שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

אלישבע ברק-אוסוסקין

שופטת ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אלישבע ברק-אוסוסקין
Remove ads

אלישבע (אליקה) ברק-אוסוסקין (13 באוקטובר 1936 – 9 בדצמבר 2024) הייתה שופטת, סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה משנת 2000 ועד 2006, עת פרשה לגמלאות. שימשה מרצה בבית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. הייתה רעייתו של אהרן ברק.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...
Remove ads
Remove ads

חייה

סכם
פרספקטיבה

ראשית חייה

אלישבע ברק נולדה בשם אלישבע ג'וספינה אוסוסקין ב-1936 בבוקרשט, בת יחידה למרים ומשה אוסוסקין, ילידי האימפריה הרוסית - האם מאודסה והאב מבסרביה. עד גיל תשע התגוררה בחדר יחד עם סבתה, עד שזו נפטרה.[1]

אביה היה מנכ"ל הג'וינט בהונגריה, טורקיה וארצות הבלקן. בשנת 1940 נעצר האב בבוקרשט עקב יהדותו. לאחר שחרורו המשפחה הסתתרה ובשנת 1941 עלתה המשפחה לארץ ישראל, והתגוררה בירושלים. האב עבד תחילה כמנהל חשבונות ב"כל בו שוורץ", ובהמשך עבר לחברת הביטוח "מגדל", והאם קיבלה את משרתו ב"כל בו שוורץ". לאחר הפיגוע בבית המוסדות הלאומיים מונה האב לגזבר קרן היסוד, ובהמשך מונה למנכ"ל קרן היסוד. אלישבע למדה בתיכון בית הכרם (לימים התיכון ליד האוניברסיטה). שירתה בצה"ל במפקדת קצין הנדסה ראשיכמזכירה וכסמלת ח"ן וסעד.

בסיום שירותה הצבאי שאפה ללמוד רפואה, אך משפחתה התנגדה לכך, בנימוק שאין מדובר במקצוע לנשים. על כן, פנתה בשנת 1956 ללימודי ביולוגיה. בשנת 1963 סיימה בהצטיינות את לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית.[2] במקביל החלה בשנת 1959 לעבוד במחלקה לזואולוגיה ובמחלקה לגנטיקה של האוניברסיטה, בקבוצת המחקר של פרופ' אלישבע גולדשמידט. התמחותה הייתה במחקר מחלות גנטיות בקרב יהודים ממוצא כורדי.

ב-1957 נישאה לאהרן ברק, שאותו הכירה בעת לימודיהם בתיכון בית הכרם, ולהם שלוש בנות ובן וכולם בעלי רישיון עורך דין, בתם אסתר נשואה לרם לנדס. בשנים 1966–1967 שהתה עם בעלה באוניברסיטת הרווארד, ועסקה בעיקר בציור.

הקריירה המשפטית

בשנת 1973 החלה בלימודי משפטים בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, שבה כיהן בעלה כפרופסור וכדיקן. בשנת 1977 סיימה את לימודיה והחלה בהתמחות, חציה אצל נשיא בית המשפט העליון יואל זוסמן וחציה בפרקליטות מחוז ירושלים.

בשנת 1978 הוסמכה כעורכת דין והחלה לעבוד כעוזרת משפטית לנשיא בית המשפט העליון. בתשע שנות עבודתה כיהנו ארבעה שופטים כנשיאי בית המשפט העליון: יואל זוסמן, משה לנדוי, יצחק כהן ומאיר שמגר.

בשנת 1987 מונתה לרשמת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, ובינואר 1990 מונתה לשופטת בבית דין זה,[3] ובמקביל בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע.[4] ב-1995, טרם מינויו של אהרן ברק (שהיה משנה לנשיא בית המשפט העליון) לנשיא בית המשפט העליון, מונתה לשופטת בבית הדין הארצי לעבודה (שלושת השופטים החברים בוועדה לבחירת שופטים, בראשות מאיר שמגר, לא נטלו חלק בהצבעה, מחשש למראית עין של ניגוד עניינים). ב-2000 מונתה לסגניתו של נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט סטיב אדלר. עם הגיעה לגיל 70, בשנת 2006, פרשה לגמלאות, כחודש לאחר בעלה[5].

שימשה מרצה לדיני עבודה בבית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שבו מלמד גם בעלה.

בשנת 2009 פסק השופט מוריס בן-עטר בתיק שבו התובע, יוסף שלום, הגיש תביעת רשלנות נגד הנהלת בתי המשפט בשל עיכוב של כ-23 שנים, משנת 1987 ועד 2010, במתן פסק דין על ידי השופטת ברק-אוסוסקין. השופט בן-עטר קבע כי העיכוב הממושך מהווה עוולה כלפי התובע.[דרוש מקור]

בשנת 2012 יצא לאור ספר יובל לכבודה, "ספר אליקה ברק-אוסוסקין: לכבודה של השופטת אלישבע (אליקה) ברק-אוסוסקין, סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה בשנים 2006-2000", בעריכתם של סטיב אדלר ואחרים.[1][6]

אלישבע ברק נפטרה ב-9 בדצמבר 2024, בגיל 88,[7] והובאה לקבורה בבית הקברות קריית שאול.

