Loading AI tools
תפילת הודאה הנאמר בימים מסויימים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ההלל הוא חלק בתפילה היהודית הנקרא בימי חג ומועד, כדי להודות לאל ולשבח אותו. בדרך כלל הוא נאמר מיד לאחר תפילת עמידה של שחרית.[1] ההלל מורכב מהמזמורים קי"ג–קי"ח בספר תהילים.
.jpg)
הפוסקים נחלקו האם חובת אמירת ההלל בימים אלו היא מצווה מדאורייתא או מצווה מדרבנן. בנוסף לכך, ישנם ימים שבהם אומרים את ההלל מכוח מנהג בלבד, ואז נוהגים לדלג על חלקים ממנו.
לפני אמירת ההלל מברכים ברכת המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לגמור (או: לקרוא) את (ה)הלל", לאחר אמירתו נוהגים לברך את 'ברכת יהללוך'. הראשונים נחלקו אם מברכים ברכות אלו רק בימים שבהם קריאת ההלל היא חובה וההלל נקרא בשלמותו, או גם כאשר ההלל נקרא מכוח המנהג ובדילוג.
בימים בהם אומרים הלל אין אומרים תחנון.
כאמור, ישנם ימים בהם אומרים את כל ההלל (מכונה הלל גמור או הלל שלם), וישנם ימים בהם ההלל נאמר בדילוגים, דבר המכונה חצי הלל:
עיקרה של תקנת אמירת ההלל, הוא ביום הראשון של פסח, בשבועות, בכל ימי הסוכות, בשמיני עצרת ובשמונת ימי חנוכה, בימים אלו גומרים את ההלל – קוראים את כל הפרקים הנזכרים לעיל, ואף מברכים ברכה לפניה וברכה לאחריה (ראו להלן). על 18 ימים אלו נוספים בחוץ לארץ גם ימים טובים שניים של גלויות: שני של פסח, שני של שבועות ושמחת תורה.
הלל כזה שאומרים בו את כל הפרקים הנזכרים נקרא גם "הלל גמור" או "הלל שלם", בספרות חז"ל מכונה הלל זה גם "הלל המצרי".[2]
ישנם ימים נוספים שאומרים בהם הלל, אך הוא אינו מעיקר הדין, אלא מנהג, כגון בראשי חודשים, בחול המועד פסח ובשביעי של פסח. על מנת להבדיל, שבימים אלו ההלל אינו מן הדין, אין אומרים בהם את כל הפרקים כפי שאומרים בשאר החגים, אלא הוא נאמר בדילוגים, ומכונה 'חצי הלל'. ראו להלן מנהגים שונים האם מברכים על הלל זה.
מספר הימים בשנה בהם נאמר חצי הלל נע בין 21 בשנה פשוטה חסרה או כסדרה ל-24 בשנה מעוברת שלמה[א].
לפי מנהג ארץ ישראל הקדמון גמרו את ההלל רק בימים שנזכרו לעיל, כך נראה ממקורות ארץ ישראליים שונים.[3] לעומת זאת בבבל נהגו באותה תקופה לקרוא את ההלל גם בראש חודש. במסכת תענית[4] מובא כי האמורא רב הגיע לבבל, וראה כי הם קוראים את ההלל בראש חודש. רב חשב להפסיקם, שכן אין חיוב לומר הלל ביום זה, אלא שראה שהם מדלגים על קטעים מן ההלל ובשל כך לא הפסיקם. מנהג זה התקבל כיום בכל הקהילות. קיימת מחלוקת בקרב הגאונים והראשונים מהו דילוג זה, וכיום ישנם שני מנהגים: המנהג הנפוץ הוא לדלג על החצי הראשון של מזמורים קט"ו (פסוקים א'–י"א) וקט"ז (פסוקים א'-י"א). אצל יהודי תימן מדלגים, נוסף על הדילוגים לעיל, גם על קי"ז ועל קי"ח פסוקים א'-ד'.[5]
גם בסיומו של חג הפסח, בחול המועד ובשביעי של פסח (ובחוץ לארץ גם בשמיני של פסח) קוראים את ההלל בדילוג. הנימוק המובא לכך בגמרא הוא שהפסח הוא חג אחד ארוך בו מקריבים את אותו קורבן, ועל כן אין אומרים בשאר הימים של החג הלל נפרד[6]. הסבר נוסף שניתן במדרש הוא שמאחר שביום שביעי של פסח נהרגו המצרים אין לומר הלל ולשמוח, וכאחד הפירושים למאמר מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה.
