כל נדרי
תפילה הנאמרת בכניסת יום הכיפורים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תפילה הנאמרת בכניסת יום הכיפורים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כָּל נִדְרֵי (פירוש האתחלתה בארמית: "כל הנדרים") היא הכְרזה הנאמרת לפני תפילת ערבית של ליל יום הכיפורים ובה הודעה פומבית על ביטול נדרים ושבועות של ציבור המתפללים. מקורה וזמן חיבורה אינם ידועים, אך מעריכים שנתחברה בתקופת הגאונים, והיא נאמרת בארמית, שפת הדיבור של רבים מהיהודים בתקופה זו. עניין התרת נדרים בתחילת השנה מוזכר בתלמוד.[2] בשל זמן אמירתה של ההכרזה, עם כניסת יום כיפור, ובשל המלודיה המרטיטה שלה המקובלת בקהילות האשכנזיות, נעשתה הכרזת "כל נדרי" לאחד מן הקטעים הידועים ומן הסמלים הבולטים של המועד.
עניין התרת נדרים בתחילת השנה, ללא תפילה מיוחדת, מופיע כבר בתלמוד בבלי (בעקבות המשנה): "הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל"[3] בהמשך הסוגיה בתלמוד ישנה מחלוקת באילו תנאים תקפה הודעת ביטול נדרים זו, ומהדיון עולה שחלק מאמוראי בבל התנגדו בחריפות לרעיון של ביטול נדרים באופן זה כלאחר יד.[4]
לא ידוע בוודאות מתי חוברה התפילה או הוכנסה לסדר התפילה, ומדוע הועתק נושא התרת הנדרים מראש השנה ליום כיפור (קיימת סברה שהכוונה ב"יעמוד בראש השנה" פירושה פשוט "בתחילת השנה", ולא הייתה מראש כוונה שהיום יהיה דווקא ביום הראשון של השנה). היא מוזכרת לראשונה בסדר רב עמרם גאון, ומקובל לשער שחוברה בתחילת תקופת הגאונים, אך ככל הנראה לא על ידי גאוני בבל עצמם, משום שחלקם התנגדו לה בתוקף. יש הסוברים, ובהם ר' יצחק אייזיק מטירנא בעל ספר ה"מנהגים", שהתפילה אכן חוברה בבבל, וזאת בהסתמך על כך שהיא נכתבה בלשון ארמית שהייתה השפה הנפוצה בבבל, ועל כך שהנוסחאות הקדומות של התפילה מובאות לראשונה במקורות בבליים, כמו סדר רב עמרם גאון ואצל רב האי גאון - אמנם בצירוף הסתייגויות חריפות מאמירתה. בכמה כתבי יד מגניזת קהיר הנוסח בעברית ובחלקם מיועד לראש השנה.[5]
בספר הזוהר[6] וגם ב"שיטה מקובצת"[7] מובא שאת המנהג תיקנו אנשי כנסת הגדולה. ישנם חוקרים המשערים שהתפילה צמחה מהציבור העממי, שלא על דעת חכמים, בשל דמיון שנמצא בין מבנה ולשון התפילה (כגון חזרה עליה ג' פעמים) לבין טקסטים בבליים בעלי משמעות מאגית שנועדו לגירוש שדים.[8]
החל מימיה הראשונים של התפילה נחלקו הגאונים והראשונים האם יש להתרת נדר זו ערך הלכתי-משפטי, ולכן עצם אמירתה הייתה שנויה במחלוקת. רב עמרם גאון כותב שהיה נהוג לומר עליה "שמנהג שטות הוא זה ואסור לעשות כן",[9] אף על פי שכלל אותה בסידורו. כך גם כותב רב נטרונאי גאון ש"אין נוהגין לא בשתי ישיבות ולא בכל ארץ בבל להתיר נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים, אלא שמענו שבשאר ארצות אומרים כל נדרי. אבל אנו לא ראינו ולא שמענו מרבותינו".[10] רב סעדיה גאון כתב באופן עדין יותר שתפילה זו מועילה רק לנדרים שנדרו הציבור בשגגה.[11] באופן דומה כותב רש"י: אומרים "כל נדרי" כדי להתיר את נדריהן שאין זוכרים, אבל אם זוכרים צריך לקיימם.[12]
