תרומות ומעשרות

תרומות ומעשרות הם קבוצת מצוות מהתורה המצריכות הפרשת חלקים מהיבול בארץ ישראל לטובת הכהנים, הלוויים, העניים ואף לצורך אכילה עצמית בטהרה בירושלים. אף שמדובר במצוות מדאורייתא, קיימת מחלוקת בין הראשונים האם, כיום, כשאין "רוב יושביה עליה" היינו כשרוב עם ישראל אינו בארץ ישראל, חיוב תרומות ומעשרות הוא מדאורייתא או רק מדרבנן^[1].

המונח "מעשרות" מפנה לכאן. לערך העוסק במסכת, ראו מסכת מעשרות.

תרומות ומעשרות
(מקורות עיקריים)

משנה	מסכת דמאי, מסכת תרומות, מסכת מעשרות, מסכת מעשר שני
משנה תורה	הלכות תרומות, הלכות מעשרות
שולחן ערוך	שולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"א
ספרי מניין המצוות	תרומה גדולה - ספר המצוות, עשה קכ"ו מעשר ראשון - ספר המצוות, עשה קכ"ז מעשר שני - ספר המצוות, עשה קכ"ח תרומת מעשר - ספר המצוות, עשה קכ"ט מעשר עני - ספר המצוות, עשה ק"ל

הפרשת תרומות ומעשרות הכרחית לכשרות המאכל ולכן נטבעו מונחים שונים כדי להגדיר מזון ביחס לנושא זה:

• טבל - יבול אשר לא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות או חלק מהן^[2] והוא אסור באכילה.
• דמאי - יבול אשר לא ידוע בבירור אם הופרשו ממנו תרומות ומעשרות.
• מתוקן - יבול אשר הופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדין.

חיוב התרומות ומעשרות חל על פירות ותבואה הגדלים בארץ ישראל, אולם חכמים הוסיפו לחייב ירקות, ופירות הגדלים בסביבתה הקרובה של ארץ ישראל. חיוב תרומות ומעשרות אינו מתקיים ביבול הפקר, ולכן אין הפרשת תרומות ומעשרות מצויה בשנת שמיטה^[3].

רקע

כבר בספר בראשית מוזכר המושג 'מעשר': אברהם נתן מעשר מהשלל שנפל בידיו מארבעת המלכים למלך שלם^[4], ויעקב נדר בעת יציאתו לחרן: "כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"^[5]. עם זאת, בדוגמאות אלו אין הדגשה על יבול חקלאי כמעשר.

בעבר היו התרומות והמעשרות ניתנים לכהנים, הלווים והעניים (בהתאמה), אך כיום נעשית הפרשה בלבד, ללא הנתינה.

אכילת פירות וירקות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות (נקראים "טבל") אסורה מהתורה, והאוכלם במזיד (כאשר חיוב ההפרשה הוא מהתורה) חייב מיתה בידי שמיים.

בתורה שבכתב התפרשו באופן כללי דיני התרומות והמעשרות, ובתורה שבעל-פה עוסקות בכך מספר מסכתות משנה בסדר זרעים, ובסוגיות שונות בתלמוד. בנוסף מוזכרים דינים אלו במקורות חוץ-הלכתיים, כדוגמת ספר היובלים, פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו.

נוהג של מתן עשירית מן היבול, היה מקובל בתקופה העתיקה בעמים שונים, כאשר המעשר היה ניתן למקדש מקומי או כמס למלך. בבבל מתועדים מעשרות החל מהמאה ה-6 לפנה"ס, וניתן לשער שנהגו אף קודם לתיעוד זה^[6]. הצורים היו מעלים מעשרות למקדש מלקרת, וכך נהגו גם בקרתגו^[7].

על המעשר אמר רבי עקיבא: "מעשרות סייג לעושר"^[8]. חז"ל אומרים שבכל התורה אסור לנסות את הקב"ה לראות אם מתקבל שכר על קיום המצווה, אולם במעשרות מותר לבחון את הקב"ה. דבריהם מבוססים על הפסוק בספר מלאכי: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת..."^[9]"

פירוט התרומות והמעשרות

ישנם שתי תרומות ושלושה מעשרות. תרומה גדולה ותרומת מעשר הן חלק ממתנות הכהונה. מעשר ראשון נועד עבור הלוויים, אשר הוקדשו גם הם לעבודה דתית בבית המקדש ועל כן לא קיבלו נחלה בארץ. מעשר שני ומעשר עני ניתנים בשנים שונות (לפי מספר השנה במחזור השמיטה), ולא במקביל:

• תרומה גדולה - מהתורה - שיעור משתנה בהתאם לרצונו של הבעלים (ובתנאי שיהיה גדול מ־0% וקטן מ־100%), מדרבנן - לפחות ${\displaystyle {\tfrac {1}{60}}}$ מהפירות והירקות (כ־1.7% מכלל היבול). את התרומה נותן הבעלים לכהן.
• מעשר ראשון - 10% מכלל הפירות והירקות שנותרו (לאחר הפרשת התרומה) אותם מביא בעל השדה ללוי.

• תרומת מעשר - 10% מתוך המעשר הראשון שקיבל הלוי, והוא ניתן מהלוי לכהן (כ־1% מכלל היבול).

• מעשר שני - 10% מכלל הפירות והירקות שנותרו (לאחר שניתנו תרומה גדולה ומעשר ראשון, כ־9% מכלל היבול). מעשר זה מופרש רק בארבע מתוך שש שנות מחזור השמיטה (שנות א' ב' ד' ה' למחזור השמיטה), והוא נאכל על ידי בעליו בטהרה בירושלים (בשנים האחרות, מופרש במקום מעשר שני מעשר עני).
• מעשר עני - 10% מכלל הפירות והירקות שנותרו (לאחר שניתנו תרומה גדולה ומעשר ראשון, כ־9% מכלל היבול). מעשר זה מופרש רק בשתיים מתוך שש שנות מחזור השמיטה (שנות ג', ו' למחזור השמיטה), והוא ניתן לעניים.

סך כל התרומות והמעשרות שמפרישים מכל היבול הוא כ־20%

תרומה

ערך מורחב – תרומה גדולה

• בספר במדבר, פרק י"ח, פסוקים ח'–כ', נדונו הזכויות של הכהנים עבור עבודתם בבית המקדש, ובין השאר נאמר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת-מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי, לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק-עוֹלָם ... וְזֶה-לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל-תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, כָּל-טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ. כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל-חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר-יִתְּנוּ לַ-ה' לְךָ נְתַתִּים ... כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַ-ה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ ...

נחלקו הראשונים, מכיוון שנאמר בתורה, "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו", ועוד נאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה", האם דווקא חמשת מיני דגן זיתים וענבים חייבים מהתורה בתרומות ומעשרות, אך שאר פירות האילן (וכן ירקות) פטורים מהתורה^[10], או שלמדים מ"דגן תירוש ויצהר" שגם כל מיני התבואה והפירות (למעט ירק) חייבים מהתורה בתרומות ומעשרות; 'מה דגן ותירוש ויצהר הם מאכל אדם וגידולם מן הארץ ויש להם בעלים שנאמר "דגנך", כך כל כיוצא בהם מאכלים מגידולי קרקע בגבולות ארץ ישראל חייבים בתרומות ומעשרות לפני אכילתם, והיא מצוות עשה מן התורה'^[11].

תרומה גדולה ניתנת לכהנים על ידי ישראל, בכמויות 1/40 (עין יפה), 1/50 (עין בינונית) ו-1/60 (עין רעה).

מעשר ראשון

ערך מורחב – מעשר ראשון

לאחר התרומה הגדולה, עשירית מהתבואה ניתנת ללווים.

וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל-מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-הֵם עֹבְדִים אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד ... כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַ-ה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה ...

— ספר במדבר, פרק י"ח, פסוקים כ"א-כ"ד

עם זאת, עזרא קנס את הלווים משלא לקחו חלק פעיל בשיבה לציון, וקבע שמעשר ראשון אף הוא ילך לכהנים.

תרומת מעשר

ערך מורחב – תרומת מעשר

הלויים נדרשים להרים גם הם מהמעשר שהם מקבלים חלק לכהן, וחלק זה נקרא "תרומת מעשר", ושיעורו הוא עשירית ממעשר ראשון.

וְאֶל-הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן-הַמַּעֲשֵׂר ... כֵּן תָּרִימוּ גַם-אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן...

— ספר במדבר, פרק י"ח, פסוקים כ"ה–ל"ב.

