הבתולה מלודמיר

חנה רחל ורברמאכר (בכתיב יידי: ווערבערמאכער; ה'תקס"ו, 1805 – כ"ב בתמוז ה'תרמ"ח, 1 ביולי 1888), בת רבי מאניש,^[1] הידועה כבתולה מלודמיר (די לאדמירער מויד), הייתה אישה יהודייה שהשתייכה לתנועת החסידות וסיגלה לעצמה גינוני אדמו"רות.

הבתולה מלודמיר
חנה רחל ווערבערמאכער

אין תמונה חופשית
לידה	1806 לודמיר, פלך ווהלין, האימפריה הרוסית
פטירה	29 ביוני 1888 (בגיל 82 בערך) ירושלים, מוטצאריף ירושלים, האימפריה העות'מאנית
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים
מקום מגורים	לודמיר, ירושלים
השקפה דתית	יהדות, תנועת החסידות

ביוגרפיה

תולדות חייה ידועות בעיקר מתוך אגדות וסיפורי עם. חנה רחל נולדה בעיירה לודמיר שבאוקראינה לרבי מוניש, מחסידי רבי מרדכי מטשרנוביל או רבי צבי הירש מזידיטשוב (ישנן גרסאות שונות). היא הייתה בת יחידה להוריה, מרובת כישרונות ובעלת ידע רב במדרשי אגדה ובספרות המוסר. כשהייתה בת 9 אמה מתה.

לפי גרסה אחת, היא התארסה עם חבר ילדות שלה, וכפי הנהוג נכפתה על בני הזוג הפרדה מלאה עד החתונה. הפרידה מארוסה הביאה אותה למשבר ולדיכאון, והיא החלה להתרחק מאנשים ולהתבודד בחדרה. לפי אחת האגדות, באחד מביקוריה בקבר אמה, היא נחבלה והובאה לבית אביה. לאחר שאיבדה את הכרתה, לפתע פקחה את עיניה ובישרה לאביה כי הייתה בבית דין של מעלה ושם קיבלה נשמה חדשה. היא החלה ללמוד תורה ולהתפלל, הניחה תפילין והתעטפה בטלית. בשלב זה ביטלה את אירוסיה. לאחר תקופה נפטר אביה, שהיה סוחר, והוריש לה ממון רב. הירושה העניקה לה עצמאות כלכלית חריגה לאישה צעירה באותם ימים, והיא בנתה לעצמה חדר שנקרא "גרינשטיבעל", שבו התבודדה בלימוד ובתפילה.

היא הקפידה על גדרי ההלכה, וכך הכינה לעצמה טלית מיוחדת כדי שלא תהיה דומה לטלית של הגברים, משום איסור לא ילבש, וכן את אמירת הקדיש (על אביה) הייתה אומרת בלחש יחד עם הגברים, על מנת שלא להשמיע את קולה, משום איסור קול באישה ערווה. כמו כן הזהירה נשים אחרות שאינה מודל לחיקוי.

השמועה אודות הבתולה הקדושה הכתה גלים, ורבים נהרו לעיירה לודמיר להתברך מפיה. אף נפוצו שמועות על גילוי אליהו לו היא זוכה, וכן על רוח הקודש ששורה עליה. בין הבאים להתברך היו בעיקר נשים וגברים בני המעמד הנמוך. בלודמיר התגורר צדיק נוסף, רבי משה גוטליב מלודמיר, בנו של רבי שלמה מקרלין. לפי נתנאל דויטש, משה מלודמיר נתמך על ידי עשירי העיר, ולכן בני המעמד הנמוך לא חשו בנוח לפנות אליו והעדיפו לגשת אל חנה רחל. את ברכותיה ודברי תורתה היא השמיעה דרך דלתה הסגורה, ולא הכניסה איש לחדרה. אט אט התגבשה סביבה קבוצת חסידים שכונתה "חסידי הבתולה מלודמיר". חסידים רבים היו באים לשמוע ממנה דברים, ודבריה נחשבו גם אצל אדמו"רים. כך מסופר שאמרה כי רבי ישראל מרוז'ין מחזיק טובה לרבי נפתלי כ"ץ בשמים, ורבי ישראל מרוז'ין אישר את דבריה וביאר אותם שבכך שנוהג באורח חיים מפואר ויוקרתי, הרי הוא מלמד זכות על רבי נפתלי כ"ץ שנהג מעין כך^[2] כך גם מסופר על רבי יצחק מראדוויל ששאל אותה מה אומרים עליו בשמים, וענתה לו "א טאטינס א קינד" (בן של אביו, רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב). ר"י מראדוויל הקפיד עליה שזלזלה בו, ואמר לה "מער ניט", והוסיף ואמר לה כי "מער וועסטו שוין נישט זאגן", ועל פי אותה אגדה שוב לא הוסיפה לספר על הנאמר בשמים.^[2]

ההנהגה הדתית לא ראתה את פעילותה בעין יפה. היו טענות כלפיה כי קולה הוא קול גברי, ומשכך נטען כי נכנס בה דיבוק גברי, וזו סיבת כל התנהגותה כך. היו אדמו"רים שטענו כי נשמתה היא גלגול של אחד הצדיקים, אך לא גילו את שם אותו הצדיק.^[2] יש הטוענים כי כינויה "הבתולה" ניתן לה ככינוי גנאי על ידי מתנגדיה, ובהם האדמו"ר רבי מרדכי מצ'רנוביל^[3] שהורה לה לחדול ממנהגיה ולהתחתן. לפי חלק מהגרסאות היא התארסה ואולי אף התחתנה, אך הקשר לא עלה יפה והיא נפרדה במהרה מבעלה. לפי גרסה אחת, היא אולצה להתחתן עם המשב"ק שלה, והנישואים לא החזיקו אלא יום אחד שלמחרתו הם התגרשו. לפי גרסה אחרת, היא התחתנה אך בעלה סירב לממש את הנישואים מפחד קדושתה ומעמדה הרוחני, ולאחר תקופה קצרה הם התגרשו. יש גרסה שלפיה הדבר נשנה עם בעל נוסף ולפיה אף אמרו כי השכינה מנעה מהם לממש את הנישואים. את אדמו"ריותה היא לא הייתה מוכנה להפסיק.

משגברו הרינונים אחריה, ובמקביל לעליות אחרות של חסידים ממזרח אירופה, עלתה לארץ ישראל, כנראה בערך בשנת 1860. גרסה אחרת אומרת כי עלתה לארץ ישראל אחר שצפתה כי בעלייתה תזכה לניצוץ של דבורה הנביאה ובכך תביא את הגאולה.^[4] במפקדים שקיים משה מונטיפיורי בשנת 1866 ו-1875 היא מופיעה ברשימת האלמנות (בתור אישה בודדת) של כולל ווהלין. בראשון מהן היא מופיעה כ"רבנית רחל חנה", ובשנייה "רבנית הצדקת חנה רחל מלודמיר". בירושלים המשיכה חנה רחל לנהוג מנהגי אדמו"ר חסידי, ערכה מדי שבת סעודה שלישית לחסידיה בביתה שבשכונת מאה שערים, לימדה תורה, אמרה מאמרי חסידות והעניקה ברכות. חנה רחל נהגה להתפלל עם נשים אחרות בכותל המערבי, ומדי חודש הייתה עולה בראש חודש עם חסידיה לקבר רחל. בערב שמחת תורה הייתה נהירה המונית אליה, על מנת להתברך מפיה. לפי חלק מהעדויות אף עסקה בקבלה מעשית, וקיימת אף אגדה על פגישה עם זקן אחד בה נערכה תוכנית לדחוק את הקץ, אך זו הופרה על ידי אליהו הנביא.^[5]

לפי חלק מהאגדות היא נישאה בשנית בסביבות גיל 50 בארץ ישראל, אחר ששלח אליה רבי מרדכי מטשרנוביל את אחד מתלמידיו שהיה יפה תואר ואליו היא נישאה. מסופר שמאז סרה רוחה והיא שוב "שקעה בעצבות, התמעטה תורתה והתמעטו חסידיה, עד שכבר שקעה תפארתה".^[4][6] אמנם היא המשיכה בלימוד התורה, וגם לעת זקנתה, כאשר מערכת הראייה שלה לא תפקדה באופן תקין, הייתה לומדת בעל פה תלמוד וספר הזוהר.^[6] גרסאות אחרות טוענות כי אחר שנישאה נעשתה אישה פשוטה ככל הנשים, וסרה ממנה רוח הקודש שהייתה לה.^[7]

היא נפטרה ככל הנראה בכ"ב בתמוז ה'תרמ"ח (1888) ונקברה בבית הקברות בהר הזיתים, בחלקת וואהלין-ישן. במשך השנים אבד מיקום הקבר, והוא נמצא רק בשנת 2003 (ה'תשס"ג) על ידי נתנאל דויטש. המצבה המקורית נשברה ככל הנראה בעת הכיבוש הירדני של מזרח ירושלים, ולא ידוע מה נכתב עליה. לאחר מציאת הקבר הוקמה על קברה מצבה מחדש, על ידי אישים מהתנועה להתחדשות יהודית בראשות זלמן שחטר-שלומי, עליה נכתב: ”פ"נ הרבנית הצדקת חנה רחל, בת ר' מאניש, מלודמיר, כ"ב תמוז תרמ"ח; מנשים באהלה של תורה תבורך”, כשאדמו"ריותה אינה מפורשת באופן מכוון. המצבה ועיצובה הוגבלו על פי הנחיות החברה קדישא שדרשו כי לא תישא המצבה אופי חורג מהמצבות האחרות שבמקום, וכן התנגדו להקמת אוהל על קברה. ביום השנה לפטירתה מתקיימת עלייה לקברה.

מתורותיה

דברי תורתה לא השתמרו, וכיום ידוע רק על מספר משפטים ממנה. מהם:

• ”כל מחשבה טהורה הנובעת ממשאלות הלב, אין השכל משיג אותן כלל”.
• ”מי שמחשבות קדושות מלוות אותו בדרך חייו הרי אינו בודד ואינו אומלל, כי המחשבות האצילות סוככות עליו מפני הבדידות”.
• ”כל רגע "יש" הוא בפני עצמו, כל שהוא בהויה - לא היה עוד בעבר, ואם גם היה - הרי הוא מתחדש”.
• ”מי שאינו רואה את הקב"ה בכל מקום - אינו רואה אותו כלל”.

דמותה בימינו

בשנים האחרונות הפכה דמותה לסמל בעיני תנועות המקדמות את מעמד האישה ביהדות. על חייה נערכו מספר מחקרים, ויוספה אבן-שושן כתבה מחזה בשם "הבתולה מלודמיר" שהועלה בתיאטרון החאן ב-1997. לפי נתנאל דויטשר חלק מהמוטיבים במחזה "הדיבוק" של ש. אנ-סקי נלקחו מדמותה.

הרב שלמה אבינר הוציא את הספר הנערה מלודמיר אשר עוסק בדמותה.

ועדת השמות בעיריית ירושלים החליטה לקרוא על שמה רחוב בשכונת חומת שמואל. בעקבות התנגדות החרדים לשם "הבתולה מלודמיר" נקבע ששם הרחוב יהיה "חנה רחל מלודמיר".^[8]

לקריאה נוספת

• יוחנן טברסקי, הבתולה מלודמיר, הוצאת ביאליק, 1950
• עדה רפפורט-אלברט, על הנשים בחסידות: ש"א הורודצקי ומסורת הבתולה מלודמיר, בתוך: צדיק ועדה, ירושלים תשס"א, עמ' 496–527.
• נתנאל דויטש, The Maiden of Ludmir: A Jewish Holy Woman and Her World, University of California Press, 2003
• יעל לוין, "נפש לחנה-רחל: תקס"ו-תרמ"ח (1888-1806)", הצופה, כ"ז בתמוז תשס"ד, 16 ביולי 2004, סופרים וספרים, עמ' 12.
• הרב שלמה אבינר, הנערה מלודמיר, 2014
• יעל לוין, "אירועי יום השנה להסתלקותה של חנה-רחל ורברמאכר", מבוע מג (תשס"ה), עמ' 65–74.
• מוריה תעסן מיכאלי, צדיקה מהאגדות, סגולה 74 (יולי 2016), עמ' 24–33.

קישורים חיצוניים

• שמואל אבא הורודצקי, עולי ציון, החסידים והעליה, תל אביב תש"ז, עמ' 173–175, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
• עקיבא בן עזרא, דמויות, רחל בת ר' מוניש וורברמאכר, תל אביב תשל"ח, עמ' 81־82, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
• אפרים טובנהויז, "הבתולה חנה רחל מלודמיר", רבי הלל פוסק (עורך), הפוסק, שנה י"ג, תל אביב תשי"ב, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
• שלמה אשכנזי, דור דור ומנהגיו, "חנה רחל המופלאה", תל אביב, עמ' 248–252, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
• יאיר שלג, שוב אפשר לבקש ברכה מ"הבתולה מלודמיר", באתר הארץ, 8 ביולי 2004
• יעל לוין, הבתולה מלודמיר, באתר nrg
• עדה רפפורט-אלברט, הבתולה מלודמיר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• מקורות להרחבה על דמותה של הבתולה מלודמיר באתר מדרשת
• אוהד אזרחי, חתונה איננה (רק) אקט של אהבה. באתר "הגן".
• שמואל אבא הורודצקי, Die jüdische Frau und der Chassidismus (תחתית העמוד והלאה), 1918.
• יעל לוין, ‏ה'בתולה מלודמיר' - האדמו"ר המסתורית, באתר כיפה, 22 ביולי 2016
• מרגלית שילה, עלייה לארץ כפרישות נשית: המקרה של הבתולה מלודמיר, באתר קולך
• חנה רחל ורבמכר, דף שער בספרייה הלאומית
• מיה עמרן, "הבתולה מלודמיר": האדמו"רית החסידית הראשונה, האחרונה והיחידה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 2.8.2023

הערות שוליים

1. ש. א. הורודצקי, החסידות והחסידים, ברלין: הוצאת "דביר" ירושלים, תרפ"ג, עמ' סט - עא. (בעברית)
2. רבי משה מידנר, כתבי קודש, כ"ד חשון, ירושלים, עמ' 50, באתר היברובוקס.
3. יאיר שלג, קברה של הבתולה מלודמיר התגלה בהר הזיתים, באתר הארץ, 8 ביולי 2004; מקורות להרחבה על דמותה של הבתולה מלודמיר, באתר מדרשת.
4. אברהם מאיר הברמן, ניצוצות גאולה, "הבתולה מלודמיר", ירושלים תש"ט, עמ' 81, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
5. שלמה אשכנזי, דור דור ומנהגיו, "חנה רחל המופלאה", תל אביב, עמ' 251, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
6. אליעזר שטיינמן, באר החסידות - המגיד ממזריטש, תל אביב תשי"א - תשכ"ב, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים); עקיבא בן עזרא, דמויות, רחל בת ר' מוניש וורברמאכר, תל אביב תשל"ח, עמ' 81־82, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
7. יועץ קים קדיש ראקאץ, שיח שרפי קודש, חלק ה', לודז' תרצ"א, דף ל"ז, עמוד ב', באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
8. ציפי מלכוב, הבתולה שחוללה סערה בעירייה, באתר mynet‏ ירושלים, 30 בספטמבר 2014
   ציפי מלכוב, ניצחון חרדי בירושלים: רחוב בלי בתולה, באתר mynet‏ ירושלים, 6 בינואר 2016.