Remove ads

פועלה כשופטת

סכם
פרספקטיבה

ב-1993 פסקה, כשופטת בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, פיצויי פיטורים בשיעור 180% לעיתונאית שהתפטרה מעבודה בעיתון "ג'רוזלם פוסט" בעקבות חילופי בעלים שהובילו לשינוי הקו הניהולי של העיתון, הן באשר לדרך הניהול היומיומית והן באשר למידת המעורבות של הבעלים והמו"ל בתוכן הכתבות ובחופש העיתונות של העורכים והעיתונאים. ברק-אוסוסקין נימקה את החלטתה:

"התובעת נסתה להמשיך לעבוד עם המו"ל החדש. אף המו"ל, מר לוי, ניסה להמשיך לעבוד עם הצוות הקיים. בגלל הבדלי השקפות – הן השקפות מהותיות המייצגות עמדות פוליטיות שונות, הן השקפות באשר למידת הלגיטימיות של התערבות המו"ל בעבודת העיתונאים – נוצרו נסיבות בהן לא יכלו שני אלו, המו"ל מחד והתובעת וחבריה מאידך, להמשיך לעבוד יחד. התובעת לא התפטרה מיד עם החלפת הבעלות. הנסיבות נוצרו עם הזמן. בכל פעם נוסף עוד נדבך לחילוקי הדעות באשר ללגיטימיות ולמידת המעורבות של המו"ל. התובעת התריעה על כך, שוחחה עם מר לוי, אך הקונספציה של צורת עבודת המו"ל הייתה שונה מאוד בין השניים. הקש ששבר את גב הגמל היה הצטרפות מר לוי לוועדת העורכים באופן שהוא יהפוך, לפחות דה פקטו, לעורך ראשי. הנה כי כן, זכאית התובעת לפיצויי פיטורין על פי הסיפא של סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים."[8]

ב-1997 כתבה על הזכות לשוויון במשפט העבודה:

"חשיבות הדוקטרינה שאין להפלות בין עובדים בגלל מין, בעבודה כמו גם בעת הקבלה לעבודה, מחייבת החדרת הנורמה לציבור המעבידים. התנהגות לא שוויונית די בה כדי להצביע על התנהגות לא ראויה. ראשית לכול משום שקשה מאוד למתלוננת להוכיח הפליה מסיבות מין, וכוונה וקיום התנהגות כזו כשהיא מכוונת קשה הוכחתה פי כמה. זה מההיבט הדיוני. אך חשוב מכך, חשיבותה של ההלכה, כי אין להפלות בעבודה ובקבלה לעבודה הוא בכך, שהתנהגות כזו תהא פסולה, תהא כוונתו של המעביד אשר תהיה. בכך נותנת החברה ביטוי לסלידתה מיצירת סטרֵאוטיפים."[9]

בפסק דין משנת 2002 עמדה על מהותו של משפט העבודה:

"יסוד קיומו של משפט העבודה, ה-raison d'être של משפט העבודה, הוא יצירת מנגנוני הגנה על עובדים בכל אחד משלבי הקשר שלהם עם המעבידים, בעת המשא ומתן, בעת קיום יחסי העבודה ועם סיומם. מתוך נקודת מוצא זו יוצר משפט העבודה איזונים מתאימים בין זכויות המעבידים לנהל את עיסקם כראות עינם, זכותם לחופש העיסוק, לזכויות העובדים לעבוד וזכותם לחופש העיסוק. ... משפט העבודה הוא ענף משפטי פטרנליסטי מאד. הוא מתערב באוטונומיה של הרצון הפרטי לשם השגת מטרות סוציאליות."[10]

ברק הייתה ממובילות זכות השימוע טרם פיטורים או שינוי תנאי העסקתו של עובד.[11] בפסק דין נוסף קבעה כי "תום הלב דורש שמעביד העומד לפטר עובדים מחמת צמצומים ייוועץ בנציגות העובדים באשר לעצם הפיטורים ולשמות המפוטרים".[12] על פיטורי צמצום של עובדים מבוגרים כתבה:

"החלטה גורפת הקובעת שיש לפטר את כל העובדים מעל גיל מסוים מבלי לבחון את נתוניו של כל אחד ואחד לגופו, פסולה היא. היא פוגעת בשוויון בהפעילה קריטריון קבוצתי סטראוטיפי תחת לבחון כל מקרה לגופו. ... הבדיקה אם כן צריכה להיות אינדיבידואלית ולא קבוצתית גם כשמדובר בפיטורי צמצום. התפיסה האינדיבידואלית בוחנת, לא את הגיל הביולוגי, אלא את הגיל התפקודי. כך תמנע תפיסה סטראוטיפית של קבוצה שלמה של עובדים."[13]

על העסקה באמצעות קבלן כוח אדם כתבה: "אין משפט העבודה צריך לאפשר לו [לעובד] להיות עובד זמני לעד, לתקופה לא מוגבלת. עובד זמני כשמו כן הוא - הוא עובד לתקופה זמנית מוגבלת. בקונספציה של עובד זמני ללא הגבלת זמן יש סתירה מניה וביה."[14] אחת מפסיקותיה המפורסמות קבעה שחברת כוח אדם נחשבת למעסיקה של עובד, בכל הקשור לזכויות סוציאליות, גם כשהוא עובר בין מקומות עבודה שונים בהם הוצב.[4]

ברק הייתה שותפה לקו שהוביל השופט אדלר, הנוטה לטובת העובדים וארגוני העובדים. היו שהגדירו זאת כ"אקטיביזם חברתי", הדומה לאקטיביזם השיפוטי של בעלה ואף עולה עליו. עופר עיני, שהיה בזמנה יו"ר ההסתדרות, סיפר על שיחות מסדרון בהן "הדבר הראשון שאמרו על ברק הוא, שהיא שופטת עם צדק חברתי והדבר הכי חשוב לה זה כבוד האדם וכבוד העובד".[4]

Remove ads

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מידע נוסף מיזמי קרן ויקימדיה ...

מכּתביה:

Remove ads

הערות שוליים

Loading content...
Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads