הנרי השלישי, מלך אנגליה

הנרי השלישי, מלך אנגליה
Henry III
	פסלו המוזהב של הנרי השלישי על קברו
לידה	1 באוקטובר 1207; וינצ'סטר, ממלכת אנגליה
פטירה	16 בנובמבר 1272 (בגיל 65); וסטמינסטר, ממלכת אנגליה
מדינה	ממלכת אנגליה
מקום קבורה	מנזר וסטמינסטר, לונדון
דת	נצרות קתולית
בת זוג	אלינור מפרובנס
שושלת בית פלנטג'נט
תואר	מלך אנגליה, דוכס אקוויטיניה
אב	ג'ון, מלך אנגליה
אם	איזבל, רוזנת אנגולם (אנ')
צאצאים	אדוארד הראשון, מלך אנגליה; מרגרט מאנגליה, מלכת סקוטלנד; ביאטריס מאנגליה, רוזנת ריצ'מונד (אנ'); אדמונד, רוזן לנקסטר ולסטר (אנ'); קתרין מאנגליה (אנ')
יורש העצר	אדוארד הראשון, מלך אנגליה
	18 באוקטובר 1216 – 16 בנובמבר 1272; (56 שנים)
	→ ג'ון, מלך אנגליה אדוארד הראשון, מלך אנגליה ←

הנרי השלישי (באנגלית: Henry III; ‏1 באוקטובר 1207 - 16 בנובמבר 1272) היה מלך אנגליה משנת 1216 ועד מותו. הנרי, בנו של המלך ג'ון, הומלך ב-1216, כשהוא בן תשע. בפועל שלטו בממלכה עוצרים, עד שהגיע לגיל 20.

המונח "הנרי השלישי" מפנה לכאן. לערך העוסק במלך צרפת, ראו אנרי השלישי, מלך צרפת.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

ב-1259 חתם הסכם שלום עם לואי התשיעי, מלך צרפת שכונה "חוזה פריז", ושם קץ לסכסוך בין מאה שנים. לאחר שלא יכול היה לעמוד בהתחייבויותיו הכספיות לאפיפיור, קיבל הנרי השלישי בשנת 1258 את תביעות האצולה ("תקנות אוקספורד") שכללו בין השאר הקמת מועצה בת חמישה עשר ברונים, שייבחרו על ידי חבריהם למעמד, אשר תייעץ למלך ותבקר את פעולות המינהל.מריבות פנימיות בין האצילים סיפקו למלך את העילה להודיע בשנת 1261 על נסיגתו מהסכמתו הקודמת לדרישותיהם. הפרת ההסכם גרמה באפריל 1264 להתלקחות מרד גלוי בראשותו של סימון דה מונפור. לאחר הניצחון על המורדים בקרב אושם, העביר הנרי השלישי, שהיה זקן וחולה, את שרביט המלוכה לבנו, אדוארד הראשון.

נודע ביחסו העוין ליהודים, ואילצם לענוד אות קלון על בגדם בצורת לוחות הברית.

ילדותו

הנרי נולד בטירת וינצ'סטר (Winchester) ב-1 באוקטובר 1207. הוא היה בנם הבכור של ג'ון, מלך אנגליה ושל איזבל מאנגולם. מעט ידוע על ראשית חייו של הנרי. בתחילה גודל הנרי על ידי מינקת בשם אלן בדרום אנגליה, הרחק מחצר מלכותו הנודדת של אביו וככל הנראה היו לו קשרים הדוקים עם אמו. להנרי היו ארבעה אחים ואחיות חוקיים, ריצ'רד, ג'ואן, איזבל ואלנור, וכמה אחים ואחיות לא חוקיים. ב-1212 הופקד חינוכו בידי פיטר דה רושה (Peter des Roches), בישוף וינצ'סטר ותחת הדרכתו ניתנה להנרי הכשרה צבאית והוא למד רכיבה על סוס.

מעט גם ידוע על מראהו של הנרי, גובהו הגיע ככל הנראה ל-1.68 מטרים ותיעוד שנעשה לאחר מותו מרמז שהיה לו מבנה מוצק. הנרי גדל כשהוא מביע לעיתים קרובות ניצוצות של רוח עזה, אך לרוב הייתה לו אישיות ידידותית ונוחה לבריות. הוא היה צעיר ישר, שהחצין את רגשותיו, ובעת שהשתתף בטקסים דתיים הזיל דמעה בקלות.

בראשית המאה ה-13, הייתה ממלכת אנגליה חלק מהאימפריה האנגווינית ששלטה על שטחים נרחבים במערב אירופה. הנרי נקרא על שם סבו הנרי השני, מלך אנגליה, שהניח את היסודות לשלטון על אדמות אלה שהשתרעו מסקוטלנד וויילס, דרך אנגליה, מעבר לתעלה האנגלית לטריטוריות של נורמנדיה, ברטאן, מיין (Maine) ואנז'ו, בצפון-מערב צרפת, ועד לפוואטו (Poitou) וגסקוניה בדרום-מערב צרפת. במשך שנים רבות היה מעמדו של הכתר הצרפתי חלש באופן יחסי, וכך התאפשר להנרי השני ואחריו לבניו ריצ'רד וג'ון להיות השליטים בפועל של צרפת.

ב-1204 איבד ג'ון את נורמנדיה, ברטאן, מיין ואנז'ו לפיליפ השני, מלך צרפת, והותיר את כוחה של אנגליה ביבשת מוגבל לגסקוניה ופוואטו. ג'ון הגדיל את עול המיסים שגבה כדי לממן את המערכות הצבאיות שנועדו לשמור על השלטון שלו על ממלכותיו, אך בכך עורר התנגדות בקרב רבים מהברונים של אנגליה. ג'ון חיפש בעלי ברית חדשים על ידי הכרזתה של אנגליה כפייף אפיפיורי המחויב לנאמנות לאפיפיור. ב-1215 ניהלו ג'ון והברונים המורדים משא ומתן על הסכם שלום ביניהם. ההסכם, שנודע בשם "מגנה כרטה" הגביל את הצעדים הכוחניים האפשריים של המלוכה, שחרר את הצבאות של הברונים ממחויבות למלך, והסדיר חלוקה בנטל. אולם אף אחד מהצדדים לא קיים את חלקו בהסכם ולא יישם את התנאים שלו. ג'ון והברונים הנאמנים לו התכחשו בתוקף למגנה כרטה, וכתוצאה מכך פרצה מלחמת הברונים הראשונה, כשלצידם של הברונים המורדים עומד בנו של המלך פיליפ, מי שלימים ימלוך כלואי השמיני, מלך צרפת, שטען לכתר הבריטי. עד מהרה הסתיימה המלחמה בהסדר מבלי שאף אחד מהצדדים יוכל לטעון לניצחון. המלך חלה ומת ב-18 באוקטובר 1216, בהותירו את כס המלכות לבנו בן התשע, הנרי.

עוצרות (1216 - 1226)

הכתרה

הנרי שהה בבטחה בטירת קורפה (Corfe) שבמחוז דורסט, יחד עם אמו, כאשר מת אביו. על ערש דווי מינה ג'ון מועצה של 13 אפוטרופוסים שיסייעו להנרי להכשיר את עצמו כמלך והוא ביקש שבנו יהיה תחת חסותו של ויליאם מרשל (William Marshal), אחד האבירים המפורסמים באנגליה באותה תקופה. מנהיגיהם של הנאמנים לכתר החליטו להכתיר את הנרי באופן מיידי כדי לכפות את תביעתו לכתר וההכתרה התקיימה בקתדרלת גלוסטר ב-28 באוקטובר 1216. בהיעדרם של סטיבן לנגטון, הארכיבישוף מקנטרברי או וולטר דה גריי, הארכיבישוף מיורק, בוצע טקס המשיחה על ידי הבישופים של ורסטר ואקסטר והוא הוכתר על ידי הבישוף של וינצ'סטר. הכתר המלכותי אבד או נמכר במהלך המלחמה ובמקומו הוכתר הנרי עם כתר פשוט מזהב שהיה שייך למלכה איזבל.

המלך הצעיר ירש מצב לא פשוט, כשמעל מחצית שטחה של אנגליה כבוש בידי המורדים ומרבית הנחלות של אביו ביבשת נמצאות בידיים צרפתיות. בכל אופן, הייתה לו תמיכה חזקה מידי הדיפלומט האיטלקי גואלה ביסקיארי (Guala Bicchieri), שקיווה לנצח במלחמה ולהעניש את המורדים. גואלה החל בחיזוק הקשרים בין אנגליה לבין האפיפיור, החל מטקס ההכתרה עצמו, בו ביצע הנרי טקס שבועת אמונים על פיו הכיר באפיפיור כאדונו הפיאודלי. האפיפיור הונוריוס השלישי הכריז כי הנרי הוא וסאל ובן חסות שלו ולנציג האפיפיור באנגליה יש את הסמכות להגן על הנרי ועל ממלכתו. כצעד נוסף, הנרי הכריז על עצמו כעל צלבן וכך זכה להגנה מיוחדת מרומא.

שניים מבכירי האצילים היו מועמדים למלא את תפקיד ראש מועצת העוצרים של הנרי. הראשון היה ויליאם מרשל עצמו, שלמרות גילו המופלג, היה ידוע בנאמנותו ויכול היה להוביל את המלחמה ולתרום מבחינת גיוס אנשים ומשאבים. השני היה ראנולף דה בלונדוויל (Ranulf de Blondeville), רוזן צ'סטר, שהיה אחד מהברונים הנאמנים והחזקים ביותר. בדיפלומטיות המתין ויליאם עד שגואלה וראנולף יבקשו ממנו לקחת על עצמו את התפקיד. לאחר שקיבל את התפקיד מינה ויליאם את פיטר דה רושה כאפוטרופוס של הנרי כדי שיוכל להתפנות לניהול המאמץ הצבאי.

