צ'וקוטקה
מחוז ברוסיה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המחוז האוטונומי צ'וקוטקה (ברוסית: Чукотский автономный округ , בתעתיק: צ'וּקוֹטְסְקִי אַבְטוֹנוֹמְנִי אוֹקְרוּג) הוא סובייקט בפדרציה הרוסית. נמצא במזרח הרחוק הרוסי בצפון-מזרחו. הוא כולל את חצי האי הצ'וקצ'י ומספר איים. כמחצית מהשטח נמצא מעבר לחוג הארקטי. המחוז נמצא על שפת ים צ'וקצ'י, ים ברינג וים סיביר המזרחי. ממזרח המחוז גובל עם ארצות הברית.
| |||
 | |||
| מדינה | רוסיה | ||
|---|---|---|---|
| מחוז פדרלי | המחוז הפדרלי של המזרח הרחוק | ||
| מחוז כלכלי | המחוז הכלכלי של המזרח הרחוק | ||
| מושל | ולדיסלב קוזנצוב | ||
| רשות מחוקקת | דומה של צ'וקוטקה | ||
| בירת המחוז האוטונומי | אנאדיר | ||
| שפה רשמית | רוסית | ||
| תאריך ייסוד | 10 בדצמבר 1930 | ||
| שטח | 721,481 קמ"ר (דירוג: 7) | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ במחוז האוטונומי | 49,527 (דירוג: 84, 1 בינואר 2021) | ||
| ‑ צפיפות | 0.07 נפש לקמ"ר (2024) | ||
| קואורדינטות | 66°15′10″N 172°00′04″E | ||
| אזור זמן | UTC +12 | ||
| www.chukotka.org | |||
|
לחצו כדי להקטין חזרה  (למפת המחוז האוטונומי צ'וקוטקה רגילה)   ביליבינו פווק אוגולניה קופי אגווקינוט פרובידנייה לאוורנטייה לורינו ברינגובסקי המחוז האוטונומי צ'וקוטקה | |||
גאוגרפיה
שטחה של צ'וקוטקה עשיר במשאבי מים. ישנם יותר מ 8,000 נהרות שאורכם עולה על 10 ק"מ, רובם נהרות הרים. הנהרות העיקריים הם אנאדיר, אומולון, וליקאיה, אמגואמה, בולשוי ומאלי אניואי. האגמים הגדולים ביותר הם קרסנוי, מייניט, פקולנייסקו ואגם אלגיגיטגין הייחודי, אשר מחקרם מאפשר לאנשים להבין מה היה האקלים בכדור הארץ לפני אלפי שנים[1]. בחלק המרכזי של המחוז ממוקמים הרי צ'וקוטקה.
החורף נמשך כ-10 חודשים עם טמפרטורה של עד 40 מעלות מתחת לאפס. בקיץ הטמפרטורה מגיעה לכ-10 מעלות מעל האפס.
בשטח המחוז התגלו שדות נפט וגז טבעי ומרבצי זהב, פחם ומתכות נוספות.
היסטוריה
סכם
פרספקטיבה
עד לפני כ-100,000 שנים אזור צ'וקוטקה היה מכוסה בשכבת קרח עבה במשך מיליוני שנים[2].
התושבים הראשונים באזור היו ציידים פליאו-סיבירים שהגיעו לצ'וקוטקה ממרכז ומזרח אסיה. האזור היה אז חלק מהגשר היבשתי של ברינגיה, שאיפשר הגירה של בני אדם ליבשת אמריקה (כ-50,000 עד 10,000 לפנה"ס).
במשך אלפי שנים חיו באזור העמים העמים הילידים צ'וקצ'ים וגם אינואיטים.
הכיבוש הרוסי
לאחר שהרוסים כבשו את חאנות קאזאן ואסטרחן במאה ה-16, נפתחו נתיבי המסחר לאורל, סיביר ומרכז אסיה לנסיעות, וסוחרים וקוזקים נעו מזרחה. הקוזקים בנו מבצרים במקומות אסטרטגיים והכפיפו את הילידים לצאר.
במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-17 הגיעו הרוסים עד לצפון-מזרח האזור. בשנת 1641, יש תיעוד ראשון של התייחסות לצ'וקצ'ים שנעשתה על ידי הקוזקים. בשנת 1649 חקר, החוקר הרוסי סמיון דז'ניוב, את החוף הצפון-מזרחי והקים מגורי חורף בחלק העליון של נהר אנאדיר, שהפך ליישוב המבוצר אנאדיירסק. דז'ניוב ניסה להכניע את צ'וקצ'ים ולדרוש מיסים במהלך עשר השנים הבאות, אך לרוב לא הצליח. בסופו של דבר, המבצר ננטש, בגלל תנאי הצפון הקשים ומחסור בחיות ציד למאכל.
בסוף המאה ה-17 חזר המבצר לחשיבות מסוימת, כאשר נתגלה דרך הים מאנאדירסק לקמצ'טקה. הוא שימש כבסיס היערכות למשלחות לקמצ'טקה וכל שאר המבצרים וההתנחלויות הוכפו לאנאדירסק. כאשר התגלה עושר משאבי הטבע של קמצ'טקה, ממשלת רוסיה החלה להעניק לאזור הצפון-מזרחי הרחוק תשומת לב רצינית יותר. בשנת 1725 הורה הצאר פיוטר הגדול לויטוס ברינג לחקור את קמצ'טקה ואת אפנסי שסטקוב כדי להוביל משלחת צבאית להכניע את הצ'וקצ'ים. משלחת זו נכשלה כאשר ספינתם נטרפה והניצולים, כולל שסטקוב, נהרגו על ידי הצ'וקצ'ים.
בשנת 1731, דמיטרי פבלוצקי ניסה שוב, בסיוע קוזקים, יוקאגרים וקוריאקים (שבטים סיביריים ילידים שהוכפפו קודם לכן לרוסיה) לכבוש את האזור. פבלוצקי הפליג במעלה נהר אנאדיר והרס את חיל המצב הצ'וקצ'י באוקיינוס הארקטי. לשיטות האכזריות שלו הייתה הצלחה מוגבלת כנגד כמה שבטים צ'וקצ'ים. אבל בשנת 1747, הביסו הצ'וקצ'ים את הגדוד הרוסי והרגו את פבלוצקי.
כשהבינו שלא בקלות ניתן להכניע את הצ'וקצ'ים באמצעים צבאיים, שינו הרוסים טקטיקה והציעו לצ'וקצ'ים אזרחות באימפריה הרוסית. הסכם שלום נחתם ב-1778, שבו פטורים הצ'וצ'ים מתשלום מיסי יאסק (אנ').
באותה שנה, הקפטן הבריטי ג'יימס קוק מסע מחקר בקייפ נורת' (כיום קייפ שמידט) ובמפרץ פרובידנס. מתוך חרדה שמעצמות אירופיות אחרות יכבשו את האזור, ציוותה הצארית יקתרינה השנייה לחקור ולמפות את האזור. החל משנת 1785, משלחת בראשות ג'וזף בילינגס וגבריל סאריצ'ב מיפתה את חצי האי צ'וקצ'י, החוף המערבי של אלסקה והאיים האלאוטיים. לאחר מכן, בין השנים 1821–1825, פרדיננד פון וראנג'ל ופיודור מתיושקין הובילו משלחות לאורך חופי הים הסיבירי המזרחי וחקרו את הנהרות קולימה, אניוי הגדול והאניוי הקטן.
השפעה מערבית
צ'וקוטקה נותרה בעיקר מחוץ לשליטתה של האימפריה הרוסית וכתוצאה מכך מעצמות זרות אחרות (ארצות הברית, בריטניה ונורווגיה) החלו לצוד ולסחור באזור מ-1820 לערך ואילך. לאחר רכישת אלסקה בידי ארצות הברית בשנת 1867, ציידי לווייתנים וסוחרים אמריקאים הרחיבו את פעילותם אל צ'וקוטקה וההשפעה זרה הגיעה לשיאה. עד 1880, הרוסים הגיבו על ידי הקמת סיורי חוף כדי לעצור ספינות אמריקאיות ולהחרים את רכושן. ובשנת 1888, האזור המנהלי של אנאדיר נוצר. עם זאת, השליטה הרוסית פחתה שוב ובסביבות שנת 1900, זרם גדול של זרים נכנס לצ'וקוטקה, שפותו להגיע לאזור על ידי הבהלה לזהב ביוקון החל משנת 1898.
