Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פופוליזם שמאלי, הנקרא גם פופוליזם סוציו-אקונומי או פופוליזם חברתי, הוא אוסף של מתודות פוליטיות הפונות אל רגשות קיפוח סוציו-אקונומיים בקרב קבוצות בציבור, שמוגדרות כ"עם" האותנטי, ומציפות פחד וטינה כלפי קבוצות בעלות מאפיינים של אליטות עסקיות וכלכליות, שמוצגים כגורמים חיצוניים ל"עם". "אליטות" אלו עשויות לכלול בעלי הון, תאגידים גדולים מקומיים ובינלאומיים, גורמי משטר, ובעיקר כאלו שמקבלים מימון מגופים עסקיים ובעלי הון, וגופים פיננסיים בינלאומיים. הרטוריקה הפופוליסטית השמאלית מציגה את ה"אליטות", אותם גורמים שאינם שייכים ל"עם", כמאיימות על הרווחה הכלכלית של "העם" ועל מעמדו וערכיו, ומעודדת קיטוב באמצעות חלוקה דיכוטומית ופשטנית בין "העם" הנגזל ובין "האליטות הכלכליות" הגזלניות, ובאמצעות הנחה פשטנית ש"העם" הוא הומוגני ובעל יעד משותף, ומנגד שה"אליטות" גם הן הומוגניות ומאוחדות במטרותיהן. התנועה הפופוליסטית תציג את עצמה כנציגה האותנטית של העם, וכיחידה שנלחמת בשמו ב"אליטות" כדי להשיב את זכויותיו, לשפר את מעמדו הסוציו-אקונומי, ולבסס את זהותו.[1][2]
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: טענות לטעויות והטייה. | |
מאחר שפופוליזם אינו אידאולוגיה אלא רטוריקה ואוסף של מתודות פוליטיות שמטרתן לגייס תמיכה פוליטית, ההבדל בין פופוליזם שמאלי לבין שמאל כלכלי שאינו פופוליסטי לא מתמקד באידאולוגיה שעומדת בבסיסו.[דרוש מקור] פופוליזם שמאלי עשוי להעלות על נס ערכי שמאל כלכלי שאינם קשורים לפופוליזם דווקא, כגון כלכלה דמוקרטית, סוציאליזם וקומוניזם, צדק חברתי, צדק חלוקתי, פרוגרסיביזם, סביבתנות, וספקנות כלפי הגלובליזציה. גם הפופוליזם השמאלי וגם הפופוליזם הימני נוטים לתמוך ברגולציה, פרוטקציוניזם והלאמה כדרכים לשמור על השוק המקומי מפני תאגידים רב-לאומיים שאותם הפופוליסטים רואים כמזיקים, והתנגדות למעורבות של מוסדות כלכליים ופיננסיים בינלאומיים בכלכלה המקומית. אולם בשונה מהפופוליזם הימני, שנוטה יותר להיות פופוליזם מדיר, הפופוליזם השמאלי נוטה יותר להיות פופוליזם מכיל[3], כלומר כזה שקורא להשוואת זכויות של "העם" המקופח והגורמים שמדכאים אותו, ולא לזכויות יתר ולעליונות של "העם". כתוצאה מכך, מפלגות שמאל פופוליסטיות נוטות לתמוך ברעיון של לאום שאינו דוחק מיעוטים תרבותיים או אתניים[4].
פרוניזם הוא תפיסה פוליטית שמבוססת על מורשתו של נשיא ארגנטינה לשעבר, חואן פרון. התפיסה דוגלת בהנהגה מרכזית חזקה, עם אחיזה חזקה בכוחות האופוזיציה, חופש מהשפעה זרה, וכלכלת שוק חברתית, שאיננה קפיטליזם או סוציאליזם, אלא מערכת כלכלית קפיטליסטית של שוק חופשי המשולבת עם מדיניות חברתית של מדינת רווחה. פרון והמפלגה החוסטיסיאליסטית שאותה הקים והנהיג נחשבים לאבות בן של הפופוליזם המודרני, שמתנהל בתוך מערכת דמוקרטית ולא בתוך מערכת טוטליטרית, והן של דמוקרטריה חלולה, שמאדירה את מנגנון הבחירות ואת שלטון העם תוך כדי שהיא מנוונת מנגנונים דמוקרטיים אחרים.[5]
התפיסה הפרוניסטית נותרה תפיסה מובילה בפוליטיקה של ארגנטינה. בכירי המפלגה בהווה כריסטינה פרננדס דה קירשנר (נשיאת ארגנטינה מ-2007 עד 2015) ובעלה נסטור קירשנר נחשבים לפופוליסטים שמאליים[6][7] והאידיאלים שהם מקדמים מכונים קירשנריזם. במהלך כהונתה של כריסטינה פרננדס דה קירשנר, היא יצאה נגד סחר חופשי וכלכלת שוק. הממשל שלה התאפיין בהעלאות מיסים במטרה לממן תוכניות חברתיות כגון מלגות לאוניברסיטאות, הקצאה אוניברסלית לכל ילד (המכונה בדרך כלל AUH בארגנטינה, Asignación Universal por Hijo), ורפורמות חברתיות פרוגרסיביות כגון הכרה בנישואים חד-מיניים.
ממשלתו של סילס זואזו נהגה בפופוליזם שמאלי והשתמשה ברטוריקה של העם נגד המדינה.[8]
גם ממשלתו של הנשיא לשעבר הסוציאליסטי אֶבוֹ מוראלס[9][10] ראש 'התנועה לקראת סוציאליזם', שקידמה הלאמה של חברות פרטיות ובינלאומיות, הגדלת השקעות הממשלה וצמצום האי-שוויון, לצד שימוש ברטוריקה שפנתה לרוב האינדיאני בבוליביה וקראה לתמוך בגידול הקוקה המסורתי,[11] ולצד פגיעה במנגנונים הדמוקרטיים של בוליביה.
"לוליזם" היא אידאולוגיה של המרכז-שמאל בברזיל, והיא בעלת דימוי פרוגרסיבי, מעמדי, ויש לה גם אלמנטים פופוליסטיים במובן של התגייסות עממית.[12]
רפאל קוראה, נשיא אקוודור לשעבר, הדגיש את החשיבות של "שיח פופוליסטי" ושילב טכנוקרטים שיפעלו בהקשר זה למען האקוודורים "פשוטי העם". בסכסוך בין העמים הילידים לממשלה, קוראה האשים ארגונים לא-ממשלתיים זרים בניצול הילידים, והדגים כיצד השמאל הפופוליסטי סולד מגורמים, עמותות ותאגידים בינלאומיים.[13][14][15]
מפלגת השלטון הנוכחית, תנועת ההתחדשות הלאומית (הידועה בכינוייה "מורנה") בראשות אנדרס מנואל לופס אובראדור, היא מפלגת שמאל פופוליסטית.[16][17]
נשיאותו של הוגו צ'אווס הדגימה שילוב של 'חוכמה עממית' ומנהיגות כריזמטית עם תורה סוציאליסטית דוקטרינרית.[9]
יואי לונג, המושל מתקופת השפל הגדול שהפך לסנאטור מטעם לואיזיאנה בסנאט של ארצות הברית, היה פופוליסט שמאלי מודרני אמריקאי ראשון בארצות הברית, שדגל בחלוקה מחדש של העושר.[18][19][20][21]
אלכסנדריה אוקסיו-קורטז היא פוליטיקאית פופוליסטית שמאלית מודרנית. אוקסיו-קורטז תוארה על ידי המגזין "The Nation" כ"כוכב רוק חדש" ש"מסתער על המדינה למען פופוליסטים מורדים".[22] היא מזהה את עצמה באופן מובהק כנציגה האותנטית של "העם", אשר מוגדר על ידה כבעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך ומעמד הביניים הנשחק, ומדגישה את המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך של הוריה ושלה, ואת החיבור שלה לאדם הפשוט. מנגד היא יוצרת דיכוטומיה חזקה בין "העם" ובין מעמד האליטה של בעלי העוצמה הכלכלית ופליטיקאים שממומנים על ידי בעלי ההון.[23][24]
יש מחלוקת האם ברני סנדרס הסוציאל-דמוקרט ואליזבת וורן הדוגלת בקפיטליזם הכפוף לרגולציה מקיפה משתמשים ברטוריקה פופוליסטית[25].[26][27] אלו שנוטים לראות בהם פופוליסטים, נשענים על התבטאויות כדוגמת הציטוט סנדרס: "לדעתי לעולם לא יהיה שינוי אמיתי במדינה הזאת אלא אם תתרחש מהפכה פוליטית. מיליוני אנשים צריכים לקום על רגליהם ולצאת נגד האינטרסים התאגידיים, מעמד המיליארדרים, ה-1%, ולומר להם שבמדינה הזאת הכלכלה שלנו והממשלה שלנו שייכים לכולנו ולא רק לתורמים עשירים לקמפיינים פוליטיים."[28] גם סנדרס וגם וורן רצו לנשיאות בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית ב-2016 וב-2020, אך לא נבחרו כמועמדים לנשיאות.
כיום, פופוליזם שמאלי אינו נפוץ בישראל. בחלק מעמדותיה של מפלגת יש עתיד בנושא חלוקת המשאבים והיחס השלילי כלפי שחיתות פוליטית מצד ה"אליטה" ניתן למצוא קווי דמיון חלקיים לרטוריקה של הפופוליזם השמאלי ביוון ובספרד; עם זאת, יש עתיד מגדירה עצמה כמפלגת מרכז ליברלית והיא מתנגדת לעמדות ליבה שמאליות.[29]
מפלגת "Reiwa Shinsengumi", בראשותו של טארו יאמאמוטו, היא תנועה פופוליסטית יפנית. הוא ומפלגתו משתמשים בטרמינולוגיה אנטי-קפיטליסטית, אך לעיתים מתייחסים אליהם כ"פופוליסטים ליברליים" למרות המרחק האידאולוגי שלהם מרעיונות הליברליזם.
המפלגה הפוליטית השמאלית של דרום קוריאה, המפלגה הפרוגרסיבית, דוגלת בדמוקרטיה ישירה, אנטי-נאו-ליברליזם ואנטי-אימפריאליזם. הם תומכים במדיניות חוץ עוינת ליפן.
עם עלייתה של סיריזה היוונית, פודמוס הספרדית במהלך משבר החוב האירופי, התגבר הדיון על העלייה החדשה של פופוליזם שמאלי באירופה בהשוואה לעלייתו המחודשת של הפופוליזם הימני באירופה.[30][31]
מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי נחקרה באקדמיה במפורש תחת האידאולוגיה של פופוליזם שמאלי, וכונתה ככה במיוחד על ידי אקדמאים גרמנים.[32] המפלגה הוקמה לאחר איחודה מחדש של גרמניה והיא הייתה דומה לפופוליסטים ימניים בכך שהסתמכה על אנטי אליטיזם ותשומת לב תקשורתית שסיפקה הנהגה כריזמטית.[33] המפלגה התחרתה על אותו בסיס מצביעים עם הפופוליסטים הימניים במידה מסוימת, אף על פי שנשענה על מצע רציני יותר במזרח גרמניה. אולם מצב זה הוגבל על ידי תחושות נגד הגירה חופשית שביטאו חלק מהבוחרים של המפלגה, אם כי הקווים נחצו למשל על ידי אוסקר לפונטיין, שהשתמש במונח שנקשר בעבר למפלגה הנאצית, "Fremdarbeiter" ("עובדים זרים"), במסע הבחירות שלו ב-2005.[33] ה-PDS התמזג לתוך די לינקה, מפלגת השמאל הגרמנית, ב-2007.[34] די לינקה נתפסת גם כמפלגת שמאל-פופוליסטית, אך אידאולוגיה זאת אינה הבסיס של המפלגה כולה.
סיריזה, שהפכה למפלגה הגדולה ביותר מאז הבחירות בינואר 2015, תוארה כמפלגה פופוליסטית שמאלית לאחר שהמצע שלה כלל את רוב הדרישות של התנועות העממיות ביוון במהלך משבר החוב של יוון. תכונות פופוליסטיות במצע של סיריזה כוללות חשיבות גוברת של "העם" ברטוריקה שלהם ואנטגוניזם של "אנחנו העם נגד הממסד" בקמפיין הבחירות. סיריזה עצמה אינה מקבלת את התווית "פופוליסטית".[35][36]
תנועת חמשת הכוכבים האיטלקית (M5S), שהפכה למפלגה הגדולה ביותר בבחירות הכלליות של 2018, תוארה לעיתים קרובות כמפלגה פופוליסטית שלא משויכת לצד פוליטי כלשהו,[37] אך לעיתים גם כתנועה פופוליסטית שמאלית;[38] למעשה "חמשת הכוכבים", המהווים התייחסות לחמישה נושאים מרכזיים עבור המפלגה, הם "משאבי מים ציבוריים", תחבורה בת קיימא, פיתוח בר קיימא, ה"זכות לגישה לאינטרנט" וסביבתנות, הצעות טיפוסיות של מפלגות שמאל-פופוליסטיות.[39] עם זאת, למרות התמיכה שלה בנושאים שמאלים פופוליסטיים קלאסיים רבים, ה-M5S הביעה לעיתים קרובות את דעות הימין נגד הגירה.[40]
בספטמבר 2019, ה-M5S הקימה ממשלה עם המפלגה הדמוקרטית האיטלקית מהמרכז-שמאל, ומפלגת השמאל חופשי ושווה (LeU), עם ג'וזפה קונטה בראשה.[41][42] הממשלה כונתה לעיתים "קבינט פופוליסטי שמאלי".[43]
המפלגה הסוציאליסטית ההולנדית רצה תחת מצע פופוליסטי שמאלי לאחר שנטשה את דרכה הקומוניסטית ב-1991.[44] אף על פי שישנם אנשים שציינו כי המפלגה הפכה לפחות פופוליסטית עם השנים, היא עדיין כוללת אנטי-אליטיזם במצעי הבחירות האחרונים שלה.[45] והיא מתנגדת למה שהיא רואה כ"מדינת העל האירופית".
מפלגת השמאל הפופוליסטית פודמוס השיגה 8 אחוזים מהקולות הלאומיים בבחירות לפרלמנט האירופי ב-2014. בשל הימנעותה מטרמינולוגיה נייטיביסטית האופיינית לפופוליסטים מהימין, פודמוס מסוגלת למשוך מצביעי שמאל מאוכזבים מהממסד הפוליטי מבלי לקחת צד במאבק הפוליטי האזורי[46][4]. בבחירות 2015 לפרלמנט הלאומי, השיגה פודמוס 20.65% מהקולות והפכה למפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט אחרי המפלגה העממית השמרנית עם 28.71% ומפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית עם 22.02%. בפרלמנט החדש, פודמוס מחזיק ב-69 מתוך 350 מושבים ותוצאה זו סיימה את המערכת הדו-מפלגתית המסורתית בספרד.[47]
"The winds are changing: a new left populism for Europe". בית הספר לכלכלה של לונדון. Eurocrisis in the Press. 2015.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.