מעשר שני

ערך מורחב – מעשר שני

מלבד המעשר הראשון הניתן ללוי, קיים מעשר נוסף, והוא עשירית שנייה, המטופלת באופן שונה בסבב של שלוש שנים במחזור השמיטה. בשתי השנים הראשונות בכל סבב (שנה ראשונה, שנייה, רביעית וחמישית), המעשר הוא "מעשר שני", אותו יש להפריש, ולאכלו בטהרה בירושלים. אם לא ניתן להעלות את המעשרות לירושלים, ניתן גם להחליף את הפירות תמורת כסף, להעלות את הכסף לירושלים, ושם לקנות פירות אחרים תמורתם.

לֹא-תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל-נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. כִּי אִם-לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תַּעֲזֹב אֶת-הַלֵּוִי כָּל-יָמֶיךָ עַל-אַדְמָתֶךָ...

— ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים י"ז–כ"א

מעשר עני

ערך מורחב – מעשר עני

בכל שנה שלישית ושישית, המעשר אינו מעשר שני, אלא "מעשר עני", והוא ניתן לעני. עני על פי התורה נחשב אדם שיש ברשותו פחות ממאתים זוזים, סכום מינימלי לצורכי מחייה. מקור הדין הוא ב:

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ ... וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ. מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין-לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

— ספר דברים, פרק י"ד, פסוקים כ"ב–כ"ז

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ...

— ספר דברים, פרק כ"ו, פסוקים י"ב–ט"ו

השטחים החייבים בתרומות ומעשרות

ישנה מחלוקת ראשונים האם ישנו חיוב על הפרשת תרומות ומעשרות מפירות חוץ לארץ, לפי הרשב"א^[12] בשם רבינו תם קיים דין תרומה ומעשרות בחוץ לארץ (אך לא דין דמאי). לפי שיטה אחרת אין דין תרומות ומעשרות נוהג כלל בחו"ל, למעט ארצות קרובות לארץ ישראל (כדוגמת בבל ומצרים)^[13], וזו היא הדעה המקובלת כיום להלכה.

לגבי הגדרתם של גבולות ארץ ישראל לעניין הפרשת תרומות ומעשרות, בתלמוד ישנה הבחנה בין גבולות עולי מצרים לגבולות עולי בבל. גבולות עולי מצרים הם המקומות שכבשם יהושע בן נון בכניסתו לארץ (נקרא גם 'קדושה ראשונה', חלה עד חורבן בית ראשון ופקעה), וגבולות 'עולי בבל' מציינים את ההתיישבות היהודית בימי שיבת ציון, בראשית תקופת בית שני (נקרא גם 'קדושה שניה', וחלה גם כיום). גבולות עולי בבל מצומצמים יותר מגבולות עולי מצרים, ולדוגמה אינם כוללים את עכו ובית שאן.

שטחה של מדינת ישראל כיום כולל אזורים שכלולים בתחום 'גבול עולי מצרים' אך לא בתחום 'גבול עולי בבל', ולגביהם נחלקו הראשונים האם גידולים בשטחים אלו חייבים בתרומות ומעשרות או שפטורים לגמרי, כיום נהוג להפריש מגידולי מקומות אלו ללא ברכה^[14] חוץ מחמשת מיני דגן, ענבים, וזיתים שמפרישים מהם בברכה^[15].

התוצרת החייבת בתרומות ומעשרות

לדעת רוב הראשונים, רק חמשת מיני דגן, יין ושמן - חייבים בתרומות ומעשרות מהתורה^[16]. בתקופה מאוחרת יותר תיקנו חז"ל להפריש תרומות ומעשרות גם על יבול משאר פירות האילן וממיני הקטניות והירקות.

אך יש שסבורים שאף קטניות ופירות עץ - חייבים בתרומות ומעשרות מהתורה^[17]. ולאחר מכן תיקנו חכמים חיוב תרומה ומעשר אף על ירקות.

