Loading AI tools
ממלכה צלבנית בארץ ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ממלכת ירושלים הייתה מדינה צלבנית שהוקמה בתחומי ארץ ישראל בשנת 1099 לאחר כיבוש ירושלים מידי הפטימים במסע הצלב הראשון. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות אירופה המערבית בימי הביניים בה הוקמה ישות מדינית גדולה מחוץ ליבשת אירופה. במקרה ראשון זה הצליחו האירופאים, שכונו באופן כולל "פרנקים", להקים לא רק התיישבות אלא מדינה שלמה, וזאת בלב אזור מוסלמי עוין.
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מלוכני | ||
| שפה נפוצה | צרפתית עתיקה, לטינית, איטלקית ואחרות | ||
| עיר בירה |
ירושלים (1099–1187, 1229–1244) צור (1187–1191) עכו (1191–1229, 1244–1291) | ||
| רשות מחוקקת |
בית-הדין העליון (ממלכת ירושלים)  | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אסיה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | מסע הצלב הראשון | ||
| תאריך | 1099 | ||
| פירוק | מצור עכו | ||
| תאריך | 1291 | ||
| ישות קודמת | ג'ונד פלסטין, ג'ונד אל-אורדון | ||
| ישות יורשת | השושלת האיובית | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת |
נצרות קתולית (רשמי) הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים הכנסייה הסורית-אורתודוקסית | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | ביזנטינוס, דינר, היפרפרון | ||
  | |||
| ציר זמן של ממלכת ירושלים ומדינות צלבניות שכנות | |
|---|---|
| 1095 | האפיפיור אורבן השני מכריז על מסע הצלב. |
| 1096 | מסע הצלב הראשון יוצא לדרך |
| 1098 | יסוד רוזנות אדסה ונסיכות אנטיוכיה |
| 1099 | כיבוש ירושלים וכינון הממלכה |
| 1102 | יסוד רוזנות טריפולי |
| 1104 | מסע הצלב של 1101 יוצא לדרך |
| 1110 | כיבוש ביירות וצידון |
| 1124 | כיבוש צור |
| 1127 | זנגי עולה לשלטון במוסול |
| 1144 | נפילת רוזנות אדסה |
| 1146 | מותו של זנגי |
| 1147 | מסע הצלב השני יוצא לדרך |
| 1148–1149 | מצור על דמשק נכשל ומסע הצלב השני מסתיים במפלת הצלבנים |
| 1153 | בלדווין השלישי שליט יחיד בירושלים; כיבוש אשקלון |
| 1154 | נור א-דין כובש את דמשק |
| 1163–1168 | 4 פלישות נוצריות למצרים (1161, 1164, 1167, 1168) |
| 1170 | צלאח א-דין מתמנה למושל מצרים |
| 1174 | מותו של נור א-דין והשתלטותו של צלאח א-דין על דמשק |
| 1177 | פלישת צלאח א-דין לממלכת ירושלים מסתיימת במפלתו בקרב גזר |
| 1187 | מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין ממוטטת את הממלכה; ירושלים נופלת לידי המוסלמים |
| 1189–1192 | מסע הצלב השלישי יוצא לדרך ומסתיים עם הצלחה חלקית בלבד. |
| 1193 | מותו של צלאח א-דין |
| 1204 | מסע הצלב הרביעי מסתיים עם כיבוש קונסטנטינופול |
| 1215 | ועידת לטיראן מחייה את רעיון מסעי הצלב |
| 1217–1221 | מסע הצלב החמישי מכוון נגד מצרים |
| 1228 | מסע הצלב השישי |
| 1229 | ירושלים חוזרת לידיים פרנקיות. |
| 1240 | מסע הצלב של ריצ'רד מקורנוול. |
| 1244 | מפלת הצלבנים קרב הירביה; אובדן ירושלים |
| 1248–1254 | מסע הצלב השביעי |
| 1250 | הממלוכים עולים לשלטון במצרים |
| 1260 | קרב עין ג'אלות מסתיים במפלת המונגולים; ביברס עולה לשלטון במצרים |
| 1270 | מסע הצלב השמיני |
| 1271–1272 | מסע הצלב התשיעי |
| 1291 | נפילתה של עכו |
המאבק בין המוסלמים לצלבנים על השליטה בארץ הקודש נמשך לאורך כל תקופת השלטון הצלבני בארץ, וממלכת הצלבנים התכווצה והתרחבה לסירוגין בזירה בלתי פוסקת של קרבות בין העולם הנוצרי למוסלמי. ממלכת ירושלים הגיעה לקיצה עם כיבושה בידי צלאח א-דין באוקטובר 1187. ב-1192 הוקמה במסגרת הסכם עם המוסלמים ממלכת צלבנים שנייה שבירתה עכו. היא חוסלה בסופו של דבר ב-1260 על ידי הממלוכים, אם כי המעוז האחרון, עכו, נכבש רק ב-1291 ומלך ירושלים גלה לקפריסין.
המשטר הפאודלי במדינה זו היה דומה לנהוג במדינות אירופה המערבית באותה תקופה. בראש המדינה עמד מלך, ולצידו האריסטוקרטים הבכירים. בראשית ימיה נהנתה הממלכה הצלבנית משלטון ריכוזי חזק ויעיל. בערך באמצע המאה ה-12 החלה נסיגה איטית בכוחה של המלוכה, וסמכויות רבות עברו לידי האצולה הגבוהה. תהליך זה גבר והלך עד שבמאה ה-13 היה שלטונו של המלך סמלי בלבד.
200 שנות קיומה של הממלכה הטביעו חותם עמוק על אירופה, וגרמו לשינויים ניכרים ביבשת זו. מסורת מסעי הצלב, שנפתחה עם מסע הצלב הראשון, המשיכה להתקיים מאות שנים אחרי נפילת ממלכת ירושלים. המסדרים הצבאיים שנוסדו על אדמת ארץ ישראל ובהשראתה המשיכו להתקיים גם הם. האירופאים אימצו מסורות רבות שלמדו במזרח התיכון, בכלל זה אדריכלות, קולינריה, והגברת האוריינות. השפעת הממלכה על המזרח התיכון הייתה קטנה יותר, בעיקר בגלל האופי הבדלני של הצלבנים כלפי העולם המוסלמי והיתרון המוסלמי באוריינות.