סיום מלחמת הברונים

המלחמה לא התנהלה בצורה טובה מבחינתם של הלויאליסטים וממשלת העוצרים החדשה שקלה לסגת לאירלנד. הנסיך לואי והברונים המורדים, התקשו גם הם לקדם את מעמדם. אף על פי שלואי שלט על מנזר וסטמינסטר, הוא לא יכול היה להיות מוכתר למלך אנגליה מאחר שהכנסייה של אנגליה והאפיפיור תמכו בהנרי. מותו של המלך ג'ון הפך את חלק מהדאגות של הברונים המורדים לחסרות בסיס והמצודות המלכותיות עדיין היו בחלק הכבוש של הארץ. כדי לנצל את היתרון שבכך, עודד הנרי את הברונים המורדים להצטרף למחנהו בתמורה להשבת אדמותיהם והוא אישר גרסה חדשה של המגנה כרטה, אף על פי שהוא ביטל חלק מהסעיפים, כולל אלה שהיו שליליים מבחינת האפיפיור. המהלך לא הצליח וההתנגדות לממשלתו החדשה של הנרי התגברה.

בפברואר הפליג לואי לצרפת כדי לגייס תגבורות. בהיעדרו התגלעו חיכוכים בין תומכיו האנגלים והצרפתים של לואי וגואלה הכריז שמלחמתו של הנרי כנגד המורדים היא מסע צלב דתי. צעד זה גרם לסדרה של עריקות מתנועת המורדים וכעת החל מאזן הכוחות לנטות לטובתו של הנרי. בסוף אפריל שב לואי וחידש את המערכה שלו, פיצל את כוחותיו לשתי קבוצות, שלח אחת לצפון להטיל מצור על מצודת לינקולן ואת השנייה השאיר בדרום כדי שתכבוש את טירת דובר. כאשר הבין ויליאם מרשל שלואי פיצל את צבאו, הוא הימר על האפשרות של הנחלת תבוסה למורדים בקרב אחד. ויליאם צעד לצפון ותקף את לינקולן ב-20 במאי, נכנס לעיר דרך שער צדדי, כבש אותה ברצף של קרבות רחוב עזים ובזז את בנייניה. מספר רב של ראשי המורדים נשבו, וההיסטוריון דייוויד קרפנטר מחשיב את הקרב כ"אחד המכריעים בתולדות אנגליה".

עם שוך הלחימה בלינקולן, נעצרה ההתקדמות של הלויאליסטים והתחדשה רק ביוני כאשר המנצחים החלו לארגן את שחרור לוחמיהם שנפלו בשבי. בינתיים, פחתה התמיכה בצרפת למסע המלחמה של לואי והוא הגיע למסקנה כי המלחמה באנגליה כבר אבודה. הנסיך הצרפתי ניהל משא ומתן עם הקרדינל גואלה על תנאי השלום, על פיהם הוא יוותר על תביעתו לכתר האנגלי ובתמורה יקבלו תומכיו בחזרה את אדמותיהם, משפטי בגידה יבוטלו והממשלה תבטיח את יישומה של המגנה כרטה. ההסכם המוצע עורר את תביעותיהם של כמה מהלויאליסטים שלדעתם היה נדיב מדי כלפי המורדים, במיוחד מדובר היה על הכמרים שהצטרפו למרד. עם כישלון הניסיון להגיע להסדר, נשאר לואי בלונדון עם שארית כוחותיו.

ב-24 באוגוסט 1217 נחת הצי הצרפתי על חוף סנדוויץ' כשהוא מביא איתו תגבורת חיילים, מכונות מצור ואספקה מחודשת. יוברט דה בורג (Hubert de Burgh), השר הראשי בממשלתו של הנרי, הפליג כדי לעצור את הצי הצרפתי בקרב סנדוויץ'. הצי של דה בורג פיזר את הצי הצרפתי, לכד את ספינת הדגל שלו והוציא להורג את מפקדה. עם הגעת החדשות הללו לאוזניו של לואי, הוא החל לנהל מחדש משא ומתן לשלום. הנרי, איזבלה, לואי, גואלה וויליאם חתמו על הסכם למבת' ב-12 בספטמבר 1217. נוסח ההסכם היה זהה להצעת השלום הראשונה, למעט הסעיפים הנוגעים לכמרים המורדים, שאדמותיהם הוחרמו. לואי קיבל מענק של 6,666 ליש"ט כדי להחיש את יציאתו מאנגליה והבטיח לנסות לשכנע את המלך פיליפ להשיב להנרי את אדמותיו בצרפת. לואי עזב את אנגליה כמוסכם והצטרף למסע הצלב האלביגנזי בדרום צרפת.

השבת הסמכות המלכותית

עם תום מלחמת האזרחים הייתה ממשלתו של הנרי עסוקה בבנייה מחדש של הסמכות המלכותית בחלקים רבים של המדינה. עם סיומה של שנת 1217 נוצר מצב שרבים מהמורדים לשעבר התעלמו באופן שגרתי מהוראות שהגיעו מהמרכז ואפילו התומכים הנאמנים ביותר של הנרי המשיכו בקנאות להחזיק בשליטה עצמאית על המצודות המלכותיות. הם בנו באופן בלתי חוקי מבצרים שכונו (Adulterine castles) ושצצו ברחבי הארץ. רשת השריפים קרסה ואתה היכולת לגבות מיסים והכנסות מלכותיות. נסיך ויילס הראשון, ל'ואלין הגדול רב העוצמה, היווה איום רציני באזורי הספר של ויילס.

למרות ניצחונו במלחמה, ויליאם נחל הצלחה מועטה בהשבת הסמכות המלכותית בזמן השלום. סיבה אחת לכך נבעה מכך שויליאם מרשל לא היה מסוגל להציע חסות משמעותית, למרות הציפייה של הברונים הנאמנים שהם יתוגמלו על תמיכתם. ויליאם ניסה לכפות את הזכויות המסורתיות של הכתר לאשר בריתות נישואין וחסויות, אך עם הצלחה מועטה. עם זאת, היה בכוחו של מרשל לחדש את פעולתם של בתי המשפט ואת תפקידו של שר האוצר. הממשלה פרסמה את חוק היער (Charter of the Forest) שניסה לבצע רפורמה בשליטת הכתר ביערות. מועצת העוצרות הגיע לסיכום עם ל'ואלין בהסכם וורסטר (Worcester) ב-1218, אך תנאיו הנדיבים על פיהם ל'ואלין יהפוך לאחראי על השלטת החוק בפועל בוויילס מטעמו של הנרי, הדגישו את חולשתו של הכתר האנגלי.

אמו של הנרי לא הצליחה למצוא לעצמה מקום במועצת העוצרות ושבה לצרפת ב-1217, שם נישאה ליו דה ליזיניאן (Hugh de Lusignan), אציל מקומי רב עוצמה. ויליאם מרשל נפל למשכב ומת באפריל 1219. הממשלה החלופית התגבשה סביב שלושה שרים בכירים: פנדולף (Pandulf) שהיה הנציג האפיפיורי, פיטר דה רושה ויוברט דה בורג. השלושה מונו על ידי המועצה הגדולה של האצילים באוקספורד והממשלה בראשותם נסמכה על החלטת המועצה. יוברט ודה רושה היו יריבים פוליטיים, כשיוברט נתמך על ידי קבוצה רחבה של ברונים אנגלים ובסיס הכוח של דה רושה היה קבוצה של אצילים מהנחלות ביבשת. יוברט נאבק בנחישות כנגד לה רושה ב-1221, האשים אותו בבגידה והדיח אותו מתפקיד האפוטרופוס המלכותי. הבישוף עזב את אנגליה לטובת השתתפות במסעי הצלב. פנדולף נקרא לרומא באותה שנה ובכך נותר יוברט הדמות המרכזית בממשלתו של הנרי.

בראשית ימיה נחלה הממשלה החדשה הצלחה מועטה, אך ב-1220 החל מזלה להשתפר. האפיפיור התיר להנרי לקיים טקס הכתרה שני, והפעם תוך שימוש במערכת חדשה של כתרים. טקס ההכתרה היה אמור לאשר את סמכותו של המלך. הנרי הבטיח לשקם את כוחו של הכתר והברונים נשבעו שהם ישיבו לו את המצודות המלכותיות וישלמו את חובותיהם למלך, תחת איום של נידוי. יוברט, מלווה בהנרי, פלש לוויילס כדי לדכא את ל'ואלין ב-1223 ובאנגליה הוא הצליח לקבל מחדש את מצודותיו. המאבק כנגד הברונים הסרבנים שנותרו הגיע לשיא ב-1224 עם המצור על טירת בדפורד, כשהנרי ויוברט מנהלים את המצור במשך שמונה שבועות. כאשר נפלה הטירה לבסוף הוצאו להורג רוב אנשי חיל המצב במקום.