בשנת 1909, על מנת לשמור על האזור בשליטה רוסית, נוצרו שני מחוזות בתוך אזור אנאדיר: המחוזות אנאדיר וצ'וקוטקה. ממשלת רוסיה העניקה הקלות לחברות זרות כמו חברת האדסון ביי וחברת צפון מזרח סיביר האמריקאית, שקיבלה זכויות כריית זהב, ברזל וגרפיט בכל צ'וקוטקה בשנים 1902–1912.
במיוחד האי וורנגל היה נתון לתביעות של ארצות הברית וקנדה. בשנת 1916, הרוסים תבעו רשמית את האי הבלתי מיושב. אבל בשנת 1921, מתיישב הקנדי עשה ניסיון רציני לתבוע אותה עבור קנדה על ידי אכלוסה ובניית יישוב קטן. קבוצה נוספת הגיעה ב-1923, אך שנה לאחר מכן, הסובייטים כבשו לצמיתות את האי, הוציאו את התושבים שנותרו, ובכך הפסיקה כל השפעה מערבית באזור.
בתקופה הסובייטית
בתקופה הסובייטית משנת 1919 ואילך, האזור היה נתון לקולקטיביזציה ויישוב מחדש של הילידים. עם זאת רוב התושבים המשיכו להיות בני העם הצ'וצ'י[3].המחוז האוטונומי הוקם ב-10 בדצמבר 1930.
כשגרמניה הנאצית תקפה את ברית המועצות ב-1941, נעשה מאמץ נרחב להתחיל בייצור בדיל במהירות האפשרית בצ'וקוטקה. הכרייה התפתחה במהירות, והתעשייה הזו הפכה לבסיס הכלכלי של המחוז. גם במהלך המלחמה גילו גאולוגים עתודות גדולות של זהב שכרייתו החלה בשנות ה-50 של המאה ה-20.
במהלך משבר הטילים בקובה ב-1962 ערכה ארצות הברית טיסות תצפית באזור. כחלק מהמשא ומתן לסיום המשבר הוסכם שארצות הברית תפסיק טיסות אלו[4].
לאחר התפרקות ברית המועצות
במהלך התפרקות ברית המועצות בשנת 1991, צ'וקוטקה הכריזה על פרידתה מברית המועצות כדי להיות מחוז של הפדרציה הרוסית עצמה, מהלך שאושר על ידי בית המשפט החוקתי של הפדרציה הרוסית ב-1993.
ב-11 בנובמבר 1991 מונה המושל הראשון אלכסנדר נזרוב על ידי נשיא רוסיה בוריס ילצין. בתקופת ממשל נזרוב חלה ירידה חדה בייצור התעשייתי במחוז, רוב יישובי הכורים חוסלו. אוכלוסיית צ'וקוטקה ירדה מכמעט 164,000 איש בשנת 1989 ל-54,000 בשנת 2002. במהלך כהונתו התקבלה אמנת המחוז הקובעת שהמושל יבחר בבחירות ישירות.
בשנת 2000, במהלך מסע הבחירות מחדש של נזרוב, הוא זומן לחקירה על ידי שירות משטרת המס הפדרלית. זמן קצר לאחר מכן הסיר את מועמדותו. במקביל הודיע האוליגרך רומן אברמוביץ' על כוונתו להתמודד על התפקיד. עוד לפני שנבחר אברמוביץ' הקים קרן צדקה למימון פיתוח המחוז[5]. אברמוביץ' זכה בבחירות ב-91% מהקולות[6]. בתקופת כהונתו כמושל השקיע אברמוביץ' מאות מיליוני דולרים בפיתוח המחוז[7].
בינואר 2004, פתח מבקר המדינה של רוסיה, סרגיי סטפאשין, חקירה נגד אברמוביץ' על התנהגותו המוסרית והכספית כמושל מחוז צ'וקוטקה. דוברו של אברמוביץ' מסר שהחקירה תגלה כי "צ'וקוטקה היא בין המחוזות שנוהלו בצורה הטובה ביותר ברוסיה". החקירה נפתחה לאחר שאברמוביץ' רכש את קבוצת הכדורגל האנגלית צ'לסי, עבר לגור בלונדון ולא שהה כמעט במחוז[8].