דיני ההפרשה

תנאים לחיוב

חיוב הפרשת תרומות ומעשרות חל על תוצרת חקלאית בת חיוב משנתקיימו בה התנאים הבאים:

• התוצרת החקלאית הגיעה לשלב צמיחה או בשלות שבה היא ראויה לאכילה (עונת המעשרות), יבול שנקצר טרם שהגיע לשלב זה פטור מתרומות ומעשרות.
• התוצרת החקלאית הגיעה לשלב שבה הסתיימו כל המלאכות שנדרשו לה ('גמר מלאכה'), לדוגמה תבואה לאחר מירוח הכרי, הפעולה שבה הועמדה ערימת תבואה לאחר שנזרתה. תוצרת חקלאית שלא הגיעה לשלב זה (לדוגמה תבואה שנקצרה ונדושה אך עדיין לא נזרתה ולא נמרחה) - אינה מחויבת במעשרות, וניתן לאכול ממנה באופן עראי קודם שתגמר מלאכתה.
• קביעתם למעשרות: היינו הפעולה הסופית לאחר שהגיעה התוצרת לעונת המעשרות וגם נגמרה מלאכתה. כגון: שהובאה לבית כדי לאכלה, נמכרה לאחר, או בושלה באש.

דרך ההפרשה

• בתורה כתוב "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה"^[18] ופירשו חז"ל: "אין מעשרין מן החדש על הישן, ולא מהישן על החדש"^[19]. דהיינו שאין לעשר מפירות של שנה זו על פירות של שנה שעברה וכן להפך, ואם ההפרשה נעשתה כך, היא לא נחשבת וצריך לחזור ולהפריש תרומות ומעשרות כדין. התאריך הקובע בשנת המעשר: ירקות שנלקטו עד א' בתשרי, ופירות שחנטו עד ט"ו בשבט לאילנות שייכים לשנת המעשרות הקודמת, ואין להפריש מהם על ירקות שנלקטו או פירות שחנטו לאחר התאריכים הקובעים הנ"ל^[20].
• את המעשרות מפרישים לאחר שכל המלאכה נגמרה, וכמות התבואה נקבעה. את כמות המעשר מפרישים במדידה מדויקת - מנייה, מדידה או שקילה (האפשרות העדיפה).
• אין לעשר "שלא מן המוקף". נאמרו כמה שיטות בפרטי הלכה זו. לדעת הגר"א יש שלושה מצבים בדבר: מפירות שאינם בכלי מותר להפריש כל עוד הם בבית אחד. מפירות שמונחים בכלי פתוח מותר להפריש רק כאשר הכלים נוגעים זה בזה, ואילו מפירות שמונחים בכלי סגור אין אפשרות להפריש על פירות מכלי אחר^[21]. לעומת זאת לשיטת הרמב"ם והשולחן ערוך ניתן להפריש גם מפירות המונחים בכלי פתוח מבלי שהכלים יגעו זה בזה^[22].
• אין מעשרים מהרע על היפה. כאשר הפרי היפה מתקיים לזמן קצר ואין כהן במקום, תורמים מהפרי המתקיים יותר^[23].
• חובה להפריש את התרומות והמעשרות על פי הסדר הנכון. שינוי הסדר נאסר במצוות לא תעשה, שנאמר: מלאתך ודמעך לא תאחר.
• המפריש חייב להיות הבעלים של הפירות שעליהם מפרישים או מי שמונה על ידו לשליח. משום כך, גוי, שאינו יכול להיות שליח לא יכול להפריש מיבול של יהודי^[24].

"התרה" לתרומות ומעשרות

כשם שניתן להתיר נדרים על ידי התרת נדרים, כך ניתן להתיר תרומות ומעשרות שהופרשו ולהחזיר את הכל למצב הראשוני, של טבל. כך כתב הרמב"ם^[25]: ”המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהן הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו, כדרך שמתירין לו שאר נדרים, ותחזור חולין כמו שהיתה, עד שיפריש פעם שנייה אותה שהפריש תחילה או פירות אחרות.”

נתינת המעשרות

אוכלי התרומה והמעשר

אכילת תרומה גדולה ותרומת מעשר מותרת רק לכהן טהור, וכן לבני משפחתו, עבדיו ושפחותיו הכנעניים ובהמותיו. אכילת תרומה על ידי זר או כהן חלל אסורה אף בהסכמת הכהן, אך לכהן זכות לתת במתנה או למכור את התרומה לכהן אחר. בת כהן מותרת באכילת תרומה בעודה רווקה, או לאחר גירושים ואלמנות ללא צאצאים. אשתו של כהן אוכלת בתרומה כל זמן שנשואה לכהן, וכן לאחר פטירה או גירושים במידה ויש לה צאצאים מהכהן.

אכילת מעשר ראשון מותרת ללוי ללא צורך בטהרה, וללוי זכות לתת במתנה או למכור את המעשר שקיבל לאחרים, ואף לגויים. באופן דומה מעשר עני הניתן לעני נאכל לעני ללא תלות בטהרה, ולעני זכות ליתנו או למכרו לכל.

מעשר שני שייך לבעל היבול, ונאכל בטהרה ובירושלים בלבד. לבעלים זכות לתת במתנה או למכור את המעשר השני לאחרים, אך ההגבלות על אכילת מעשר שני חלות גם עליהם.

התורה מסבירה את הציווי על התרומה ומעשר ראשון בשכר לכהנים ולויים עבור עבודתם בבית המקדש.

בעת העתיקה

בכל תקופת קיומם היו המעשרות נושא לוויכוחים ומאבקים. מאבק אחד היה בין הלויים והכהנים על חלוקת התרומות והמעשרות ביניהם, זכות השמורה לבעלי היבול. מאבק אחר היה בין אלו שכונו "חברים" שהקפידו מאוד על מנהגי המעשרות ואלו שכונו "עמי הארץ" שזלזלו ולעיתים אף התנגדו למעשרות^{[דרוש מקור]}.

בתקופה ההלניסטית חלה התרחקות בין ראשי הכהונה (הכוהנים הגדולים) והעם. במטרה למנוע מהתרומות והמעשרות מלהגיע לידיהן של משפחות הכהנים הגדולים, נוצר ההרגל להביא מתנות אלו ישירות לידיהם של הכהנים המשרתים. המלכים החשמונאים ניסו למנוע זאת, אך ללא הצלחה, ומנהג זה נשאר עד חורבן הבית השני^{[דרוש מקור]}. לאחר חורבן הבית בטלו כל הקורבנות והמעשרות הקשורים ישירות במזבח ובבית המקדש. שאר התרומות נשתמרו והם הובאו ישירות לכהנים שעסקו בתורה, ולבית הנשיא, לכיסוי הוצאותיו^{[דרוש מקור]}.

ביעור מעשרות

ערך מורחב – ביעור מעשרות

החובה ליתן את התרומות והמעשרות איננה מיידית, והבעלים רשאים לחכות עד לזמן מתאים (עד שכהן מסוים יגיע, עד שתצטבר אצלם כמות משמעותית, וכו'). עם זאת, אם הוא לא נתן אותן לפני שעברו שלוש הרגלים, הוא עובר על מצוות "לא תאחר לשלמו". מעבר לזאת, בערב פסח של השנה הרביעית והשביעית למחזור השמיטה, חלה חובת ביעור מעשרות, בה חובה לתת כל מעשר לבעליו או "לבערו" (בדומה לביעור חמץ, אין חיוב של ביעור באש דווקא, אלא כל השמדה).

בזמנינו שאין מצוי להשהות פירות תרומה ומעשר אלא מיד משליכים אותם או נותנים אותם לכהן, עיקר מצוות הביעור מתקיימת בחילול מעות מעשר שני על מטבע בשווי של פרוטה ואיבוד מטבע זו, על ידי חיתוכה או התכתה. במקום הצורך אפשר גם להקל לחלל את המעשר על פרי ולא מטבע, ולאבד את הפרי.

וידוי מעשרות

ערך מורחב – וידוי מעשרות

על פי האמור בתורה, אחרי ביעור המעשרות יש לומר "וידוי מעשרות" ובו מצהיר האומר על שקיים את המצוה כדינה, ומודה לבורא על הפירות שנתן לו ועל ירושת ארץ ישראל בכלל. בפירוש המונח "וידוי מעשרות" נחלקו האחרונים אם הוא משורש וידוי על שלא נתן את התרומות והמעשרות מיד אלא המתין עד זמן הביעור, או שהוא משורש הודאה, על שם שמודה בו לבורא.