בינתיים כרת לואי השמיני, מלך צרפת, שעלה אז לכס המלוכה, ברית עם דה ליזיניאן ופלש לפוואטו ולאחר מכן לגסקוניה. לצבאו של הנרי בפוואטו חסרו תגבורות והוא לא קיבל סיוע מהברונים המקומיים שרבים מהם חשו שהם ננטשו במהלך שנות ממשל העוצרות של הנרי. כתוצאה מכך נפלה הפרובינציה במהירות. בשלב זה היה ברור שגם גסקוניה תיפול ללא תגבורות שיישלחו מאנגליה. בראשית 1225 אישרה המועצה הגדולה גביית מס של 40,000 ליש"ט לטובת מימון הצבא שיכבוש מחדש את גסקוניה. בתמורה להסכמתם לתמוך בהנרי, דרשו הברונים מהמלך לפרסם מחדש את המגנה כרטה ואת חוק היער. כעת הכריז המלך שהחוקים יפורסמו בתוקף רצונו האישי ואישר אותם עם החותם המלכותי ובכך נתן לנוסח החדש של המגנה כרטה ולחוק היער תוקף חזק יותר משהיה לכל גרסה קודמת של המסמכים הללו. הברונים ציפו שהמלך יפעל בהתאם לחוקים הללו.

ראשית תקופת מלכותו (1227 - 1234)

הפלישה לצרפת

הנרי נטל את השליטה הפורמלית על ממשלתו בינואר 1227, אף על פי שהיו באותה עת כאלה שטענו שמבחינה חוקית הוא נחשב עדיין קטין, מאחר שרק בשנה שלאחר מכן מלאו לו 21 שנים. המלך גמל בנדיבות ליוברט דה בורג על שירותו במהלך שנות העוצרות, והעניק לו את התואר רוזן קנט יחד עם שטחי קרקע רבים ברחבי אנגליה וויילס. אף על פי שכבר היה בגיר, היה הנרי מושפע על ידי יועציו במהלך השנים הראשונות לאחר שנטל את השלטון ויוברט נשאר בתפקידו כשר הבכיר בממשלה.

גורלם של השטחים בצרפת בבעלות משפחתו של הנרי נותר לא ברור. תביעת הבעלות על שטחים אלה הייתה חשובה להנרי. למלכי צרפת, לעומת זאת, היה יתרון כלכלי, וכתוצאה מכך יתרון צבאי על הנרי. גם בתקופתו של המלך ג'ון עמדו לרשות הכתר הצרפתי משאבים בלתי נדלים, אך מאז השתנה מאזן הכוחות לטובתם עוד יותר והכנסתם השנתית של מלכי צרפת הוכפלה בין השנים 1204 ל-1221.

ב-1226 מת לואי השמיני בהותירו את בנו בן ה-12 לואי התשיעי, מלך צרפת לרשת את כס המלוכה, כשמועצת עוצרות מנהלת את המדינה. המלך הצרפתי הצעיר היה בעמדת חולשה יחסית לאביו והתמודד עם אופוזיציה בקרב האצולה הצרפתית שעדיין שמרה על קשריה עם אנגליה וכתוצאה מכך התחולל רצף של מרידות ברחבי המדינה. על רקע זה, קראה קבוצה של מורדים פוטנציאליים מנורמנדיה ומאנגווין בסוף שנת 1228 להנרי לפלוש לצרפת ולדרוש את נחלותיו. פייר הראשון, דוכס ברטאן מרד כנגד לואי התשיעי ונשבע אמונים להנרי.

הכנותיו של הנרי לפלישה התקדמו באיטיות וכאשר הוא הגיע לבסוף לברטאן בראש צבאו במאי 1230, התנהלה המערכה באופן גרוע מבחינתו. על פי עצתו של יוברט, ככל הנראה, החליט המלך להימנע מקרב ישיר עם הצרפתים ולא לפלוש לנורמנדיה. תחת זאת הוא צעד דרומה לפוואטו, שם הוא ניהל מערכה בלתי יעילה במהלך הקיץ, לפני שהוא התקדם בבטחה לתוך גסקוניה. הוא הסכים עם לואי על שביתת נשק עד ל-1234 ושב לאנגליה כשאין באמתחתו כל הישג. המערכה מתוארת על ידי ההיסטוריון יו רידג'ווי כ"כישלון יקר".

המרד של ריצ'רד מרשל

השר הראשי בממשלתו של הנרי, יוברט דה בורג, איבד את כוחו ב-1232. יריבו הוותיק, פיטר דה רושה, שב לאנגליה ממסעות הצלב באוגוסט 1231 וכרת ברית עם מתנגדיו הפוליטיים של יוברט שמספרם הלך וגדל. הוא העלה בפני הנרי את ההאשמה שיוברט בזבז את כספי הכתר ואת קרקעותיו ושהוא אחראי לסדרה של מרידות כנגד אנשי דת זרים. יוברט ביקש מקלט בקפלה באוקספורד, אך הנרי הורה על מעצרו והוא נכלא במצודת לונדון. דה רושה השתלט על הממשלה כשהוא זוכה לגיבויים של הברונים מפוואטו שהיו באנגליה ושראו זאת כהזדמנות להשיב לעצמם את האדמות שהם איבדו לטובתם של תומכיו של יוברט בעשורים הקודמים.

דה רושה ניצל את סמכותו כדי לנשל את מתנגדיו מרכושם, כשהוא עוקף את בתי המשפט. תלונות מצידם של ברונים רבי עוצמה כמו בנו של ויליאם מרשל, ריצ'רד, החלו להישמע והם טענו שהנרי נכשל בתפקידו להגן על זכויותיהם המשפטיות כפי שנכתב בהצהרה משנת 1225. מלחמת אזרחים חדשה פרצה בין תומכיהם של דה רושה ושל ריצ'רד מרשל. דה רושה שלח כוחות צבא שפלשו לאדמותיו של מרשל באירלנד ובדרום ויילס. בתגובה, כרת מרשל ברית עם הנסיך ל'ואלין ותומכיו שלו פתחו במרד באנגליה. הנרי לא היה מסוגל להשיג יתרון צבאי והחל להיות מודאג מהאפשרות שלואי התשיעי עלול לנצל את ההזדמנות כדי לפלוש לברטאן, שם עמדה שביתת הנשק לפוג, בעוד הוא טרוד בבעיות מבית.

אדמונד ריץ', הארכיבישוף מקנטרברי, התערב במצב ב-1234 וקיים כמה פגישות של המועצה הגדולה, בהם הוא ייעץ להנרי לקבל את הדחתו של דה רושה. הנרי הסכים לשלום, אך לפני שהושלמו הדיונים, מת ריצ'רד מפצעים שנפצע בהם בקרב, והותיר את אחיו הצעיר, גילברט, לרשת את אדמותיו. הנוסח הסופי של ההסדר סוכם במאי, והנרי זכה לשבחים על הענווה שגילה בדיוני השלום. בינתיים פג תוקף שביתת הנשק בצרפת ובן בריתו של הנרי, הדוכס פיטר, החל להתמודד עם לחצים צבאיים חדשים. הנרי היה יכול לשלוח לו רק כוח צבאי קטן לסיוע ובנובמבר נפלה ברטאן בידיו של לואי. במשך 24 השנים הבאות משל הנרי על ממלכתו בעצמו ולא באמצעות שרים בכירים.

הנרי כמלך

מלוכה, ממשל וחוק

במרכזו של הממשל המלכותי באנגליה עמדו כמה משרדים ממשלתיים, שבראשם עמדו ברונים חזקים ועצמאיים. הנרי שינה שיטה זו, הותיר את משרת השר הראשי בלתי מאוישת והפך את תפקיד הצ'נסלור לזוטר יותר. מועצה מלכותית קטנה הוקמה, אך תפקידה לא הוגדר כהלכה. ההחלטות על מינויים, על חסויות ועל צעדים מדיניים, נקבעו באופן אישי על ידי הנרי ויועציו הקרובים ולא על ידי המועצה הגדולה שהובילה את תהליכי קבלת ההחלטות בשנים הראשונות למלכותו. השינויים הללו הקשו על כל אלה שהיו במעגל הרחוק מהנרי להשפיע על המדיניות או להעלות בפניו תלונות לגיטימיות, במיוחד כנגד המקורבים למלך.

הנרי האמין שעל מלכי אנגליה למשול באופן מכובד, כשהם מוקפים בגינוני טקס ובפולחן כנסייתי. הוא סבר שקודמיו הניחו למעמד הכתר לשקוע ושאף לתקן מצב זה במהלך תקופת מלכותו. אירועי מלחמת האזרחים שהתנהלה בנעוריו השפיעו עליו מאוד והוא אימץ את אדוארד המודה כקדוש המגן שלו, בתקווה שהוא יצליח ללכת בדרכו של המלך האנגלו-סקסי שהביא שלום לאנגליה ואיחד את עמו. הנרי ניסה להשתמש בסמכות המלכותית באופן מתון, מתוך רצון לפייס את העוינים יותר מבין הברונים ולהשיב את השלום לארצו.

כתוצאה מכך, למרות הדגש על הכוח המלכותי, היה שלטונו של הנרי מוגבל וחוקתי באופן יחסי. הוא פעל בדרך כלל על פי התנאים של החוקים שחתם עליהם, שמנעו מהמלך לפעול ללא משפט כנגד הברונים, כולל הקנסות והפקעות הקרקע שהיו שכיחים בתקופתו של המלך ג'ון. בכל אופן, החוקים לא התייחסו לנושאים הרגישים של מינוי היועצים המלכותיים ושל נושא החסויות ולא הוזכרו בהם אמצעים לכפות על המלך לא להתעלם מהם. ממשלו של הנרי נעשה רופף ורשלן, ובכך חלו ירידה בסמכות המלכותית בפרובינציות וקריסה של מעמדו של המלך בחצר המלכות. חוסר העקביות באופן שבו הוא התייחס לחוקים במשך תקופת מלכותו גרמו לניכור כלפיו מצדם של ברונים רבים, כולל אלה מסביבתו הקרובה.

