco).^[1] ב-1741 מונה לתפקיד definitor generalis של המסדר. גנגנלי התיידד עם האפיפיור בנדיקטוס הארבעה עשר (1758-1740). ב-1758 מינה אותו אפיפיור זה לחקור את נושא עלילות הדם ההיסטוריות שכוונו כנגד יהודים, והוא מצא כי הן שקריות.^[2] ב-1759 מינה אותו האפיפיור קלמנס השלושה עשר (1769-1758) לקרדינל, על פי דרישתו של לורנצו ריצ'י, ראש מסדר הישועים.

כאשר האפיפיור קלמנס השלושה עשר מת ב-2 בפברואר 1769 נמנה גנגנלי בן ה-63 עם המועמדים לרשת אותו. הקונקלווה, המועצה שבה חברים כל הקרדינלים, שנועדה לבחור את היורש, התכנסה ב-15 בפברואר, אם כי מתוך 57 הקרדינלים השתתפו רק 46 קרדינלים, בהם גם גנגנלי, שהיה הקרדינל היחיד שהשתייך למסדר הפרנציסקנים. הקונקלווה לא הצליחה להגיע להחלטה במשך ארבעה חודשים. במאי הצטרפו אליה שאר הקרדינלים.

בתהליך קבלת ההחלטה הפעילו שגרירים של מלכים קתולים לחצים על הקרדינלים. במהלך כהונתו של האפיפיור הקודם הגיעה התנגדות מלכי אירופה לפעילות מסדר הישועים לשיאה. וחלקם, כדוגמת פורטוגל וצרפת, אף אסר על פעילות המסדר בשטח ממלכתם או במושבות בשלטונם מעבר לים. השגרירים לחצו למנות אפיפיור שיפעל לפירוק מוחלט של המסדר. חלק מהלחצים היו מעודנים. הקיסר יוזף השני (1790-1765) ואחיו, הדוכס הגדול של טוסקנה, הגיעו לביקור פתאומי חסר תקדים בקונקלווה, לכאורה "בעילום שם". על מנת להכניס את האורחים המכובדים היה צריך לשבור את החותמות של הדלתות, והאוסטרים סקרו את האולם ואת תהליכי הבחירה בעניין רב וארגנו לקרדינלים סעודה מפוארת.^[3] הקרדינלים התחלקו לשתי סיעות. סיעה אחת שכונתה "קרדינלים של חצר המלכות" תמכה בפירוק מסדר הישועים והתעמתה עם הסיעה המצטמקת של תומכי הישועים שכונתה "קנאים" (באיטלקית Zelanti), שהתאפיינה בהתנגדות לחילוניות המתפשטת של עידן האורות.

לאטיין פרנסואה, הדוכס דה שואזל (Étienne François, duc de Choiseul), השר לענייני חוץ של לואי החמישה עשר, מלך צרפת, היה ניסיון קודם ברומא כשגריר צרפת בשנים 1757-1753. דה שואזל נחשב אחד הדיפלומטים המוכשרים באירופה בתקופה זו. "כאשר אתה רוצה לבקש טובה מהאפיפיור", כך כתב, "ואתה נחוש לקבלה, יש לבקש שתי טובות". ההצעה של דה שואזל, אותה הציע לשאר השגרירים הייתה שהם ידרשו, בנוסף לנושא הישועים, תביעות טריטוריאליות על שטחים המוגדרים כנחלת פטרוס הקדוש (Patrimonium Sancti Petri), כלומר שטחים ממדינת האפיפיור. צרפת תבעה את השליטה על אביניון ועל קונטה ונסן (Comtat Venaissin, כיום חלק ממחוז ווקלוז) ספרד תבעה ריבונות על הדוכסויות של בנוונטו ופונטקורבו, ממלכת נאפולי על הרחבת השטחים הקרובים למדינת האפיפיור, ואוסטריה דרשה פתרון לבעיית פארמה ופיאצ'נזה, שגרמה למחלוקת דיפלומטית קשה עם האפיפיור קלמנס השלושה עשר. הרעיון מאחורי הבקשה הכפולה היה לאלץ את האפיפיור הנבחר לבחור בין פירוק מסדר הישועים לבין איבוד שטחים נרחבים מממלכתו. ההנחה של דה שואזל הייתה שבמצב זה יעדיף האפיפיור לפרק את מסדר הישועים, אבל גם במקרה שהאפיפיור היה בוחר באופציה השנייה היו המדינות שפעלו לפירוק המסדר זוכות לכל הפחות בהרחבת שטחן.

הקרדינל גנגנלי נבחר לאפיפיור ב-19 במאי 1769 בעיקר הודות לתמיכתם של המלכים מבית בורבון, שציפו שיפעל לפרק את מסדר הישועים. הוא בחר בשם "קלמנס הארבעה עשר".