ערך מורחב – היסטוריה של ממלכת ירושליםממלכת ירושלים הוקמה בידי הצלבנים בעקבות מסע הצלב הראשון. הצבא הצלבני הגיע מביירות בצפון והתקדם לאורך החוף עד קיסריה. משם פנה לרמלה. ערי החוף מביירות ועד יפו לא הותקפו בשלב זה, אבל התושבים הערבים של יפו, רמלה ולוד ברחו מפחד הצלבנים. מרמלה התקדם הצבא הצלבני לירושלים. ירושלים נכבשה ביולי 1099. תושביה נטבחו או נמכרו לעבדות ואוצרות כיפת הסלע נבזזו.
הממלכה הצעירה הצליחה להתמודד עם האיום המוסלמי והרחיבה את גבולותיה בשיטתיות. לאחר כיבוש ירושלים נכבשו יהודה, השומרון והגליל, שהיו אזורים כפריים ברובם, ללא התנגדות. לאחר מכן נכבשו בהדרגה ערי החוף, כדי שהצבא הצלבני לא ינותק מבסיסיו באירופה ויוכל לקבל תגבורת ואספקה. כיבוש ערי החוף נתקל בהתנגדות של השליטים הפאטימים. עשר שנים התנהלו הקרבות על כיבוש ערי החוף. חיפה, ארסוף, קיסריה ועכו נכבשו בין השנים 1100 ל-1110. אשקלון נכבשה רק ב-1153. בחיפה, שרוב מגיניה היו יהודים, נערך טבח לאחר כיבוש העיר. גם בקיסריה ובעכו נערכו מעשי טבח גדולים.
ממלכת ירושלים הגיעה לשיא גודלה בשליש הראשון של המאה ה-12 ונהנתה משלטון מרכזי חזק. בתקופה זו נוסד גם מסדר הטמפלרים שסלל את הדרך להופעתם של מסדרים צבאיים נוספים בארץ ישראל. עזה, שתושביה ברחו, נמסרה למסדר הטמפלרים והצלבנים יישבוה מחדש. למרות נחיתות מספרית, הנחיל הצבא הצלבני תבוסה למדינות המוסלמיות השכנות, ואף פלש למצרים והצליח להשתלט שם על כמה ערי מפתח לפרק זמן קצר.
במחצית המאה ה-12 החל שלטון הממלכה להתערער. המוסלמים לא השלימו עם מפלתם, שהתאפשרה בשל הפיצול במחנה הערבי-מוסלמי, ולאחר איחודם תחת נור א-דין התאוששו בהדרגה ופתחו במלחמת ג'יהאד. בשנת 1134 כבשו המוסלמים את הגליל והגיעו עד עכו. באותה עת ממלכת הצלבנים כבר הייתה מכותרת על ידי נור א-דין שכבש את סוריה ואת מצרים.
נפילת רוזנות אדסה בשנת 1144 הביאה ליציאת מסע הצלב השני לארץ ישראל. למרות המאמצים הרבים נדון המסע לכישלון, חלק גדול מן הצבא הושמד בקדמת אסיה, והחלק שהצליח להגיע לארץ ישראל נכשל במאמציו לכיבוש דמשק, עקב מחלוקות פנימיות שפרצו בין הצלבנים המקומיים לבין הצלבנים שמקרוב באו.
ב-1177, לאחר שאיחד את המדינות המוסלמיות תחת שליטתו, יצא השליט המוסלמי החדש, צלאח א-דין, לכיבוש ערי החוף של הארץ ואף הגיע עד רמלה ולוד, אבל בנובמבר 1177 הוא הובס בקרב גזר וצבאו הושמד. באביב 1179 הוא פתח במתקפה חדשה שיעדה היה הגליל והגיע עד גשר בנות יעקב שם נחל ניצחון. ב-1182, לאחר שנתיים של שביתת נשק, חידש צלאח א-דין את התקפתו ופרץ מעבר הירדן המזרחי לגליל ולעמק יזרעאל. ב-1185 נחתמה שביתת נשק נוספת, אבל ב-1187 הוא הפר אותה, והביס את הצבא הצלבני בקרב קרני חיטין. המוסלמים ניצלו את תבוסת הצלבנים בקרב, ושטפו את ארץ ישראל בגל כיבוש. טבריה נכנעה, נצרת נכבשה, עכו וכל ערי החוף נכנעו. ב-9 באוקטובר 1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים ובזה בא הקץ לממלכת ירושלים. פרט למבצרים שנותרו בהם כיסי התנגדות צלבניים שהחזיקו מעמד עד 1192, שלט צלאח א-דין על כל חלקי הארץ.
ב-1191 התקיים קרב נוסף בין הצלבנים לצלאח א-דין ליד ארסוף. הצלבנים ניצחו והחזירו לעצמם את מישור החוף מיפו ועד צור וקבעו את בירתם בעכו. בספטמבר 1192 נחתם הסכם בין הצדדים לשלוש שנים. ממלכת הצלבנים השנייה, שבירתה עכו, השתרעה מעתה לאורך החוף עד יפו וכן הייתה מובלעת באזור רמלה-לוד.
ממלכת עכו הצלבנית עשתה כמה ניסיונות להחזיר לעצמה את השטחים שאבדו לה וניהלה עם יורשיו של צלאח א-דין, האיובים, מערכת יחסים שכללה מלחמות והסכמים זמניים. מסע הצלב השלישי שיצא מאירופה במטרה להשיב את ארץ ישראל לידיים נוצריות הצליח לייצב את המצב, והחזיר לשליטת הממלכה חלק מהשטחים שאבדו לה. המאבקים הפנימיים בין האיובים לבין עצמם והתפוררות המדינה המוסלמית המאוחדת נוצלו על ידי הצלבנים לשיקום הממלכה. מסעי צלב חדשים ותרומה כספית גדולה של אירופה היוו סיוע נוסף. ב-1226 הצליחו הצלבנים לכבוש את ירושלים. ב-1241 נחתם הסכם שלפיו חזר הגליל לשלטון צלבני וב-1243 נחתם הסכם נוסף שהרחיב את השלטון הצלבני לרוב שטחי הארץ.
המאבק עם האיובים התחדש ב-1244 בקרב הירביה שבו נחלו הצלבנים תבוסה. שוב עברו שטחים רבים לידיים מוסלמיות, והמדינה הצלבנית רותקה לאזור חוף צר. אירופה איבדה עניין בנעשה בארץ הקודש, וזרם התרומות התחיל להצטמצם. מסעי צלב חדשים לא הצליחו לאושש את המדינה.
ב-1250 השתלטו הממלוכים על מצרים והדיחו את האיובים. ב-1260 בקרב עין חרוד הם הביסו את המונגולים שפשטו על הארץ. ביברס, סולטאן מצרים, תקף את הערים שעוד נותרו בידיים פרנקיות בשנות ה-60 וראשית שנות ה-70 והצליח לצמצם את האחיזה הנוצרית לשלוש ערים בלבד: עכו, צור וצידון ועוד אי אלו מבצרים. עכו נפלה ב-1291 והקיץ הקץ על הממלכה הצלבנית בארץ ישראל.
ערך מורחב – דמוגרפיה של ממלכת ירושליםממלכת הצלבנים הייתה חברה של כובשים ונכבשים. מצד אחד הפרנקים ומצד שני האוכלוסייה שנמצאה בארץ בעת הכיבוש, שהייתה בעלת הרכב מגוון: נוצרים מזרחים (אורתודוקסים), מוסלמים, יהודים ושומרונים.
מרבית משתתפי מסעי הצלב שבו לארצותיהם, ובימיה הראשונים של הממלכה היה מספר הצלבנים שנותרו בה זעום, ולא עלה על אלפים אחדים. לא קיימים נתונים מדויקים אודות מספר הפרנקים שהשתקעו בארץ. משערים שלפני קרב קרני חיטין וכיבוש ירושלים (1187) עמד מספר הפרנקים על כ-100,000–120,000 נפש. עם נפילת הממלכה עזבו אותה הנוצרים הקתולים, ורק קומץ ערים במישור החוף נותרו בידיים פרנקיות. אוכלוסיית ערים אלו הייתה הומוגנית יותר, ורובה ככולה ממוצא אירופאי.
רוב הצלבנים ישבו בתוך ערים גדולות, בעיקר בירושלים, עכו וצור. ירושלים הייתה נוצרית כולה ועל יהודים ומוסלמים נאסר לגור בה. בתחילת הכיבוש התרוקנו ערי החוף מהתושבים הלא-פרנקים בעקבות מעשי טבח וגירוש, אבל לאחר התייצבות השלטון הייתה שיבה מסוימת. ערי פנים הארץ נכנעו ולכן רוב התושבים המקומיים נשארו. בכל הערים חיו בסך הכול בין 50,000 ל-100,000 תושבים. בעכו היו 40,000 תושבים, באשקלון 10,000 תושבים, בירושלים 20,000 ובשאר הערים נעו המספרים בין 2,000 ל-5,000 איש[1].
בני הארץ הופלו לרעה בערים, אולם באזורים הכפריים הם נהנו מאוטונומיה מסוימת והורשה להם להמשיך בחייהם הרגילים. האוכלוסייה הכפרית, מורכבת ברובה מנוצרים-מזרחים וממוסלמים, הייתה האוכלוסייה הגדולה ביותר, ומנתה כ-250,000 נפש. החוקרים חלוקים לגבי מספר הכפרים שהיו בארץ בתקופה הצלבנית, בין 200–300 ועד 1,000 כפרים[1].
הפרנקים לא הצליחו לשלב בממלכתם את הנוצרים המזרחים שחיו בארץ ישראל, זאת בשונה ממדינות צלבניות אחרות כגון אדסה וטריפולי שבהן התקיים שיתוף פעולה אדוק עם הארמנים והמרונים (בהתאמה), שמונו על ידי השליטים הפרנקים למשרות בכירות בשלטון והראשונים אף לחמו בצבאותיהם. לעומתן, שיתוף הפעולה בין הפרנקים לנוצרים המקומיים בארץ הקודש התבסס על אינטרסים קרים, והסתכם בעיקר בהגנה של הפרנקים על אדמותיהם החקלאיות של הנוצרים המקומיים מפשיטות, ובתמורה הנוצרים המקומיים סיפקו לפרנקים מזון; וכן בעידוד התיישבותם של הנוצרים המזרחיים בערים הגדולות, ברבעים נטושים של מוסלמים ויהודים, כפי שהיה בירושלים, על מנת לאכלס אותן ולקדם את המסחר. על אף שתחילה רבים מהם ראו בצלבנים כמשחררים, ובירכו על היציבות השלטונית שהם הביאו לאזור, זאת לאחר כשלושה עשורים של אנרכיה בארץ (לאור המאבקים בין הסלג'וקים לפאטימים על השליטה בה); במשך מרבית הזמן היו הנוצרים המזרחיים נייטרלים בין הצדדים, וגילו אדישות לגורל הממלכה ולזהות השליט. כישלון הצלבנים ליצור רוב פרנקי היה בעוכריהם, וגרם בסופו של דבר לנפילת הממלכה.
לא הייתה שפה רשמית לממלכה, אך מרבית הפרנקים דיברו בעיקר צרפתית עתיקה ואילו הסוחרים האיטלקים דיברו איטלקית. האוכלוסייה המקומית דיברה יוונית וערבית, ואילו הלטינית שימשה את הממלכה כגשר בינה לבין מדינות אחרות באירופה.
ליבה של הממלכה היה בארץ ישראל. גבולותיה אינם דומים לגבולותיה הנוכחיים של מדינת ישראל – הנגב בדרום היה ברובו מחוץ לשליטה צלבנית, אך הצלבנים שלטו בעבר הירדן המזרחי ובלבנון ובחלקים מסוריה. גבולות המדינות הצלבניות האחרות שנוסדו בעקבות מסע הצלב הראשון הגיעו עד טורקיה. ממערב לממלכה שכן הים התיכון.
בתחילתה לא הייתה הממלכה אלא קומץ ערים שהיו בשליטת הפרנקים, עם מרכז גדול בירושלים, שהייתה בירת הממלכה, וכמה מבצרים פזורים. הדרכים היו פרוצות, וחבורות שודדים הפילו את חיתתם על הצליינים שביקשו להתפלל במקומות הקדושים. תנופת הכיבוש לא נעצרה עם ההשתלטות על גרעין ראשוני זה, ובזו אחר זו נפלו הערים המוסלמיות בידי הצלבנים. צור נכבשה ב-1124, ואשקלון, המעוז המוסלמי האחרון בארץ ישראל, נכבשה ב-1153.
בשלב זה הגיעה הממלכה לשיא גודלה. שטחה היה גדול בהרבה משטחה של מדינת ישראל המודרנית. בתקופה זו שלטו הצלבנים על כל קו החוף, מגבול מצרים עד סוריה המודרנית. כל אזורי השפלה, יהודה, השומרון, בקעת הירדן והגדה המזרחית של הירדן היו נתונות לשליטת הממלכה. בצפון מזרח הגיע גבולה עד להרי הגולן, ובדרום שלטה הממלכה על מרבית הנגב, אם כי הוא לא היה מיושב על ידי הפרנקים, אלא על ידי הבדואים. מפרץ אילת גם כן היה נתון לשליטתם לפרק זמן קצר.
עם מפלת צבאה בקרב קרני חיטין (1187) איבדה הממלכה את מרבית שטחיה, ואת ירושלים יחד איתם. החזקותיה הצטמצמו למספר ערים ומבצרים, שהיו נתונים במצור מוסלמי. מסע הצלב השלישי, שנועד לשקם את הממלכה ולהחזיר את ירושלים לידי הצלבנים, נחל הצלחה חלקית בלבד. ריצ'רד לב הארי, מנהיג מסע הצלב שנותר בארץ עד סופו, הצליח להחזיר לידי הממלכה רק רצועת חוף צרה. בירת הממלכה עברה מירושלים שהייתה בידיים מוסלמיות לעכו, שהייתה באותה תקופה עיר נמל חשובה.
פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה הצליח להחזיר לידי הממלכה בשנות ה-20 של המאה ה-13 את ירושלים וחלק מהשטחים שאבדו לה. למרות חזרת ירושלים לשליטת הפרנקים, הבירה נותרה בעכו, והיישוב הפרנקי בירושלים היה מצומצם. מלאכתו של פרידריך ירדה לטמיון עם תבוסת הצלבנים בקרב הירביה (1244). קרב זה סימל את תחילת הסוף של הממלכה, ועריה אבדו בזו אחר זו בסדרה של פלישות מוסלמיות, שסופן בחורבן הממלכה כולה.
האקלים בימי הביניים בארץ ישראל היה דומה לאקלים בתקופה המודרנית: גשום בחורף, חם ולח בקיץ. פני השטח היו הרריים בגליל ובגולן, ומדבריים בדרום ובמזרח. נסיכות אנטיוכיה ורוזנות אדסה נהנו משטחים פוריים יותר וממרעה נוח יותר, ולכן היה קל יותר לגדל בהן סוסים שהיו בשימוש הפרשים בצבאה של הממלכה. אף על פי שלא היה שוני משמעותי באקלים, הנוף היה שונה במקצת מהנוכחי. הארץ הייתה מיוערת יותר, ושימשה משכן לחיות בר רבות יותר.
ארץ ישראל הייתה משופעת במרכזים עירוניים משחר ההיסטוריה. גם בתקופה הצלבנית היו בה ערים רבות, חלקן גדולות מאוד יחסית לתקופתן. בניגוד למקובל באירופה בתקופה המקבילה, האצולה הצלבנית העדיפה להתגורר בערים ולא בכפרים ובעיירות קטנות. האזור הכפרי היה מאוכלס רובו ככולו בפלחים מוסלמים.
אף שרשת הדרכים לא הייתה מפותחת במיוחד, היא סיפקה את צורכי הממלכה. המסחר הרווחי בדרך הבשמים עבר בשטחי ממלכת ירושלים, בצד עוד כמה דרכי מסחר חשובות שהשתמרו עוד מהעת העתיקה והמשיכו לפעול כסדרן. עליהן נוסף נתיב חשוב שעבר בחלקה הדרום-מזרחי של הממלכה, בעבר הירדן המזרחי. דרך זו שימשה את עולי הרגל לחג' למכה.
ערך מורחב – כלכלת ממלכת ירושליםהכלכלה בממלכה הייתה פיאודלית, אך בניגוד לאירופה המערבית בתקופה המקבילה, דגש רב ניתן למסחר ובעיקר לסחר ימי. המטבע הנפוץ בממלכה היה הביזנטין, אך מטבעות נוספים היו נפוצים גם כן.
כלכלת הממלכה התבססה ברובה על חקלאות. עיקר כוח העבודה הורכב מהפלחים המוסלמים שישבו בכפרים. בדרך כלל לא התערבו הצלבנים בנעשה בתוך הכפרים, והסתפקו בתשלום מס בצורת תוצרת חקלאית. ה"ראיס", מנהיג הקהילה, נחשב מעין וסאל של האציל שהיה בעל האדמה, אך מכיוון שהאצילים התגוררו בערים הייתה לקהילות רמה גבוהה של אוטונומיה. הם גידלו תוצרת חקלאית עבור הצלבנים, אך לא היו חייבים בשירות צבאי עבורם כפי שנדרשו וסאלים באירופה. גם בני ערי-המדינה האיטלקיות שישבו בערי הנמל בממלכה היו פטורים משרות צבאי. בשל מדיניות גיוס זו היו צבאות הצלבנים קטנים, ורוב החיילים היו מהמשפחות הצרפתיות העירוניות.
עקב מיעוט הקרקע, רק אצילים מעטים שלטו על שטחים חקלאים ניכרים. היות שהחיילים רכשו בעצמם את כלי נשקם, נאלצו אבירים רבים להסתמך על תשלום כספי שהועבר להם מהממלכה. תשלום זה המוכר בשם "פאוד כספי" לא היה נהוג באירופה.
המדינה הצלבנית ישבה על צומת דרכים חשוב בימי הביניים, ותבלינים רבים זרמו דרכה לעבר סוחרים אירופאים, בעיקר בני איטליה הצפונית. סוחרים אלו אף השתתפו בכיבוש חלק מערי החוף, וקיבלו רבעים פטורים ממס למסחר בתמורה לעזרתם הצבאית. אל הממלכה הצלבנית יובאו גם סחורות מאירופה, כמו בדים מצפון היבשת.
ערך מורחב – יחסי החוץ של ממלכת ירושליםממלכת ירושלים ניהלה קשרים ענפים עם שכנותיה ועם אירופה המערבית. כמקובל בתקופה, יחסים אלו התבססו בעיקר על החלפת איגרות ומשלחות רמות דרג. הממלכה הייתה תלויה תלות מוחלטת באירופה המערבית, לרבות צבא, ציוד וגידול האוכלוסייה. משפסק הסיוע האירופי הניכר באמצע המאה ה-13, שקעה המדינה וחרבה כעבור עשורים אחדים. אירופה המערבית, מצידה, זכתה בעזרת ממלכת ירושלים וממלכות צלבניות אחרות באזור להשפעה תרבותית רבה ולדרכי מסחר חשובות.
לצד היחסים עם אירופה המערבית, התקיימו יחסים עם מדינות נוצריות אחרות במזרח התיכון, דוגמת האימפריה הביזנטית. יחסים אלו ידעו עליות ומורדות. פעמים שיתפו הצלבנים פעולה עם הביזנטים, ופעמים נלחמו נגדם. למרות הקרבה הדתית, החזיקו שני הצדדים בגרסאות שונות של נצרות: הצלבנים היו קתולים, והביזנטים אורתודוקסים. בנוסף, ראו הביזנטים בצלבנים כובשים האוחזים בשטחיהם ההיסטוריים.
יחסי הצלבנים עם שכניהם המוסלמים החלו בעוינות ובעימות מזוין בעת שכבשו הצלבנים את הארץ. לאחר מכן נוצרו קשרי מסחר, ואף בריתות הגנה ותקיפה בין הצלבנים למוסלמים. כך למשל פעלו הצלבנים בשיתוף פעולה עם דמשק בעת פלישותיהם למצרים בשנות ה-60 של המאה ה-12. לימים התאחדו המוסלמים עם הממלוכים, וסילקו את הצלבנים מארץ ישראל ומהמזרח התיכון כולו.
ערך מורחב – צבא ממלכת ירושליםהגנת הממלכה התבססה על שני יסודות חשובים: צבא השדה וביצורים. הביצורים כללו מבצרים בגדלים שונים וערים בצורות. צבא השדה לא עלה מעולם, אפילו בשיא כוחה של הממלכה, על 15,000 איש, ולכן הייתה חשיבות מכרעת לביצור הגבולות. מבצרים קטנים הוקמו כמעט בכל צומת דרכים חשוב ולאורך דרכי מסחר עיקריות, ופטרולים רכובים סיירו לאורך הדרכים ושמרו על הצירים. לצד המבצרים הקטנים נבנו מבצרי ענק עם חומות עבות וארוכות, שהיו יכולים לאכלס מאות ואף אלפי לוחמים. מבצרים אלו הוקמו במקומות אסטרטגיים, ושימשו כבסיסים קדמיים ליציאה לפעולה צבאית.
הצבא שהגן על הממלכה הורכב משני גורמים עיקריים: צבא הממלכה וצבאות המסדרים. במאה ה-11 היו שני מסדרים גדולים פעילים בממלכה – הטמפלרים וההוספיטלרים, ובמאה ה-12 נוסף אליהם גם המסדר הטבטוני. לצד האבירים היו למסדרים פרשים קלים המוכרים בשם טורקופולים, ותפקידם היה לסייע לאבירים במלחמתם נגד הפרשים הקלים של המוסלמים. אף שהמסדרים נשמעו הלכה למעשה לפקודות המלך, הם לא היו תחת פיקודו הישיר ולא היו חייבים בשירות צבאי למען הממלכה. צבא הממלכה גויס בצורה דומה לגיוס צבאות אירופה באותה תקופה, וסיפק כמחצית מכלל האבירים ואת רוב חיל הרגלים.
אל צבא הממלכה נוספו חילות מצב שמומנו על ידי מלכים ואצילים רמי מעלה מאירופה המערבית. גם האפיפיור נהג לממן ביד נדיבה את הגנתה של ממלכת ירושלים, וצליינים נוצרים רבים שעלו לרגל לירושלים חשו חובה להשתתף בלוחמה בכופרים. נוסף לחילות מצב שנשלחו מטעמם של תקיפי אירופה, יצאו מסעות צלב אחדים למטרת סיוע צבאי לממלכה, ומימון אירופי איפשר הקמת מערך ביצורים רחב היקף. אירופה העניקה גם סיוע דיפלומטי לממלכה, שאיפשר את חיזוק מעמדה.
ערך מורחב – מבצר צלבני במזרח התיכוןמגבלת כוח האדם הביאה את הפרנקים לחזק את אחיזתם בממלכתם על ידי הקמת ביצורים. בסך הכל הוקמו כ-80 מבצרים וערים בצורות, חלקם גדולים עם מקום למאות לוחמים, וחלקם קטנים לעשרות בודדות של לוחמים. מבצרי הגבול לא נועדו להדוף פלישה רבתי, אלא לשמור על גבולות הארץ מפשיטות שוד וביזה, להגן על עיר נצורה עד בוא התגבורת, להרתיע ולעכב כוחות פולשים בדרך של ניתוק נתיבי אספקה, וכיוצא באלה תפקידים. במקרים של פלישה גדולה, גויס צבא השדה ובא להגנת הגבולות. המבצרים שימשו גם כבסיסי מוצא לפלישות הצלבניות לעומק השטח המוסלמי.
בצד החשש מפלישות חיצוניות, עמדו הפרנקים מול בעיה פנימית – הם היו מיעוט בארצם. מרבית האוכלוסייה הייתה מוסלמית, והייתה סכנה מוחשית למרידה מצידה, במיוחד נוכח מעשי הטבח והזוועה שאפיינו את ראשית הכיבוש הצלבני. מרידה זו לא התממשה מעולם בגלל סיבות רבות, שאחת מהן היא הביצורים הרבים שהקימו הצלבנים.
בימי הביניים שימש המבצר לא רק כבסיס צבאי, אלא גם כמרכז מנהלי וציבורי חשוב. האציל שלט על נחלתו מתוך טירתו המבוצרת. גם חיי המסחר, הדת והיבטים נוספים בחיי היום-יום התנהלו בצילו של המבצר. כמו כן, ביצור טירתו אפשר לאריסטוקרט עמדת עצמאות וביטחון מול המלוכה. במקרה של חילוקי דעות עם המלך, יכול היה האציל להתבצר בטירתו ורק במאמץ רב ניתן היה להכניעו אם לא הסכים להיכנע.
אחרי מפלת חיטין והירביה גדלה חשיבותם של המבצרים, וכסף רב הושקע בביצור הערים שנותרו בידיים פרנקיות. על מנת לסלק את הצלבנים ולמנוע מהם נקודות אחיזה בארץ ישראל, פקד ביברס, סולטאן מצרים, להרוס באופן שיטתי כמעט את כל המבצרים הצלבניים שהצליח לכבוש. בהיעדר מקומות אחיזה שניתן היה לבנות בהם ראשי גשר להתרחבות, נמנעו הצלבנים מפלישה נוספת.
המשטר בממלכה היה מבוסס על השיטה הפיאודלית המקובלת באירופה המערבית. אך למרות קווי הדמיון הרבים, היו במדינות הצלבניות מאפיינים משטריים אחדים שבלטו בשונותם על פני המקובל במרבית אזורי אירופה המערבית. כך למשל, כדי למשוך אבירים מאירופה, הורשו נשים בממלכה לרשת את הוריהן. כך היו בממלכה נשים בעלות נחלות או שצפויות לרשת נחלות, שברית נישואים איתן הייתה אטרקטיבית לאצילים אירופאים רבים.
בראש המדינה עמד המלך, ומתחתיו האריסטוקרטים הבכירים. החלטות חשובות התקבלו בבית הדין-העליון, אספת החצר של הממלכה. המוני פשוטי העם היו חסרי כוח פוליטי ממשי, והיו יכולים להשפיע רק דרך פנייה לאציל רם מעלה שייצג את עניינם. בתחילה היה כוחו של הכתר רב והשלטון היה ריכוזי וחזק, אך עם הזמן חלה דעיכה בכוחו של הכתר, והאצילים השונים קיבלו כוח רב יותר.
המשבר התחיל עוד באמצע המאה ה-12, החריף לקראת סוף המאה, והתפתח לממדי ענק לאחר התבוסה בקרב חיטין. הממלכה התרסקה, ויחד איתה אבד הכוח המלכותי. ריצ'רד לב הארי, שהשתתף במסע הצלב וניסה לכונן מחדש את הממלכה אחרי תבוסתה לצלאח א-דין, לא התחשב בדעתו של מלך ירושלים המובס, גי דה ליזיניאן. אחרי תככים רבים וסכינאות רבה, קיבל אדם אחר את הכתר במקומו של גי. המצב המשיך להתדרדר, והכתר עבר בירושה לנשים שנישאו לאצילים רמי מעלה, שחלקם אפילו לא היו תושבי ממלכת ירושלים. כך קיבל את הכתר קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
במצב החדש שנוצר, שבו אין בירושלים מלך בעל סמכות חזקה, איבד הכתר את שאריות יוקרתו וכוחו. הכוח עבר מן המלך אל האריסטוקרטים הבכירים ואל המסדרים הצבאיים. עם ההפסד בקרב הירביה, ותחילת ההתקפה הממלוכית על הממלכה במחצית השנייה של המאה ה-13, החל להצטמק שטחה של הממלכה, ויישוב אחר יישוב נפל לידי הממלוכים. במצב זה נוצר תוהו ובוהו מוחלט, והשלטון המרכזי חדל מלתפקד.
אלה הם מלכי ירושלים מ-1099 ועד 1291:
| מלך | תקופת מלוכה | שליט בפועל |
|---|---|---|
| גוטפריד מבויון (מגן הקבר הקדוש) | 1099–1100 | |
| בלדווין הראשון | 1100–1118 | |
| בלדווין השני | 1118–1131 | אסטאס גרנייה 1123 גיום מביר 1123–1124 |
| מליסנדה ופולק מאנז'ו | 1131–1153 | פולק איבד את השפעתו לאחר 1136 ומת ב-1143, ומליסנדה המשיכה ומלכה |
| בלדווין השלישי | 1143–1162, הוכתר כשליט במשותף ויורשה של מליסנדה. דרש סמכויות מלאות ב-1153 | יחד עם מליסנדה 1153–1161 |
| אמלריך הראשון | 1162–1174 | |
| בלדווין הרביעי | 1174–1185 | רמון השלישי מטריפולי 1174–1177 גי דה ליזיניאן, 1183–1184 |
| בלדווין החמישי | 1185–1186 | רמון השלישי מטריפולי 1185–1186 |
| סיבילה וגי דה ליזיניאן | 1186–1187 | |
| ירושלים אבדה לצלבנים ב-1187, סיבילה מתה ב-1190 אך גי דה ליזיניאן סירב לוותר על כתרו. המאבק על המלוכה נמשך עד 1192, ולאחריו מלכו מלכי ירושלים על רצועת חוף צרה בארץ ישראל ובלבנון | ||
| איזבל הראשונה | 1192–1205 | |
| עם קונרד ממונפראטו | 1192 | |
| עם אנרי הראשון | 1192–1197 | |
| עם אמלריך השני | 1198–1205 | |
| מרייה ממונפראטו | 1205–1212 | ז'אן מאיבלין, אדון ביירות 1205–1210 |
| עם ז'אן דה בריין | 1210–1212 | |
| איזבל השנייה | 1212–1228 | ז'אן דה בריין 1212–1225 |
| עם פרידריך | 1225–1228 | |
| קונרד השני | 1228–1254 | פרידריך 1228–1243 אליס מקפריסין 1243–1246 הנרי הראשון 1246–1253 פלזאנס מקפריסין 1253–1254 |
| קונרד השלישי | 1254–1268 | פלזאנס מקפריסין 1254–1261 איזבל דה ליזיניאן 1261–1264 הוגו, מלך ירושלים 1264–1268 |
| איג, מלך ירושלים | 1268–1284 | |
| שרל מאנז'ו | 1277–1285 | |
| ז'אן השני | 1284–1285 | |
| אנרי השני | 1285–1291 | |
| כיבוש עכו ב-1291 וסופה של הממלכה | ||
שורשי המחלוקת הפוליטית בממלכה נעוצים באופי התקופה ובאירועים שהביאו להקמתה. מסע הצלב הראשון לא נהנה מהנהגה מסודרת, ומשתתפיו סרו לפקודותיהם של אריסטוקרטים בכירים אחדים, כל אחד מהם ניצב בראש מחנה משלו. אריסטוקרטים אלה נאבקו בינם לבין עצמם על זהותו של שליט הממלכה החדשה. חלק ממשתתפי המסע, ובמיוחד שליח האפיפיור, טענו שיש לכונן ממלכה דתית ששליטה ימונה בידי האפיפיור. מחלוקות אלו הסתיימו בבחירתו של גוטפריד מבויון לשליט שנשא תואר לא מקובל בתקופה ההיא: מגן הקבר הקדוש. גוטפריד נפטר שנה לאחר שקיבל את התואר, ושליט חדש, בלדווין הראשון, הצליח להכריע את הסוגיה והוכתר למלך.