המונח "פרלמנט" מוזכר לראשונה בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-13, כתיאור להתכנסויות גדולות של חצר המלכות שהתקיימו באופן תקופתי לכל אורך תקופת מלכותו של הנרי. התכנסויות אלו נועדו לתאם העלאת מיסים, שבתקופה זו היו היטלים חד-פעמיים על מיטלטלין, שנועדו להתווסף להכנסותיו הקבועות של המלך לצורך מיזמים מסוימים. במהלך תקופת מלכותו של הנרי, החלו המחוזות לשלוח נציגים קבועים להתכנסויות אלו, וכך החל להיות ייצוג חוצה מגזרים במקום ייצוג של הברונים הבכירים.

למרות החוקים השונים, התנאים שלפיהם נוהל התהליך המשפטי, היו בלתי קבועים ונקבעו על פי הצרכים הפוליטיים המידיים. לעיתים ננקטו פעולות כתגובה לתלונה לגיטימית של הברונים. בהזדמנויות אחרות זכו התלונות להתעלמות. לבתי המשפט שנדדו ברחבי הארץ (Eyre) וסיפקו צדק ברמה המקומית עבור הברונים הזוטרים שהיו ממורמרים כלפי הברונים הבכירים, היה כוח מוגבל, וכך התאפשר לברונים הבכירים לשלוט במערכת המשפט המקומית. כוחם של השריפים המלכותיים גם הוא התערער במהלך ימי מלכותו של הנרי. בעת ההיא התמנו אנשים פחות איכותיים לתפקיד גביית מיסים. מאמציהם הגדולים יותר להטיל קנסות ולגבות חובות, גרמו לפופולריות פחותה שלהם בקרב המעמדות הנמוכים. שלא כמו אביו, לא גבה הנרי חובות כבדים שחבו הברונים לעיתים קרובות לכתר והוא היה איטי בקצב גביית חובותיו.

חצר המלכות

חצר המלכות של הנרי אוישה באישים הנאמנים עליו, כמו ריצ'רד דה קלייר, האחים יו ורוג'ר ביגוד (Bigod), המפרי דה בוהון (de Bohun) ואחיו של הנרי, ריצ'רד. הנרי שאף לנצל את חצר המלכות כדי לאחד את נתיניו האנגלים ונתיניו מהנחלות שביבשת והחצר כללה גם את סימון החמישי דה מונפור, במקור אביר צרפתי שנישא לאחותו של הנרי, אלינור וקיבל את התואר רוזן לסטר, בנוסף לקרובים שהיו להנרי מאוחר יותר ממשפחות ליזיניאן ומדוכסות סבויה. חצר המלכות של הנרי הלכה בעקבות הסגנונות והמסורות האירופאיות והושפעה מאוד מהמסורות של משפחתו של הנרי מאנגווין. צרפתית הייתה השפה המדוברת, לחצר היו קשרים הדוקים לחצרות המלכות של צרפת, קסטיליה, האימפריה הרומית הקדושה וממלכת סיציליה והנרי פרש את חסותו על אותם אנשי רוח כמו שליטים אירופאים אחרים.

הנרי העביר פחות זמן במסעות בהשוואה לקודמיו, בחפשו שקט ושלווה ובשהות ארוכה יותר בכל אחד מארמונותיו. כתוצאה מכך הוא העניק תשומת לב מרובה יותר לארמונותיו ולמעונותיו. על פי ההיסטוריון של האדריכלות, ג'ון גודול (Goodall) היה הנרי הפטרון הכפייתי ביותר של האומנויות והאדריכלות מבין כל מלכי אנגליה. הוא הרכיב את המכלול המלכותי בוסטמינסטר, אחד מהמעונות החביבים עליו, בנה מחדש את הארמון ואת המנזר בעלות של כמעט 55,000 ליש"ט. הוא בילה בווסטמינסטר זמן רב יותר מאשר כל אד מקודמיו ובכך ביסס את מעמדה של לונדון כבירת אנגליה.

הנרי הוציא 58,000 ליש"ט על מצודותיו המלכותיות, ביצע עבודות נרחבות במצודת לונדון ובמצודות של לינקולן ודובר. ההגנה הצבאית ומבני המגורים של מצודות אלה שופרו באופן משמעותי. שיפוץ רחב ממדים בטירת וינדזור הפך אותה לארמון מפואר, שהסגנון שלה השפיע על עיצובים של מבנים רבים באנגליה ובוויילס. מצודת לונדון הורחבה כדי ליצור את המבצר המרכזי עם אגפים נוספים, אף על פי שהנרי השתמש במצודה בעיקר כמקום מקלט בעת מלחמה או מתחים פנימיים. הנרי גם החזיק בפינת חי במצודת לונדון, מסורת שהוחל בה בימיו של אביו, והיא כללה פיל, נמר וגמל.

ב-1247 ביצע הנרי רפורמה במערכת המטבע של אנגליה. לצורך מימון הרפורמה, נזקק הנרי לסיוע כספי מאחיו ריצ'רד, אך המעבר בוצע במהירות וביעילות. בין השנים 1243–1258 אסף הנרי שני מטמוני מטבעות גדולים של זהב.

דת

הנרי היה ידוע בשל הפגנות האדיקות הפומביות שלו. הוא קידם את קיומן של תפילות מפוארות והדורות ובאופן אופייני לתקופה הוא ניהל מיסה לפחות אחת ליום. הוא תרם בנדיבות למטרות דתיות, שילם עבור כלכלתם של 500 עניים כל יום ותמך ביתומים. הוא צם לפני טקסי האזכרה לאדוארד המודה ונהג לרחוץ את רגליהם של מצורעים. הנרי נהג לקיים עליות לרגל למנזרים שונים, אף על פי שלעיתים ניתן היה להבין שהוא השתמש במסעותיו אלה כתירוץ להתחמק מהתעסקות בבעיות שעה בוערות.

הנרי היה שותף בהרבה מדעותיו הדתיות עם לואי מלך צרפת, ונראה היה שהשניים מנסים להתחרות איש ברעהו באדיקותם. לקראת סוף תקופת מלכותו, החל הנרי להיות מעורב בטיפול בחולי שחפת, על ידי קיום מגע איתם שנקרא "המגע המלכותי" (Royal touch), ככל הנראה מתוך ניסיון לחקות את מנהגו הדומה של לואי. ללואי היה אוסף מפורסם של שרידי קדושים הקשורים לישו שאותם הוא אכסן בכנסיית סנט שאפל והוא הוביל את הצלב האמיתי בחוצות פריז ב-1241. ב-1247 השיג הנרי את שריד הקדושים שנקרא "הדם הקדוש" (שעל פי האמונה היה דמו של ישו), שאיתו הוא צעד דרך וסטמינסטר כדי לאחסנו במנזר וסטמינסטר.

הנרי תמך במיוחד במסדרי הנזירים המנדיקנטים והקים עבורם מנזרים במקומות שונים ברחבי אנגליה. הוא תמך במסדרים צבאיים נוצריים וב-1235 הוא נעשה לפטרון של המסדר הטבטוני. עלייתן של האוניברסיטאות של אוקספורד וקיימברידג' עוררה אף היא את תשומת הלב המלכותית. הנרי חיזק את האוניברסיטאות ועודד מלומדים לעבור מפריז וללמד בהן. מוסד אקדמי מתחרה שהוקם בנורת'האמפטון הוכרז על ידי הנרי כבית ספר כדי שהוא לא יחשב לאוניברסיטה.

לתמיכה שניתנה להנרי ממוסד האפיפיורות במהלך שנות מלכותו הראשונות, הייתה השפעה ארוכת טווח על יחסו כלפי רומא והוא הגן על מעמדה של הכנסייה במשך כל תקופת מלכותו. רומא במאה ה-13 הייתה מרכז כלל אירופאי של הכנסייה ומרכז פוליטי במרכז איטליה, שאיים על האימפריה הרומית הקדושה מבחינה צבאית. במהלך תקופת מלכותו של הנרי, פיתח מוסד האפיפיורות, מרכז מנהלי חזק ומרכזי. על רקע זה התגלעו ב-1250 מתחים בין הממסד הדתי ברומא ובישופים מקומיים באנגליה. אף שהכנסייה הסקוטית הייתה יותר עצמאית באותה תקופה, נציג האפיפיור סייעו להנרי להמשיך להטיל את השפעתו על האירועים שם ממרחק. ניסיונותיו של האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי לגייס תרומות החלו להוות תחרות לכנסייה האנגלית באותה תקופה. ב-1240 עוררה הגעתה של משלחת האפיפיור לאיסוף כספים למימון המלחמה של מדינת האפיפיור עם האימפריה הרומית הקדושה, מחאות שעליהן התגברו המלך והאפיפיור עד מהרה ובשנות החמישים של המאה ה-13 זכו ההתרמות של הנרי לטובת מסעי הצלב ליחס דומה.

יחסיו עם היהודים

ערך מורחב – יהדות בריטניה

היהודים באנגליה באותה תקופה נחשבו לרכוש הכתר, והם שימשו באופן מסורתי כמקור להלוואות זולות ולמקור קל לגביית מיסים, וזאת בתמורה להגנה מלכותית כנגד אנטישמיות. היהודים סבלו מרדיפות במהלך מלחמת הברונים הראשונה, אך בראשית תקופת מלכותו של הנרי פרחה הקהילה היהודית באנגליה והפכה לאחת המשגשגות ביותר באירופה. כל זה קרה כתוצאה מעמדתה של ממשלת העוצרות, שנקטה בשורה של צעדים להגנתם של היהודים ועודדה מתן הלוואות. צעדים אלה הונעו על ידי אינטרסים כלכליים עצמאיים, שכן המדינה הפיקה רווחים מקהילה יהודית חזקה באנגליה. מדיניות זו הופעלה בניגוד להנחיות שהועברו מהאפיפיור, שהניח יסודות לצעדים אנטי-יהודיים בועידת לטראנו הרביעית ב-1215. ויליאם מרשל המשיך במדיניותו למרות הטענות שהועלו מצידה של הכנסייה.