הראשונים נחלקו בשאלה אם מצוות וידוי מעשר נוהגת גם לאחר חורבן בית המקדש. הרמב"ם כתב^[26] שבין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתוודות, וכן פסק בשו"ע^[27]. אבל הראב"ד כתב שהוידוי אינו אלא לפני ה', ואין לפני ה' אלא בבית המקדש, וכך מנהג בני אשכנז שאין נוהגים במצוות וידוי בזמן הזה וכדעת הראב"ד. אך הרבה מגדולי הדורות כתבו שראוי לקיים מצווה זו גם בזמנינו, והאריך בזה האדר"ת בקונטרס שחיבר בשם "אחרית השנים" שהודפס בעילום שמו, וביאר שם שראוי להנהיג אמירת וידוי מעשרות בציבור. ויש הנוהגים לומר בשביעי של פסח מנוסח הווידוי מ"בערתי הקודש מן הבית" עד "ארץ זבת חלב ודבש", ולדברי האדר"ת נכון שיקראו בספר תורה פרשת "כי תכלה לעשר" עד "זבת חלב ודבש" בציבור במנחה של שביעי של פסח, אם קודם תפילת מנחה או אחריה (ארץ ישראל שם ס"ה-ו). ועוד כתב האדר"ת ב"אחרית השנים"^[28] שראוי לקיים דין לפני ה' בזמן הזה בבית הכנסת ובבית המדרש שהוא מקדש מעט, והשכינה שורה שם, ושפיר נקרא לפני ה', וכל שכן מי שזוכה לבא להתוודות לפני הכותל המערבי שאמרו חז"ל שלא זזה שכינה ממנו, שודאי חייב ללכת לשם ולהתוודות.

הנוהג כיום

הפרשת תרומות ומעשרות נחלקת לשני חלקים: הפרשת חלק מכלל התוצרת והצהרה עליו כתרומה או מעשר, ונתינת התרומה או המעשר לאדם הראוי בפועל. שני החלקים אינם תלויים זה בזה, וגם במקום שאין אפשרות לתת בפועל, קיימת עדיין חובה להפריש.

ביחס לתרומה גדולה ותרומת מעשר, הואיל ואין הכהנים כיום טהורים ולא יוכלו לאכול את התרומה, ממילא אין להם הנאה בתרומה ולכן נוהגים שלא לקיים מצוות נתינת התרומה לכהן, אלא עוטפים את התרומה בשתי שקיות ומניחים בפח הזבל. לגבי מעשרות הדבר שונה, שכן אכילת מעשר ראשון וכן מעשר עני איננה דורשת טהרה, ולכן חיוב זה חל גם בימינו.

הבעייתיות שקיימת ביישום של נתינת המעשרות היא שהרבה פעמים אדם קונה פירות בודדים ועליו להפריש עשירית משתי עגבניות ללוי וכן שלושה פלחי תפוז. לשם כך הקימו כמה מכונים שמתעסקים ביישום של מצוות התלויות בארץ, את 'בית האוצר'^[29]. ב'בית האוצר' חותמים הסכם עם לוי או עני תלוי בשנים, שבמקום לקבל את המעשרות באופן ישיר מבעל השדה הוא יקבל מדי שנה סכום כספי קבוע, וכך ייצא ידי חובת מעשרות בעל השדה.

מהתורה או מצוות חכמים

ישנה מחלוקת בין פוסקי ההלכה, לגבי מעמד מצוות הפרשת תרומות ומעשרות כיום, אם זהו קיום המצווה כפי שמופיעה בתורה (מדאורייתא), או שזו הלכה מאוחרת יותר על פי חכמים (מדרבנן) - הרמב"ם פסק שאין את מצות הפרשת תרומות ומעשרות כשאין רוב עם ישראל בארץ ישראל כפי שהיה בכניסת יהושע לארץ, וכך נפסקה ההלכה^[30], ולא כדעת הראב"ד ועוד שחלקו עליו^[31]. יש פוסקים הסבורים שבימינו חובת הפרשת תרומות ומעשרות היא מן התורה מכיוון שרוב ישראל בארץ ובהסתמך על פוסקים נוספים.^[32]

ההלכה

בזמן הזה, מפרישים תרומות ומעשרות אך לא נותנים אותם כדין המקורי, וזאת מכמה סיבות:

1. אף אם נמצא כהן מיוחס, ההלכה כיום היא שכולם נחשבים טמאי-מת מספק, וכהן טמא-מת אסור באכילת תרומה^[33] ומאחר שאין כיום אפר פרה אדומה, אין אפשרות להיטהר.
2. אכילת מעשר שני מותנית בקיום בית המקדש.

לפיכך, הנוהג כיום הוא שהתרומה ותרומת המעשר, שאסורות באכילה ובעלות קדושה, מוצנעות בצורה מכובדת (בדרך כלל על ידי הנחתן בשתי שקיות בפח הזבל).

