מרי, מלכת הסקוטים

מרי, מלכת הסקוטים (בסקוטית: Mary, Queen o Scots;‏ 8 בדצמבר 1542 – 8 בפברואר 1587) הייתה מלכת סקוטלנד משנת 1542, שבוע לאחר היוולדה, ועד הדחתה מהכס ב-24 ביולי 1567. בחייה עוררה מרי מחלוקות רבות.

ערך זה עוסק בדמות היסטורית. אם התכוונתם לסרט קולנוע, ראו מרי, מלכת הסקוטים (סרט, 2018).

המונח "מרי סטיוארט" מפנה לכאן. לערך העוסק במחזה מאת פרידריך שילר, ראו מרי סטיוארט (מחזה).

מרי סטיוארט
Mary Stuart

לידה	8 בדצמבר 1542 ארמון לינלית'גו, מערב לות'יאן, ליד אדינבורו
הוצאה להורג	8 בפברואר 1587 (בגיל 44) מבצר פות'רינגיי, נורת'המפטונשייר
מדינה	סקוטלנד, אנגליה
מקום קבורה	קתדרלת פטרבורג, אחר כך מנזר וסטמינסטר
בן זוג	פרנסואה השני, מלך צרפת הנרי סטיוארט, לורד דרנלי ג'יימס הפברן, רוזן בותוול (אנ')
שושלת בית סטיוארט
תואר מלכת סקוטלנד כינוי מרי, מלכת הסקוטים אב ג'יימס החמישי, מלך סקוטלנד אם מארי דה גיז צאצאים ג'יימס הראשון, מלך אנגליה מספר צאצאים 1
מלכת סקוטלנד 14 בדצמבר 1542 – 24 ביולי 1567 (24 שנים) → ג'יימס החמישי ג'יימס השישי ←
פרסים והוקרה
הוורד המוזהב
חתימה

מרי גדלה בחצר המלוכה הצרפתית, וחונכה על פי ערכים קתוליים. נישואיה הראשונים היו לפרנסואה השני, מלך צרפת, אך הוא מת זמן קצר לאחר מכן. מרי חזרה לסקוטלנד, שם נאלצה להתמודד עם יריבות פוליטיות ומאבקים דתיים.

היא נישאה שוב, הפעם ללורד דרנלי, אך דרנלי נרצח, ומרי הואשמה במעורבות ברצח. היא נישאה שוב, הפעם לג'יימס הפברן, רוזן בות'וול, אך נישואים אלו עוררו שערורייה ציבורית. מרי התעמתה עם האצולה הסקוטית, ובסופו של דבר נאלצה לברוח לאנגליה, שם ביקשה מקלט אצל בת דודתה, המלכה אליזבת הראשונה. אליזבת, שחששה ממעמדה של מרי כיורשת פוטנציאלית לכתר האנגלי, כלאה אותה למשך 19 שנים. במהלך מאסרה, מרי הייתה מעורבת במזימות רבות כנגד אליזבת. בסופו של דבר, היא הוצאה להורג ב-8 בפברואר 1587, לאחר שהורשעה בקשירת קשר להתנקש בחייה של אליזבת.

פרט מעניין הוא שאליזבת הראשונה והמלכה מרי מעולם לא נפגשו פנים אל פנים, למרות מערכת היחסים המורכבת ביניהם.^[1]

ילדותה

בסקוטלנד

מרי נולדה ב-8 בדצמבר 1542 בארמון לינלית'גו. היא הייתה בתם היחידה ששרדה של המלך ג'יימס החמישי ומארי דה גיז, רעייתו השנייה^[2]. מרי הייתה נינתו של הנרי השביעי, מלך אנגליה, מצד סבתה מרגרט טיודור. מרגרט הייתה אחותו הבכורה של הנרי השמיני, מה שהופך את מרי לאחייניתו של המלך האנגלי. קשרי המשפחה הללו העניקו למרי זכות ירושה פוטנציאלית לכתר האנגלי, עובדה שהשפיעה רבות על חייה ועל המתחים הפוליטיים בין סקוטלנד לאנגליה.

שישה ימים לאחר לידתה, מת אביה של מרי, כנראה כתוצאה מהתמוטטות עצבים בעקבות קרב סולוויי מוס^[3] או משתיית מים מזוהמים^[4]. מות אביה הפך אותה למלכת סקוטלנד בעודה תינוקת. בשל גילה הצעיר, מרי לא יכלה לשלוט באופן עצמאי, ולכן מונה עוצר לניהול הממלכה.

אמנת גריניץ'

המלך הנרי השמיני מאנגליה ראה באמנת גריניץ', שנחתמה ב-1 ביולי 1543, הזדמנות לנישואים בין בנו ויורשו אדוארד לבין מרי בתקווה לאחד את שתי הממלכות תחת כתר אחד. ההסכם קבע כי מרי תתחתן עם אדוארד בגיל עשר, ותעבור לאנגליה שם יוכל הנרי לפקח על גידולה. האמנה הבטיחה כי שתי הממלכות יישארו נפרדות מבחינה משפטית, וכי אם הנישואים לא יניבו ילדים, האיחוד הזמני יתפרק. בסופו של דבר הפרלמנט הסקוטי דחה את ההסכם בדצמבר 1543.

דיוקן של מרי מאת פרנסואה קלואה, 1560

בינתיים, מלך צרפת אנרי השני הציע נישואים בין מרי לבנו, פרנסואה. הפרלמנט סקוטי אישר את הסכם הנישואין הצרפתי ביולי 1548.הסכם גריניץ', אף על פי שלא צלח, הדגיש את רצונו של הנרי השמיני לאחד את שתי הממלכות תחת כתר אנגלי. דחיית ההסכם הובילה למלחמה ולתקופה של חוסר יציבות פוליטית בשתי הממלכות. נישואיה של מרי לפרנסיס חיזקו את הברית בין צרפת וסקוטלנד.

נישואיה לפרנסואה השני

בשנת 1548, בהיותה בת חמש, נשלחה מרי לצרפת בהתאם להסכם הנישואים. מרי תוארה כילדה יפה, חכמה ומלאת חיים, אהובה על כולם מלבד קטרינה דה מדיצ'י חמותה. מרי למדה לנגן בלאוטה ובנסוף למדה גם רכיבה על סוסים וציד. בנוסף היא למדה מספר שפות כגון: צרפתית, איטלקית, לטינית, ספרדית ויוונית, בנוסף לסקוטית. דיוקנאותיה של מרי מציגים תווי פנים עדינים, עור חיוור, עיניים חומות ושיער בהיר. היא נחשבה לילדה יפה ומחלת אבעבועות שחורות שפקדה אותה בילדותה לא הותירה צלקות. ב-4 באפריל 1558 חתמה מרי על הסכם המוריש את תביעותיה לכתר הצרפתי במקרה של מותה ללא יורשים. עשרים ימים לאחר מכן, נישאה מרי לפרנסואה.

זכויותיה לכתר האנגלי

בנובמבר 1558 מתה מרי הראשונה, המלכה הקתולית האחרונה של אנגליה. אחותה למחצה, אליזבת הראשונה עלתה לשלטון במקומה. מרי ראתה עצמה כיורשת החוקית לכתר האנגלי. ב-1543, הכריז הפרלמנט האנגלי על אליזבת כיורשת החוקית של אחותה למחצה מרי. הכרזה זו התבססה על צוואתו האחרונה של הנרי השמיני, אשר הוציאה את בית סטיוארט, משפחתה של מרי מהירושה לכתר האנגלי.

צרפת הכירה בזכותה של אליזבת הראשונה לשלוט באנגליה. הכרה זו באה לידי ביטוי באמנה שנחתמה בין שתי הממלכות. עם זאת, מרי סירבה לאשרר את האמנה. סירובה של מרי לאשרר את האמנה גרם למתיחות רבה ביחסים בין צרפת לאנגליה.

השיבה לסקוטלנד

מרי מלכת הסקטים בשנת 1578

ב-5 בדצמבר 1560, נפטר המלך פרנסואה השני, מלך צרפת מדלקת באוזן התיכונה שהובילה למורסה במוחו^[5]. לאחר מותו של פרנסואה, אחיו שארל התשיעי, ירש את הכתר. חמותה, קטרינה דה מדיצ'י, הפכה לעוצרת בשמו^[6]. בסופו של דבר, היא החליטה לחזור למולדתה סקוטלנד, שם חיכתה לה אי-ודאות פוליטית רבה. מרי חזרה לסקוטלנד תשעה חודשים לאחר מות בעלה, ב-19 באוגוסט 1561^[7]. לאחר שחיה בצרפת מגיל חמש, היה לה ניסיון מועט מאוד במצב הפוליטי המסוכן והמורכב ששרר בסקוטלנד^[8]. כקתולית אדוקה, עוררה מרי חשדנות בקרב רבים מנתיניה, כמו גם אצל מלכת אנגליה^[9]. סקוטלנד באותה תקופה הייתה מפוצלת בין פלגים קתוליים ופרוטסטנטים, ומרי נאלצה להתמודד עם התנגדות רבה מצד שני הצדדים. ג'ון נוקס, רפורמטור פרוטסטנטי ידוע, הטיף נגד מרי, גינה אותה על אמונתה הקתולית^[10]. מרי ניסתה להביאו לדין, אך ללא הצלח.

למרות ציפיותיה של המפלגה הקתולית, מרי הפתיעה רבים כאשר גילתה סובלנות כלפי עליית הפרוטסטנטיות בסקוטלנד^[11]. ב-6 בספטמבר 1561 מינתה מרי מועצה בה רוב חברי המועצה, היו פרוטסטנטים ואילו רק ארבעה חברים היו קתולים. בינתיים אליזבת חששה מהתביעה של מרי לכתר האנגלי והתחמקה מלהכיר בה כיורשת^[12]. היא ניסתה לנטרל את מרי על ידי הצעות נישואין שונות, בין היתר לרוברט דאדלי, הרוזן מלסטר. מרי ניסתה למצוא בעל חדש מבין בני המלוכה של אירופה. ניסיונה לנהל משא ומתן על נישואין לקרלוס, יורש העצר של ספרד, נדחה על ידי אביו, המלך פיליפה השני. הצעתה של אליזבת שמרי תתחתן עם דאדלי נדחתה. דאדלי עצמו לא היה מעוניין בנישואין, וגם מרי לא ראתה בו בן זוג מתאים.

נישואיה ללורד דרנלי

מרי פגשה לראשונה את הנרי סטיוארט, לורד דרנלי, בפברואר 1561, זמן קצר לאחר מות בעלה הראשון. דרנלי היה בן דודה למחצה, יליד אנגליה, וצאצא של משפחת אצולה סקוטית ואנגלית. הוריו שלחו אותו לצרפת כביכול כדי להביע תנחומים, אך חשבו גם על אפשרות של נישואים בין בנם למרי^[13]. מרי התאהבה במהירות בדרנלי, שהיה גבוה ויפה תואר. למרות התנגדויות מצד חצר המלכות ומהמלכה אליזבת הראשונה, הם התחתנו בארמון הולירוד ב-29 ביולי. הנישואין עוררו מחלוקת רבה, בין היתר בגלל היותם בני דודים ראשונים וקתולים, ללא אישור מהאפיפיור^[14][15].

רצח לורד דרנלי

נישואיה של מרי, מלכת הסקוטים, להנרי סטיוארט, לורד דרנלי, היו רצופי קשיים מראשיתם. דרנלי התגלה כאדם יהיר וקפריזי, והיחסים בין בני הזוג התדרדרו במהירות. הוא עורר את חמת האצולה הסקוטית, והיה מעורב במספר תככים פוליטיים. ב-10 בפברואר 1567, נהרג דרנלי. נסיבות מותו נותרו שנויות במחלוקת, אך רבים האשימו את מרי במעורבות ברצח. מותו של דרנלי סימן את תחילתה של נפילתה של מרי. היא הודחה מהכס הסקוטי וברחה לאנגליה, שם נכלאה על ידי אליזבת הראשונה.