ב-1239 הניח הנרי יסודות למדיניות חדשה, בנסותו שוב לחקות את זו של המלך לואי בצרפת. מנהיגים יהודים בכל רחבי אנגליה נכלאו ואולצו לשלם קנסות בשווי של שליש מערך רכושם וכל יתרת ההלוואות שנתנו היהודים בוטלה. בהמשך הועמדו בפני היהודים דרישות כספיות נוספות כבדות. לדוגמה, סכום של 40,000 ליש"ט נדרש מהם ב-1244, מתוכם שני שלישים נאספו במשך חמש שנים, והרסו את היכולת של הקהילה היהודית להלוות כספים כהלוואות מסחריות. הנרי הקים בלונדון "בית המרה" (Domus Conversorum) ב-1232 כדי לסייע ליהודים להמיר את דתם לנצרות והמאמצים הללו נעשו אינטנסיביים יותר לאחר 1239, כאשר 10 אחוזים מיהודי אנגליה המירו את דתם עד לסוף שנות החמישים של המאה ה-13. עלילות דם פרחו בשנות החמישים ובתגובה העביר הנרי את חוק היהדות (Statute of Jewry) ב-1253, שמטרתו הייתה לבודד את היהודים ולכפות עליהם לענוד את הטלאי הצהוב, אך לא ברור באיזו מידה יושם החוק למעשה.

שלטון יחיד (1234 – 1258)

נישואין

הנרי בדק מגוון של אפשרויות למועמדות לנישואין בימי צעירותו, כל המועמדות לא היו מתאימות מסיבות פוליטיות מקומיות ובינלאומיות. ב-1236 הוא נשא בסופו של דבר לאישה את אלאנור, בתם של רמון ברנגר (Ramon Berenguer), רוזן פרובאנס ושל ביאטריס מסבויה. אלאנור הייתה טובת הליכות, תרבותית ורהוטה, אך הסיבה העיקרית לנישואין אלה הייתה פוליטית, מאחר שהנרי עמד ליצור מערכת של בריתות חשובות עם שליטי דרום ודרום-מזרח צרפת. בשנים הבאות התגלתה אלאנור כפוליטיקאית ממולחת וחזקה. ההיסטוריונים מרגרט האוול ודייוויד קרפנטר מתארים אותה כדמות הרבה יותר לוחמנית, קשוחה ונחושה מאשר בעלה.

הסכם הנישואין אושר ב-1235 ואלאנור נסעה לאנגליה כדי לפגוש את הנרי בפעם הראשונה. טקס הנישואין התקיים בקתדרלת קנטרברי בינואר 1236 ואלאנור הוכתרה כמלכה בווסטמינסטר זמן קצר לאחר מכן. בין השניים היה פער גילים ניכר. הנרי היה בן 28 ואלאנור הייתה בת 12, אך מרגרט האוול מציינת שהמלך היה נדיב וחמים והכין את עצמו להיות בעל דואג ואוהב לאשתו. הנרי העניק לאלאנור כמות גדולה של מתנות והקדיש תשומת לב אישית להכנתו ולציודו של משק הבית שלה. הוא גם שיתף אותה באופן מלא בחייו הדתיים, כולל מסירותו לאדוארד המודה.

למרות חששות שהועלו בתחילה שאלאנור עלולה להיות עקרה, הביאו בני הזוג לעולם חמישה ילדים. ב-1239 ילדה אלאנור את בנם הבכור אדוארד, שנקרא על שמו של פטרונו הרוחני של אביו. הנרי היה מאושר, ארגן חגיגות גדולות ותרם בנדיבות לכנסייה ולעניים כדי להבטיח את הגנת האל על בנו. בתם הבכורה, מרגרט, נקראה על שם אחותה של אלאנור, נולדה ב-1240 ולידתה לוותה גם היא בחגיגות ותרומות לעניים. בתם השנייה של בני הזוג, ביאטריס, נקראה על שם סבתה מצד אמה והיא נולדה ב-1242 במהלך מסע המלחמה של אביה לצרפת. ילדם הרביעי של בני הזוג, אדמונד, נולד ב-1245 ונקרא על שמו של קדוש מהמאה ה-9. מתוך דאגה לבריאותה של אלאנור, תרם הנרי סכום מכובד לכנסייה במהלך ההריון. בת שלישית, קתרין, נולדה ב-1253 אך זמן קצר לאחר מכן חלתה, ככל הנראה בשל מחלה ניוונית כמו תסמונת רט, והיא לא הייתה מסוגלת לדבר. היא מתה ב-1257 והנרי קיבל בצורה קשה את מותה. ילדיו של הנרי בילו את מרבית תקופת ילדותם בטירת וינדזור וניכר שהוא היה מאוד קשור אליהם ולעיתים נדירות הוא בילה תקופות ארוכות בנפרד ממשפחתו.

לאחר נישואיה של אלאנור, רבים מקרוביה מסבויה הצטרפו אליה באנגליה. לפחות 170 מאנשי סבויה היגיעו לאנגליה לאחר 1236, כולל דודיה של אלאנור, בוניפאס (Boniface), שמונה לתפקיד הארכיבישוף מקנטרברי, וויליאם, ששימש כיועצו הראשי של הנרי לתקופה קצרה. הנרי הסדיר הסכמי נישואין לרבים מהם עם חוגי האצולה של אנגליה, תהליך שגרם בתחילה לחיכוכים עם הברונים האנגלים, שהתנגדו להעברת קרקעות לידיהם של זרים. הסבוינים נזהרו לא להחמיר את המצב והשתלבו בהדרגה בחיי האצולה האנגלית, ביוצרם בסיס חשוב של כוח עבור אלאנור באנגליה.

פוואטו והליזיניאנים

ב-1241 מרדו הברונים של פוואטו, כולל אביו החורג של הנרי, יו דה ליזיניאן, כנגד שלטונו של לואי בצרפת. המורדים סמכו על עזרה מצידו של הנרי, אך חסרה לו תמיכה מבית והוא לא הצליח לשגר את צבאו במהירות אלא רק בקיץ הבא. המערכה שניהל הנרי הייתה הססנית ובהמשך חתר תחתה דה ליזיניאן, שהחליף את הצד בו תמך וחזר לתמוך בלואי. ב-20 במאי נכנע צבאו של הנרי בקרב טיילבור (Taillebourg). אחיו של הנרי, ריצ'רד, שכנע את הצרפתים להשהות את התקפתם והמלך ניצל את ההזדמנות להימלט לבורדו. סימון דה מונפורט, שניהל מלחמת מאסף מוצלחת, זעם על חוסר הכישרון של הנרי ואמר לו שהוא ראוי להיכלא כמו שארל התם, המלך הקרולינגי מהמאה ה-10. המרד בפוואטו קרס והנרי חתם על שביתת נשק לחמש שנים. מסע המלחמה שלו היה הרה אסון וההוצאות הכרוכות בו הסתכמו ביותר מ-80,000 ליש"ט.

לאחר המרד, התחזק מעמדה של צרפת בפוואטו ואיים על האינטרסים של משפחת ליזיניאן. ב-1247 עודד הנרי את קרוביו לעבור לאנגליה והם תוגמלו באחוזות גדולות שהוענקו להם, בעיקר על חשבונם של הברונים האנגלים. כמאה מאצילי פוואטו השתקעו באנגליה וזכו לקצבה כספית ששולמה להם על ידי המלך. הנרי עודד כמה מהם לסייע לו ביבשת, אחרים פעלו כשכירי חרב וכנציגים דיפלומטים, או נלחמו מטעמו של הנרי במערכות צבאיות באירופה. רבים מהם קיבלו אחוזות לאורך אזור הספר הוולשי, או באירלנד, שם הם הגנו על הגבולות. עבור הנרי הייתה קהילה זו סמל לתקוותיו שביום מן הימים הוא יכבוש מחדש את פוואטו ואת שאר נחלותיו שבצרפת, ורבים מהם נעשו חברים קרובים של בנו אדוארד.

נוכחותה של משפחתו המורחבת של הנרי באנגליה הייתה שנויה במחלוקת. כותבי דברי הימים בני הזמן ההוא הביעו את דאגתם ביחס למספר הרב של הזרים באנגליה. המונח פוואטואים (Poitevins) התייחס לבני קבוצה זו, אך רבים מהם הגיעו מאנז'ו ומחלקים אחרים של צרפת. בשנות החמישים של המאה ה-13 הייתה יריבות עזה בין אנשי סבויה לבין אנשי פוואטו שזה מקרוב הגיעו. הליזינאינים החלו להפר את החוק מבלי לשאת בעונש, באו בטרוניות כלפי הברונים האחרים ואנשי סבויה, והנרי כמעט ולא נקט בפעולות כדי לרסן אותם. ב-1258 הסלידה הכללית כלפיהם הפכה לשנאה כשסימון דה מונפור הוא אחד המבקרים החזקים שלהם.

