כלכלת ממלכת ירושלים

הכלכלה בממלכת ירושלים שהתקיימה באמצע ימי הביניים התבססה על מספר ענפים עיקריים. חקלאות הייתה הענף הוותיק, החשוב והבטוח ביותר להשקעה, אם כי רווחים מהחקלאות היו קטנים יותר מהרווחים שהעניק המסחר. הגידולים העיקריים היו חיטה, זית וגפן. ענף חשוב אחר של הכלכלה הצלבנית היה סחר חוץ ופנים. לצד ההכנסה מחקלאות ומסחר נהנתה הממלכה מגביית מסי מעבר מעולי הרגל לחג' המוסלמים כששלטה בנסיכות עבר הירדן (עד התבוסה בקרב קרני חיטין ב-1187). לצד גביית מסי המעבר גבו הצלבנים דמי חסות מכמה אמירויות מוסלמיות בשיאה של הממלכה. גם רועי צאן נוודים שילמו מיסים תמורת השימוש במרעה.

לצד ההכנסה מפעולות כלכליות ומגביית מיסים נהנתה הממלכה מתרומות בכסף ובשווה כסף מאירופה. התרומות הכספיות באו כתרומה אישית וגם בצורת מס ששילמו האירופאים במצוות האפיפיור. תרומה אחרת הייתה שיכון חילות מצב בעריה של הממלכה על חשבון השליטים האירופים.

מטבע

היפרפרון ביזנטי

בימי הביניים כל ישות עצמאית או בעלת אוטונומיה כלכלית טבעה מטבעות משלה. כך, המטבע בטור בצרפת היה שונה מהמטבע שהיה נפוץ בפריז. הכמות העצומה של המטבעות השונים הקשתה על המסחר והייתה קרקע פורייה שעליה פרחו עסקיהם של חלפני כספים.

מטבעות הזהב הנפוצים במזרח התיכון בימי הביניים היו משני מקורות: ביזנטי שהורכב ממטבעות דוגמת ההיפרפרון ומוסלמי עם נציג בולט בדמותו של הדינר. ממלכת ירושלים טבעה גם מטבע זהב עצמאי המוכר בשם ביזנטינוס או ביזנט, אך גם שני המטבעות הראשונים היו נפוצים בממלכה. לצד מטבעות אלו, היו נפוצים מטבעות רבים שמקורם באירופה ובאסיה, בעיקר עם מרכזים שאיתם היו לצלבנים קשרי מסחר דוגמת ונציה. לצד מטבעות הזהב, היו נפוצים גם מטבעות העשויים מכסף ומנחושת.

טביעת המטבעות בממלכה הייתה פריבילגיה של המלך. עונש חמור של החרמת הפייף הוטל על אציל שהעז להפר את הצו המלכותי וטבע מטבעות משלו. למרות האיסור החמור, מוצאים בחפירות ארכאולוגיות מטבעות שנטבעו על ידי האצולה הבכירה. הסיבה להופעת מטבעות עצמיים היא התרופפות השלטון המרכזי לקראת סוף המאה ה-12^[1].

חקלאות

החקלאות בממלכת ירושלים הייתה דומה לחקלאות בעת העתיקה. הגידולים העיקריים שבהם התברכה מדינת הצלבנים הם הדגן (בעיקר חיטה ושעורה, אך גם דורה, שיבולת-שועל וכוסמת), גפן וזית. גידולים נוספים היו מוכרים גם כן. לצד הדגן גידלו גם פירות, ירקות (בעיקר מלפפונים, אבטיחים, מלונים, בצל, שום וחרדל) וקטניות (בעיקר פול, אפונה, עדשים, שעועית וחמצה). לצד גידולים מתורבתים השתמשו הפרנקים בגידולי פרא דוגמת קצח, מרווה ופיגם.

אף שהגידולים העיקריים לא השתנו, עברו תמורות רבות על הקרקע הזמינה לחקלאות. בדומה לתקופה המודרנית, חלק ניכר מארץ ישראל היה קשה לעיבוד חקלאי בגלל מיעוט מים. הפורענות שעברה הארץ בכיבוש הרומי (המאה ה-1 וה-2 לספירה) והמוסלמי (המאה ה-8) הותירו את הארץ מרוקנת מחלק נכבד מאוכלוסייתה ושטחים רבים שהיו מעובדים קודם לכן נזנחו לקראת הכיבוש הצלבני בגלל העדר כוח עבודה. האזורים שננטשו הם בעיקר הנגב ומישור החוף הדרומי היה מיושב בדלילות יחסית למה שהיה בתקופה הביזנטית.

