Loading AI tools
רב הונגרי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרב אהרן חורין (בכתיב מיושן: "חארין" וגם "חארינער"; כ"ח באב ה'תקכ"ו, 3 באוגוסט 1766 – ט' באלול ה'תר"ד, 24 באוגוסט 1844) היה רבה של אראד. חורין היה אחד הרבנים הבודדים בדורו שהחזיק בגלוי בעמדות משכיליות ורדיקליות וקרא לשינויים רחבי-היקף בהלכה הנוהגת. הוא התפרסם בשורה של פסיקות גמישות במיוחד שהוציא בניגוד לדעת עמיתיו, דבר שהביא אותו לעימותים קשים עמם ובפרט עם החת"ם סופר. נחשב לאחד ממבשרי היהדות הרפורמית.
 | |
| לידה |
3 באוגוסט 1766 כ"ח באב ה'תקכ"ו  הראניצה (אנ'), מרקיזות מוראביה  |
|---|---|
| פטירה |
24 באוגוסט 1844 (בגיל 78) ט' באלול ה'תר"ד  אראד, ממלכת הונגריה |
| מדינה |
האימפריה האוסטרית, ממלכת הונגריה |
| מקום פעילות | הונגריה |
| תקופת הפעילות |
? – 24 באוגוסט 1844 |
| תחומי עיסוק | פסיקת הלכה |
| תפקידים נוספים |
רב ראשי |
| רבותיו | הנודע ביהודה |
| תלמידיו | לאופולד לעף |
| בני דורו | החת"ם סופר |
| חיבוריו | עמק השוה, קנאת האמת ועוד |
  | |
חורין נולד בכפר הְרַאנִיצֶה (Hranice) שבמוראביה לקלמן ושיינדעל לבית דונאט. אביו היה סוחר זעיר שלא חסך עלויות על חינוך בנו: בנוסף לתלמוד, למד הצעיר גם דקדוק עברי מ"צהר התיבה" לשלמה זלמן הנאו. ב-1780 עברה המשפחה לדויטשקרויץ ("צעהלים") שבבורגנלנד, והנער עבר לישיבתו של הרב ירמיהו רוזנבוים במטרסדורף הסמוכה. באותה תקופה רכש גם את השפה הגרמנית. באביב 1782 נסע לפראג ללמוד תחת רב העיר הרב יחזקאל לנדא, "הנודע ביהודה", ממנו קיבל היתר הוראה כעבור שנה, בגיל שבע-עשרה. במהלך שהותו בבירה הבוהמית, התאכסן כנראה בביתה של משפחה שנטתה בסתר לשבתאות, טענה שקושרה על ידי ביוגרפים כמו לאופולד לעף לפועלו מאוחר יותר. כמו כן, סביר שפגש במקובל הפרנקפורטאי הרב נתן אדלר ובתלמידו הצעיר משה שרייבר כשאלה ביקרו בעיר אצל הנודע ביהודה. האחרון הפך כעבור שנים לאויבו הראשי.[1]
חורין לא התכוון להתפרנס מתורה, ובסוף 1783 שב לביתו בדויטשקרויץ כדי לישא אשה. ב-26 בדצמבר התחתן עם רבקה, ולימים נולדו להם שלושה בנים וארבע בנות. הוא שלח ידו במסחר, אך לא הצליח בכך.