סקוטלנד, ויילס ואירלנד

מעמדו של הנרי בוויילס התחזק במהלך שני העשורים הראשונים של שלטונו העצמאי. בעקבות מותו של ל'ואלין ב-1240, התחזק מעמדו של הנרי בוויילס. שלוש מערכות צבאיות התקיימו בשנות הארבעים, מצודות חדשות נבנו והאדמות המלכותיות במחוז צ'שייר התרחבו, ובכך הצליח הנרי לכפות את שלטונו על הנסיכים של ויילס. דאפיד (Dafydd), בנו של ל'ואלין, ניסה להתנגד לפלישות, אך הוא מת ב-1246 והנרי חתם על הסכם בשנה שלאחר מכן עם אוויין (Owain), ול'ואלין, נכדיו של ל'ואלין הגדול, על פיו הם ויתרו למלך על אדמות, אך קבעו את מרכז הנסיכות שלהם בגוויניד'. בדרום ויילס הרחיב הנרי בהדרגה את שלטונו ברחבי האזור, אך המערכות שהוא ניהל לא היו נמרצות והוא לא הצליח למנוע מהאזורים שלאורך הגבול מלהפוך בהדרגה לעצמאיים מהכתר. ב-1256 ל'ואלין הנכד מרד כנגד הנרי והאלימות התפשטה בוויילס. הנרי הבטיח להגיב במהירות באופן צבאי אך הוא לא עמד בכך.

אירלנד הייתה חשובה להנרי, הן כמקור להכנסה כספית (כ-1150 ליש"ט נשלחו מדי שנה מאירלנד לאוצר הכתר במהלך אמצע תקופת מלכותו של הנרי), והן כמקור לקרקעות שיוענקו לתומכיו של המלך. בעלי הקרקעות הראשיים הביטו מזרחה לחצר המלכות של הנרי בתקווה לזכות בהנהגה פוליטית, ורבים מהם אף החזיקו באחוזות בוויילס ובאנגליה. שנות הארבעים עמדו בסימן של תהפוכות בבעלות על הקרקע בעקבות מקרי מוות בקרב הברונים. כך התאפשר להנרי לחלק מחדש את האדמות באירלנד לתומכיו, ובכך ליצור אזור חיץ מול העם האירי. המלכים האירים המקומיים החלו לסבול מהטרדות גדולות והולכות כאשר התגבר כוחה של אנגליה. אדמות אלה, היו במקרים רבים, בלתי רווחיות עבור הברונים מכדי להחזיק בהם ושליטתה של אנגליה באירלנד הגיעה לנקודת השיא שלה בכל ימי הביניים בתקופת שלטונו של הנרי. ב-1254 העניק הנרי את אירלנד לבנו אדוארד, בתנאי שהיא לעולם לא תיפרד משלטון הכתר האנגלי.

עם סקוטלנד שמר הנרי על שלום בתקופת מלכותו, שם הוא היה אדונו הפאודלי של אלכסנדר השני, מלך סקוטלנד. הנרי הניח שזכותו להתערב בענייניה הפנימיים של סקוטלנד והעלה את חשיבותה של סמכותו כלפי המלכים הסקוטים בכל רגע מתאים, אך הוא חסר את היכולת ואת המשאבים לעשות יותר מכך. אלכסנדר כבש חלקים מצפון אנגליה במהלך מלחמת הברונים הראשונה, אך הוא אולץ לסגת מהם. אלכסנדר נשא לאישה את אחותו של הנרי, ג'ואן, ב-1221 ולאחר מכן חתמו שני המלכים על הסכם יורק ב-1237, בכך הבטיח הנרי את גבולו הצפוני. הנרי העניק תואר אבירות לאלכסנדר השלישי לפני שהמלך הצעיר נישא לבתו של הנרי, מרגרט, ב-1251 ולמרות סירובו של אלכסנדר להישבע לו שבועת אמונים, נהנו השניים ממערכת יחסים טובה. הנרי, אלכסנדר ומרגרט חולצו ממצודת אדינבורו, כאשר הם נכלאו בה על ידי הברונים הסקוטים המורדים ב-1255 והם נקטו בצעדים לניהול ממשלתו של אלכסנדר במהלך שארית תקופת העוצרות שלו.

אסטרטגיה אירופאית

להנרי לא היות הזדמנויות נוספות לכבוש את נחלותיו בצרפת לאחר התמוטטותה של המערכה הקודמת שלו. משאביו היו בלתי מספיקים בהשוואה לאלה של הכתר הצרפתי, ובסוף שנות הארבעים היה ברור שהמלך לואי נעשה לבעל הכוח המרכזי בכל רחבי צרפת. תחת זאת אימץ הנרי את מה שהיה קרוי האסטרטגיה האירופאית, שהייתה ניסיון להשיב לעצמו את אדמותיו בדרכים דיפלומטיות, כריתת בריתות עם מדינות אחרות שהיו מוכנות להפעיל לחץ צבאי על צרפת. במיוחד, טיפח הנרי את פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, בתקווה שהוא יפנה כנגד לואי או יאפשר לאצילים שלו להצטרף למלחמותיו של הנרי. במסגרת תהליך זה, התמקד הנרי בהדרגה בפוליטיקה האירופאית יותר מאשר בבעיות מבית.

מסעי הצלב היו מטרה פופולרית במהלך המאה ה-13 וב-1248 הצטרף לואי למסע הצלב השביעי שבמסגרתו הונהגה לראשונה שביתת נשק עם אנגליה מתוך הבטחה של האפיפיור שהוא יגן על אדמותיו של לואי מפני כל התקפה מצידו של הנרי. הנרי עמד להצטרף למסע צלב זה בעצמו, אך היריבות בין שני המלכים לא אפשרה זאת ולאחר שלואי הובס בקרב אל-מנצורה ב-1250, הכריז הנרי שהוא יצא בראש מסע צלב משל עצמו. המלך החל לבצע הכנות למעבר בשטחים שבשלטון שליטים ידידותיים ברחבי הלבנט, כפה משטר חיסכון על משק הבית המלכותי והכין ספינות ואמצעי תחבורה. תוכניותיו של הנרי שיקפו את אמונתו הדתית החזקה, אך הם לא סייעו לו לגייס אמינות בינלאומית כאשר הוא חזר לתבוע את נחלותיו בצרפת.

מסע הצלב של הנרי מעולם לא יצא לדרך, מאחר שהוא התמודד עם בעיות בגסקוניה, שם מדיניותו הקשוחה של המשנה למלך, סימון דה מונפור, עוררה מרידות אלימות ב-1252, שזכו לתמיכתו של אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה. חצר המלכות האנגלית התפלגה בנוגע להתייחסות לבעיה. דה מונפור ואלאנור טענו שהאשמה במשבר רובצת על הגסקונים, בעוד שהנרי, בגיבויים של הליזיניאנים, האשים את השיפוט הלקוי של דה מונפור. הנרי ואלאנור התעמתו על הסוגיה ולא התפייסו עד לשנה שלאחר מכן. מתוך הכרח להתערב בנעשה בעצמו, הוביל הנרי מערכה מוצלחת, אם כי יקרה, כדי לסייע לליזיניאנים לייצב את המצב בטריטוריה שלהם. אלפונסו חתם על ברית ב-1254 וגסקוניה ניתנה לאדוארד, בנו של הנרי, שנשא לאישה את אלאנור, אחותו למחצה של אלפונסו, ובכך החלה תקופת שלום ארוכת ימים עם ממלכת קסטיליה.

בדרכו חזרה מגסקוניה, פגש הנרי את לואי, פגישה שסודרה על ידי נשותיהם של שני המלכים, והשניים נעשו ידידים קרובים. עלות המערכה בגסקוניה הגיעה ל-200,000 ליש"ט, סכום שנועד לכיסוי ההוצאות של מסע הצלב של הנרי והוא נותר שקוע בחובות כבדים והסתמך על הלוואות מאחיו ריצ'רד ומהליזיניאנים.

סיציליה

הנרי לא ויתר על תקוותיו להוביל מסע צלב, אך בהדרגה הוא נעשה שקוע ברצונו לרכוש את ממלכת סיציליה העשירה עבור בנו אדמונד. סיציליה נשלטה על ידי פרידריך השני, שהיה במשך שנים יריב של האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי. עם מותו של פרידריך ב-1250 החל האפיפיור לחפש שליט חדש לממלכה שיקבל בצורה טובה יותר את מרותו. הנרי ראה בסיציליה כנחלה הראויה לבנו וכבסיס מצוין למסעות הצלב שלו. לאחר התייעצות קצרה עם אנשי חצר מלכותו, הגיע הנרי להסכם עם האפיפיור ב-1254 שאדמונד יהיה המלך הבא של סיציליה. האפיפיור האיץ בהנרי לשלוח את אדמונד בראש צבא שייקח את סיציליה מידי בנו של פרידריך, מנפרד, והציע לתרום למימון הוצאות המערכה.

את אינוקנטיוס הרביעי ירש אלכסנדר הרביעי שהתמודד עם לחץ צבאי הולך וגובר מצידה של האימפריה הרומית הקדושה. הוא כבר לא היה מסוגל להציע להנרי לסייע לו כספית, תחת זאת הוא דרש שהנרי ישיב לכס הקדוש את 90,000 הליש"ט שהוא הוציא במלחמה עד אז. היה זה סכום עצום וב-1255 פנה הנרי לעזרתו של הפרלמנט ונדחה על הסף. הנרי ניסה ניסיונות נוספים לקבל את סיועו של הפרלמנט וב-1257 הוא קיבל סיוע חלקי. האפיפיור החל בהדרגה להיות בלתי מרוצה משקריו של הנרי וב-1258 הוא שיגר שליח לאנגליה ואיים להטיל חרם על הנרי אם לא ישלם את חובותיו ואם לא ישלח את הצבא שהבטיח לסיציליה. הפרלמנט סירב שוב לסייע למלך לגייס את הכספים. תחת זאת החל הנרי לסחוט כספים מהכמורה הבכירה, שאולצה לגייס כספים בסכום של 40,000 ליש"ט. הכנסייה באנגליה חשה שהכספים היוו מקור לבזבוז על המלחמה באיטליה.

בינתיים, ניסה הנרי להשפיע על תוצאות הבחירות באימפריה הרומית הקדושה. כאשר המועמדים הגרמנים הבולטים לא הצליחו להשיג תמיכה, הנרי החל לדחוף את מועמדותו של אחיו ריצ'רד ושילם כספים לתומכים האפשריים שלו באימפריה. ריצ'רד נבחר ב-1256 והציפיות היו שהוא יוכתר כקיסר, אך הוא המשיך לקחת חלק חשוב בפוליטיקה האנגלית. בחירתו זכתה לתגובות מנוגדות באנגליה, ריצ'רד נתפס כיועץ נבון ומתון להנרי ונוכחותו חסרה לברונים האנגלים, אך הוא גם ספג ביקורות, ככל הנראה שלא בצדק, בשל העובדה שהוא מימן את מסע הבחירות שלו על חשבון אוצר הממלכה. אף שכעת רכש הנרי בעלי ברית פוטנציאלים שיחברו אליו במאבקו כנגד לואי, שני המלכים התקדמו כעת לקראת יישוב העימותים ביניהם בדרכי שלום. עבור הנרי, הסכם שלום יכול היה לאפשר לו להתמקד בסיציליה ובמסעות הצלב.

תקופת מלכותו המאוחרת (1258 – 1272)

הפיכה

ב-1258 עמד הנרי מול מרד של ברונים אנגלים. הכעס על הדרך בה גייסו פקידי המלך כספים, ההשפעה של אנשי פוואטו בחצר המלכות ומדיניותו הבלתי אהודה בנושא סיציליה, גרמו להתמרמרות אפילו בקרב הכנסייה האנגלית. הוולשים עדיין היו בשלב זה עדיין בעיצומו של מרד וכרתו ברית עם הסקוטים. הנרי היה בגרעון כספי חמור. אף שעדיין היו לו רזרבות בזהב ובכסף, הן היו לא מספיקות כדי לכסות את ההוצאות הצפויות, כולל המסע לסיציליה וכיסוי החובות לאפיפיור. מבקריו של הנרי טענו שהוא לא התכוון באמת לצאת למסעי הצלב ומטרתו הייתה פשוט להרוויח מהתרומות שגויסו למימונם. כדי לסבך את המצב, התדלדלו באותה שנה באנגליה היבולים החקלאיים. בחוגי חצר המלכות הייתה תחושה חזקה שהמלך לא יהיה מסוגל להוביל את המדינה בעת משבר כזה.

אי שביעות הרצון התפרצה לבסוף באפריל, כאשר שבעה מבין בכירי הברונים האנגלים והברונים מסבויה, כרתו ברית סודית שמטרתה לגרש את הליזיניאנים מחצר המלכות, מהלך שמן הסתם היה זוכה לתמיכתה של המלכה. ב-30 באפריל, יו ביגוד צעד לתוך ארמון וסטמינסטר בעיצומה של ישיבת הפרלמנט, כשהוא מגובה בחבריו לקשר, וביצע הפיכה. הנרי, מתוך חשש שהוא עומד להיעצר ולהיכלא, הסכים לוותר על מדיניות השלטון העצמאי שלו ותחת זאת להסכים לשלטון באמצעות מועצה של 24 ברונים ואנשי כנסייה, שמחציתם יבחרו על ידי המלך ומחציתם על ידי הברונים.

הלחץ לבצע רפורמה התגבר ללא הפוגה ופרלמנט חדש התכנס ביוני והחליט על שורה של צעדים הידועים בשם "תקנות אוקספורד" (Provisions of Oxford), שהנרי התחייב לעמוד בהם. על פי התקנות הוקמה מועצה קטנה של 15 חברים, שנבחרו על ידי הברונים, שלה הייתה את הסמכות לבחור את מי שכיהן בתפקיד שכיום מקביל לתפקיד ראש הממשלה (Justiciar), את הצ'נסלור ואת שר האוצר. מועצה זו הייתה מבוקרת אחת לשלוש שנים על ידי הפרלמנט. לחצים מצדם של הברונים הזוטרים ומהמיוחסים שנכחו באוקספורד, סייעו לקדם רפורמות רחבות יותר, שמטרתם הייתה להגביל את השימוש בכוח, הן של נציגי המלך והן של הברונים הבכירים. המועצה הנבחרת כללה נציגים של אנשי סבויה אך לא של אנשי פוואטו והממשלה החדשה החלה בצעדים לגירוש מנהיגי הליזיניאנים ולתפיסת מצודות חשובות ברחבי הארץ.

אי הסכמה בין הברונים הבכירים שהיו מעורבים בהפיכה נעשתה עד מהרה גלויה. דה מונפורט תמך בביצוען של רפורמות קיצוניות שיטילו הגבלות נוספות על הסמכות והכוח של הברונים הבכירים ושל הכתר. אחרים, כמו יו ביגוד, קידמו שינויים מתונים בלבד, בעוד שהברונים השמרנים, כמו דה קלייר, הביעו את דאגתם על המגבלות שכבר הוטלו על כוחו של המלך. בנו של הנרי, אדוארד, התנגד בתחילה להפיכה, אך לאחר מכן חבר לדה מונפור וסייע לו את "תקנות וסטמינסטר" (Provisions of Westminster) ב-1259, שהטילו מגבלות נוספות על הברונים הבכירים ועל נציגי המלך ברחבי המדינה.

משבר

במשך ארבע השנים הבאות, הנרי והברונים לא היו מסוגלים להשיב את היציבות לאנגליה והשליטה עברה בין הצדדים כמה פעמים. אחד מסדרי העדיפויות של המשטר החדש היה ליישב את העימות ארוך הימים עם צרפת ובסוף שנת 1259 נסעו הנרי ואלאנור יחד עם דה סימון ודה מונפור ורבים מחברי הממשלה לפריז כדי לשאת ולתת על התנאים הסופיים לחוזה פריז עם המלך לואי. על פי ההסכם ויתר הנרי על תביעתו על נחלות משפחתו בצפון צרפת אך הוא הוכר כשליט החוקי של גסקוניה ושל סביבותיה בדרום, בתוך וסאל של לואי.

עם שובו של דה מונפור לאנגליה, נשאר הנרי בפריז והחל, בתמיכתה של אלאונור, להשיב לעצמו את הסמכות המלכותית ופרסם פקודות מלכותיות ללא היוועצות בברונים. בסופו של דבר שב הנרי לאנגליה באפריל 1260 ואז החל להתפתח עימות בין כוחותיו של דה קלייר לבין אלה של אדוארד ודה מונפור.

ריצ'רד, אחיו של הנרי תיווך בין הצדדים ומנע התנגשות צבאית. אדוארד התפייס עם אביו ודה מונפור נשפט בעוון פעולותיו כנגד המלך. הנרי התקשה לשמור על אחיזתו בשלטון ובאוקטובר תפסה קואליציה בראשות דה מונפור, דה קלייר ואדוארד את השלטון לתקופה קצרה, אך תוך כמה חודשים התמוטטה מועצת הברונים שלהם.

הנרי המשיך לתמוך באופן פומבי בתקנות אוקספורד, אך הוא ניהל בחשאי דיונים עם האפיפיור אורבנוס הרביעי, בתקווה שהוא ישוחרר מהשבועה שנשבע כאשר נוסחו התנאים. ביוני 1261 הכריז המלך שהאפיפיור שחרר אותו מהבטחותיו ומיד ביצע הפיכת נגד בתמיכתו של אדוארד. הוא ביצע טיהור פוליטי בשורותיהם של השריפים של אויביו והשיג מחדש את השליטה במצודות מלכותיות רבות. האופוזיציה של הברונים, בהנהגתם של דה קלייר ודה מונפור, התאחדה באופן זמני כנגד המלך. הם כינסו פרלמנט משלהם, עצמאי מהמלך וייסדו מערכת של שלטון מקומי עצמאי ברחבי אנגליה. הנרי ואלאונור הנהיגו את התומכים שלהם וגייסו צבא של שכירי חרב זרים. מתוך הבנה שעומדת לפרוץ שוב מלחמת אזרחים, נסוגו הברונים. דה קלייר העביר את תמיכתו שוב, דה מונפור יצא לגלות בצרפת וההתנגדות של הברונים קרסה.

ממשלתו של הנרי נסמכה בעיקר על אלאונור ועל קרובי משפחתה מסבויה, והיא הוכחה להיות ממשלה קצרת ימים. המלך ניסה ליישב את המשבר באופן זמני על ידי כך שאילץ את הברונים להסכים להסכם למבת'. הסכם זה מיסד מערכת של בוררות ליישוב סכסוכים בין המלך לבין הברונים, קבע את ריצ'רד כפוסק ואת לואי מלך צרפת כערכאה עליונה במקרה שריצ'רד לא יצליח במשימתו. הנרי ריכך כמה מקווי המדיניות שלו בתגובה לדאגות שהועלו על ידי הברונים, אך עד מהרה הוא החל להיאבק ביריביו הפוליטיים ולחדש את מדיניותו הבלתי אהודה בנוגע לסיציליה. ממשלתו של הנרי החלה להיחלש עם מותו של דה קלייר וכאשר יורשו, גילברט, תמך בקיצוניים. מעמדו של המלך החל להתערער על ידי פלישות של הוולשים לאורך אזור הספר ועקב החלטתו של האפיפיור לשנות את פסיקתו בנוגע להתרת שבועתו של הנרי על תקנות אוקספורד. בראשית שנת 1263 היה מעמדו של הנרי בשפל והממלכה שקעה שוב במלחמת אזרחים.

מלחמת הברונים השנייה

דה מונפור שב לאנגליה באפריל 1263 וכינס מועצה של הברונים המורדים באוקספורד שתפנה נגד האצילים מפוואטו. המרד פרץ זמן קצר לאחר מכן באזור הספר הוולשי ובאוקטובר עמדה אנגליה בפני מלחמת אזרחים אפשרית בין הנרי, בתמיכת אדוארד, ביגוד, והברונים השמרנים לבין דה מונפור, דה קלייר והברונים הקיצוניים. דה מונפור התקדם מזרחה בראש צבא ובלונדון פרץ מרד. הנרי ואלאנור נלכדו במצודת לונדון על ידי המורדים. המלכה ניסתה להימלט במעלה נהר התמזה כדי להצטרף לצבאו של אדוארד בווינדזור, אך היא אולצה לסגת על ידי ההמונים הלונדונים. דה מונפור החזיק בזוג המלכותי כאסירים, אך אף שהוא התחזה למי ששולט בשמו של הנרי, המורדים החליפו את הממשלה באנשים הנאמנים עליהם.

הקואליציה של דה מונפור החלה להתפורר במהירות, הנרי קיבל מחדש את חופש התנועה שלו ותהו ובוהו החל להשתרר ברחבי אנגליה. הנרי פנה ללואי מלך צרפת כדי שישמש כבורר בסכסוך, כפי שהותנה בהסכם למבת'. דה מונפור התנגד בתחילה לרעיון, אך מאחר שנראה היה שעומדת לפרוץ מלחמה, הוא הסכים לתיווך צרפתי. הנרי נסע לפריז, מלווה בנציגיו של דה מונפור. בתחילה היו טיעוניו של דה מונפור חזקים, אך בינואר 1264 הכריז לואי על הסדר אמיין, שגינה את המורדים, אישר את זכויותיו של המלך וביטל את תקנות אוקספורד. ללואי היו השקפות משלו על עדיפות זכויות המלך על פני אלה של הברונים, אך הוא הושפע על ידי אשתו, מרגריט מפרובאנס, אחותה של אלאנור, ועל ידי האפיפיור. בהותירו את אלאנור בפריז לארגן תגבורת של שכירי חרב, שב הנרי לאנגליה בפברואר 1264, בה התחולל גל של אלימות בתגובה על ההחלטה הצרפתית הבלתי אהודה.

מלחמת הברונים השנייה פרצה לבסוף באפריל, כאשר הנרי הוביל צבא שפלש לטריטוריות של דה מונפור במידלנדס ואז התקדם דרום-מזרחה כדי לכבוש את הנתיב החשוב שהוביל לצרפת. מתוך יאוש, רדף דה מונפור אחר הנרי ושני הצבאות נפגשו בקרב לואס (Lewes) ב-14 במאי. למרות יתרונם המספרי, הוכרעו כוחותיו של הנרי. אחיו ריצ'רד נשבה והנרי ואדוארד נסוגו למנזר המקומי ונכנעו למחרת. הנרי אולץ להעניק חנינה לברונים המורדים ולחדש את תוקפם של תנאי אוקספורד.

דה מונפור לא היה מסוגל לייצב את ניצחונו וברחבי הארץ השתרר אי סדר. בצרפת, הכינה אלאונור תוכניות פלישה בתמיכתו של לואי, בעוד אדוארד נמלט משוביו במאי ואסף סביבו צבא חדש. הוא רדף אחרי כוחותיו של דה מונפור ותקף את המצודה שלו בקנילוורת' (Kenilworth). דה מונפור, מלווה בהנרי השבוי, לא הצליח לסגת וכתוצאה מכך התחולל קרב אבשאם (Evesham). בקרב ניצח אדוארד וגופתו של דה מונפור הושחתה על ידי המנצחים. הנרי, שלבש שריון מושאל, כמעט ונהרג על ידי כוחותיו של אדוארד במהלך הלחימה לפני שהם זיהו אותו כמלכם וליוו אותו למקום מבטחים. המרד חסר ההנהגה המשיך במקומות מסוימים וכמה מורדים התקבצו בקנילוורת', שנכבשה על ידי הנרי ואדוארד ב-1266 לאחר מצור ארוך. כיסי ההתנגדות הנותרים חוסלו ואחרוני המורדים נכנעו ביולי 1267. בכך הסתיימה המלחמה.

פיוס ושיקום

לאחר קרב אבשאם נקם הנרי באויביו. הוא הורה באופן מידי על הפקעת כל הקרקעות של המורדים, ובכך הצית גל של בזיזה חסרת שליטה ברחבי הארץ. הנרי דחה בתחילה את כל הקריאות למתינות, אך באוקטובר 1266 הוא שוכנע על ידי נציג האפיפיור, אוטובונו דה פיאסקי (לימים האפיפיור אדריאנוס הרביעי), להוציא לפועל מדיניות מתונה יותר, שנקראה הכרזת קנילוורת' (Dictum of Kenilworth), שעל פיה הוחזרו למורדים אדמותיהם, בתמורה לתשלום פיצויים מצדם. חוקי מרלבורו (Statute of Marlborough) שפורסמו בנובמבר 1267, ושאישרו מחדש את תקופתם של תנאי וסטמינסטר, הציבו מגבלות לכוחם של נציגי המלך ושל הברונים הבכירים, אך לא פגעו בסמכותו של המלך. רובם של אנשי פוואטו הגולים החלו לשוב לאנגליה לאחר המלחמה. בספטמבר 1267 חתם הנרי על הסכם מונטגומרי עם ל'ואלין, והכיר בו כנסיך ויילס. בשנים האחרונות למלכותו התערער מצב בריאותו של הנרי והוא התמקד בהשלטת שלום ברחבי ממלכתו ונעשה אדוק בדתו. אדוארד החל למלא יותר ויותר תפקידים ממשלתיים. מצבה הכספי של הממלכה היה קשה לאחר המלחמה וכאשר החליט אדוארד לצאת למסע הצלב ב-1268 היה ברור שיש להטיל מיסים חדשים. הנרי היה מודאג מכך שהיעדרותו של אדוארד תעודד מרידות נוספות, אך הוא שוכנע על ידי בנו לנהל משא ומתן עם הפרלמנט על גיוס הכספים בשנתיים הבאות. דה מונפור הטיל בזמנו קנסות כבדים על היהודים שאותם הנרי ביטל, אך זה האחרון נקט בצעדים אנטי-יהודיים בלחץ הפרלמנט בשנות מלכותו האחרונות. הנרי המשיך להשקיע בהרחבתו של מנזר וסטמינסטר וב-1269 העביר לשם את גופתו של אדוארד המודה בטקס רב רושם.

מותו

אדוארד יצא למסע הצלב השמיני בהנהגתו של לואי מלך צרפת ב-1270, ובמקביל החל מצב בריאותו של הנרי להתערער עוד יותר. עקב חששות ממרד חדש, כתב הנרי לבנו בשנה שלאחר מכן ובקשו לשוב לאנגליה, אך אדוארד לא חזר. הנרי התאושש קמעה והכריז על רצונו להצטרף למסע הצלב בעצמו, אך הוא לא שב מעולם לאיתנו ובערב 16 בנובמבר 1272 הוא מת בווסטמינסטר. בנו אדוארד שירש את כתרו, עשה את דרכו אט אט לאנגליה, דרך גסקוניה והגיע לבסוף באוגוסט 1274.

על פי בקשתו נקבר הנרי במנזר וסטמינסטר, ממול למזבח, במקום מנוחתו הקודם של אדוארד המודה. כמה שנים לאחר מכן החלו עבודות להקמת קבר גדול יותר וב-1290 העביר אדוארד את עצמותיו של אביו למיקומם הנוכחי. הפסל הניצב על קברו עוצב בסגנון נטורליסטי בניגוד לפסלים דומים מהתקופה, אך ככל הנראה רחוק הדמיון בין הפסל לבין דמותו האמיתית של הנרי.

אלאונור קיוותה שהנרי יוכרז כקדוש כפי שהוכרז לואי התשיעי ואכן, קברו של הנרי בעיצובו הסופי דמה קבר של קדוש. בעת העברת גופתו של הנרי ב-1290 הבחינו העוסקים במלאכת ההעברה כי גופתו של המלך הייתה במצב טוב וזקנו הארוך השתמר, תופעה שנחשבה בזמנו לסימן של קדושה. במשך הזמן החלו להישמע דיווחים על ניסים שהתרחשו על הקבר, אך אדוארד היה ספקן בשומעו אותם. הדיווחים הללו נפסקו והנרי מעולם לא קודש. ב-1292 הופרד ליבו של הנרי ונקבר בנפרד במנזר פונטוורו (Abbaye de Fontevraud) באחוזת הקבר של משפחתו.

מורשתו

ההיסטוריוגרפיה הנוכחית מציינת את תכונותיו החיוביות והשליליות של הנרי: ההיסטוריון דייוויד קרפנטר שופט אותו כאדם הגון, שנכשל כשליט בגלל נאיביותו וחוסר יכולתו לייצר תוכניות ריאליסטיות לרפורמה, נושא שהדהד הוו רידג'ווי, שגם מציין חוסר העולמו וחוסר יכולתו לנהל את חצרו, אך מי מחשיב אותו כ"בעיקרו איש של שלום, אדיב ורחום".