קיסרית האימפריה הרוסית במאה ה-18 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה (ברוסית: Екатерина Вторая; 2 במאי 1729 – 17 בנובמבר 1796) הייתה קיסרית האימפריה הרוסית מ-1762 ועד יום מותה. מכונה גם יקטרינה הגדולה (Екатерина Великая). כשהמירה את דתה לנצרות האורתודוקסית, קיבלה גם את השם יקטרינה אלכסייבנה (Алексеевна). נחשבת לאחת השליטות החשובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה הרוסית.
.jpg) | |||||||||
| יקטרינה הגדולה, בערך 1780 | |||||||||
| לידה |
2 במאי 1729 שטטין, ממלכת פרוסיה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
17 בנובמבר 1796 (בגיל 67) סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית | ||||||||
| שם מלא |
סופיה אוגוסטה פרדריקה פון אנהלט צרבסט יקטרינה אלכסייבנה | ||||||||
| שם לידה | Sophie Friederike Auguste von Anhalt-Zerbst | ||||||||
| מדינה | רוסיה | ||||||||
| מקום קבורה | מבצר פטרופבלובסקיה, סנקט פטרבורג | ||||||||
| בן זוג | פיוטר השלישי, קיסר רוסיה | ||||||||
|
שושלת בית אסקניה בלידה בית רומנוב- לאחר הנישואין | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
יקטרינה נולדה בפרוסיה והייתה בתם של כריסטיאן אוגוסט, נסיך אנהלט-צרבסט ויוהנה אליזבת. בשנת 1745 נישאה ליורש העצר הרוסי, פיוטר, שהוכתר מאוחר יותר כפיוטר השלישי. לזוג נולד בן, פאבל, אשר ירש את כס הקיסר לאחר מותה של יקטרינה. בשנת 1762, יזמה יקטרינה הפיכה והדיחה את בעלה, פיוטר והוכתרה כקיסרית. בעלייתה לשלטון ובשלטונה על האימפריה, הסתמכה יקטרינה לעיתים קרובות על האצילים שלה, במיוחד על הרוזן גריגורי אורלוב וגריגורי פוטיומקין. בעזרתם של גנרלים מצליחים כגון אלכסנדר סובורוב ופיוטר רומיאנצב, האימפריה הרוסית התרחבה באמצעות כיבוש ודיפלומטיה. תחת הנהגתה, רוסיה התרחבה טריטוריאלית, התחזקה צבאית, והתפתחה תרבותית. יקטרינה הייתה פטרונית של האומנויות והמדעים, והביאה את רעיונות הנאורות האירופאית לחצר הרוסית. היא קידמה רפורמות משמעותיות בתחומי החינוך, המשפט והממשל, אך גם חיזקה את מעמדה של האצולה ואת מוסד הצמיתות. היא נחשבת לאחת הדמויות החזקות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה הרוסית, ולאחת הנשים הבולטות והחזקות ביותר במאה ה-18.
יקטרינה נולדה בעיר שטטין שבפרוסיה (כיום שצ'צ'ין, פולין), ושמה היה סופיה אוגוסטה פרדריקה פון אנהלט צרבסט.[1] אביה, כריסטיאן אוגוסט, נסיך אנהלט-צרבסט, היה קצין בצבא פרוסיה ומושל העיר. כיאה לאצולה הגרמנית באותה תקופה, סופיה זכתה לחינוך משובח. מורים מצרפת הוזמנו במיוחד כדי ללמד אותה צרפתית. בנוסף, רכשה סופיה שליטה בשפות אנגלית ואיטלקית, לצד גרמנית, שפת אמה. היא למדה לנגן בכלי נגינה רבים. לימודיה כללו גם ידע נרחב בהיסטוריה וגאוגרפיה.
בילדותה, יקטרינה התאפיינה באופי שובב, סקרן וחסר מנוח. היא אהבה לשחק עם בנים ואף הפגינה אומץ יוצא דופן, תכונות שגרמו לעיתים לאי שביעות רצון בקרב הוריה. עם זאת, יקטרינה גילתה גם אחריות ודאגה כלפי אחותה הצעירה, אוגוסטה. סופיה עצמה תיארה את ילדותה כתקופה שקטה, עד כדי שכתבה ביומנה: "אני לא רואה שום דבר בחיי שראוי לתשומת לב"[2]. בחירתה של הנסיכה סופיה להיות אשתו של הצאר לעתיד פיוטר התרחשה לאחר מאמצים דיפלומטיים רבים. בשנת 1743, הקיסרית יליזבטה פטרובנה רצתה לבחור כלה ראויה ליורש העצר, פיוטר. הקיסרית שקלה מועמדות רבות אך בסופו של דבר יליזבטה בחרה בנסיכה סופיה. יקטרינה פגשה לראשונה את בעלה לעתיד בשנת 1739 כשהייתה בת עשר ורושם ראשוני לא חיובי נותר אצל הצעירה, כפי שתיארה ביומנה.[3]
בחירתה של סופיה כאשתו של הצאר העתידי הייתה תוצאה של משא ומתן שבו לקחו חלק פעיל הרוזן ז'אן ארמן דה לסטוק והמלך פרידריך הגדול מפרוסיה. המטרה הייתה לחזק את הידידות בין פרוסיה לרוסיה, להחליש את השפעת אוסטריה ולהדיח את הקנצלר אלכסיי בסטוז'ב-רוימין, תומך ידוע של הברית האוסטרית, שעליו סמכה הקיסרית הרוסית המכהנת, יליזבטה. המניע הדיפלומטי נכשל, בעיקר בשל התערבותה של אמה של סופיה, יוהנה אליזבת, נסיכת הולשטיין-גוטורפ.[4] עדויות היסטוריות מתארות את יוהנה כאישה קרה ומניפולטיבית. יוהנה גם הכעיסה את יליזבטה, אשר בסופו של דבר אסרה עליה להיכנס למדינה בשל חשד לריגול עבור המלך פרידריך. למרות ההתערבות של יוהנה, יליזבטה פיתחה חיבה רבה לנסיכה סופיה, ולבסוף הסכימה להסכם הנישואים בין סופיה ופיוטר.
