Loading AI tools
אחת מחמש מגילות שבתנ"ך, מכילה קינות על חורבן ירושלים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מְגִלַּת אֵיכָה היא קובץ של חמישה פרקי קינות, שחוברו ככל הנראה לאחר חורבן ירושלים, בית המקדש הראשון והגליית תושביה. ונכנסו בהמשך לתנ"ך. שאלת זהות המחבר או שמא המחברים של הקינות שבספר לא נפתרה: המסורת היהודית, ובעקבותיה הנוצרית, מייחסות את כתיבת המגילה לנביא ירמיהו,[1] אך ייחוס זה איננו מקובל במחקר.
 | |
| עמוד ראשון במגילת איכה מסורתית הכתובה בכתב סת"ם על גבי קלף | |
| שפה | עברית |
|---|---|
| תקופת התרחשות | סמוך לחורבן בית המקדש הראשון (586 לפנה"ס) |
| סוגה | ספר קינות |
| מספר פרקים | 5 |
| מספר פסוקים | 154 |
| סדרת ספרים | חמש מגילות |
| הספר הקודם | מגילת רות |
| הספר הבא | קהלת |
| דמויות מרכזיות | בת ציון |
| יצירות נגזרות |
איכה רבה  |
  | |
בתנ"ך כלול הספר בחלק ה"כתובים", כאחת מחמש המגילות, ובקאנון הנוצרי הוא כלול בספרות "הנביאים הגדולים" שבברית הישנה כנספח לספר ירמיה. שמו הנוכחי של הספר בתנ"ך הוא "מגילת איכה", זאת משום היותו חלק מחמש המגילות, ועל שם התיבה הפותחת את החיבור "איכה ישבה בדד...". אולם שמו הקדום של הספר היה "קינות" או "קינות ירמיהו", והוא ניתן לו על שום תוכנו – כך כינויו בתרגום השבעים היווני: Θρήνοι Ιερεμίου (תְרֵנוֹי יֶרֶמִיוּ, קינות ירמיהו), כך כינויו גם בתרגום הוולגטה הלטיני: Lamentationes (לָמֶנְטָטִיוֹנֵס, קינות), וכך כינויו גם בספרות חז"ל: "קינות", "ספר קינות" או "מגילת קינות".[2]
הספר מכיל שירות קינה ועוסק בחורבן ירושלים והגליית יושביה. הכותב מקונן על מצבה הנורא של ירושלים בשעת המצור ערב החורבן, על מצבה העגום והקשה של ירושלים ושל יושביה לאחר החורבן, ועל הסתר הפנים האלוהי בעקבותיו. הוא אף מצדיק את גזר הדין הקשה שנגזר על יושביה בשל חטאיהם ופשעיהם הרבים. ביהדות התקבע מנהג לקרוא את מגילת איכה בציבור בליל תשעה באב.
קטעים ממגילת איכה נמצאו כבר במגילות קומראן, וניתן להעריך שבאותה תקופה כבר הייתה המגילה חלק מהקאנון המקראי, אולם אין יודעים מתי הוכנסה. בכתבי מחברים מהמאות הראשונות לספירה מוצאים שנמנו 22 ספרים למקרא, כמניין אותיות האלפבית, כאשר ספר איכה נחשב יחד עם ספר ירמיה (ומגילת רות עם שופטים).[3]
בתרגום השבעים ובתרגום הפשיטתא הסורי הספר נכלל עם ספרות הנביאים הגדולים יחד עם ספר ירמיהו, ככל הנראה משום שהמסורות הקדומות ייחסו את חיבור המגילה לירמיהו.
לעומת זאת, בכתבי יד ובקודקסים של נוסח המסורה העברי מופיע החיבור בנפרד מספר ירמיהו, והוא מופיע בין חמש המגילות שבחלק הכתובים. כך גם חז"ל מונים אותו בין ספרי ה"כתובים".[4]
מקומו בתוך סדר הכתובים בחלוקת הספרים היהודית הוא שונה במספר מקורות.
לחיבורים המקראיים שני סוגי כינויים עבריים, האחד לפי המילה או המילים הפותחות את החיבור (כמו "בראשית", "ויקרא"), והאחר לפי עניין הספר (כמו "שופטים", "תהלים"). בתרגום השבעים לעומת זאת (ובעקבותיו גם בשאר התרגומים לשפות האירופאיות), נפוץ כינוי לפי סוג הספר, ולא לפי המילה הפותחת. ("גנסיס", תולדות, במקום 'בראשית'). לחלק מהספרים היו בעבר שני כינויים, הן כינוי לפי המילה הפותחת והן כינוי לפי העניין (כמו "ויקרא" ו"תורת כהנים", השוו עם השם היווני: לוויטיקון).
בנוגע למגילת איכה, הכינוי לפי המילה הפותחת "איכה" הוא הכינוי העברי-יהודי הנוכחי ("מגילת איכה" או "איכה") והוא מופיע במקורות יהודיים רק מתקופה מאוחרת, החל מימי הביניים.[6] עם זאת, במסכת סופרים (חיבורה משוער לתקופת הגאונים, מאות 7–8 לספירה, או מאוחר יותר, סוף האלף הראשון לספירה)[7] מופיע כבר הכינוי "איכה",[8] לצד הכינוי "ספר קינות".[9]
לעומת זאת, הכינוי שהיה נפוץ בעת העתיקה הוא הכינוי לפי תוכן החיבור, "קינות". הירונימוס, בהקדמתו למלכויות, נוקב בשם זה (cinoth)[10] כינוי זה מופיע הן במקורות חז"ל והן בכתבי יד קדומים של המקרא מסוף האלף הראשון. ואף קודם לכן הוא משמש כשם החיבור בכל התרגומים. כך בתרגום השבעים היווני מכונה הספר Θρήνοι Ιερεμίου (תְרֶנוֹי יֶרֶמִיוּ, קינות לירמיהו),[11] וכשתרגם הירונימוס את הספר ללטינית (הוולגטה), תרגם אף את שמו היווני, Lamentationes (לַמֶנְטַטִיוֹנֶס, קינות). כמו כן כך שמו בתרגום ה"פשיטתא" הסורי - ܐܘܠܝܬܐ ܕܐܪܡܝܐ (אוליתא דארמיא, קינת ירמיהו). גם במקורות חז"ל מכונה הספר בשם קינות (ספר קינות[12] או מגילת קינות[13] או בצורה המקוצרת: "קינות'"[14]).
בנוסחים המתורגמים של איכה נשתמר פתיח (פרולוג) לספר המוסר מידע על מחבר הקינות, ירמיהו - בהתאם לאותו הפתיח. פתיח זה אינו קיים בנוסח המסורה, וייתכן שיש בכך כדי להצביע כי פתיח זה לא היה קיים בנוסח העברי במקור, וכי הוא נוסף רק בתקופה מאוחרת יותר (בין המאות אחרונות לפנה"ס למאות ראשונות לספירה).
נוסח הפתיח מופיע לראשונה בתרגום השבעים היווני, והוא מוסר בתרגום חופשי: "ויהי אחרי גלות ישראל וחורבן ירושלים, וישב ירמיהו לבכות, ויקונן את הקינה הזו על ירושלים, ויאמר: איכה".[15] נוסח דומה מופיע גם בתרגום הוולגטה הלטיני[16] ובתרגום הארמי (שחובר ככל הנראה במאות ה-7–8 לספירה).[17]
פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא דיון סרק אפולוגטי בסברה שאין לה שום יסוד במחקר, תוך ציטוט סלקטיבי של מקורות מיושנים וזניחים. חשד למחקר מקורי.
.jpg)
בנוסח המקרא של מגילת איכה, בהתאם לנהוג בעת העתיקה, אין כלל התייחסות לשמו של המחבר, וגם בגופה של המגילה אין כל רמז לכך.
בתרגום השבעים נאמר (בתרגום חופשי) "ויהי אחרי גלות ישראל וחורבן ירושלים, וישב ירמיהו לבכות, ויקונן את הקינה הזו על ירושלים, ויאמר: איכה".[15] בעקבות פתיח זה הלכו המסורות הנוצריות כמו אלו של אוריגנס,[18] אפיפניוס,[19] והירונימוס (prologus galeatus ובפרולוג לאיכה, ראו[16]) וייחסו את הספר לירמיהו.
המסורת היהודית אף היא ייחסה את הספר לירמיהו הנביא. כך בתרגום הארמי לאיכה ישנה תוספת דומה לתוספת היוונית.[17] גם בתלמוד הבבלי מיוחס חיבור המגילה לירמיהו,[20] ומסורת זו התקבלה בקרב שאר הפרשנים וההוגים היהודיים בימי הביניים.[21] גם חלק מפרשני המקרא מהעת החדשה מקבלים את ירמיהו כמחבר איכה.[22]
רוב חוקרי המקרא שוללים את זיהויו של ירמיהו כמחבר מגילת איכה. חוקרים אלה מזהים במגילה טקסטים של מחברים שונים ורואים בה יצירה המאוחרת לתקופת ירמיהו. לשיטתם, המסורת המייחסת את המגילה לירמיהו נבעה ממגמת הקדמונים ליחס ספר ששמו לא ידוע לדמות היסטורית ידועה ובעלת סמכות.[23]
בחז"ל ובקרב פרשני וחוקרי המקרא הובאו נימוקים ואסמכתאות לקביעה שירמיהו הוא מחבר המגילה. מנגד, הובאו טענות שונות אצל חוקרי המקרא מדוע זיהוי ירמיהו כמחבר איכה אינו סביר.
כך מסכם זאת חוקר המקרא, פרופסור יעקב קליין:
מסורת זו, שהיא נחלת כל התרגומים העתיקים, הייתה מקובלת על רוב מפרשי המקרא עד לעת האחרונה, אך בימינו נוטים רוב החוקרים לדחותה משני נימוקים עיקריים [...] הראיות שהובאו לעיל נגד המסורת המייחסת את חיבור המגילה לירמיהו, אינן מכריעות אמנם, ואפשר להשיב עליהן. ואף על פי כן מקרבות הן את הסברה, כי מסורת זו מאוחרת היא. [...]
— פרופסור יעקב קליין, "מחבר המגילה וזמנו", בתוך ה"הקדמה למגילת איכה" במהדורת "עולם התנ"ך", כרך "מגילות", עמוד 116.
וכך מסוכמים הדברים בערך "איכה" באנציקלופדיה המקראית:
עדיין נשאלת שאלת המחבר, אם אחד הוא. הראיות שהובאו לחיוב ולשלילה קלושות הן, ואין בהם הכרע. [...] אף הראיות שהובאו להוכיח שירמיהו הוא מחבר הספר או חלקו או הראיות לסתור הנחה זו אין בהם הכרע. [...] אין לקבוע אם כולם פרי עבודתו של מחבר אחד הן. וכן אי אפשר לקבוע מי הוא המחבר או מי הם המחברים.
— הערך "איכה" באנציקלופדיה המקראית, עורך: אש"ה (כרך 1, עמ' 261-262)
קבוצה ראשונה של טענות נסמכת על זיהוי ירמיהו בחלקים אחרים של התנ"ך כמחבר מגילות או קינות.