לבסוף ויתר על הסתייגויותיו, ובהמלצת רבו ירמיה ממטרסדורף התקבל ב-13 בספטמבר 1789 לרבנות בקהילה הקטנה של אראד, שכללה כ-150 נפש. ב-1793 שלח כתב-יד שלו בענייני גיטין לרב הראשי למוראביה, הרב מרדכי בנט. בתשובתו הרב בנט שיבח את חורין כ"אור ישראל, עמוד הימיני". כעבור שנה השניים הסתכסכו לראשונה, כשחורין תמך ברבי משה מינץ נגד מהר"ם בנט בסוגיית התרת תפילין שאינן עשויות מעור אחד, ושיגר איגרת תוכחה לרב מניקלשבורג, ולא קיבל תשובה. בפרשה זו הוא חלק גם על הרב יצחק גריסהאבר מפקש, שהצטרף לאוסרים.[1][2]
כעבור שלוש שנים חורין נקלע לסערה גדולה בהרבה. ב-1782 הרב הירש סג"ל, מטמשבורג הסמוכה, שלח שני דגי שטירל לרב לנדא בפראג כדי שיכריע אם הם כשרים. מין מקומי זה, שקשקשיו היו קשים ביותר לקילוף, הוחזק כמותר על ידי הספרדים אך לא על ידי האשכנזים. לאחר שהרב לנדא הצליח להסיר את המעטה החיצוני מבלי לגרום נזק לבשר, הוא קבע כי השטירל כשר ללא ספק. בתשובתו לרב סג"ל כתב בדרך אגב, כי הוא רואה בקביעת הרמב"ן שיש חובה שהקשקשים יהיו ניתנים להסרה, חומרה שאין לה בסיס בתלמוד, אך בגלל מעמדו יש לקבלה. ההיתר התקבל בטמשבורג, וחורין אימץ אותו באראד מיד עם התמנותו ב-1793.
ב-1797 הדפיס את ספרו הראשון, "אמרי נעם". משה פלאי מצא בהקדמה סימנים לנטיותיו המשכיליות ולשאיפתו לחדשנות: ”יחוייב כל איש ואיש מבין עם תלמוד אשר זכה לראות חוכמת תוה"ק בעין שכלו ולחדש בה דבר שלא יה' נוהג בצרות עין אבל יפיץ מעיינותיו.”[3]
בין היתר, פרסם שם כי הן השטירל והן מין דומה בשם 'טיק' היו כשרים, בהסתמך על לנדא. גריסהאבר שיגר לחורין מכתב בבקשה שימשוך את ההצהרה, שכן לדעתו הדג אסור. חורין סירב והשיב לו לגבי מכתבו של הנודע ביהודה, תוך הזכרת דברי הרמב"ן. גריסהאבר סירב להאמין שלנדא כתב כך, והתרה בו שלא לפרסם את האיגרת. חורין לא שעה לדבריו. גריסהאבר פרסם כי יגייס "מאה רבנים" (לבסוף נרתמו כשלושים) לסתור את דברי חורין. גריסהאבר קרא לעזרתו את בנט, שהגיח זה עתה מהפולמוס סביב "בשמים ראש" עם דריכות יתרה כלפי כל איום אפשרי על סמכות הפוסקים. הלה כתב בהסכמתו כי השטירל הוחזק לטמא מאז ומתמיד, וכי אף לגדול הדור (מבלי לנקוב בשמו של הנודע ביהודה במפורש) אסור לשנות מנהגים. גריסהאבר הדפיס את טיעוניו בקובץ בשם "מקל נועם", בו הצביע על כך שלנדא לא ציין את שם המין וכתב "דג" ולא "דגים". לכן התעקש שחורין זייף את הסכמת הנודע ביהודה לגבי שני המינים; מניתוח הסימנים שמנה לנדא, קבע גם כי לא ייתכן שמדובר באותו סוג. בהמשך הודיע גריסהאבר שהוא עצמו קיבל מהנודע ביהודה איגרת בנדון, אך היא אבדה לו. האשמות אלה קוממו את דייני פראג, אלעזר פלקלס ושמואל לנדא, שמצאו את העותק המקורי של תשובת הנודע ביהודה בכתב ידו. הם תבעו מגריסהאבר שיחזור בו, וגיבו את חורין נגד בנט וגריסהאבר. כך עשה גם הרב מינץ. חורין פרסם קובץ נוסף להגנתו, "שרין קשקשים." לעף קבע בביוגרפיה שלו כי בעניין זה, ”חורין לא גילה ולו קמצוץ של נטייה רפורמטורית.” הפולמוס גווע לאטו בסוף 1800.[1][4][5]