התלמוד הבבלי קבע במפורש[7] שישנם ימים, על אף שנחשבים כימי חג, שלא אומרים בהם הלל:
ערך מורחב – אמירת הלל ביום העצמאותלאחר קום מדינת ישראל התקינה הרבנות הראשית לישראל לגמור את ההלל גם ביום העצמאות, ולאחר שחרור ירושלים – ביום ירושלים. כנגד, רבים מרבני הפלגים החרדיים חולקים על הרבנות הראשית ונוהגים בימים אלו כבשאר הימים. מאידך, גם בקרב הנוהגים לקוראו, ישנו פולמוס הלכתי האם יש לברך על ההלל או לא, מחשש לברכה לבטלה, כיוון שחז"ל לא תיקנו ברכה אלא במועדים האמורים לעיל.
הראשונים והאחרונים דנו בשאלה מהו מקור המצוה לומר הלל ומה תוקפה. בתלמוד נאמר במקום אחד שהלל הוא מדרבנן,[8] אך במקום אחר מובא כמקור לאמירת ההלל בחג הפסוק בישעיהו, ל', כ"ט.[9] במקום שלישי נאמר שהלל בראש חודש אינו מדאורייתא, ויש שהסיקו מכך ששאר אמירות ההלל הן כן מדאורייתא.[10]
בעל הלכות גדולות מנה את אמירת הלל במניין המצוות.[11] הרמב"ם בספר המצוות הקשה על הבה"ג כיצד מנה את מצוות דרבנן במניין המצוות, ולחלופין, כיצד ייתכן לסבור שאמירת ההלל היא מדאורייתא, והרי מזמורי ההלל הם מספר תהלים שנכתב בידי דוד. לכן, סבר הרמב"ם שאמירת ההלל היא מדרבנן, ואינה נמנית במניין המצוות.[12] הראב"ד סבר, בעקבות הפסוק שהביאה הגמרא, שלמצוות קריאת ההלל תוקף של דברי קבלה.[13] ראשונים רבים השיגו על הרמב"ם, וסברו שקריאת ההלל בזמנים קבועים שאירע בהם נס או במועדים היא מן התורה. חלקם (רבי דניאל הבבלי, רבי יצחק מקורביל, התשב"ץ) מצאו לכך פסוקים שונים בתורה ללמוד מהם מצווה זו,[14] וחלקם (הרמב"ן, רבי אליעזר ממיץ) אמרו שזוהי הלכה למשה מסיני.[15]
לפי שיטות אחרות, אמירת ההלל היא חיוב מדאורייתא, אך אינו מצווה עצמאית אלא חלק ממצווה אחרת.[16] בעלי דעות אלה נחלקו ביניהם כיצד לענות להוכחת הרמב"ם: חלקם סברו שנוסח ההלל גם הוא מן התורה, והכנסתו לספר תהלים בידי דוד היא משנית, וחלקם סברו שהחיוב מן התורה הוא רק להלל את הקב"ה, אך הנוסח המדויק נקבע מאוחר יותר, לאחר כתיבת המזמורים בימי דוד.[17] שאלה נוספת היא האם אפילו ההלל בימי חנוכה, שנתקנו בתקופת בית שני, הוא מן התורה (כלומר, שהתורה צוותה שלכשיעשה נס, יהיה חיוב הלל), או שרק ההלל במועדים מן התורה.
יש שהציעו חלוקה בין מקרים שונים:
במשנה[21] מוזכר שבמקום שנהגו לברך אחר ההלל מברכים ובמקום שנהגו שלא לברך אין מברכים. התלמוד הבבלי[22] מביא שכוונת המשנה לברכה לאחר אמירת ההלל, אך לפניו מברכים כשאר ברכות המצוות. התלמוד אינו מזכיר מהן הברכות, אך מדברי הגאונים נראה כי נוסח הברכה הוא "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לגמור את ההלל".