פרופ' יהושע פראוור מציין שאופי היישוב הצלבני היה יכול להשפיע גם כן על עיבוד הקרקע - הקומונות האיטלקיות לא התעניינו בחקלאות והתרכזו בערי החוף ואילו הכנסיות נבנו סביב המקומות הקדושים דוגמת ירושלים והר תבור. יחד עם זאת, הוא טוען שגם אם לוקחים בחשבון את דפוס ההתיישבות הצלבני, עדיין יש השפעה ניכרת לגלי הכיבוש על עיבוד הקרקע בממלכה.

אזור גידול הדגן העיקרי של הממלכה היה במזרח לירדן ומצפון מזרח לכנרת, במיוחד סביב הבניאס ובאזור הגליל. אזור זה התברך גם באדמת מרעה משובחת. צפון מזרח הכנרת שימש גם את אמירות דמשק המוסלמית, ובתחילת המאה ה-12 היו מלחמות רבות על השליטה באסם תבואה זה, אך בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכם שלפיו נהנו שניהם מהקרקע. הסכם זה החזיק מעמד כמה עשרות שנים. תבואה רבה גדלה גם בחלק המערבי של ארץ ישראל, בעיקר בשפלה מקיסריה שבעמק יזרעאל עד רמלה. במישור החוף הדרומי גדלה התבואה ליד אשקלון ועזה. אזור ההר ליד ירושלים ובית לחם הוקדש לגידולי גפן.

פירות

עץ זית

הזית הוא אחד הגידולים החשובים בארץ ישראל עוד מהעת העתיקה. הזית היה נפוץ כמעט בכל רחבי ממלכת ירושלים, אך אזור הגידול העיקרי היה בדרום-מזרח ובחוף. הזית גודל הן למאכל והן להפקת שמן. הזיתים גודלו לשימוש ביתי, אך גם למסחר - בעיקר באזור צור. בתי הבד היו מצויים בכל הכפרים.

פרי נפוץ אחר היו הענבים. בדומה לזיתים, גם הענבים גודלו לשתי מטרות - הפקת יין ומאכל. זהו הענף שזכה להשפעה הגדולה ביותר מידם של הצלבנים. המוסלמים ששלטו בארץ ישראל לפני בוא הצלבנים לא צרכו יין וכתוצאה מכך, לא השקיעו במטעי הענבים. הענבים גדלו בעיקר בהרים בשומרון וביהודה ובמידה פחותה מזה באזור החוף.

בנוסף לגפן ולזית גדלו בארץ ישראל תמרים שגדלו בסביבת בית שאן. התמרים שימשו למאכל וגם להפקת סילאן (סירופ תמרים). דבר מתיקה נוסף שגדל בארץ ישראל מלבד התמר הוא קנה הסוכר. קנה הסוכר היה חשוב בעיקר לייצוא לאירופה כי באירופה לא גדלו באותה תקופה צמחים שניתן להפיק מהם סוכר. אזור הגידול העיקרי של קנה הסוכר היה ליד צור ובמקומות נוספים שיש לידם מים בשפע.

פירות הדר גדלו אף הם בארץ ישראל בתקופה הצלבנית. בראש ובראשונה אלו הם הלימון והתפוז. הלימונים שימשו לא רק לאכילה, אלא גם לתיבול. פרי ההדר גדלו בעיקר בחוף, ליד מבצר מונפור וליד בניאס. לצד פירות ההדר גדלו בבקעת הירדן בננות שהצלבנים כינו "תפוח גן עדן".

תאנים היו נפוצות, אך רימונים שהיו גידול חשוב בעת העתיקה כמעט שלא נזכרים בתעודות הצלבניות. בנוסף לכך גדלו בארץ ארטישוקים, שקדים, אגוזים ופירות נוספים.

עיבוד הקרקע

רוב האיכרים היו ילידי המקום, מוסלמים ברובם, אך גם מיעוט נוצרי ישב בכפרים. רוב האוכלוסייה הפרנקית התרכזה בערים. הכפרים נהנו מאוטונומיה ונדרשו לשלם מס לבעלי הקרקע הפרנקים. החקלאים בתקופה זו הבדילו בין שני סוגי גידולים עיקריים: גידולי חורף וגידולי קיץ. שיטות העיבוד החקלאי היו מפגרות מבחינה טכנולוגית והתנובה הייתה קטנה. עבור כל קילו גרעיני חיטה קיבל האיכר בערך 4 ק"ג של מוצר מוגמר ועל כל קילו של שעורה בערך 5.7 ק"ג של מוצר מוגמר.

עיבוד הקרקע החל בסמוך לעונת הגשמים בנובמבר וכל הקרקע הוכשרה לזריעה, בין אם מדובר בגידולי קיץ ובין אם בגידולי חורף. גידולי החורף העיקריים הם חיטה, שעורה וקטניות. חלק אחר הושאר לנוח ולא נזרעו בו גידולים. קרקע שיועדה לגידולי חורף לא נזרעה שוב כי הקציר איחר את מועד זריעת האביב של גידולי הקיץ במרץ. גידולי קיץ לא היו חשובים לכלכלה, ונזרעו בעיקר למען שמירת הקרקע, אגירת המים ושירוש עשבים שוטים.