באביב 1802 נסע חורין למחוז שומוג', שם האמין כי יוכל להתמנות לרב מחוזי. באותה תקופה נחשב למשכיל ביותר מבין רבני הארץ. הוא נשא דרשות בפני הקהל באזור, שזכו לאהדה. אחד מעשירי נג'קניז'ה, משה לנקבכר, היה מתומכיו. לנקבכר נסע לדיאט המלכותי בפרשבורג באותה שנה. שם נתקל בעוינותם לחורין של פרנסי הקהילה המקומית, בראשות החת"ם סופר. הרב הצעיר נחשב כבר אז למרדן בעיניהם. לנקבכר חזר בו, והמינוי סוכל.[1]
ב-1803 הדפיס חורין בווינה את חיבורו המקיף הראשון, "עמק השוה", עם הסכמה ממינץ. הוא גינה מנהגים ואמונות תפלות שנבעו מהקבלה המעשית, כמו קמעות ליולדות וכפרות, אף כי הגן על הקבלה עצמה. הוא עסק גם בעיקרי האמונה של הרמב"ם ובדברי אגדה. הספר היה מושפע בבירור מרעיונותיו של משה מנדלסון, וחתר להציג את הדת כעומדת בקנה אחד עם הנאורות. לדברי פלאי, כבר ניכר שם כיוון חשיבתו: הוא כתב, בין היתר, כי מדי פעם המתודות ההלכתיות השגרתיות אינן מספיקות, ו"מסרה התורה לחכמי זמן וזמן לתקן הפרטים." אך שינוי זה היה, לדבריו, צריך להיעשות לפי י"ג מידות.[3] הספר היה רצוף התקפות על הדאיזם והדוגלים בו מבין היהודים, ביקורת המקרא המוקדמת, השבתאות והפרנקיזם. חורין ציין גם כי "אין לשנות דבר מברכות שבתפילה".
בנט מיהר להכריז ש"עמק השוה" מכיל דברי כפירה ויש לשרפו, אם כי סירב לדרישת המחבר לנמק זאת על בסיס הטקסט. לבסוף הצהיר שהוא בטוח שחורין מחזיק בדעות כאלו, גם בלי להישען ישירות על הכתוב.[6] החיבור הביא לחורין תהילה בקרב משכילי גליציה, והחלה חליפת מכתבים בינו לבין דמויות כמו שי"ר. הקהילה באראד התפצלה לשניים: מחנה הרוב שתמך בחורין, ומיעוט גדול שניסה להיפטר ממנו. אחד מראשי הקהל קילל אותו בקול בעת דרשת שבת שובה תקס"ה (8 בספטמבר 1804). לבסוף הודיעו המתנגדים כי יתרצו, אם הרב מינץ יכריע שאין מדובר בכתב מינות. הלה השיב ב-8 באוגוסט 1805 וקבע כי אין ספק ש"עמק השוה" מכיל דברים ”שייראו זרים בעיני ההמון ונכון להרחיק לדבר בהם, אולם להאשימו שכתב נגד הדת... לא מצאנו ולא ראינו בכל דברי הספר ההוא.” למרות זאת היה מינץ נתון בלחץ כבד מרבים להעניש את חורין, וכינס ב-1 בספטמבר בית-דין שמנה אותו עצמו, את הרב ראובן ראקאניץ מז'מבק, ואת חתנו של האחרון, שמואל דוד בודשפיץ מאסאד.
חורין וכמה מיריביו בקהילתו הגיעו לאובודה. למחרת לא הופיע מינץ, ודיין אחר החליף אותו; בודשפיץ נטל את השליטה. הוא הורה לחורין לגנוז את 'עמק השוה' או שזקנו יגולח בעוון כפירה, והלה נאלץ לקבל את הדין. עם שובו לאראד, נסקל בחצר בית הכנסת על ידי ההמון, אך ועד העדה סירב לתביעה לפגוע בשכרו. לבסוף פנה לרשויות, ואלה קבעו שההליך לא היה תקין וביטלו את הפסק ב-24 ביוני 1806. המחלוקת באראד לא פסקה מעולם, ובין שני הפלגים המשיכו להתחולל מריבות וקטטות. פרשת "עמק השוה" הביאה לקרע עמוק בינו לבין יתר רבני הונגריה, אף כי לעת עתה חדל מלפרסם את דעותיו. בבית-הכנסת שלו באראד ערך בינתיים שינויים שהתאימו לתפישתו: הוא ביטל את השימוש בטעמי המקרא, השמיט רבים מהפיוטים, אסר להרעיש ולהתפרע בעת קריאת מגילת אסתר, לירוק בעלינו לשבח ועוד. הוא יצא נגד נטייתם של רבני דורו להרבות בהצבת גדרים כדי לבלום את הסחף של ההמעטה בשמירת המצוות, והביע דאגה כי זו תביא לאדישות דתית ולגידול בתנועת המתנצרים. סדרי בית הכנסת הקלוקלים, שבחסותם השתררה מהומה בעת התפילה, היו לדעתו עיקר הבעיה.[3]
באביב 1806 חיבר מכתב לאברהם פורטדו(צר'), נשיא אספת הנכבדים שהכינה את הסנהדרין של פריז. הוא שיבח את יוזמת הממשל הצרפתי, ובין היתר ציין שבית דין רשאי לבדוק גזירה שגזרו בעבר, לבחון אם היא מתאימה לנסיבות הזמן ולבטל אותה אם אין בה עוד תועלת. כמו כן, הוסיף שיר שבח לקיסר נפוליאון.[7]
ב-1811 שוב נקלע חורין לעימות עם בנט, כשזה הכשיל את מינויו לרב בווינה, שם קיווה להתבסס על תמיכת הנאורים בעיר. מעתה ואילך החל להוציא בעקביות פסקים שנגדו את דעת מרבית בעלי ההלכה בארץ: במחצית הראשונה של העשור התיר אכילת פנינייה, שנחשבה לטמאה על ידי רבים מרבני אשכנז, ובהמשך אפשר – לאחר שבקשתה נדחתה על ידי כמה רבנים – לאלמנה שתינוקה היה בן שלושה חודשים בלבד, להינשא שוב. בשלב זה היה כבר מבודד כמעט לחלוטין מפוסקי ארצו, ורק מינץ עוד נטה לו חסד.[6]
ב-1818 יצר דרשן נודד בשם אליעזר ליברמן קשר עם חורין. הוא פעל לאסוף שו"תים שיתמכו בבית-הכנסת החדש שהקים ישראל יעקבסון בברלין, ושכלל חידושים כמו נגינה בעוגב בשבת על ידי נכרי, והוספת קטעים בגרמנית לנוסח התפילה. המניין החדש פוזר על ידי השלטונות עקב התנגדות רבה של ברלין, מאיר בן שמחה וייל. יעקבסון ואנשיו שם החליטו לוותר על התארגנות נפרדת, ולנסות להחיל את דרכם בתוך ביה"כ המרכזי. כדי למצוא להם סעד, פנה ליברמן לרבנים שנודעו כליברלים במרכז אירופה, ולפוסקים באיטליה. בין היתר שיגר את מכתבו גם למינץ, אך זה לא נענה, והזהיר את חורין שלא להתערב בעניין.
הרב מאראד התעלם ממנו, ופנה לסייע למחדשים. בשו"ת 'קנאת האמת' שהשלים ב-17 באפריל 1818, דן בפירוט בנקודות נגדן יצאו השמרנים בברלין: הקמת קהילה נפרדת ('לא תתגודדו'), הנהגת הברה ספרדית בתפילה, נגינה בעוגב, ביטולם של הטעמים ושל התפילה בלחש בשמונה-עשרה, הוספת קטעים שלא בלשון הקודש ועוד. חורין הסכים לכך שיש להתפלל בלשון המובנת, אך קרא לאנשי ברלין לדאוג להורות לבניהם עברית, ודרש לשמר קטעים כמו קריאת שמע ושמונה-עשרה בשפה בנימוק של ”ותהיה זאת למופת נאמן על אמונתנו בקיבוץ הגלויות, אשר אנו מקווים שתשוב עטרת מלכותנו, ויבנה בית מקדשנו ושם נערוך לפניו בקשתינו בלשון עברי תקועה בלבנו יתד במקום נאמן.” את השימוש במבטא ספרדי ביסס על מעשיהן של דמויות כמו נתן אדלר. הוא היה מוכן 'ללמד זכות' על ביטול התפילה בלחש, לא מתוך הצדקה אלא מעקרון של עת לעשות, וביטל את החשש שעוגב מצוי בגדר של חוקות הגויים – באותו טעם שמצאו מרבית העונים לליברמן, שכינס את דבריהם במאסף "נוגה הצדק" – תוך הישענות על דברי המהרי"ק, כפי שהובאו על ידי הרמ"א, כי האיסור חל רק על דברים שאין בהם טעם חיובי. בסוף דבריו שיבח את יעקבסון וסיעתו, "האנשים החרדים לדבר השי"ת" ורוצים בשיפור סדרי בית-הכנסת כדי להפסיק את הזליגה החוצה מתוך היהדות. סמט סיכם כי בכתב תמיכתו בליברמן לא היה כמעט "גילוי פנים בתורה שלא כהלכה, אלא מרד בממסד הרבני ובמדיניות הפסיקה שלו."
לחורין היה משקל גדול יותר מיתר המשיבים ב'נוגה הצדק'. על אף שחובר עבור ברלין, הספרון הפך למוקד מחלוקת דווקא בריב ההיכל בהמבורג. בית-הכנסת האמור בהמבורג חיקה את דוגמת קודמו בבירה הפרוסית, אך כלל גם נוסח תפילה רדיקלי ששינה קטעים רבים המתייחסים לחידוש עבודת הקרבנות ולציפייה לקיבוץ גלויות. החת"ם סופר, שריכז את התמיכה מרחבי היבשת בבד"ץ העיר במאבקו נגד המוסד החדש, כתב למינץ ובקשו לדרוש מחורין לחזור בו. מינץ כתב לאראד, והבהיר כי ידאג לסלק את הרב ממשרתו אם לא יוציא הודעת חרטה. אל מול אובדן התמיכה מאחרון פטרוניו, נכנע חורין וכתב מנשר, בו הצדיק את ההיתרים שנתן, אך הוסיף כי לא ידע על השמטת התפילות וכי הוא מבטל את הרשאותיו מחשש שמכשלה זו יצאה תחת ידיו. סופר השמיט את המבוא המצטדק, ופרסם את הביטול בקובץ "אלה דברי הברית" נגד ההיכל. בחיבור זה נכלל גם מכתב גינוי ממהר"ם בנט, שאסר לקנות הוראה מפי חורין.[6]
הרב מאראד התרעם על הצנזור. בחודשים הבאים, כשסערה המחלוקת, סבב ליברמן ברחבי הקיסרות והפיץ את דעותיו. הוא האשים את הרבנים בנוקשות ובאטימות אל מול צורכי הדור. בקהילת וינה עלתה הצעה, שנתמכה על ידי הפרנס מיכאל בידרמן וגורמים משכיליים אחרים, להקים בעיר בית-כנסת דוגמת המבורג, ולמנות את חורין לעמוד בראשו. הלה יצא אל הבירה, שם הדפיס את הספר "דבר בעתו", בו הצדיק את ההיתרים שנתן וביקר את החת"ס ובנט על טיפולם בנושא. בחיבורו כתב כי הזדהה בתחילה עם עמדתם של האוסרים, מחשש שהשואלים בברלין ינצלו את דבריו לרעה, אך לבסוף הכריע לפי דוגמת הנודע ביהודה שיש להרבות לפרסם היתרים דווקא בדור פרוץ. הוא ביקר קשות את רבני זמנו ש”כל דבר חדש ימאסו מבלי בחון אותו הטוב הוא אם רע” וכל העובר על מנהג ”שאין לו נגיעה בדת (דרך משל שמגלח זקנו בימי העומר) מכריזים עליו שהוא עובר על דת וע"ז ידיחו אותם לגמרי ח"ו.” באותו ספר רמז גם לראשונה לרצונו לכנס אספת רבנים, מעין סנהדרין חדשה, שתתקן את הטעון שיפור.
המגע עם משכילי ברלין, לראשונה, חשף את חורין גם לרעיונות שרווחו בקרבם. אם קודם לכן היו הדעות שהביע מוגבלות למקורות ההלכתיים, באופן נועז ככל שיהיה, מעתה והלאה החל לבטא גישה הדומה לזו של המאספים המאוחרים. ב'דבר בעתו' ניכרה השפעת זו: הוא ציין, בין היתר, כי הקטעים המתייחסים לעכו"ם אינם נוגעים לאומות של ימיו, שהרי הנוצרים מאמינים בבורא, בהישארות הנפש ועוד.[3] עוד כתב שם כי בית-הכנסת חייב להיות מזמין גם עבור הנשים: בנושא היחס אליהן הכריז בחלקו השני של החיבור, שנכתב בגרמנית באותיות עבריות, כי ”חלפו אותם ימים ברבריים בהם המחצית החזקה של האנושות חישבה להתנשא על מחציתה האצילה יותר; כשלחטא נחשבה העמדת האישה במדרגה זהה לגבר.”[8] הוא הוסיף כי המצוות המסדירות את היחסים בין אדם לחברו הן העיקר ושמצוות "ואהבת לרעך כמוך" חשובה מכל.[9]
הניסיון לחקות את דוגמת המבורג, ואף היוזמה שהעלה הרץ הומברג לחייב בחוק אמירת תפילות בלשון המדינה, סוכלו על ידי רבני הקיסרות ב-1820 וב-1821. חורין נאלץ לשוב לאראד. בבית-הכנסת המודרני שנוסד בווינה ב-1826 נערכו לבסוף שינויים קלים בלבד, ויצחק נח מנהיימר המתון היה זה שמונה לנהלו.[6] למרות הכישלון, זכה חורין לאהדה גדולה בחוגי המשכילים הרדיקלים יותר. פרץ בר, יעקבסון, דוד פרנקל ואחרים בשורותיהם, ראו בו מופת. הוא כתב טורים עבור כתבי-העת שלהם.[3]
ב-1821 נשלחה אליו שאלה מאת הבנקאי ס. האבר, מראשי קהילת קרלסרוהה, שנועדה לענות על תהיותיה של ממשלת הדוכסות הגדולה של באדן לגבי המודרניזציה של היהודים בשטחה, ומה צריכות להיות השפעותיה על הדת ועל תפקיד הרבנים. חורין ענה בין היתר שמנהגים ניתן לבטל ללא שהיות, וכי על הרבנים להיות משכילים ולהנהיג שיפור אסתטי בבתי-הכנסת.[1] בשנים הבאות החל לקרוא במפורש לכינוס סנהדרין. ב-1826 פרסם את התשובה גם בקובץ שהביע בהרחבה את תפישתו, "איגרת אלאסף: מכתב של רב אפריקאי אל עמיתו באירופה". הוא הוסיף לתקוף בו את הרבנים המדקדקים במצוות פעוטות בעודם מתעלמים מהעיקריות, ואת אורחות בית-הכנסת המיושנות. בספר התיר לראשונה גם תפילה בגילוי ראש, בטיעון ארכני. הוא פתח בכך שחבישת מגבעת בתפילה מונעת מרוב הציבור הנחת תפילין של ראש במקום המיועד, ועבר לכתוב שחז"ל גזרו כיסוי ראש מתוך כך, שחיו בסביבה בה הדבר נחשב למקובל גם בין הגויים, בעוד שבתרבות הנוכחית דווקא גילויו נאות ומכובד. בכך מצא פלאי הד מפורש, לראשונה, לביקורת האירופאית על ההלכה כנוהג המתאים רק לזמן ולמקום בו נקבע.