תקנה מאוחרת של מהר"ם מרוטנבורג היא לברך גם על ההלל הגמור "לקרוא את ההלל" כפי שנוהגים לברך לפי חלק מן השיטות על ההלל בדילוג. הסיבה לתקנה זו הוא חשש שמא ישכח מילה או אפילו אות ואז ההלל אינו גמור וברכותיו לבטלה. תקנה זו התקבלה רק אצל יהודי אשכנז (הן נוסח אשכנז והן נוסח ספרד החסידי) אך ביתר הקהילות נשמר הנוסח המקורי. הרא"ש דחה את דברי רבו המהר"ם מרוטנבורג בטענה שגם מי שדילג דבר מועט בהלל נחשב כ"גומר את ההלל".[23]
המשנה שהיא חיבור ארץ ישראלי, המזכירה את הברכה על ההלל אינה מזכירה את מנהג אמירת ההלל בדילוג בראשי חודשים ובסיום הפסח, מנהג שבאותה עת נהג בבבל בלבד. גם הדיון בתלמוד על הברכה נסב סביב המשנה ואינו מתייחס להלל בדילוג. בתקופת הראשונים התעוררה מחלוקת האם יש לברך על הלל זה או לא. רבים מן הראשונים סברו שגם כאן יש לברך, אך שינו את נוסח הברכה ל"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקרוא את ההלל" משום שאין גומרים אותו. ברם, ראשונים אחרים בראשם הרמב"ם ורש"י סברו שכלל אין לברך עליו, משום שאינו חיוב מן הדין אלא מנהג, והתלמוד קבע כי אין לברך על מנהגים.[24] יש שסברו שציבור רשאים לברך אך ביחיד אין לברך.[25]
המנהגים בסוגיה זו חלוקים עד היום, למנהג האשכנזים (הן נוסח אשכנז והן אצל רוב ככל מתפללי נוסח ספרד החסידי[ב]) והאיטלקים נהוג לברך. אצל יהודי תימן אין מברכים, וכן היה נהוג בעבר בקהילות הרומניוטים.[ג] אצל הספרדים שבארצות המזרח התיכון (ארץ ישראל, מצרים, סוריה ועיראק) נהוג גם כן שלא לברך אך בקהילות הספרדיות של טורקיה, הבלקן, צפון אפריקה ומערב אירופה נהוג לברך. בחלק מהמקומות נהגו לברך רק כשההלל נאמר בציבור.[26] החכמים הספרדיים בארץ ישראל החל מאמצע המאה ה-20 דנו בשאלה האם העולים החדשים מארצות בהן נהגו הספרדים לברך על ההלל רשאים להמשיך לנהוג במנהג זה בארץ ישראל, או שמא כיוון שמנהג הספרדים בארץ ישראל מקדמת דנא שלא לברך על ההלל, אין לשנות ממנהג המקום.
כאמור הברכה לאחר ההלל נזכרת במשנה ”מקום שנהגו לכפול, יכפול. לפשוט, יפשוט. לברך (אחריו), יברך (אחריו). הכל כמנהג המדינה.” (משנה, מסכת סוכה, פרק ג', משנה י"א). בתלמוד[27] מובא בשם אביי שכוונת המשנה היא לברכה שלאחר ההלל, שהיא תלויה במנהג.
מקור הברכה שלאחר ההלל הוא במסכת פסחים שם נאמר כי בליל פסח יש לברך אחר ההלל 'ברכת השיר'. ונחלקו התנאים בפירושה: לדעת רב יהודה הכוונה היא ל'ברכת יהללוך', וכתבו בתוספות שלדעתו צריך לומר, שכוונת המשנה שאף שכל השנה ברכה זו היא רק מנהג, אך בליל פסח חובה לאומרה, או שהכוונה היא שאף בהלל הנאמר בלילה יש לומר ברכה זו. לדעת רבי יוחנן כוונת המשנה להוסיף על אמירת 'יהללוך' את אמירת 'נשמת כל חי'.
נוסח הברכה כולה אינו נזכר במשנה ובתלמוד. הנוסח הנדפס כיום מקורו בספרות הראשונים, והוא נהוג היום בכל הקהילות[28]:
יְהַלְלוּךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ, כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֶה לְזַמֵּר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת.
צורת אמירת ההלל הנהוגה היא אמירתם של המזמורים השונים על ידי הציבור. עם זאת, קיימים מנהגים שונים באמירת פסוקים שונים לקראת סוף ההלל, כגון חזרה על פסוקים וכן אמירת פסוקים בעניית הקהל אחר החזן.
מנהג קדום מתקופת האמוראים נזכר בתלמוד הבבלי,[29] ששליח הציבור קורא את ההלל והציבור יוצאים ידי חובה על ידי שמיעתם.[30] מנהג זה השתמר אף אצל מעט מהקהילות (לדוגמה, אצל יהודי תימן), ונקרא הלל "בקירוי" – כלומר: שליח הציבור קורא שבר פסוק מההלל, וכל הציבור עונים אחריו הללויה, וכן על זה הדרך 123 שברי פסוקים.[31] בשאר העדות לא השתמר מנהג כזה.[32]
 |
|---|
|
הערך "הלל", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