שלטונו כאפיפיור

מתחילת כהונתו פעל קלמנס הארבעה עשר ליישר את ההדורים עם המלכים הקתולים, לאחר המחלוקות הקשות שנתגלעו בינם לבין הכס הקדוש בתקופת כהונתו של האפיפיור הקודם. כך, למשל, הוא מינה מחדש שגריר מטעמו בפורטוגל ומינה פורטוגזי לקרדינל. הוא אומנם ויתר על התביעה הטריטוריאלית על פארמה, אבל קיבל בחזרה לשלטונו את אזור אביניון בצרפת ואת דוכסות בנוונטו. ככלל, הצליח קלמנס הארבעה עשר להשתית את היחסים בין השלטונות החילוניים (קרי, המלכים הקתולים האבסולוטיים) והשלטונות הרוחניים (קרי, הכנסייה הקתולית) במדינות הקתוליות על פסים ידידותיים יותר.

כפי שציפו ממנו פעל קלמנס הארבעה עשר לפירוק מסדר הישועים. הצו לפירוק המסדר נכתב בנובמבר 1772, ונחתם ביולי שנה אחר כך. ב-21 ביולי 1773 פרסם קלמנס את הבריף (איגרת אפיפיורית קצרה) "Dominus ac Redemptor Noster" (בלטינית: "אדוננו וגואלנו") ובה הורה על ביטול מסדר הישועים.^[4] עם פרסום הבריף, התפרקו קהילות הישועים, הספריות שלהם הוחרמו, רכושם נבזז ומנהיגם, לורנצו ריצ'י, הושם בכלא ומת שם. ארבעים ואחת שנים אחר כך, ב-7 באוגוסט 1814, פרסם האפיפיור פיוס השביעי את הבולה "Sollicitudo Omnium Ecclesiarum" ("דאגת כל הכנסיות") שבה החזיר את מסדר הישועים לפעולה.

ההחלטה על פירוק מסדר הישועים השחירה את דמותו של קלמנס הארבעה עשר בעיני המאמינים הקתולים של סוף המאה ה-19, תקופה שבה חזר המסדר לפעול. עם זאת, לא כל הקתולים מגנים פעולה זו. כך למשל האנציקלופדיה הקתולית תמכה בפעולה זו כ"מוצדקת ביותר".

גם קלמנס הארבעה עשר עצמו חשש מתוצאות החלטתו. מסופר כי בעת שבא הרוזן פלורידה בלנקה לברך אותו על החלטתו לפרק את המסדר ענה קלמנס הארבעה עשר בחיוך עצוב "חתמתי על גזר דין המוות שלי, אך נשמעתי לצו מצפוני". זמן קצר לאחר פרסום הבריף, חלה קלמנס בן ה-69 שנהנה עד אז מבריאות טובה יחסית במחלה קשה שגרמה לו קשיי נשימה והוא סבל מייסורים קשים. החשד המיידי היה כי קלמנס הארבע העשר הורעל, אך מעולם לא הוכחה האשמה זו. מצבו הבריאותי הלך והתדרדר עד שמת בייסורים ב-22 בספטמבר 1774.

קיימות הערכות שונות מאוד לגבי תקופת שלטונו. ההחלטה לפרק את מסדר הישועים עוררה שנים אחר כך ביקורת עזה כלפיו. מעבר לכך, יש המשבחים את מאמציו לפייס את הממלכות הקתוליות,^[5] ואת הדרך בה ניהל את מדינת האפיפיור, ולעומתם הסיעה בכנסייה הקתולית המכונה אולטרה-מונטניזם המאמינה בעליונותו של האפיפיור על כל אדם אחר (חילוני או דתי) ביקרה את פייסנותו כלפי השלטון החילוני.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קלמנס הארבעה עשר בוויקישיתוף

• הערך על קלמנס הארבעה עשר מהדורת האנציקלופדיה הקתולית משנת 1913
• מתוך ספרה של ולרי פירי, 1965. "הכתר המשולש: תיאור הקונקלאוות האפיפיוריות מהמאה החמש עשרה עד ימינו", Spring Books, לונדון
• קלמנס הארבעה עשר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קלמנס הארבעה עשר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

1. מסיבה זו מופיע שמו במקומות רבים לפני שהיה אפיפיור כלורנצו גנגנלי
2. הדו"ח של גנגנלי
3. פירי במאמר מ-1965 עמ' 269
4. נוסח הבריף
5. למשל האנציקלופדיה הקתולית

הקודם: קלמנס השלושה עשר

אפיפיור (רשימת האפיפיורים)

הבא: פיוס השישי