הרב מאראד הוסיף והמעיט בחשיבות דרכם של חז"ל לימיו: ”כי לא מחשבותיהם כמחשבותינו, ורחוק מזרח ממערב רחקו דרכיהם מדרכינו.” הוא העלה בפירוט את הצעתו לסנהדרין, שתוכל לשנות הלכות רבות הנוהגות בזמן הזה. במקביל, הדגיש את נצחיותם של ערכי הדת הבסיסיים ועיקרי האמונה, אותם אין לערער. הספר עורר שוב סערה, ורבני הונגריה ניסו להדיחו ממשרתו, ללא הועיל. ההיתר שהעניק לתפילה בגילוי ראש לא התקבל אף בקרב בני קהילתו.[10] ב-1826 קיצר את נוסח ברכת המזון, ובשנה שלאחריה קיצר את נוסח כל נדרי ביום כיפור[11]. ב-1829 עוד ניסו רבני פרשבורג, אובודה וניקלשבורג להביא לפיטוריו. במכתבם תבעו ממנו להתפטר או להופיע לשימוע בפני בית דין מיוחד, שבו ישבו הרבנים משה טייטלבוים, דוד דייטש וצבי הירש הלר, חורין התעלם.[12]
ב-1831 פרסם את "ציר נאמן", בו הצהיר כי אף שהוא מעדיף לשמר את השבת במועדה, ניתן יהיה, בהחלטת אספה מתאימה, להעבירה ליום ראשון, יום המנוחה המקובל בקרב יתר הציבור. זו הייתה הפעם הראשונה שהדעה הזו, שיושמה לאחר מכן בקרב קהילות רפורמיות בגרמניה ובארצות הברית על פי שיטתו של שמואל הולדהיים, הועלתה. חורין הסביר את טיעונו באריכות, והסתמך על כך שלא ניתן לקבוע מדעית את היום בו השלים האל את הבריאה, וכי ממילא היהודים בארצות השונות אינם שובתים באותן שעות בגלל הבדלי התאריך ברחבי העולם.
בהיבט מרכזי אחד חורין מעולם לא אימץ את השקפות הרפורמים: הוא הוסיף להדגיש כי עבודת הקרבנות, והדינים הנלווים אליה, אינם בטלים אלא באופן זמני ויחודשו עם בוא המשיח. ב-1839 הדפיס את ספרו "ילד זקונים", בו אפשר נסיעה בשבת ברכבת לצורכי פרנסה, תוך התבססות על אמירת הרמ"א כי הליכה לסחורה כדי להרוויח היא בגדר מצווה.[3] באחרית ימיו האמין כי עם ישראל אינו מהווה עוד אומה: הוא כתב ב-1842 כי ”עם גלות בני ישראל מתה לאומיותם. אין עתה עוד אומה ישראלית, והיהדות איננה אלא חברה דתית, כמו יתר הקונפסיות. כמו הקתולי והפרוטסטנטי בכל ארץ... כך היהודי הוא הונגרי בהונגריה, גרמני בגרמניה וצרפתי בצרפת וכן הלאה.”[13] חורין התיר לנגן בעוגב בשבת גם על ידי יהודי, על בסיס דברי התוספות במסכת ביצה, דף ל', עמוד א' על כלי שיר. ב-1842 הצליח לגייס את קהילתו להכניס כלי כזה לבית-הכנסת. באותה שנה גם שלח איגרת במענה לשאלת קהילת ברסלאו, בה התחוללה אז מחלוקת בין הרב הרפורמי אברהם גייגר לבין הרב המסורתי גדליה טיקטין (השני), בה הגן על כשירותו של גייגר לכהן כרב. על ערש דוי, הוזמן לאספת הרבנים ההונגרים בפקש, למרות בידודו והעוינות כלפיו מצד רובם. כמו כן, שלח מכתב ברכה לוועידת בראונשווייג, מאירועי המפתח של היהדות הרפורמית, שזומנה בידי גייגר ושנראה שהגשימה סוף סוף את חזונו.[14]