.jpg)
בשנת 1744, בגיל 15, הגיעה יקטרינה, כלתו לעתיד של יורש העצר הרוסי עם אמה לרוסיה. יקטרינה הצעירה הקדישה את זמנה ללימוד השפה הרוסית, ההיסטוריה והתרבות של ארצה החדשה, ובמהרה רכשה את אהדת החצר והאצולה הרוסית. אף על פי שהצליחה ללמוד רוסית, דיברה עם מבטא כבד ועשתה שגיאות דקדוקיות רבות. כתיבתה הכילה גם שגיאות איות רבות. ברוב המקרים, יקטרינה השנייה דיברה צרפתית בחצר שלה.[5] באופן מעשי, השימוש בצרפתית כשפה הראשית של החצר הרוסית נמשך עד לשנת 1812, עם זאת בשל מלחמת רוסיה–צרפת חדלה החצר הרוסית לדבר צרפתית. כנדרש, המירה את דתה לנצרות האורתודוקסית וקיבלה את השם יקטרינה אלכסייבנה. היא לא חסכה במאמצים כדי לרצות לא רק את הקיסרית, אלא גם העם הרוסי בכללותו ובשל כך כבשה את ליבו של העם הרוסי במהרה.
יקטרינה כתבה בזיכרונותיה כי ברגע שהגיעה לרוסיה, חלתה בדלקת ריאות שעמדה כמעט להמיט עליה את חייה. היא ייחסה את הישרדותה להוצאת דם תכופה; ביום אחד קיבלה ארבעה טיפולי דם. התנגדות אמה למנהג זה הביאה לכך שהקיסרית ראתה בה דמות לא רצויה. כאשר מצבה של הנסיכה נראה נואש, אמה רצתה שהיא תתוודה בפני כומר לותרני. עם זאת, כאשר החלימה מהדלקת, אמרה יקטרינה: "אני לא רוצה לותרני; אני רוצה את הכומר האורתודוקסי שלי". דבר זה הגדיל את הפופולריות שלה בעיני הקיסרית ובחצר כולה. יליזבטה טיפלה בסופי וראתה בה כבת לאחר מכן. אביה של סופי, לותרני גרמני אדוק, התנגד להמרת דתה של בתו לאורתודוקסיה המזרחית. למרות התנגדויותיו, ב-28 ביוני 1744, קיבלה הכנסייה האורתודוקסית הרוסית את יקטרינה כחברה. אז היא אימצה את השם החדש יקטרינה (Yekaterina או Ekaterina). ב-21 באוגוסט 1745 נישאה יקטרינה לפיוטר. הזוג הטרי התמקם בארמון אורניינבאום, אשר נותר מקום מגוריהם של "החצר הצעירה" במשך שנים רבות. משם, הם ניהלו את הדוכסות (שכיסתה פחות משליש מהמדינה הגרמנית הנוכחית של שלזוויג-הולשטין, כולל את חלק שלזוויג המוחזק על ידי דנמרק) כדי לרכוש ניסיון בניהול רוסיה. הנישואים לא היו מוצלחים; הם לא מומשו במשך שנים רבות בשל חוסר הבגרות הנפשית של פיוטר השלישי. לאחר שפיוטר לקח מאהבת, החלה יקטרינה לקשור קשרים עם דמויות בולטות אחרות בחצר. היא זכתה במהרה לפופולריות בקרב מספר קבוצות פוליטיות חזקות שהתנגדו לבעלה. נישואיהם התאפיינו בחוסר אהדה הדדית ובהיעדר עניין רומנטי מצד שני הצדדים. יקטרינה מצאה נחמה בקריאה נרחבת ביצירות פילוסופיה, היסטוריה ומשפטים, תוך העדפה לכתבי וולטר, מונטסקייה, טקיטוס ורבים אחרים.
על פי אלכסנדר הרצן, שערך את יומניה של יקטרינה, הייתה לה מערכת יחסים מינית ראשונה עם סרגיי סלטיקוב, כאשר נישואיה לפיוטר עדיין לא מומשו, כפי שציינה יקטרינה מאוחר יותר.[6] סלטיקוב שימש כדי לגרום לפיוטר לקנא, והיא לא רצתה להיכנס להריון ממנו; יקטרינה רצתה להיות קיסרית בעצמה, ולא רצתה יורש נוסף לכס המלכות; עם זאת, יליזבטה איימה על פיוטר ויקטרינה להוליד יורש. פיוטר ויקטרינה היו מעורבים בתוכנית צבאית רוסית בשנת 1749 להכתרת פיוטר (יחד עם יקטרינה) במקומה של יליזבטה. כתוצאה מהתוכנית הזו, יליזבטה ככל הנראה רצתה למנוע מיקטרינה ומפיוטר כל זכות על כס המלכות הרוסי. יקטרינה עברה שתי הפלות עד להריונה השלישי, שבו ילדה את בנה הבכור, פאבל, לימים פאבל הראשון. כנהוג בחצר המלוכה, פאבל לא גדל על ידה והיא פגשה אותו לעיתים רחוקות. עם הזמן התפשטו בחצר שמועות על רומן שניהלה יקטרינה ועל כך שפיוטר אינו אביו הביולוגי של פאבל. בשנת 1759, נכנסה יקטרינה להריון עם בתה השנייה, אנה, שחיה רק 14 חודשים. היו שמועות שונות על יחסיה עם גברים אחרים, ופיוטר האמין כי הוא לא אביה הביולוגי של הילדה. כאשר יקטרינה כעסה על ההאשמות שלו, הוא הגיב בזעם. כתוצאה מכך, היא בילתה זמן רב לבדה בחדר השינה הפרטי שלה כדי להימנע מחברתו של פיוטר.[7]
בסוף שנת 1761, עם מות דודתו הקיסרית יליזבטה, עלה פיוטר השלישי לכס המלוכה. תקופת שלטונו, שנמשכה 186 ימים בלבד, התאפיינה בתהפוכות רבות ובאי יציבות. חרף הישגים צבאיים מרשימים במלחמת שבע השנים, פיוטר נסוג מכל השטחים שנכבשו, תוך כריתת ברית עם פרוסיה. פעולות אלו עוררו תרעומת רבה בקרב האצולה והצבא, שראו בהן פגיעה קשה ברוסיה. לצד צעדים שנויים במחלוקת, יזם פיוטר רפורמות חשובות בתחום הכלכלה והחברה. הוא שם קץ לרדיפות על רקע דתי והעניק לאצולה זכויות מוגברות, תוך צמצום חובותיה כלפי המדינה. נישואיהם של פיוטר ויקטרינה היו רצופי משברים וקשיים. שניהם ניהלו מערכות יחסים מחוץ לנישואים, ויקטרינה אף הרתה לאחד ממאהביה. הריונה הוסתר מפיוטר ומרוב אנשי החצר. מדיניותו האקסצנטרית של פיוטר ותמיכתו בפרוסיה עוררו זעם בקרב גורמים רבים בחברה הרוסית. מפקדי צבא בכירים, ביניהם אלכסיי אורלוב, תכננו להדיחו ולהכתיר את יקטרינה במקומו.
במאי 1762, עזב פיוטר את הבירה לחופשה, תוך שהוא נותן ליקטרינה יד חופשית. יקטרינה ניצלה את ההזדמנות, גייסה תמיכה מצד יחידות צבאיות והכריזה על עצמה כקיסרית. ב-8 ביולי 1762, לאחר ניסיון כושל לעצור את מנהיגי הקשר, נכנע פיוטר ללא קרב. הוא נאלץ לחתום על כתב התפטרות וויתר על כס המלוכה.[8] ההפיכה זכתה לתמיכה כספית מצד בריטניה, שראתה ביקטרינה מנהיגה שתתמוך באינטרסים שלה באזור. אירועים אלו עתידים להשפיע רבות על יחסיה של יקטרינה עם צרפת ובריטניה במהלך תקופת שלטונה הארוכה. אף על פי שיקטרינה לא הייתה צאצאית של שושלת רומנוב, אבותיה כללו חברים משושלת רוריק, ששלטה ברוסיה לפני השושלת רומנוב. היא ירשה את בעלה כקיסרית, בהתאם לתקדים המשפטי של הקיסרית יקטרינה הראשונה, אשר ירשה את בעלה פיוטר הראשון בשנת 1725.
.jpg)
יקטרינה הוכתרה רשמית בקתדרלת העלייה לשמים במוסקבה ב-22 בספטמבר 1762.[9] יקטרינה הוכתרה עם, הכתר הקיסרי הגדול של רוסיה, שעוצב על ידי היהלומן השווייצרי-צרפתי ג׳רמי פאוזי. הכתר, בהשראת עיצוב ביזנטי, נבנה משני חצאים כדוריים, אחד מזהב ואחד מכסף, המייצגים את האימפריה הרומית. הכתר מכיל 75 פנינים ומעל ל-4,000 יהלומים והוא מעוטר באבני ספינל במשקל 398.62 קראט וצלב יהלום. הכתר נוצר לאחר עבודה של חודשיים ושקל 2.3 ק"ג.[10] החל משנת 1762, הכתר הקיסרי הגדול היה כתר ההכתרה של כל הקיסרים הרוסי עד לביטול המונרכיה בשנת 1917. הוא נחשב לאחד מהאוצרות המרכזיים של שושלת רומנוב וכיום מוצג במוזיאון בקרמלין במוסקבה[11].
בתחילת שלטונה ניסתה יקטרינה להנהיג רפורמות במטרה להביא למודרניזציה של המערכת השלטונית, הכלכלה והחברה במדינה. יקטרינה ידועה הן בשל תמיכתה ברעיונות הנאורות והן בשל חיזוק האוטוקרטיה ברוסיה. ניגודיות זו עוררה ויכוחים בקרב היסטוריונים לגבי אופייה של מדיניות הפנים שלה. יקטרינה האמינה כי המרחבים העצומים וחומרת האקלים של רוסיה מחייבים משטר אוטוקרטי חזק. כתוצאה מכך, היא חיזקה את סמכותה המוחלטת, ריכזה את השלטון והרחיבה את הבירוקרטיה. מדיניות הפנים של יקטרינה התאפיינה גם בהתנגדות לרעיונות של שוויון וחירות. היא חיזקה את מעמד האצולה על חשבון פשוטי העם. כתוצאה מכך, אי השוויון החברתי גדל בתקופתה.
יקטרינה יזמה מספר רפורמות משמעותיות בממשל. רפורמות אלו נועדו לייעל את המנגנון הממשלתי, לחזק את סמכותה של הקיסרית ולשפר את חיי התושבים. זמן קצר לאחר עלייתה לשלטון, הוצעו מספר תוכניות לרפורמה בממשל. הסנאט, גוף מרכזי בממשל, חולק לשש מחלקות, לכל אחת מהן סמכויות ספציפיות. סמכויותיו הכלליות של הסנאט צומצמו, והוא הפך לגוף לפיקוח על פעילות המנגנון הממשלתי ובית המשפט העליון. מרכז הפעילות החקיקתית עבר ליקטרינה ולמשרדה, שהורכב ממספר מזכירי מדינה. לכל מזכיר מדינה הייתה אחריות על תחום ספציפי, כגון חוץ, ביטחון או פנים. ב-1778 חילקה את רוסיה לחמישים מחוזות, כאשר לכל מחוז נקבע שליט נפרד. חלק מהשינוי הכללי של 1778 היה שיוך התושבים למעמדות. שינוי זה השפיע גם על יהודים שמיעוטם הוכרו כסוחרים הזכאים להירשם בגילדות ויתרתם סווגו כזכאים לגור בערים ומכאן זכאותם לבחור נציגות לעירייה.
מדיניותה של יקטרינה השנייה כלפי האיכרים והצמיתים הייתה אחד הנושאים המורכבים והשנויים במחלוקת בתקופת שלטונה. למרות השפעת רעיונות הנאורות עליה, יקטרינה לא ביטלה את מוסד הצמיתות, ובמובנים רבים אף חיזקה אותו.
בתחילת שלטונה, יקטרינה הביעה התנגדות לצמיתות וראתה בה מוסד לא מוסרי. היא אף עודדה דיון ציבורי בנושא באמצעות תחרות חיבורים שארגנה החברה הכלכלית החופשית. עם זאת, בפועל, היא נקטה במדיניות שהרחיבה את הצמיתות. ב-1765, היא העניקה לאצילים את הזכות לגלות איכרים לסיביר, וב-1767 אסרה על איכרים להגיש תלונות ישירות נגד אדוניהם. נקודת מפנה משמעותית במדיניותה של יקטרינה כלפי האיכרים הייתה מרד פוגצ'וב (1773-1775). המרד, שהונהג על ידי הקוזאק ימליאן פוגצ'וב, היה אחד המרידות האיכרים הגדולות בהיסטוריה הרוסית. הוא איים על שלטונה של יקטרינה וחשף את עומק הניכור והתסכול בקרב האיכרים. לאחר דיכוי המרד באכזריות, יקטרינה נקטה במדיניות שמרנית יותר, מתוך חשש ממרידות נוספות. היחס של הצמיתים לאוטוקרטיה שלהם היה חיובי בדרך כלל.[12] הם האמינו שהצאר או הקיסר, הוא שליט מטעם האל ושהוא פועל לטובתם. עם זאת, האמונה הזו הייתה מותנית בכך שהאוטוקרטיה ימלא את תפקידו כראוי.
אם מדיניותה של הקיסרית נתפסה בעיני הצמיתים כקיצונית מדי או לא אהודה, הם לא ראו בה את הקיסרית "האמיתית". מכיוון שלצמיתים לא היה כוח פוליטי ממשי, הם נאלצו לפעול בדרכים עקיפות וקיצוניות כדי להביע את דעתם ולנסות להשפיע על השלטון. בדרך כלל, כאשר הצמיתים לא הסכימו עם מדיניותה של הקיסרית, הם ראו באצילים ובפקידים הבכירים מושחתים, אשר מנעו מהעם הרוסי לתקשר עם הקיסרית "בעלת הכוונות הטובות" ופירשו באופן שגוי את גזירותיה.[13] הצמיתים האמינו שאם רק הייתה הקיסרית מודעת למצב האמיתי בשטח, היא הייתה פועלת לטובתם. עם זאת, החלו חשדות כלפי יקטרינה עם עלייתה לשלטון, שכן היא ביטלה חקיקה של פיוטר השלישי ששחררה למעשה את הצמיתים השייכים לכנסייה האורתודוקסית. מטבע הדברים, הצמיתים לא ראו בעין יפה את ניסיונותיה של יקטרינה למנוע מהם את הזכות לעתור אליה, שכן הם חשו שהיא מנתקת אותם מהקשר הישיר עם האוטוקרטיה ופוגעת בכוחם לפנות אליה. הרחק מהבירה, הצמיתים היו מבולבלים לעיתים קרובות באשר לנסיבות עלייתה של יקטרינה לכס המלכות. השמועות והדעות השונות שהגיעו אליהם יצרו בלבול וחוסר ודאות, וייתכן שתרמו לחשדנותם כלפיה.[14]
בשנים שלאחר מרד פוגצ'וב, יקטרינה חיזקה את מעמד האצולה והרחיבה את זכויותיה על חשבון האיכרים. היא העניקה לאצילים זכויות נרחבות יותר על אדמותיהם ועל האיכרים שעבדו בהן. בנוסף, היא הרחיבה את מוסד הצמיתות לאזורים חדשים שסופחו לאימפריה, כמו אוקראינה. למרות זאת, יקטרינה ניסתה לשפר במידת מה את מצבם של האיכרים באמצעות רפורמות מנהליות ומשפטיות. היא עודדה הקמת בתי ספר כפריים ושיפרה את מערכת המשפט המקומית. עם זאת, השפעתן של רפורמות אלה הייתה מוגבלת בהשוואה להרחבת הצמיתות.
יקטרינה הפכה את בריאות הציבור לעדיפות עליונה. היא הורתה לממשלה לאסוף ולפרסם נתוני בריאות חיוניים. היא הקימה מנהל רפואי מרכזי, אשר היה אחראי על ייזום מדיניות בריאות נמרצת. בשנת 1764, היא ייסדה את בית היתומים במוסקבה. יקטרינה החליטה לחסן את עצמה נגד אבעבועות שחורות על ידי הרופא האנגלי תומאס דימסדייל (Thomas Dimsdale). אף על פי שזו נחשבה לשיטה שנויה במחלוקת באותה תקופה, היא הצליחה. בנה, פאבל, חוסן גם הוא מאוחר יותר[15]. יקטרינה שאפה לקדם חיסונים ברחבי האימפריה שלה. עד לשנת 1800, הוענקו כ-2 מיליון חיסונים (כמעט 6% מהאוכלוסייה) באימפריה הרוסית. היסטוריונים רואים את מאמציה כהצלחה.[16]
יקטרינה החשיבה את עצמה כשליטה נאורה וראתה את עצמה כ"פילוסופית על כס המלוכה" ותומכת נלהבת באמנות. היא הייתה פטרונית נלהבת של האמנות והתרבות. היא ראתה באמנות כלי חשוב לקידום תדמיתה של רוסיה כמעצמה אירופאית מתקדמת ומתורבתת. תחת שלטונה, סנט פטרבורג הפכה למרכז תרבותי משגשג, המתחרה בבירות האירופאיות הגדולות. אחד המפעלים המשמעותיים ביותר של יקטרינה היה הקמת מוזיאון הארמיטאז' בסנט פטרבורג. היא רכשה אוספי אמנות שלמים מרחבי אירופה, כולל יצירות של אמנים מפורסמים כמו רמברנדט, רובנס וטיציאן. הארמיטאז' הפך לאחד המוזיאונים החשובים בעולם, ומשקף את שאיפתה של יקטרינה להביא את התרבות האירופאית לרוסיה.
יקטרינה גם עודדה את התפתחות האמנות הרוסית המקומית. היא הקימה את האקדמיה הקיסרית לאומנויות בסנט פטרבורג, שהכשירה דור חדש של אמנים, פסלים ואדריכלים רוסים. תחת חסותה, התפתחו סגנונות אדריכליים חדשים, כמו הניאו-קלאסיציזם הרוסי, שבא לידי ביטוי בבניינים מפוארים רבים בסנט פטרבורג ובערים אחרות. בתחום הספרות, יקטרינה תמכה בסופרים ומשוררים רוסים ועודדה את התפתחות השפה הרוסית הספרותית. היא עצמה כתבה מחזות, סיפורים ומאמרים, ואף הקימה כתבי עת ספרותיים. בנוסף, היא הזמינה אנשי רוח אירופאים לבקר בחצרה, מה שתרם להפצת רעיונות חדשים ולשיח תרבותי ער. יקטרינה תרמה לאמנות של רוסיה יותר מכל שליט אחר, לפניה ועד היום, אם כי היא לא היססה להפעיל צנזורה על החומר המפורסם, וכאשר אלכסנדר רדישצ'ב פרסם את כתב העת "מסע מפטרבורג למוסקבה" (1790), אשר חשף את מצבם של הצמיתים, הגלתה אותו לסיביר.
ערך מורחב – דת ברוסיהמערכת היחסים בין יקטרינה השנייה לבין הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הייתה מורכבת ורבת פנים. מצד אחד, יקטרינה הכירה בחשיבותה של הכנסייה כמוסד מרכזי בחברה הרוסית ובתפקידה בשמירה על הסדר החברתי. מצד שני, כשליטה נאורה, היא שאפה להגביל את כוחה הפוליטי של הכנסייה ולהכפיף אותה לשלטון המדינה. אחד הצעדים המשמעותיים ביותר שנקטה יקטרינה היה חילון נכסי הכנסייה ב-1764. היא העבירה את ניהול אדמות הכנסייה והמנזרים לידי המדינה, מה שהפחית משמעותית את עושרה ועצמאותה הכלכלית של הכנסייה. במקביל, היא הפכה את אנשי הדת לעובדי מדינה משכורת, מה שהגביר את תלותם בשלטון. למרות צעדים אלה, יקטרינה המשיכה להציג את עצמה כמגינת האמונה האורתודוקסית. היא תמכה בבניית כנסיות חדשות ובשיפוץ קיימות, ועודדה את הפצת הנצרות האורתודוקסית באזורים החדשים שסופחו לאימפריה. יקטרינה גם השתמשה ברטוריקה דתית כדי לחזק את הלגיטימיות של שלטונה, במיוחד לאחר ההפיכה שהביאה אותה לשלטון. בתחום הסובלנות הדתית, יקטרינה נקטה במדיניות מורכבת. מחד, היא העניקה זכויות מסוימות למיעוטים דתיים, כמו המוסלמים והיהודים. מאידך, היא המשיכה לראות באורתודוקסיה את הדת הרשמית של האימפריה ולעתים נקטה במדיניות של המרת דת כפויה, במיוחד באזורים חדשים שסופחו לאימפריה.
יקטרינה השנייה גילתה גישה פרגמטית כלפי האסלאם, ובחרה לשלבו במדינה. זאת לאחר שהבינה כי ניסיון לדיכויו יגרום לסערה ציבורית ויערער את יציבות שלטונה. לאחר צו משנת 1773, ניתנה למוסלמים רשות לבנות מסגדים ולקיים את כל מסורותיהם, כולל העלייה לרגל למכה. מינוי התפקידים באסיפה נעשה על ידי יקטרינה וממשלתה, ובכך היא השיגה שליטה בענייני הדת.בשנת 1785, אישרה יקטרינה סבסוד של מסגדים חדשים ויישובים חדשים למוסלמים. באמצעות בניית אזורים חדשים עם מסגדים שהוקמו בהם, ניסתה יקטרינה לקרקע רבים מהאנשים הנוודים שנדדו בדרום רוסיה. בשנת 1786, היא הטמיעה את בתי הספר האסלאמיים במערכת בתי הספר הציבוריים הרוסית תחת תקנות ממשלתיות. התוכנית הייתה ניסיון נוסף לאלץ נוודים להתיישב. זה אפשר לממשלת רוסיה לשלוט ביותר אנשים, במיוחד אלו שבעבר לא נפלו בסמכות השיפוט של החוק הרוסי.[17]
יקטרינה השנייה ראתה בחינוך כלי מרכזי לקידום ומודרניזציה של רוסיה, והשקיעה מאמצים רבים ברפורמות חינוכיות. היא האמינה כי חינוך טוב יותר יוביל לאזרחים מיומנים יותר ולחברה מתקדמת. רפורמות החינוך שלה היו מהמקיפות ביותר שנראו ברוסיה עד לאותה תקופה.[18] אחד הצעדים המשמעותיים ביותר היה הקמת מערכת בתי ספר ממלכתיים ב-1786. תוכנית זו, שהושפעה ממודלים אוסטריים, כללה הקמת בתי ספר יסודיים בערים ובכפרים, ובתי ספר תיכוניים במרכזים עירוניים גדולים יותר. התוכנית שאפה להנגיש חינוך בסיסי לכל שכבות האוכלוסייה, כולל בנות ובני איכרים, אם כי בפועל ההישגים היו מוגבלים.
יקטרינה גם הקימה מוסדות חינוך ייעודיים לבנות אצולה, כמו מוסד הלימודים "סמולני" בסנט פטרבורג. מוסדות אלה נועדו להכשיר נשים משכילות שיוכלו לתרום לחברה ולתרבות הרוסית. בנוסף, היא עודדה את הקמתם של בתי ספר מקצועיים ומסחריים, שנועדו להכשיר כוח עבודה מיומן לתעשייה ולמסחר המתפתחים. היא חיזקה את האוניברסיטה של מוסקבה, שהוקמה על ידי קודמתה, יליזבטה, והקימה מוסדות חדשים כמו האקדמיה הרוסית, שעסקה בחקר השפה והספרות הרוסית. יקטרינה גם עודדה את שליחתם של סטודנטים רוסים ללימודים באוניברסיטאות מובילות באירופה.
השפעתן ארוכת הטווח של רפורמות החינוך של יקטרינה הייתה משמעותית. הן הניחו את היסודות למערכת חינוך ממלכתית ברוסיה, הגבירו את שיעורי האוריינות. אף על פי שהיישום המלא של חזונה החינוכי לקח זמן רב, הרפורמות שלה סימנו נקודת מפנה בהיסטוריה של החינוך הרוסי ותרמו לתהליך המודרניזציה של המדינה. היסטוריונים מהמאה ה-19 מתחו ביקורת על התוכנית החינוכית של יקטרינה השנייה. היסטוריונים רבים טענו כי יקטרינה לא הקציבה מספיק כסף כדי לתמוך בתוכנית החינוכית שלה. בנוסף, שנתיים לאחר יישום התוכנית, גילו חברי ועדה לאומית שבדקו את המוסדות שהוקמו כי קיימת היענות חלקית בלבד. האצולה, למרות שתמכה כלכלית במוסדות, העדיפה לשלוח את ילדיה לבתי ספר פרטיים יוקרתיים. גם תושבי הערים התנגדו לבתי הספר התיכוניים ולשיטות הפדגוגיות שלהם.