הכהונה השנייה של אברמוביץ', החל מ-2005, הייתה מינוי ישיר של הקרמלין, ולא נערכו בחירות. בדצמבר 2006, הודיע על כוונתו לפרוש מתפקידו[9], אך ולדימיר פוטין דחה את בקשתו לפרוש[10]. הוא המשיך לכהן בתפקיד עד 2008[11]. בפברואר 2008 רכש אברמוביץ' תמורת 400 מיליון דולר, נתח של 40% בחברת הכרייה הרביעית בגודלה ברוסיה, "היילנד גולד מיינינג"[12]. שאחד ממכרות הזהב המרכזיים שלה שוכן במחוז צ'וקוטקה[13].
דמוגרפיה
כ-67% מאוכלוסיית המחוז מתגוררת בערים. בעיר הגדולה - אנדיר מתגוררים כ-11 אלף תושבים. הרוסים מהווים כ-49.6% מאוכלוסיית האזור. עמי הצפון השונים מהווים כ-31% מהאוכלוסייה. במהלך 20 שנים אחרונות אוכלוסיית המחוז קטנה בכ-100 אלף תושבים.
האנשים הראשונים הגיעו לצ'וקוטקה לפני עשרות אלפי שנים בתקופת האבן. אלה היו ציידים פרימיטיביים מאזורים דרומיים יותר במרכז ומזרח אסיה. באותם הימים הטונדרה של צפון מזרח אסיה ואלסקה היו אזור טבעי עם יערות, עדרי ממותות, קרנפים צמרירים, ביזון, ואיילים.
ממשל
 |
ראו גם – מושל צ'וקוטקה |
הרשות המחוקקת היא "דומה של מחוז אוטונומי צ'וקוטקה" שכוללת 15 חברים. בראש המחוז עומד מושל שנבחר ל-5 שנים. בשנים 2000/2008 רומן אברמוביץ' כיהן כמושל. בספטמבר 2023 לתפקיד נבחר ולדיסלב קוזנצוב.
מבחינה אדמיניסטרטיבית החבל מחולק ל-6 ראיונים ועיר בעל חשיבות מחוזית.
כלכלה
כלכלת המחוז מבוססית על מחצבים שנמצאו באזור. בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 החלו לפעול מכרות פחם. בשנות ה-40 של המאה ה-20 אסירי גולאג בנו מתקנים להפקת בדיל ואורניום. בשנות ה-50 של המאה ה-20 נמצאו עתודות של זהב וטונגסטן ובשמך של כספית.
בשנת 1974 במרבצי זהב של האזור הופקו 36 טון זהב, בהמשך זה ירד לרמה של 15-20 טון ובשנת 2014 חזר ל-32 טון זהב.
אספקת חשמל באזור מבוססת על מספר תחנות כוח לרבות תחנת הכוח הגרעינית ביליבינו ותחנת הכוח הגרעינית אקדמיק לומונוסוב.
תחבורה
התחבורה העיקרית באזור הם נתיבי שייט ותחבורה אווירית.
באזור לא קיימת מסילת ברזל ציבורית. באזור המכרות הוקמו כמה מסילות ברזל לצרכים פנימיים.
רוב הכבישים הבין-עירוניים באזור מתאימים לנסיעה רק בתקופת החורף. בשנת 2012 החלה בניית כביש קולימה-אנדיר שצריכ לקשור את האזור ליתר חלקי ברית המועצות. נכון לשנת 2024 נבנו כ-25 ק"מ מאורך כולל של כ-600 ק"מ ועתיד הפרויקט אינו ברור.
בכול יישוב משמעותי באזור קיים שדה תעופה.
לאורך החופים נבנו 5 נמלים להעברות סחורות ונוסעים. הם מהווים תחנות בנתיב הים הצפוני.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של צ'וקוטקה (ברוסית)- צ'וקוטקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- תום היינס, שני קטבים לקוטב: מסע בין צ'וקוטקה לאלסקה, באתר הארץ, 27 במרץ 2005
- אמיר גור, המסע הצפוני האדיר, באתר מאקו, 25 בנובמבר 2013
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.