היחס לחורין מצד האורתודוקסים היה כאל כופר. החת"ם סופר כינה אותו בכתביו "אח"ר" (אהרן חארין ראבינער),[15] "סטרא חורינא" ועוד כינויי גנאי.[6] גם הפוזיטיבים-היסטוריים לא נטו לו אהדה: היינריך גרץ תיאר אותו בספרו כ"מי שהיה מסוגל לחזור על דברי איוולת בשלוש שפות (עברית, גרמנית ויידיש)" ושהתמסר "לתנועה הרפורמית החדשה מבלי להבין את יעדיה עד תומם." ב-1839 הניע החשש מהדוגמה שנתן חורין, כפוסק הלכה גמיש מאוד, את וולף לנדאו, מקורבו של זכריה פרנקל, לפרסם קובץ הנהגות למכהנים כרבנים, לפיו היה עליהם לרחוש כבוד רב למסורת קודמיהם.[16] בהונגריה הייתה השפעתו זניחה: על אף קרבתו של לאופולד לעף מראשי הנאולוגים בהונגריה, אליו, הוא שימש סמל למינות בעיני האורתודוקסים ולא מופת לנאולוגים, שאימצו את נוסח וינה של מנהיימר.[17] בעיני קודמי הרפורמים היה מקור סמכות רב-ערך, אך השקפתו הייתה רחוקה מזו של מייסדי התנועה. חורין נותר כל ימיו צמוד לשיח ההלכתי המסורתי, גם אם היה רדיקלי ביישומו, והאמין כי הש"ס והפוסקים מספקים מרווח רב דיו לחידושים שראה כנחוצים; מיכאל מאיר תיאר אותו כ”מתקן על בסיס ההלכה, לא התפתחות היסטורית.”[14] סילבר ראה בו שריד מאוחר ל”אותו מבוי סתום בהיסטוריה של התנועה, הרפורמה המוצדקת הלכתית.”[17] חורין מילא תפקיד ייחודי כמקשר בין הדור המוקדם של מבשריה ליהדות הרפורמית עצמה, ונשמר לו מקום חשוב בהיסטוריה שלה כאחד מאותם חלוצים.[3]
הרב יעקב שטיינהרדט, שנבחר ב-1845 למלא את מקומו של הרב חורין, המשיך בדרך שקודמו התווה, אולם, בהיותו תומך השפה ההונגרית, העביר את שפת הדרשות מגרמנית אליה.[18]
הצייר יאקאב גוטמן, הכין פרוטומה של הרב חורין, עשויה משיש לבן, והיא הוצבה סמוך לקברו. היצירה נגנבה, אולם לקראת סוף המאה ה-19 שוחזרה על ידי הפסל זיגמונד אראדי ובהמשך נרכשה על ידי המוזיאון הלאומי של בודפשט.
נכדו, פרנץ חורין האב, היה איש עסקים מצליח, בתחום הפחם, מייסד איגוד התעשיינים בהונגריה וחבר בית הנבחרים ההונגרי. בהגיעו לגיל 59 המיר דתו לנצרות קתולית.
גם בנו של הלה, פרנץ חורין הבן, שהתנצר בגיל שלושים, היה מראשי התעשיינים ההונגרים בימי שלטונו של מיקלוש הורטי.
אהרן בן קלמן חורין (1766-1844), דף שער בספרייה הלאומית
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