מעשר ראשון, אשר אינו בעל קדושה, ואינו ניתן ללוי, על פי הכלל ההלכתי המוציא מחבירו עליו הראיה, כלומר, על הלוי להביא הוכחות לכך שהוא אכן לוי (ויש טוענים כי אין צורך ללוי להביא ראייה כי המצווה מוטלת על הנותן למצוא לוי די מיוחס בעיניו להעניקו מתנותיו, ואילו יביא הלוי כל הראיות שהוא מיוחס אין חוב לתת לו דווקא את המתן כי רשות בחירת הלוי – טובת הנאה – ביד הנותן) – דבר שאינו מצוי בימינו (אמנם, רבים נוהגים גם כיום לתת מעשר ראשון ללוי על מנת שלא יהיה בדבר "גזל השבט" של הלוויים). נטל תרומת מעשר עובר לבעל הפירות והוא רשאי לאכלן לאחר שהופרשו מהן תרומת מעשר (מעשר מתוך המעשר = אחוז אחד מסך הפירות).

מעשר שני שאינו ניתן לאכילה "מחולל" על גבי מטבע. בשונה מ"פדיה" שנהגה בזמן המקדש, הערך של המטבע שעליו מחללים את התבואה יכול להיות קטן ביותר. לאחר החילול, הקדושה למעשה "עוברת" מהפירות אל המטבע, והפירות רשאיים באכילה, אך יש לנהוג במטבע בקדושה. מעשר עני הוא למעשה היחיד מבין המעשרות שנוהג גם היום, ללא שינוי.

נוסח האמירה והברכה

לנוסח המקובל כיום אין מקור מפורש בגמרא והוא נתהווה במשך הדורות, אם כי לכל פרט ופרט בו יש מקור בתלמוד ובפוסקים. לנוסח המלא ראה בהערה^[34]. יש חשיבות גדולה להבנת הנוסח, ראו בדברי הרב צבי פסח פרנק^[35]

במידה וחיוב הפרשת התרומות ומעשרות ודאי, נאמרת ברכה קודם לאמירת הנוסח (אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות). הברכה נאמרת רק בהפרשה ודאית, דהיינו:

• הפירות חייבים בוודאות בתרומות ומעשרות^[36]
• זו ההפרשה הראשונה מהטבל (לא הופרשו תרומות ומעשרות מהטבל קודם לכן)^[37]

נוסח האמירה טכני בעיקרו, וקודם לאמירתו יש להפריד מהטבל חלק בשיעור של 1% + תוספת קטנה. משמעות נוסח ההפרשה היא הגדרת התוספת הקטנה שצורפה ל-1% שהופרש בצד כתרומה גדולה, הגדרת 9% מהטבל (הגדרה זו מבוססת על כיווני רוחות השמיים, בדרך כלל חלק המזון בצד צפון, ומכונה 'קריאת שם') ביחד עם ה-1% שהופרש בצד כמעשר ראשון, ואז הגדרת ה-1% שהופרש בצד כתרומת מעשר. לאחר מכן מוגדר 10% מהטבל שנותר (בדרך כלל מוגדר גאוגרפית בצד דרום) כמעשר שני או כמעשר עני, בתלות בשנת המחזור לשמיטה שבה הגיע הטבל לבשלות. במידה והופרש מעשר שני, יש לחלל אותו על חלק מטבע מיוחד שיועד לכך קודם. כיום מספקים מכונים תורניים שונים שירות חילול מעשר שני על מטבע בבעלותם, בכפוף לרכישת מנוי שנתי.

החלק שהופרש כתרומה וכתרומת מעשר נעטף ומושלך, מאחר שלכהנים אסור לאוכלו כיום בזמן שהם טמאים. כיום מקובל שאת המעשר ראשון והמעשר עני שומרים הבעלים לעצמם, והם אינם ניתנים ללויים ולעניים, מסיבות שונות.

ראו גם

• מתנות כהונה
• סוריא
• שמירת קדשים
• מעשר כספים

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: נוסח הפרשת תרומות ומעשרות

• שימושי: פירוט הלכות הפרשת תרומות ומעשרות, באתר "סרוגים", 8 בפברואר 2011
• תרומות ומעשרותבאתר "פרווה".
• תרומות ומעשרות - מקורות מן התורה, מאת יהודה איזנברג, באתר דעת
• דרך ההפרשה למעשה, מאת יהודה איזנברג, באתר דעת
• הלכות תרומות ומעשרות, מאת הגאון הרב מרדכי אליהו, באתר ישיבה
• אינדקס מאמרים בנושא תרומות ומעשרותבאתר מכון התורה והארץ
• אינדקס מאמרים בנושא תרומות ומעשרות באתר המכון למצוות התלויות בארץ
• סרטון הסבר על שלבי נוסח התרומות והמעשרות, מאת הרב יצחק דביר, כושרות
• מאמרים בנושא תרומות ומעשרות, באתר ספריית אסיף

הערות שוליים

1. לדעת הרמב"ם (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות תרומות, פרק א', הלכה כ"ו) החיוב הוא מדרבנן, וכן פסק השולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"א, סעיף ב'. לדעת רש"י, תוספות, הראב"ד והטור (ארבעה טורים, יורה דעה, סימן של"א) שחיובם מן התורה.
2. רמבם מאכלות אסורות י כ על פי מכות טז ב
3. אמנם בארצות הסמוכות לארץ ישראל, שיש בהם חיוב מעשרות ואין בהם מצות שמיטה, מפרישים בשמיטה. ועיין משנה ידיים ד ג, בבלי חגיגה ג ב ותוס' שם, רמבם מתנות עניים ו ה
4. ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק י"ח
5. ספר בראשית, פרק כ"ח, פסוק כ"ב
6. מנחם הרן, אנציקלופדיה מקראית, מעשר עמ' 204
7. דיודורוס, כ, 14
8. משנה, מסכת אבות
9. ג י
10. כך שיטת ראב"ד (הלכות תרומות פרק ג) רש"י (קידושין ג) ועוד ראשונים
11. רמב"ם הלכות תרומות ב א
12. בביצה יב ב
13. רשב"א שם בשם רבינו אלחנן
14. ראו 'הלכות הארץ' הלכות תרומות ומעשרות עמוד 24.
15. ראו כפתור ופרח פ"ה (הוצאת בית מדרש להלכה בהתיישבות, עמ' סח- סט)
16. כך דעת רש”י תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ב, עמוד ב', תוספות תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ב, עמוד א', ועוד ראשונים בסוגיה.
17. כן היא דעת הרמב"ם.
18. ספר דברים, פרק י"ד, פסוק כ"ב
19. משנה תרומות א ה
20. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"א, סעיף נ"ז
21. ביאור הגר"א יו"ד שכ"ה סק"ח
22. יורה דעה, סימן של"א, סעיף כ"ו
23. משנה תורה לרמב"ם, הלכות תרומות, פרק ה', הלכה א'
24. משנה תורה לרמב"ם, הלכות תרומות, פרק ד', הלכה א'
25. משנה תורה לרמב"ם, הלכות תרומות, פרק ד', הלכה י"ז
26. מע"ש פי"א ה"ד
27. יו"ד סי' שלא סקמ"ב
28. "אחרית השנים", פ"ד ה"ד סק"ד
29. ראו לדוגמה באתר http://www.toraland.org.il/1959
30. רמב"ם הלכות תרומות א כו ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"א, סעיף ב'
31. דעת רש"י, תוספות והטור שחיובם מן התורה גם בזמן הזה. הרמ"א שם מביא דעה זו, אך מסיים שלא נהגו כמותה.
32. תשובות ציץ אליעזר, ח"י סימן א אות ח'; הרב דב ליאור, תשובה לרב יעקב יקיר, אתר ישיבת בית אורות; הרב בנימין קוסובסקי, "חיוב בתרומות ומעשרות מן התורה בזמן הזה", תחומין מג (תשפ"ג).
33. ספר זרעים, הלכות תרומות, פרק ז', הלכות א'–ג'. ולא רק טמא מת אלא גם כל טומאה אלא שמטומאת טמא-מת כיום לא ניתן להיטהר כיוון שאין אפר פרה אדומה
34. נוסח הפרשת תרומות ומעשרות
35. ראו 'כרם ציון השלם' אוצר התרומות ח"ב, ירושלים תשל"ח, עמ' קא. וראו הסבר לנוסח בחוברת 'הלכות הארץ', הרב יואל פרידמן, הלכות תרומות ומעשרות עמוד 18.
36. כלומר שאינם מאזור שבו לא נדרשת הפרשת תרומות ומעשרות, או שאינם נחשבים פרי החייב בתרומות ומעשרות
37. ואין בהן בעיה הלכתית כמו איסור אכילת 'ערלה' בפירות שנקטפו בשלש השנים הראשונות של העץ

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.