למרות הביקורת וההתנגדות, עד סוף שלטונה של יקטרינה, כ-62,000 תלמידים חונכו בכ-549 מוסדות מדינה. אמנם מדובר בשיפור משמעותי, אך עדיין מדובר במספר קטן מאוד ביחס לגודל האוכלוסייה הרוסית.[19]
שלטונה של יקטרינה התאפיין בצמיחה כלכלית משמעותית ובפיתוח תעשייתי נרחב. יחד עם זאת, גישתה כלפי הכלכלה נשארה שמרנית במידה רבה, תוך שמירה על מבנים "פטריארכליים" בחקלאות ובתעשייה. יקטרינה הטילה מערכת רגולציה ממלכתית מקיפה על פעילות הסוחרים. מדיניות זו, אף שנועדה להסדיר את המסחר ולמנוע שחיתות, נתקלה לעיתים בהתנגדות מצד הסוחרים שחשו כי היא מגבילה את פעילותם ומעכבת את הצמיחה הכלכלית. בניגוד למדיניות הרגולציה הנוקשה, יקטרינה נקטה בגישה שונה לחלוטין בכל הנוגע לפיתוח החקלאות. היא עודדה במרץ את הגירתם של גרמנים, חקלאים מגרמניה שהתיישבו בעיקר באזור עמק נהר הוולגה. מדיניות זו נחלה הצלחה רבה ותרמה משמעותית למודרניזציה של המגזר החקלאי, ששלט באופן מוחלט בכלכלה הרוסית באותה תקופה. המתיישבים הגרמנים הביאו עמם חידושים טכנולוגיים ושיטות עיבוד מתקדמות, ותרמו לפיתוח גידול חיטה, טחינת קמח, תרבות טבק, גידול כבשים וייצור בקנה מידה קטן.[20]
יקטרינה השנייה הבינה את הצורך ברפורמה מוניטרית ופיננסית מקיפה. בשנת 1768, הוטל על בנק ההקצאה להנפיק את הכסף הממשלתי הראשון. הבנק נפתח בסנט פטרבורג ומוסקבה בשנת 1769, ובהמשך נפתחו סניפים נוספים בערים אחרות. שטרות נייר הונפקו כנגד תשלום מקביל במטבע נחושת. יקטרינה הבינה שרפורמה חלקית אינה יעילה וכי יש צורך בראייה כוללת של תקציב המדינה. כסף היה נחוץ למלחמות ודרש ארגון מחדש של המוסדות הפיננסיים. עיקרון מפתח היה אחריות שהוגדרה על ידי תפקיד, שהונהג על ידי חוק היסוד מה-7 בנובמבר 1775. למרות צמיחה כלכלית משמעותית תחת שלטונה של יקטרינה, התעשייה הרוסית נותרה מאחור יחסית למערב אירופה.
יקטרינה פעלה רבות על מנת להגדיל את השטח שבשליטת רוסיה וסיפחה למדינה שטח בגודל של כ־518,000 קמ"ר, יותר מכל שליט אחר בתולדות האימפריה, להוציא את פיוטר הגדול. תקופת שלטונה של יקטרינה השנייה התאפיינה במספר מלחמות משמעותיות ובמדיניות חוץ אגרסיבית שהרחיבה את גבולות האימפריה הרוסית. אחת המלחמות המרכזיות הייתה המלחמה הרוסית-עות'מאנית הראשונה (1768-1774), שהסתיימה בניצחון רוסי מוחץ. בעקבות הניצחון, רוסיה השיגה גישה לים השחור, סיפחה את חצי האי קרים, וקיבלה זכויות מסחר ושיט בים השחור ובמצרי הבוספורוס והדרדנלים. מלחמה נוספת עם האימפריה העות'מאנית התרחשה בין השנים 1787-1792, שבה רוסיה ביססה את שליטתה בצפון הים השחור וחיזקה את מעמדה כמעצמה אירופאית מובילה. יקטרינה גם הרחיבה את השפעתה מערבה, כאשר השתתפה בשלוש החלוקות של פולין (1772, 1793, 1795) יחד עם פרוסיה ואוסטריה. כתוצאה מכך, רוסיה סיפחה שטחים נרחבים ממזרח פולין, כולל חלקים גדולים של בלארוס ואוקראינה.
במהלך מלחמה בין פרוסיה לאוסטריה פעלה יקטרינה כמגשרת. ב־1780 שלחה אוגדה שתגן על ספינות נייטרליות מהתקפות של בריטניה, שהייתה אז בעיצומה של מלחמת העצמאות האמריקאית וסירבה להתערב לטובת בריטניה כאשר התבקשה. בין השנים 1790-1788 נלחמה נגד שוודיה. השוודים, שציפו לנצח בקלות את צבאות רוסיה שהיו עסוקים עדיין במלחמה נגד האימפריה העות'מאנית, ספגו אבדות בנפש ואבדות טריטוריאליות קשות כאשר הופתעו על ידי הצי הבלטי. ב־1789 פתחה דנמרק במלחמה נגד שוודיה ולאחר קרב סוונסקוד ב־1790 נחתם הסכם הוורוולה, על פיו הוחזרו כל השטחים הכבושים לבעליהם המקוריים.
.jpg)
יחסיהן של האימפריה הרוסית ושושלת צ'ינג הסינית בתקופת שלטונה של יקטרינה השנייה התאפיינו במתח וחוסר אמון. הקיסר צ'יינלונג, שליט סין, נקט במדיניות התפשטות במרכז אסיה וראה ברוסיה יריבה פוטנציאלית. בשנת 1762, ביטל הקיסר באופן חד צדדי את ברית קייחטה, אשר הסדיר את סחר השיירות בין שתי האימפריות.[21] צעד זה פגע קשות ביחסים הכלכליים בין שתי המדינות והגביר את המתח ביניהן. בעיה נוספת שתרמה למתיחות בין רוסיה לסין הייתה בריחתם של מונגולים רבים לתוך שטחי רוסיה.[22] יקטרינה ראתה בקיסר צ'יינלונג שליט מתנשא, ואף התבטאה בזלזול כלפיו. במקביל ליחסים המתוחים עם סין, רוסיה החלה לגלות עניין בפתיחת קשרי מסחר עם יפן. הרוסים חיפשו דרכים להשיג אספקה ומזון. בשנת 1783, קפטן יפני נסחף לחופי האיים האלאוטיים, שהיו בשליטה רוסית. הרוסים סייעו לו ולאנשיו, וממשלת רוסיה החליטה לנצל את ההזדמנות ולנסות ליצור קשרים עם יפן. בשנת 1792 שלחה משלחת סחר ליפן בראשות אדם לקסמן, קצין יפני. בעוד שיחסיה עם סין היו מתוחים ורוויים מחלוקות, היא גילתה עניין בפתיחת קשרי מסחר עם יפן, אם כי ללא הצלחה יתרה.
מדיניות החוץ של יקטרינה כללה גם בריתות אסטרטגיות. היא חתמה על ברית עם פרידריך הגדול מלך פרוסיה, שסייעה לה להבטיח את מעמדה באירופה. בנוסף, היא תמכה במהפכה האמריקאית באופן עקיף על ידי שהגבילה את יכולתה של בריטניה לחסום סחר ימי עם המושבות המורדות. יקטרינה גם הרחיבה את ההתיישבות הרוסית מזרחה, לעבר סיביר ואלסקה, ועודדה חקירה ומיפוי של אזורים אלה. מדיניותה האגרסיבית והמוצלחת הפכה את רוסיה למעצמה אירופאית מובילה, והניחה את היסודות להמשך התרחבותה במאה ה-19.
יקטרינה השנייה הייתה מושפעת עמוקות מרעיונות הנאורות האירופאית, תנועה אינטלקטואלית שדגלה בשימוש בתבונה, מדע וחינוך לשיפור החברה. היא ראתה את עצמה כ"שליטה נאורה" והשתדלה ליישם רעיונות אלה במדיניותה, אם כי לעתים באופן סלקטיבי ומוגבל. יקטרינה התכתבה באופן קבוע עם פילוסופים ואנשי רוח מובילים של תקופתה, כמו וולטר ודידרו. היא הזמינה אותם לבקר בחצרה וניהלה עמם דיונים ארוכים על פילוסופיה, פוליטיקה וחברה. השפעת הנאורות ניכרה במיוחד ברפורמות שיזמה בתחומי החינוך, המשפט והממשל.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך הייתה ה"נקאז" (Nakaz) - קובץ הנחיות שכתבה יקטרינה לוועדה שהקימה לצורך רפורמה בחוקי רוסיה. המסמך, שהושפע מרעיונותיהם של מונטסקייה ובקאריה, כלל עקרונות ליברליים כמו שוויון בפני החוק וביטול עינויים. אמנם רוב הרעיונות לא יושמו בפועל, אך הם משקפים את השאיפות הרפורמיסטיות של יקטרינה. שלטונה היה תקופה של התפתחויות משמעותיות אך גם סותרות. מצד אחד, היה זה "תור הזהב" של האצולה הרוסית, תקופה של פריחה תרבותית וכלכלית. יקטרינה ניסתה להטמיע עקרונות של נאורות אירופית, כגון חינוך וחוקים הומניים, וניהלה מלחמות מוצלחות שהובילו להרחבת שטח רוסיה. יקטרינה נאלצה להסתמך על תמיכת האצולה, שהייתה שמרנית ומתנגדת לרפורמות רבות. כתוצאה מכך, ניסיונותיה לקדם חברה נאורה יותר נתקלו בקשיים רבים. היא המשיכה לשמר את המבנה החברתי הקיים, כולל מוסד הצמיתות, ואף חיזקה את כוחה של האצולה. זו הייתה דוגמה לפער שלעתים התקיים בין האידיאלים הנאורים שלה לבין המדיניות בפועל.
חיי האהבה של יקטרינה השנייה היו מורכבים והשפיעו רבות על חצר המלוכה והפוליטיקה הרוסית. לאורך שנות שלטונה, יקטרינה קיימה מספר מערכות יחסים משמעותיות, שכונו "מאהבים רשמיים", אשר זכו למעמד מיוחד בחצר.
אחד המאהבים המפורסמים ביותר היה גריגורי אורלוב, קצין צבא שסייע לה בהפיכה נגד בעלה. אורלוב היה אביו של בנה הלא חוקי, אלכסיי בובריסקי. מערכת היחסים עם אורלוב נמשכה כעשור והייתה בעלת השפעה פוליטית ניכרת. לאחר מכן, גריגורי פוטיומקין תפס מקום מרכזי בחייה. פוטיומקין, שהיה גם מדינאי מוכשר, נחשב לאחד האנשים המשפיעים ביותר בתקופת שלטונה, גם לאחר שמערכת היחסים הרומנטית ביניהם הסתיימה. יקטרינה נטתה להעניק לאהוביה תפקידים בכירים ומתנות יקרות ערך, כולל אחוזות ואיכרים.[23][24] עם זאת, היא הקפידה לשמור על עליונותה הפוליטית ולא אפשרה למאהביה להשתלט על ענייני המדינה. מערכות היחסים שלה השפיעו על מינויים פוליטיים, על מדיניות פנים וחוץ, ועל האווירה בחצר המלוכה. בשנותיה המאוחרות, יקטרינה נטתה לקשרים עם גברים צעירים בהרבה ממנה, דבר שעורר ביקורת בחצר.
ליקטרינה היו ילדים לא חוקיים רבים מאהביה השונים. חלקם ידועים וחלקם נותרו בגדר שמועות. בין ילדיה הלא חוקיים הידועים ניתן למנות את אלכסיי בובריסקי, בנה מגריגורי אורלוב, ואנה פטרובנה, שנפטרה בילדותה.
בן דודה השוודי, המלך גוסטב הרביעי, ביקר אותה בספטמבר 1796, כאשר כוונתה של הקיסרית הייתה כי נכדתה, אלכסנדרה, תהפוך למלכת שוודיה באמצעות נישואין. ב-11 בספטמבר התקיים נשף בחצר הקיסרית שבו היה אמור להתפרסם ההתקשרות. גוסטב חש בלחץ לקבל את העובדה שאלכסנדרה לא תמיר את דתה ללותרניזם, ולמרות שהוא היה נרגש מהגברת הצעירה, הוא סירב להופיע בנשף ועזב לסטוקהולם.
יקטרינה נמצאה, כשהיא בהכרה חלקית, על רצפת חדר ההלבשה שלה בבוקר יום רביעי, ה־16 בנובמבר 1796. רופאה האישי, ד"ר ג'ון רוג'רסון, אבחן זאת כשבץ.[25] על אף מאמציו להחיותה, נכנסה יקטרינה לתרדמת ומתה בסביבות 9:45 בערב המחרת. נקברה במבצר פטרופבלובסקיה, סנקט פטרבורג. את יקטרינה החליף בשלטון בנה, פאבל הראשון. לאחר מותה נמתחה על יקטרינה ביקורת, ונפוצו שמועות רבות לגבי נסיבות מותה, שנקשרו למספר המאהבים הרב שהיה לה. מרבית השמועות התבררו כלא מבוססות.
ערך מורחב – יהדות רוסיהרוסיה התייחסה לא פעם ליהדות כישות נפרדת, כאשר היהודים נשמרו תחת מערכת משפטית וביורוקרטית נפרדת. אף על פי שהממשלה ידעה על קיומה של היהדות, יקטרינה ויועציה לא היו להם הגדרה ממשית למהו יהודי, שכן המונח הכיל משמעויות רבות במהלך שלטונה. היהדות הייתה דת קטנה, אם לא חסרת קיום, ברוסיה עד לשנת 1772. כאשר הסכימה יקטרינה לחלוקה הראשונה של פולין, היסוד היהודי החדש והגדול נתפס כעם נפרד, המוגדר על פי דתו. יקטרינה הפרידה את היהודים מהחברה האורתודוקסית, והגבילה אותם לאזורי ההתיישבות היהודית. היא הטילה מיסים נוספים על מאמיני היהדות; אם משפחה המירה את דתה לאמונה האורתודוקסית, הוסרו המיסים הנוספים.[26][27]
חברי הקהילה היהודית נדרשו לשלם מיסים כפולים מאלו של שכניהם האורתודוקסים. יהודים שהמירו את דתם יכלו לקבל רשות להיכנס למעמד הסוחרים ולחיות כעבדים חופשיים תחת שלטון רוסי. בניסיון לספח את היהודים לכלכלה הרוסית, כללה יקטרינה אותם תחת הזכויות והחוקים של "החוק לערי 1782". הרוסים האורתודוקסים לא חיבבו את הכללת היהדות, בעיקר מסיבות כלכליות. יקטרינה ניסתה לשמור את היהודים הרחק מתחומים כלכליים מסוימים, אפילו תחת מסווה של שוויון; בשנת 1790, היא אסרה על אזרחים יהודים להשתייך למעמד הביניים במוסקבה.
בשנת 1785, הכריזה יקטרינה כי היהודים הם זרים באופן רשמי, עם זכויות של זרים.[28] זה שיחזר את הזהות הנפרדת שהשיגה היהדות ברוסיה במהלך ההשכלה היהודית. הצו של יקטרינה גם שלל מהיהודים את הזכויות של אזרח אורתודוקסי או אזרח טבעי של רוסיה. המיסים הוכפלו שוב עבור אלו ממוצא יהודי בשנת 1794, ויקטרינה הכריזה באופן רשמי כי היהודים אינם נושאים קשר עם הרוסים.
השפעתה על רוסיה הייתה עמוקה ונמשכת עד ימינו, כאשר היסטוריונים ממשיכים לדון ולנתח את תקופת שלטונה ואת השלכותיה ארוכות הטווח. במהלך שלטונה הארוך, שנמשך מ-1762 עד 1796, היא הובילה את רוסיה לעידן של התרחבות, מודרניזציה ושגשוג תרבותי.
אחד ההישגים המשמעותיים ביותר של יקטרינה היה הרחבת גבולות האימפריה הרוסית. תחת שלטונה, רוסיה הפכה למעצמה אירופאית מובילה, עם שטח שהתרחב משמעותית דרומה ומערבה. בתחום התרבות והחינוך, תרומתה של יקטרינה הייתה גדולה. היא קידמה את האמנות, הספרות והמדע ברוסיה, והניחה את היסודות למערכת חינוך מודרנית. עם זאת, מדיניותה כלפי האיכרים והצמיתים נותרה נושא לביקורת. ההיסטוריון ריצ'רד פייפס כתב: "למרות רטוריקה נאורה, יקטרינה חיזקה את מוסד הצמיתות ואת כוחה של האצולה, מה שהעמיק את הפערים החברתיים ברוסיה." מנגד, יש הטוענים כי יקטרינה פעלה במסגרת האילוצים של תקופתה, וכי רפורמות רדיקליות יותר היו בלתי אפשריות. ההערכה ההיסטורית של יקטרינה השנייה נעה בין הערצה להישגיה בתחומי ההתרחבות הטריטוריאלית, התרבות והמודרניזציה, לבין ביקורת על מדיניותה החברתית ועל הפער בין האידיאלים הנאורים לבין המציאות. יקטרינה השנייה נותרה אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה הרוסית עד היום.
ב-1934 יצא הסרט "הקיסרית האדומה" שביים יוזף פון שטרנברג ואותה גילמה מרלן דיטריך. ב-2014 שודרה הסדרה "יקטרינה" (בכיכובה של מרינה אלכסנדרובה) והסדרה "יקטרינה הגדולה" (בכיכובה של יוליה סניגיר) על שנות שלטונה והופקה על ידי הערוץ הראשון הרוסי.
ב-2019 נוצרה סדרת הטלוויזיה יקטרינה הגדולה בהפקה של HBO, הכוללת ארבעה פרקים על חייה של הקיסרית בכיכובה של הלן מירן; ב-2020 הופקה עונה ראשונה לסדרת דרמה בת 10 פרקים ע״י Hulu, שנושאת את השם ״The great" בהשראת סיפור חייה של יקטרינה הגדולה ובכיכובם של אל פנינג וניקולס הולט. הסדרה ספגה ביקורת על הקשר הרופף (מאוד) בין האירועים המתוארים בה לסיפור ההיסטורי המקובל אודות יקטרינה. בשנת 2023 פורסמה העונה השנייה של סדרה זאת.
| יוהאן השישי, נסיך אנהלט-צרבסט | סופיה אוגוסטה מהולשטיין-גוטורפ | גאורג וולראט פון צויטש | כריסטינה פון וייסנבאך | כריסטיאן אלברכט, דוכס הולשטיין-גוטורפ | פרדריקה אמליה מדנמרק | פרידריך השביעי, מרקיז באדן-דורלאך | אוגוסטה מריה מהולשטיין-גוטורפ | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יוהאן לודוויג הראשון, נסיך אנהלט-דורנבורג | כריסטינה אלאונורה פון צויטש | כריסטיאן אוגוסט מהולשטיין-גוטורפ, נסיך אויטין | אלברטינה פרדריקה, מרקיזת באדן-דורלאך | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| כריסטיאן אוגוסט, נסיך אנהלט-צרבסט | יוהנה אליזבת, נסיכת הולשטיין-גוטורפ | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
קטרינה ה-2, (1729-1796), קיסרית רוסיה, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