הדחתה של מרי ובריחתה

26 עמיתים סקוטיים התנגדו לנישואיה של מרי, מלכת הסקוטים, ללורד ג'יימס הפברן. הם האשימו אותה ברצח בעלה השני, לורד דרנלי, ובנישואים לא חוקיים ללורד ג'יימס. העם הסקוטי זעם על מרי, רבים האשימו אותה בניאוף וברצח. ב-24 ביולי 1567, נאלצה מרי להתפטר מכס המלוכה לטובת בנה התינוק, ג'יימס השישי. אחיה למחצה, ג'יימס סטיוארט, מונה לעוצר הממלכה. ב-2 במאי 1568, הצליחה מרי לברוח והיא גייסה צבא בן 6,000 איש, אך הובסה בקרב.

מרי כנראה ציפתה שהמלכה אליזבת תאפשר לה לחזור לשלוט בסקוטלנד^[16], אך אליזבת גילתה זהירות רבה. היא הורתה לחקור את השאלה האם מרי אשמה ברצח בעלה השני, לורד דרנלי^[17]. במהלך יולי 1568 הועברה מרי לטירת בולטון, שהייתה רחוקה הן מהגבול הסקוטי והן מלונדון. צעד זה נועד למנוע ממנה גישה הן לתומכיה בסקוטלנד והן לאויביה הפוליטיים באנגליה. ועדת חקירה מיוחדת הוקמה ביורק באוקטובר 1568, ודיוניה נמשכו בווסטמינסטר עד ינואר 1569^[18]. מטרת הוועדה הייתה לחקור את האשמות כנגד מרי.

משפטה והוצאתה להורג

הוצאתה להורג של מרי, ציור מהמאה ה-19

ב-11 באוגוסט 1586, לאחר שהייתה מעורבת במזימה להתנקש בחייה של המלכה אליזבת הראשונה, נעצרה מרי. המלכה אליזבת הראשונה התלבטה קשות לגבי גורלה של מרי לאחר הרשעתה בבגידה. ב-1 בפברואר 1587, חתמה אליזבת על צו המוות של מרי, אך לא מיד הורתה על ביצועו. היא מסרה את הצו לחברי המועצה והשאירה את ההחלטה הסופית בידיהם. ב-3 בפברואר^[19], התכנסו עשרה מחברי המועצה של אנגליה, ללא ידיעתה של אליזבת. הם החליטו לבצע את גזר הדין באופן מיידי, בלי לחכות להחלטה סופית של המלכה^[20]. בליל ה-7 בפברואר 1587 נודע למרי על הוצאתה להורג למחרת^[21]. את שעותיה האחרונות העבירה מרי בתפילה ובהתבודדות. היא חילקה את חפציה האישיים בקרב חבריה הקרובים, כתבה צוואה ומכתב למלך צרפת. בבוקר ה-8 בפברואר ראשה נערף.

בתרבות הפופולרית

הוצאתה להורג עובדה לסרט קצר ואילם משנת 1895, בשם "ההוצאה להורג של מרי סטיוארט".

באוקטובר 2013 עלתה לשידור הסדרה האמריקאית "ממלכה" שמבוססת על סיפורה של ממלכת צרפת שבראשה מרי ופרנסיס.

סיפור יחסיה עם המלכה אליזבת עובד לסרט קולנוע בשם "מרי, מלכת הסקוטים", בכיכובן של סירשה רונן ומרגו רובי.

שמה הוזכר גם בסדרת האנימה ההרפתקה המוזרה של ג'וג'ו.

השושלת המלכותית של בית סטיוארט

ג'יימס השלישי, מלך סקוטלנד

מרגרט מדנמרק, מלכת סקוטלנד

הנרי השביעי, מלך אנגליה

אליזבת מיורק

רנה השני, דוכס לורן

פיליפה מחלרה

פרנסואה, רוזן ונדום

מארי מלוקסמבורג, רוזנת ונדום

ג'יימס הרביעי, מלך סקוטלנד

מרגרט טיודור

קלוד, דוכס גיז

אנטואנט דה בורבון

ג'יימס החמישי, מלך סקוטלנד

מארי דה גיז

מרי, מלכת הסקוטים

ראו גם

• מלכי סקוטלנד
• מלכות צרפת
• מלכי אנגליה
• ממלכה (סדרת טלוויזיה 2013)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מרי, מלכת הסקוטים בוויקישיתוף