מיסוי החקלאות

המס הבסיסי שהוטל על האיכר בממלכת ירושלים הוא "מס קרקע" ששולם בדרך כלל בתוצרת חקלאית. גובה המס עמד בדרך כלל על שליש מהיבול. כמו כן, נגבו מיסים מיוחדים לקראת חגים ומועדים. מיסים אלו נקראו בשם הקיבוצי "כסניה" (Xenia) - מילה לטינית שפירושה "מתנה" או "מנחה" אך האיכר היה חייב בתשלום המיסים האלה. בנוסף לכך, הוטלו מיסים מיוחדים על גידולים רווחיים דוגמת הזית. מיסים נוספים נגבו על שימוש בבהמות, הובלת התבואה אל הגורן, מס על דבורים, מס על לקיטת עצים למדורה ומיסים נוספים. לפעמים הוטלו מיסים נוספים שנועדו להגדיל את רווחת הסניור הפאודלי. בהשוואה למיסים שנגבו באירופה, נטל המס בממלכת ירושלים לא היה כבד במיוחד. בממוצע הרווח שניתן היה להפיק מכפר אחד עמד על כ-500 ביזנטים בשנה - סכום שמספיק לחימושו של אביר אחד.

הכובשים הפרנקים לא התערבו בנעשה בכפר והאיכרים היו חייבים במספר קטן מאוד של עבודות למען הסניור הפאודלי, בניגוד למצב הרווח באירופה המערבית שממנה באו הפרנקים והמנוריאליזם לא היה מפותח בארץ ישראל. בנוסף לכך, הקרקע כמעט שלא נוצלה בדרך כלל באופן ישיר על ידי הסניור, אלא רווחיו באו לו מההיטלים על היבול של האיכרים. כתוצאה מכך, האיכרים לא נדרשו להפריש שלושה ימי עבודה, כמקובל באירופה, לעיבוד הקרקעות הסניוריות. הקרקעות שכן נוצלו באופן ישיר על ידי הסניור, בעיקר המטעים היו קטנים. כתוצאה מכך היה פנוי האיכר לעיבוד נחלותיו ולא נכפתה עליו הקורווה שהייתה מקובלת באירופה.

סחר חוץ

סחר החוץ של הממלכה התנהל בעיקר עם אירופה המערבית. הייצוא התבסס בעיקר על תוצרת מקומית שיוצאה לאירופה ומקניית סחורות מסוחרים ערבים והעברתם הלאה לאירופה (בעיקר תבלינים). הייצור המקומי שנועד ליצוא כלל בעיקר: טקסטיל, זכוכית, חומרי צבע וסוכר. בנוסף לכך, הייתה הממלכה שוק חשוב ליבוא מאירופה.

הטקסטיל היה ענף הייצור שנועד ליצוא החשוב ביותר בארץ ישראל. מרכזי יצור הטקסטיל הם רוזנות טריפולי ונסיכות אנטיוכיה. גם צור הייתה מרכז חשוב לייצור משי. הצבע היה ענף רווחי, אך רק מעט מרכזים תעשייתיים התרכזו בייצורו. כלי הזכוכית נוצרו בעיקר בצור. קנה הסוכר נהנה כמעט ממעמד מונופולין ביצוא כי לא היו לאירופה מקורות טובים אחרים למוצר זה.

הסוחרים האיטלקים ובמידה פחותה מזה הפרובנסלים היו אחראים על מרב סחר החוץ של הממלכה. קומונות איטלקיות זכו לרבעים פטורים ממסים כתשלום על עזרתן בכיבוש ערי החוף בעזרת כוחות הצי שלהן. פטור ממס והביטחון שסיפקה השליטה הנוצרית על ערי הנמל גרמה לניתוב הסחר האיטלקי לממלכת ירושלים ולא לארצות אחרות.

סחר פנים

לכל עיר צלבנית היה מרכז מסחרי משלה ובערים גדולות אפילו מספר מרכזים. המרכז היה בדרך כלל מורכב מדוכנים בכיכר קטנה מוקפת בניינים או חנויות בקומות הקרקע של בתי מגורים או מחסנים. בדומה לאירופה, כל שוק התמחה במוצר ספציפי. כך היו נפוצים שוקי דגים, שווקים לתוצרת חקלאית וכדומה. רוב סחר הפנים התמקד בשיווק מוצרי מזון ותוצרת תעשייתית שלא ניתן היה לייצרם באחוזה.

לקריאה נוספת

• יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
• ענת פלד, סוכר בממלכת ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2009

קישורים חיצוניים

• תמונות של מטבעות שהיו נפוצים בממלכת ירושלים

הערות שוליים

1. יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, עמ' 463