בתחילה היה השלטון המרכזי חזק ויציב, אך תוך שנים לא רבות נוצרו בקיעים במבנה המשטר. בדומה לנעשה באירופה המערבית, אריסטוקרטים בכירים ניסו לזכות באוטונומיה בתחומי נחלתם. היה זה מאבק פוליטי תמידי בין המלך ותומכיו לבין האריסטוקרטים ששאפו להשיג את עצמאותם מהמלוכה. המאבק ידע עליות ומורדות, אך מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין (1187) טרפה את הקלפים. המלך נותר ללא נחלתו, והנוצרים חזרו לשלוט בארץ רק הודות לסיוע-חוץ מידיהם של משתתפי מסע הצלב השלישי.
המלוכה לא הצליחה להתאושש מהפגיעה הקשה ביוקרתה, ואף שהממלכה לא החליפה באופן רשמי את משטרה ועדיין עמד בראש, לפחות להלכה, מלך, הרי שהשפעתם של האריסטוקרטים גָדְלה מאוד. המצב הוחרף כאשר הכתר עבר לשליטי האימפריה הרומית הקדושה, כתוצאה מנישואיו של קונרד למלכת ירושלים בשנות ה-20 של המאה ה-13. אביו, פרידריך, הגיע לארץ ישראל בכבודו ובעצמו כדי להסדיר את ענייניו של בנו, אך נאלץ לחזור לאירופה. קונרד לא הראה התעניינות מיוחדת במתרחש בממלכה, והשלטון עבר למעשה לנציגו של הקיסר שנשא בתואר "ביילי". האריסטוקרטיה המקומית לא קיבלה את הסידור הזה, והתעורר מאבק חריף שגלש לעיתים קרובות לעימות מזוין. לבסוף משכו הקיסרים את ידם מהנעשה בארץ, והיא שקעה לתוך מחלוקת בין האריסטוקרטים על הבכורה.
גם התנאים המיוחדים שהיו בארץ ישראל תרמו להחמרת המצב. המסדרים הצבאיים שנוצרו בה בתחילת המאה ה-12 התחזקו מאוד, ועם אובדן מרבית השטחים אחרי מפלת חיטין הם היו לכוח הצבאי העיקרי בממלכה, שאביריה לא היו יכולים לחמש את עצמם בהיעדר מקורות פרנסה. בעקבות תהליך זה הפכו האבירים באופן מעשי לנותני הטון בפוליטיקה, בעיקר אחרי מסע הצלב השלישי, אף שלהלכה היו ראשי המסדרים כפופים לאפיפיור ולא לממלכה.
בדומה למשטר הממלכתי, גם הממשל המקומי בממלכה היה מבוסס על הדגם הפאודלי. למלך הייתה נחלה משלו, ולצידו עוד ארבע סניוריות גדולות וכמה קטנות. הסניוריות היו כפופות בעקיפין למשטר המרכזי. מלבד הממשל המלכותי וממשל הסניורים, התקיימו גם איים של אוטונומיה מקומית. אוטונומיה מקומית ניתנה למסדרים הצבאיים באזורי הספר, וכן לסוחרים של הרפובליקות האיטלקיות כתשלום על עזרתם בכיבוש ערי החוף. שטחי הכתר כללו בעיקר את אזורי ירושלים ואת ההר.
הסניוריות העיקריות היו (מלבד הנחלה המלכותית):
עם תבוסת הממלכה בקרב קרני חיטין (1187) אבד מרבית שטחה למוסלמים, ומסע הצלב השלישי, שיצא להשיב את ירושלים לידיים פרנקיות, הצליח רק באופן חלקי. מרבית הסניוריות הפכו לתארים נבובים, שמאחוריהם לא עמדה בעלות על הקרקע.
האוטונומיה המקומית גדלה, ובמאה ה-13 נהנו רוב שטחיה המצומצמים של הממלכה מאוטונומיה מקומית. תהליך זה התרחש בעיקר עקב היחלשות המלוכה והאצולה, שלא היה בכוחן לשאת בהוצאות הכבדות של אחזקת מוצבי החוץ, ולכן המוצבים נמסרו למסדרים. הסוחרים האיטלקים, מצידם, הצליחו לקנות את שטחיהם על ידי מתן שירותים שונים לממלכה. הם אומנם זכו לאוטונומיה מקומית כבר במאה ה-12 בתמורה לשירותים דומים, אך במאה ה-13 התרחבה התופעה לממדים גדולים במיוחד.
ערך מורחב – דת בממלכת ירושליםאף שאחד המניעים העיקריים ליציאת מסע הצלב הראשון היה דתי, הממלכה התאפיינה בשלטון חילוני ולדת היה תפקיד משני.
המערכת הדתית בממלכה התבססה על שלושה מרכיבים עיקריים. הדת השלטת בממלכה הייתה הנצרות הקתולית, שהביאו איתם הכובשים הפרנקים. הפטריארך הלטיני עמד בראש כנסייה זו, והיא נהנתה מבכורה ומהקלות שונות במיסוי. בניגוד לנעשה באירופה המערבית, הכנסייה הייתה חייבת בתשלום מסוים – היא נדרשה לספק חיילים לצבא הממלכה.
לצד הנצרות הקתולית, הייתה נפוצה גם הנצרות האורתודוקסית. כנסייה זו הייתה קשורה באופן הדוק לאימפריה הביזנטית, ומרבית הנוצרים שגרו במזרח התיכון לפני בוא הצלבנים השתייכו לזרם זה בנצרות. הנוצרים האורתודוקסים נהנו ממספר הטבות על פני האוכלוסיות הלא נוצריות, כגון האיסור למכור אותם לעבדות, אך הופלו לרעה יחסית לנוצרים הקתולים.
החלק החשוב השלישי היה מורכב ממוסלמים. לפי עדות משלהי המאה ה-10[2] הייתה מרבית האוכלוסייה המוסלמית סונית, למעט בכמה אזורים בצפון-מזרח ארץ ישראל. חוקר ממלכת הצלבנים יהושע פראוור מניח שעם הכיבוש המצרי של ארץ ישראל תחת הנהגה שיעית, התפשטה השיעה גם לחלקים המערביים של ארץ ישראל. מרבית החקלאים ותושבים הכפרים היו מוסלמים, ואלה היו השכבה המדוכאת ביותר באוכלוסייה.
הלוחם והמלומד המוסלמי אוסאמה בן מונקד' (אנ') (1095–1188), בן לשושלת בַּ֫נו מונקד', מתאר בזיכרונותיו את מערכת היחסים שנרקמה בין הכובש הנוצרי לנכבש המוסלמי:
מבין הפרנקים ראויים לתשומת לב אלו הגרים בתוכנו ואשר התרגלו לחברת המוסלמים. הם טובים בהרבה מאלו שהצטרפו לצלבנים בארצות מושבם לאחרונה. 'אכול', הוא (המארח הצלבני-הנוצרי) אמר לי, 'תמצא את האוכל טעים משום שאיני אוכל אוכל פרנקי, יש לי מבשלות מצריות ואני אוכל רק מבישולן. יתר על כן, חזיר לעולם לא ייכנס לביתי.
— ברוך רוזן, גידול חזיר בארץ-ישראל לאחר התקופה הרומית, עמ' 37
לצד שלוש קבוצות גדולות אלה היו גם קבוצות קטנות יותר דוגמת היהודים והדרוזים, אך שיעורם היה נמוך.
חגיה של ממלכת ירושלים היו דתיים באופיים, והיו בין התמריצים העיקריים להגעת צליינים לארץ. כאן יכלו המאמינים לחזות במקום שבו התרחשו האירועים המתוארים בספרי הקודש, דבר שהוסיף פן חשוב לחווייתם. התהלוכות, שהיו מקובלות מאוד בימי הביניים, יצאו על פי רוב מכנסיית הקבר והמשיכו למקומות שונים הקשורים לחג. במהלך התהלוכה היו מופעי ראווה מרשימים, שלא היו בהכרח בעלי משמעות דתית.
מרבית חגי הממלכה היו משותפים לעולם הנוצרי הקתולי, מלבד שניים: חגיגת כיבוש ירושלים וחנוכת כנסיית הקבר. מדי שנה ב-15 ביולי, חגגה הממלכה את כיבוש ירושלים בידי הצלבנים בשנת 1099, ובשנת 1149, שנת היובל לקום המדינה, נוספה חגיגה לציון חנוכת כנסיית הקבר. שחרור העיר נחגג בתהלוכה מפוארת, לפי מיטב המסורת של ימי הביניים, שבראשה צעד ראש הכנסייה הלטינית, הפטריארך הלטיני. התהלוכה יצאה מכנסיית הקבר וצעדה אל "מקדש האדון" (הכינוי הצלבני לכיפת הסלע), שם נעצרה התהלוכה ונערכו תפילות המוניות. לאחר התפילה המשיכה התהלוכה מזרחה אל מחוץ לחומות העיר, לעבר בית קברות שבו היו קבורים חללי הצלבנים שנהרגו בכיבוש העיר. לאחר מעבר על פני הקברים המשיכה התהלוכה צפונה לעבר צלב גדול שסימן את המקום שבו פרצו הצלבנים את חומות העיר. תפילת הודיה ודרשת הפטריארך סיימו את אירועי החג.
מקום מיוחד בפריסת היישובים היהודיים שקיומם מתועד במאה ה-12 שמור לגליל ובמרכזו טבריה וצפת שתפסה מקום מרכזי במחצית השנייה של המאה ה-13. היישוב היהודי בכפרים, שהתייחס לשרידי היהדות הגלילית ששרדה לאחר הטבח שערכו בהם הקיסרים הביזנטים יוסטיניאנוס והרקליוס, התרכז בעיקר בגוש ההררי של הגליל העליון[3], בין עלמה לצפת.
עכו הייתה החשובה בקהילות היהודיות בארץ ישראל של המאה ה-13 אחות לקהילות יהודיות לאורכה של רצועת החוף החל בביירות, צידון ועבור בצור, קיסריה ואשקלון. הייתה למרכז רוחני ומקום מפגש בין חכמי שלושת מרכזי התרבות היהודיים: הצרפתי-אשכנזי, הספרדי והמזרחי, מפגש שתוצאותיו ניכרות בספרות העברית בימי הביניים[4]. ממנה התפתחה התפיסה של חידוש יישוב הארץ כמסקנה מכישלון הצלבנים והכובשים שקדמו להם ליישבה בבחינת הוכחת ההבטחה הקדומה, "ושממו אויביה עליה"[5] ויצאה קריאתו של הרמב"ן לעלייה והתיישבות, כמצוות עשה בכל עת, כתנאי לגאולת עם ישראל וארץ ישראל[3].
הנוסע בנימין מטודילה שביקר בארץ ישראל ב-1170 לערך מצא בכל הארץ למעלה מ-1,000 משפחות יהודיות, על פי הפירוט בטבלה:
| יהודים בארץ ישראל בשנת 1170[6] | |
|---|---|
| עכו | 200 |
| טבריה | 50 |
| עלמה | 50 |
| קיסריה | 200 |
| יפו | 1 |
| לוד | 1 |
| רמלה | 300 |
| ירושלים | 4 |
| בית לחם | 2 |
| בית-גוברין | 3 |
| בית נובה | 2 |
| זרעין | 1 |
| אשקלון | 200 |
בשנת 1180 לערך ביקר בארץ הנוסע פתחיה מרגנסבורג והוא מנה כ-300 משפחות יהודיות.
עליית בעלי התוספות במהלך המאה ה-12 אוששה מעט את היישוב היהודי המדולדל ואת רמתו התורנית.
מעמדם החוקי של היהודים בממלכה היה דומה לזה של יתר התושבים הלא-פרנקים. כל גבר יהודי בן 15 ומעלה היה חייב בתשלום מס גולגולת. החוק הפרנקי אסר על יהודים להחזיק ברכוש קרקעי בשטחי הממלכה, והם היו כפופים לבתי הדין הפרנקיים בעניינים שנגעו לבני קבוצות אתניות שונות. בחלק מן הקהילות פעלו בתי דין רבניים שעסקו בעניינים פנים-קהילתיים. מכתבים מן הגניזה מעידים על כך שחיי היהודים בעת השלטון הפרנקי לא היו נוחים.[7]
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל ירושלים | ||
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