• פרופ' מיכאל הרסגור וליעד מודריק, "שעה היסטורית: מלכת המזימות". אתר גלי צה"ל. 19 במרץ 2010
• יוגב ישראלי, המכתבים המוצפנים של מרי מלכת הסקוטים, שראשה נערף באנגליה, באתר ynet, 9 בפברואר 2023
• מרי (1542–1587), מלכת הסקוטים, דף שער בספרייה הלאומית
• מרי, מלכת הסקוטים, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
• מרי, מלכת הסקוטים, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• מרי, מלכת הסקוטים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מרי, מלכת הסקוטים, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• מרי, מלכת הסקוטים, באתר Discogs (באנגלית)

הערות שוליים

1. https://www.smithsonianmag.com/history/true-story-mary-queen-scots-and-elizabeth-i-180970960/
2. P.J. Goddard, M.D. Fraser, Esophageal fistulation in the Guanaco, Small Ruminant Research 13, 1994-04, עמ' 287–292 doi: 10.1016/0921-4488(94)90077-9
3. William Fraser, Tyrant Distance v. Free Spirits, Books Ireland, 1988, עמ' 11 doi: 10.2307/20625952
4. Donna J Guy, Editor's Note, Journal of Women's History 16, 2004-09, עמ' 6–9 doi: 10.1353/jowh.2004.0066
5. W. Hamish Fraser, Brethren,, Routledge, 2021-03-24, עמ' 105–107, ISBN 978-1-003-19202-2
6. David S. Goodsell, The Molecular Perspective: Protein Farnesyltransferase, STEM CELLS 22, 2004-01, עמ' 119–120 doi: 10.1634/stemcells.22-1-119
7. Robert E. Weir, A Picture's Worth a Thousand Words: Using Models to Demystify Secondary Social Studies Writing, The Social Studies 85, 1994-06, עמ' 134–137 doi: 10.1080/00377996.1994.9956292
8. PATRICK WORMALD, Shorter Notices, The English Historical Review CIII, 1988, עמ' 164–165 doi: 10.1093/ehr/ciii.ccccvi.164
9. {{{מחבר}}}, Weir, Michael, (born 24 March 1957), Who's Who, Oxford University Press, 2007-12-01
10. {{{מחבר}}}, <italic>John Knox and the Reformation</italic>. By <sc>Andrew Lang</sc>. (London and New York: Longmans, Green, and Company. 1905. Pp. xiv, 281.), The American Historical Review, 1906-01 doi: 10.1086/ahr/11.2.371
11. Guy Carcassonne, Le bonheur de l'opposition, Pouvoirs n° 108, 2004-01-02, עמ' 145–155 doi: 10.3917/pouv.108.0145
12. Fraser MacBride, Review of Soames (2018), Dialectica 74, 2020-04-01, עמ' 157–162 doi: 10.48106/dial.v74.i1.08
13. Gerald Fraser, Standard measure, SPIE Professional, 2008 doi: 10.1117/2.4200804.03
14. Catherine C. Fraser, Ludwig Richter: Professional Illustrator and Amateur Autobiographer, Biography 11, 1988-03, עמ' 140–150 doi: 10.1353/bio.2010.0598
15. Melton S. Davis, Who Defends Rome?, London: Routledge, 2021-09-24, עמ' 411–422, ISBN 978-1-003-21331-4
16. Guy Lachapelle, La nouvelle communication politiqueRoland Cayrol Paris: Larousse, 1986, 214 p., Canadian Journal of Political Science 21, 1988-06, עמ' 434–435 doi: 10.1017/s0008423900056729
17. R.C.E. Guy, PET FOODS, Elsevier, 2004, עמ' 445–450, ISBN 978-0-12-765490-4
18. Index, Elsevier, 1994, עמ' 385–390, ISBN 978-0-12-146075-4
19. Guy Wint, The State and the Citizen, International Affairs 33, 1957-10, עמ' 519–519 doi: 10.2307/2606946
20. Raynaud syndrome, Berlin, Heidelberg: Springer Berlin Heidelberg, 2004, עמ' 496–496, ISBN 978-3-540-00864-4
21. Guy Locock, F. Vernon Willey, America’s Economic Supremacy, Current History 23, 1926-01-01, עמ' 498–508 doi: 10.1525/curh.1926.23.4.498