אחד החששות של המתנגדים גאוני בבל, ומאוחר יותר גם חכמי קטלוניה וספרד, היה שבעקבות התפילה הציבור הרחב עשוי להקל ראש ולזלזל בנדריו. כך הטעים במאה ה-13 רבי מנחם המאירי: "ואחרי שגאוני עולם נסתפקו בעניינות האלו, מה אנו מה חיינו להכניס עצמנו במחלוקת, ואנו אין לנו אלא להניח מקום לשלום ולברוח מן הספקות. ומפני זה נהגנו שלא לומר נוסח כל נדרי כלל, שלא לזלזל בנדרים". בדומה לכך ציין הריב"ש שמטעם זה "בכל קטלוניא אין אומרים אותו", והרדב"ז הוסיף כי "ראיתי מנהג המוסתערבים במצרים שאין אומרים אותו". גם הרמב"ם ורבי יצחק אלפסי, מגדולי הפוסקים בספרד, אינם מזכירים את המנהג.
עם זאת, למרות ההתנגדות, התפשט המנהג בין קהילות ישראל, בהתחלה בעיקר בקרב יהודי אשכנז, שסמכו על פוסקים רבים שתמכו באמירת הנוסח, ביניהם הרב נתן בן ה"ר יהודה[14] וכן הרא"ש[15] שהתווכח עם המקשים על המנהג הקדום וקבע - "מיהו נראה כמנהג הקדמונים".
אמירת הנוסח נפסקה לבסוף בספרי ההלכה, גם בשולחן ערוך וגם על ידי הרמ"א וכיום היא נהוגה כמעט בכל קהילות ישראל. הרמ"א מציין שאין לסמוך על התפילה כדי להתיר נדרים: "לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם, כי אם לצורך גדול". רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס (המהרש"א) מציין בשם ר' יוסף מטראני (המהרי"ט) שהתפילה מועילה רק למי שעבר על נדרו בשגגה שלא יענש. גם לאלו הסוברים שתפילה זו מתירה את נדרי העבר היא אינה מיועדת אלא לנדרים שהאדם לא זוכר שנדר אותם או במקרים של צורך גדול,[16] שכן נדרים שהאדם זוכר, חייב הוא לפרטם בפני בית דין כדי להתירם ולא לומר בצורה כוללת "כל נדרי".
אחד המקומות הבודדים שנותרו במנהגם שלא לומר כל נדרי עד לתקופה מאוחרת הוא בית הכנסת הגדול בעיר אלג'יר, כפי שמעיד ר' יהודה עייאש.[17]
בפולמוס היהודי-נוצרי הואשמו היהודים תכופות על ידי הנוצרים כי לנדריהם אין ערך בשל הצהרת "כל נדרי".[18] לטענה זו הייתה השפעה חזקה באירופה, והיא אחת מהסיבות לקביעת שבועת היהודים בארצות רבות באירופה – שבועה מיוחדת ומשפילה שנאלצו יהודים להישבע כאשר התברר עניין משפטי בינם לבין לא-יהודים. התשובה הרגילה שניתנה מצד יהודים על האשמות אלו, שעלו בין היתר גם במשפט פריז, הייתה שמדובר על נדרים ושבועות שנודר אדם כלפי אלוהים ולא על נדרים שנודר האדם כלפי אדם אחר; נדרים והתחייבויות שבין אדם לחברו אינם מותרים על ידי תפילה זו.[19] הסבר נוסף שניתן היה שהתפילה נועדה להתיר נדרים ושבועות וחרמות שנועדו להרחיק מתוך הקהל את העבריינים וכדי למנוע פירוד בעם.[20]
טענות אלה מצד הנוצרים הביאו לכך שאחד התיקונים הראשונים של מבשרי היהדות הרפורמית במאה ה-19 היה ויתור על אמירת תפילה זו: היא הושמטה לראשונה על ידם בסידור שהוציאו ישראל קליי וקרל גינסבורג בברלין ב-1817. גם אהרן חורין מחק אותה בקהילתו באראד. ב-1844 הייתה החלטתה הראשונה של ועידת הרפורמים בבראונשווייג לבטל את "כל נדרי" באופן גורף. לא רק הם עשו זאת: רש"ר הירש הביע מדי פעם התנגדות עקרונית לתפילה, וביום הכיפורים ת"ר (1839) הורה שלא לאמרה בבית-הכנסת שעמד בראשו באולדנבורג מ"טעמים שבהלכה", אף כי החליט שלא לחזור על כך בנימוק שעדיף שלא יעשה הדבר על ידי רב בודד. הרפורמים עצמם ייחסו חשיבות להיות התפילה ומנגינתה מוכרים מאוד וקבועים בתודעת הקהל, ורבניהם הוציאו מספר גרסאות חליפיות בלחן המסורתי. לעיתים קרובות נקראו פרק פ"ד מתהלים, פרק ק"ג ובעיקר פרק ק"ל. ב-1854 הכליל אברהם גייגר נוסח דומה בסידור החדש שחיבר: "כל פְּשָעַי ופִּשְעֵי הקהל הזה... מחם והעבירם מנגד עיניך." התחליף הנפוץ והמקובל ביותר בגרמניה התפרסם ב-1899, ונפתח גם הוא ב'כל נדרי', אך תיאר את ההתחייבויות באורח חיובי ולא כיוון לבטלן: "כל נדרי בני ישראל אשר הם נודרים לך... כולם יעלו ויבואו ויגיעו ויראו לפניך.". הסידור האחיד של התנועה בארצות הברית הכניס מחדש את הנוסח המסורתי ב-1978, ומאז הושב בהדרגה גם אצל רוב הרפורמים באירופה.[21]
הגרסה העתיקה ביותר של התפילה שנמצאת בידנו היא בסדר רב עמרם גאון. גרסה זו היא בעברית[22]:
כל נדרים ואיסורים ושבועות קיומין וחרמין, שנדרנו ושאסרנו ושחרמנו ושנשבענו ושקיימנו על נפשנו בשבועה, מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים הזה הבא עלינו, בכולם חזרנו ובאנו לפני אבינו שבשמים, אם נדר נדרנו אין כאן נדר, ואם שבועה נשבענו אין כאן שבועה, אם קיום קימנו אין כאן קיום, בטל הנדר מעיקרו, בטלה השבועה מעיקרה, בטל הקיום מעיקרו, אין כאן לא נדר, ולא איסר ולא חרם ולא שבועה ולא קיום. יש כאן מחילה וסליחה וכפרה, ככתוב בתורתך ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה.
גרסה זו, בתוספת המשפט על התרת תפילה עם העבריינים, ובשינויים קלים, נאמרת עד היום בנוסח איטליה ונוסח רומניא. לעומת זאת, רוב העדות מתפללות בנוסח ארמי.
הטקסט של כל נדרי על פי המנהג הספרדי הקדום המקובל בחלק מקהילות הספרדים, בעיקר באירופה ובחלק מקהילות מזרח גאורגיה (בעיקר טביליסי). נוסח כמעט זהה התקבל גם בתכלאל (הבלדי):
בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה אנו מתירין להתפלל את (נוסח אחר: עם) העבריינין. כל נדרי ואסרי ושבועי ונדויי וחרמי וקונמי וקונחי וקונסי, די נדרנא ודי אשתבענא ודי נדינא ודי חרמנא ודי אסרנא על נפשתנא. מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה שבא עלינו לשלום. (יש מוסיפים, בעיקר בקהילות הבלקן, טורקיה וגאורגיה, ופחות במערב אירופה: ומיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים שיבוא עלינו לשלום.) נדרנא לא נדרי, ושבוענא לא שבועי, ונידויינא לא נדויי, וחרמנא לא חרמי, ואסרנא לא אסרי. כלהון אתחרטנא בהון. יהא רעוא די יהון שביתין ושביקין, לא שרירין ולא קיימין. ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה.
נוסח ספרדי אחר, המכיל גם עבר וגם עתיד, המקובל יותר בקהילות הספרדיות של המזרח ובקהילות מערב גאורגיה:
בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה אנו מתירין להתפלל את העבריינין. כל נדרי ואסרי ושבועי ונדויי וחרמי וקונמי וקונחי וקונסי, די נדרנא ודי ננדר, ודי אשתבענא ודי נשתבע, ודי נדינא ודי ננדי, ודי חרמנא ודי נחרים (נוסח אחר:נחרם), ודי אסרנא על נפשתנא ודי נאסר. מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה שבא עלינו לשלום, ומיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים שיבוא עלינו לשלום. נדרנא לא נדרי, ושבוענא לא שבועי, ונידויינא לא נדויי, וחרמנא לא חרמי, ואסרנא לא אסרי. כלהון אתחרטנא בהון. יהא רעוא די יהון שביתין ושביקין, לא שרירין ולא קיימין. ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה.
יש להעיר כי הספרדים מקפידים להגות את הכף במילה "כל נדרי" כקמץ רחב ולא כקמץ קטן (כאילו כתוב "כַּל נדרי"), הגייה זו מתועדת בסידורים בכתבי יד מספרד עצמה.[23]
הטקסט של כל נדרי על פי האשכנזים:
על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים. כל נדרי ואסרי ושבועי וחרמי וקונמי וקונסי וכנויי, דנדרנא ודאשתבענא ודאחרימנא ודאסרנא על נפשתנא [מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ו]מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה. בכלהון איחרטנא בהון. כלהון יהון שרן. שביקין, שביתין, בטלין ומבוטלין, לא שרירן ולא קימין. נדרנא לא נדרי, ואסרנא לא אסרי, ושבועתנא לא שבועות.
הנוסח הקדום של תפילת כל נדרי, המופיע בדברי רב עמרם גאון, מתייחס לביטול נדרים ושבועות מהעבר. כדי להתמודד עם הקושי ההלכתי שבהתרה גורפת, לכאורה, של נדרי העבר ביקש רבינו מאיר אביו של רבנו תם (אברהם פרנקל משער שהיה זה בעקבות רבי מאיר ש"ץ[24]) לשנות את נוסח האמירה, מבלי לבטל אותה לחלוטין: הוא תיקן את הנוסח ל"מסירת מודעה", שכל שינדור אדם בטעות במהלך השנה הבאה - מבוטל; במקום לומר "מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה", תיקן ל"מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא".[25] לעומתו סבר הרא"ש שהתפילה נועדה להתיר את הנדרים והשבועות של השנה שעברה, ולכן על הנוסח להיות "מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה".[26]
כך, בימינו, יש שלושה נוסחים. נוסח המתייחס רק לעבר, נוסח המתייחס רק לעתיד ונוסח הכולל גם את העבר וגם את העתיד. הנוסח הרווח כיום ברוב הקהילות הוא צירוף של שתי הגרסאות יחד, הן בלשון עבר והן בלשון עתיד, אולי כדי לכוון לשתי הדעות: "מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה".[27]
הרב יוסף דב סולובייצ'יק[28] הסביר את המשמעות הרעיונית מאחורי מחלוקת זו:
מטרת התשובה היא למנוע בעד הישנות החטא. שיטתו של רב עמרם גאון מדגישה את הבראת הנפש; החוטא זוכה לכך על ידי דחיית העבר המתבטאת בחרטה ובושה. התרת הנדרים בליל יום כיפור מעידה על הלך-רוח זה באדם. לפי רבינו תם חיסון החוטא בפני חטאים בעתיד הוא חשוב יותר מדחיית העבר. זכות קדימה לרפואה מונעת. התרת נדרים מכאן ולהבא, המסמלת את הרצון בהתבדלות ובהתרחקות מן החטא, זקוקה על כן יותר לחיזוקו של יום הכיפורים.
לפני אמירת כל נדרי יש הכרזה: ”על דעת המקום ועל דעת הקהל ... אנו מתירין להתפלל עם העבריינים”. הכרזה זו הונהגה על ידי המהר"ם מרוטנבורג. לפי רבי מרדכי בן הלל, תלמידו של האחרון, הסיבה להיתר להתפלל עם העבריינים בתחילת כל נדרי היא שביום כיפור זכאים להשתתף בתפילה גם אלו שעברו על תקנות הקהילה ולכן הוטל עליהם חרם. ליום זה הוסר החרם והתאפשר להם לבוא בקהל.[29] מסורת עממית ידועה תולה את הכרזת ההיתר, יחד עם התרת הנדרים כולה, כמכוונת לאנוסים שהיו זקוקים להיתר מיוחד להתפלל לאחר שנראו כל השנה כ"עבריינים", אך מסורת זו אינה מדויקת היסטורית שכן ההכרזה הונהגה ביהדות אשכנז טרם גירוש ספרד.
המשפט הפותח משמש כהרמז בשירה העברית, בין היתר בשיר ברית דמים של המשורר עמנואל צבר ובשיר "לכל מאן דבעי" של המשורר עמיחי חסון הפותח את הספר בלי מה.[30]
לאחר אמירת התפילה נוהגים לומר את הפסוק 'ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה', ויש שמוסיפים לפניו את המילים 'ככתוב בתורת משה'.[31] ישנן דעות שונות לטעם סמיכת פסוק זה לתפילת "כל נדרי". לפי השיטות הסוברות שתפילה זו מתייחסת לביטול של כל נדרי העבר שאותם המתפלל לא זוכר, הפסוק בא כבקשת סליחה מה' על אי קיום נדרים אלו.[32] טעם זה נכון עוד יותר לשיטת אלו הסוברים שלתפילת כל נדרי אין כלל תוקף הלכתי-משפטי הפוטר את האדם מנדריו ואינה אלא בקשת כפרה מאלהים.[33] ואילו לפי הדעות הסוברות שהתפילה נאמרת כהתנאה שנדרי העתיד לא יחולו, הפסוק נאמר בכל זאת כבקשת כפרה על העתיד אם האדם יידור ויעבור עליו.[34] ישנם גם הסוברים[35] שאמירת הפסוק היא בקשת סליחה על עצם נדירת הנדר, שכן פעמים רבות יחסה של היהדות לנדר אינו חיובי בשל החשש שיפרו אותו: "כל הנודר כאילו בנה במה",[36] ויש שסוברים שאמירת הפסוק אינה חלק מנוסח תפילת כל נדרי אלא קטע בפני עצמו הנאמר על עצם יום הכיפורים, המיועד לסליחה וכפרה על כל עוונותיו של האדם. לשיטה זו העירו הראשונים שוודאי שאין לומר את המילים 'ככתוב בתורת משה'.[37]
בערב יום כיפור מתכנס הציבור (בקרבו על פי רוב אנשים רבים שלא פוקדים את בית הכנסת באורח קבע) לבית הכנסת. הגברים מתעטפים בטליתות (בשונה מכל תפילת ערבית אחרת בשנה). יש המקפידים להתחיל את התפילה מעט לפני השקיעה, מפני שלפי ההלכה לא מתירים נדרים בשבתות ובימים טובים, ויום הכיפורים הוא יום טוב. ברם, ברוב הקהילות הספרדיות ממתינים בכוונה עד הלילה כדי שיתאספו כמה שיותר אנשים לבית הכנסת, ומסתמכים על הדעה המתירה להתיר נדרים בשבת ובחג לצורך השבת או החג.
לאחר אמירת הפיוטים "לך אלי תשוקתי" ו"שמע קולי אשר ישמע בקולות" (אצל הספרדים; הספרדים במערב אירופה לא אומרים "לך אלי") או "תפילה זכה" (אצל חלק מהאשכנזים, בעיקר במזרח אירופה), פותחים את הארון ומוציאים את ספרי התורה ומניחים אותם על בימת שליח הציבור. יש מן הספרדים שלא נוהגים להוליך את ספרי התורה לבימה, אלא מוציאים אותם מן ההיכל ועומדים אִתם לידו עד לסיום התפילה.
יש אומרים כי בעבר היו נוהגים לומר את קטע התפילה פעם אחת בלבד, מאוחר יותר התקינו לומר אותו פעמיים עבור המתפללים שאיחרו לבוא,[38] ולבסוף התקבע המנהג לומר אותו שלוש פעמים, כנהוג גם בטקסי התרת נדרים ושבועות, שבהם המתיר אומר שלוש פעמים "מותר לך". בעבר אף היו קהילות שבהן נהגו לומר ארבע פעמים את הקטע.[39]
לאחר "כל נדרי" מתחילה תפילת ערבית של יום כיפור.
בקרב יהדות ארצות האסלאם, כל עדה שרה לפי טעמה, על פי לחן התפילה או הסליחות. יוצאי עיראק ואיראן אומרים את התפילה בלחן הסליחות, בעוד שיהודי תימן אינם רואים חשיבות רבה לתפילה זו ואומרים אותה בנעימה פשוטה. לעומתם יוצאי מרוקו, חלב ואיטליה, אומרים את הנוסח בלחן הזהה ללחן התפילה הרגיל.[40] ביהדות לוב מקובל ניגון מעט חגיגי, הקרוב למדי לניגון האיטלקי. גם לחנם של שאר יהודי ארצות המערב (מרוקו, תוניסיה ואלג'יר), מבוסס על לחן זה. אמנם לחנם מסתלסל יותר, באופן הדומה יותר לדרך התפילה הרגילה של ארצות אלו. בקרב קהילות גאורגיה מקובלים שני ניגונים ייחודיים לתפילת "כל נדרי". ניגון אחד מקובל בקרב קהילות מערב גאורגיה וניגון שני מקובל בקרב קהילות מזרח גאורגיה.
מפורסם אולי אף יותר מנוסח התפילה הוא הלחן המקובל אצל אשכנזים בעת אמירת "כל נדרי", שמושר אף בקהילות רפורמיות שוויתרו על אמירת התפילה עצמה, ונחשב לניגון יסוד במוזיקה יהודית. באירופה המזרחית אף הרבו אישים נוצריים בולטים, חובבי מוזיקה, ויהודים שעזבו את הדת, לבקר בבתי הכנסת כדי לשמוע את הניגון בערב זה. למרות זאת, קרוב לוודאי שאין בנמצא שני בתי כנסת, שבהם שרים בדיוק אותה נעימה תו בתו. בדיקה קפדנית של ההבדלים מגלה אחידות רק בעיקרי חלקו הראשון של הלחן, וקשת שינויים רחבה ביתר חלקיו. עם זאת, הסטיות מן המקור אינן קיצוניות ואינן אלא מה שמצופה מחיבור מוזיקלי שאיננו מיוחס ליוצר יחיד, אלא הורחב ונבנה בידי יוצרים רבים בזה אחר זה ונמסר על ידם הלאה בדרכים המסורתיות, המאפיינות את ההתנהלות החזנית הרפסודית.
המבנה המוזיקלי של לחן "כל נדרי" בנוי על בס פשוט, כשהמלודיה היא מזיגה של חזנות פשוטה עם סלסולים עשירים. במקום לקרוא את מילות הפתיחה בקריאה חדגונית, היה חזן מדרום גרמניה מקדים צליל אנחה ממושך, שוקע לצליל נמוך יותר ושב ועולה, כאילו רק לאנחות ויפחות בכי יכול להינתן ביטוי לפני שהמשרת בקודש יוכל להביא את עצמו לפתוח את תפילות יום הכיפורים. לאחר מכן זימר החזן בסולמות שונים את מילות התפילה שלש פעמים, כאשר בכל פעם הולך קולו ומתעצם, לפי מנהג שמקורו במחזור ויטרי מהמאה ה-11:
"בראשונה אומר הש"ץ כל נדרי בקול נמוך מאוד, כאדם המשתומם ליכנס להיכל המלך ולבקש פרס, וירא מהתקרב אליו ומדבר בחשאי. ובפעם השנית יגביה קולו מעט, ובפעם השלישית יגביה קולו יותר ויותר, כאדם שהורגל להיות מבני בית המלך, ולבו גס בו בהקרבתו אליו, ונכון לבו לשמוע דבריו".[41]
היו רבנים שהביעו תמיהה על הצורך באווירת חרדה והשתוממות זו בעת אמירת תפילה "טכנית" שעוסקת בהתרה פשוטה של נדרים.[42]
בנוסף להגבהת הקול היה נהוג גם להאריך בנעימה ממושכת, בין היתר בשל החיוב לבצע את התרת הנדרים לפני השקיעה משום שהיא אסורה בחג עצמו, ועל שליחי הציבור באשכנז הוטל להאריך בתפילה עד זמן תפילת ערבית, כפי שהורה המהרי"ל (1360-1427): "יתחיל שליח הציבור כל נדרי טרם שיקדש היום, אכן יאריך בו בניגונים להמשיך עד הלילה".[43] במאה ה-16 מופיע לראשונה, אצל רבי מרדכי יפה מפראג, אזכור על ניגון קבוע לתפילה אשר מורגל בפי החזנים.[44]
כתב התווים הקדום ביותר שבידינו ללחן המקובל הוא של החזן אהרן ביר מברלין משנת 1765, אולם מקור הנעימה עצמה אינו ידוע, והיא נחשבת חלק מסדרת נעימות מסורתיות הקרויים "ניגוני מסיני", שהופיעו בקהילות יהודיות בדרום גרמניה (וורמס, שפייר ומיינץ) בין המאה ה-11 למאה ה-15.[45] המסורות העממיות לגבי זהות המלחין מגוונות, וקשה לבסס אותן היסטורית.[46] לפי אחת המסורות, הוא חובר על ידי המשורר הספרדי האנוס דה-קסטילה, שצפה בהוצאה להורג של אנוס בשם דון מנואל, שהיה שר האוצר אצל המלכה איזבלה.[47][48] ההשערה הרווחת היא שהוא הולחן בידי חזן בדרום או מערב גרמניה. לפי המוזיקולוג אברהם צבי אידלסון, החזן חיבר את הלחן בשנת 1500 לערך, בהשראת האנוסים בספרד שהקפידו אולי יותר מכל להתאסף בסתר לתפילת כל נדרי מלאת הוד, בכוונה לבטל את שבועות השווא שלהם כשהוכרחו להמיר את דתם. לפי אידלסון התפשט הניגון באשכנז בעוד שהספרדים עצמם כלל לא הכירו אותו.[49][50][51]
התפילה והנעימה היוו בסיס למספר יצירות ידועות של מוזיקה קלאסית, בהן אופוס 39 למקהלה ותזמורת של ארנולד שנברג, היצירה הנודעת בשם זה של מקס ברוך, רביעיית מיתרים של ג'ון זורן, ועוד. כמו כן, האקורדים של הלחן דומים לחמש התיבות הראשונות באחת מרביעיות המיתרים[52] של בטהובן.[53] הנעימה שימשה כרקע לסיום הסרט ביידיש משנת 1940 "דער וילנער שטאט חזן".[54] הפרוטגוניסט בסרט (מגולם על ידי החזן מוישה אוישר), חזן אדוק שהתרחק מהיהדות כדי להפוך לכוכב אופרה, עובר תהליך זיכוך לאחר שהוא מתהלך ברחוב בליל יום כיפור ושומע את צלילי הנעימה הבוקעים מבית הכנסת, מצטרף לתפילה ובסיומה נופל מת.[55]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