על פי המקרא, בספר דברי הימים ב', חיבר ירמיהו קינות על מות יאשיהו (משוער לשנת 609 לפנה"ס). ”וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם, וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל, וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת”.[24] יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, אף מעיד לגביה כי בימיו היא הייתה עדיין קיימת: ”ירמיהו כתב עליו (=על יאשיהו) קינה, הקיימת בידינו כיום” (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כרך עשירי, ה,1.[25]) ייתכן שפרט זה גרם לכך שחיבור הקינות (איכה) יוחס ברבות הימים אף הוא לירמיהו.[26][27]
בספרות חז"ל (בתלמוד הבבלי ובמדרשי האגדה למקרא) אף נטען שהקינות שחיבר ירמיהו על יאשיהו נמצאות במגילת איכה עצמה, וישנם מספר פסוקים אשר פורשו כרומזים על יאשיהו, שהמרכזי שבהם הוא: ”רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם.”[28][29] פירוש זה אינו מוכרח, ולמעשה ניתן לפרש את הפסוק בדרכים אחרות. למשל, חלק מפרשני המקרא מייחסים פסוקים אלו לצדקיהו שבימיו חרבה ירושלים, או לגדליה בן אחיקם שנהרג לאחר החורבן.[30]
חוקר המקרא שמעון ברנפלד (1924) מצדד בזיהוי החז"לי של מגילת איכה עם אותו ספר קינות המוזכר בדברי הימים, והוא מציע שמגילת איכה הכילה בתחילה פרקים נוספים שאבדו במרוצת הדורות,[31] לעומתו סבורים אחרים כי "הקינות" בדברי הימים אינן מכוונות לאיכה, והם מציעים כי ייתכן והן מכוונות לקינות אחרות אפשריות מתוך ספר ירמיהו כמו ירמיהו, כ"ב, י',[32] או לירמיהו, ל', י"ח–כ"א, או שמא הקינות הללו פשוט אבדו.[33]
מלבד האזכור שהובא לעיל על ירמיהו כמקונן על יאשיהו, הוא מתואר במקומות נוספים במקרא כנושא קינות. למשל: ”עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה”,[34][35] ומקצתן אף משוקעות בספר ירמיהו (למשל ירמיהו, ד', י"ט–כ"א), והיו שהציעו לראות בזה חיזוק לטענה שהוא כתב גם את הקינות שבאיכה.[36]
מקור אפשרי נוסף מן המקרא כסמך לכך שירמיהו חיבר מגילה זו מובא בתלמוד הבבלי, המדובר ב"מגילה" ששרף המלך יהויקים (605 לפנה"ס) המתוארת בפרק ל"ו בספר ירמיהו עצמו, ”וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִת לִיהוֹיָקִים [=משוער, 605 לפנה"ס] [...] הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר. קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה וְעַל כָּל הַגּוֹיִם [...]”, אותה מזהה התלמוד הבבלי עם מגילת איכה.[37] אולם כבר האבן עזרא דוחה סברה זו ממספר נימוקים,[38] וכך גם חוקרי המקרא מהעת החדשה,[39] המפרשים שמגילה זו מכוונת לאוסף נבואות חורבן של ירמיהו, ששימשו כבסיס לספר ירמיהו.[40]
קבוצה שנייה של ראיות נסמכת על התאמות לשוניות ותוכניות בין ספרי ירמיהו ואיכה.
קיים דמיון לשוני רב בין ספר ירמיהו למגילת איכה. לדוגמה: באיכה נאמר ”פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי.”,[41] ובירמיהו נאמר ”עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי... מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה...”,[42] ועוד רבים.
התפיסות הבאות באיכה מתאימות לנאמר בספר ירמיהו: החורבן בא על העם כעונש מה', נביאי השקר שלא הוכיחו את העם – אשמים בחורבן, הצדקת הדין, בקשת הסליחה והנקמה בגויים - ועוד.
אולם מנגד ישנם תפיסות באיכה הסותרות לתפיסות המובאות בספר ירמיהו.
חלק מהתיאורים בפרק ג' מתאימים לידוע על ירמיה מספר ירמיהו – לפי ספר ירמיהו, ירמיהו נרדף על ידי אויבים רבים שלעגו לו והכו אותו ואף ישב בבית האסורים זמן רב, וכך גם עולה מהקינה השלישית באיכה.
אולם מנגד ישנם אירועים המוזכרים באיכה המעוררים קשיים בייחוסם לירמיהו עצמו. כך כמה מהתיאורים האישיים בפרק ג', כמו "גדר דרכי בגזית" ועוד, לכאורה אינם מתאימים לירמיהו. כמו כן מחבר המגילה כתב ”לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם.”[51] בזמן שהוא עצמו הזהיר כל העת מפני כך בנבואותיו בספרו.[50][23]
ארבע הקינות העוסקות בחורבן יהודה וירושלים (למעט הקינה השלישית) נראה שחוברו בסמוך לחורבן.
אולם כמה מהתיאורים בספר נראה כי חוברו בתקופה מאוחרת יותר. כך למשל בסיום המגילה נאמר: ”לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים.”,[52] ומשמע שהדברים נכתבו זמן רב לאחר החורבן.
עובדה זו גם מעלה קושי על ייחוס המגילה לירמיהו, משום שירמיהו הורד מן הארץ, על פי המתואר בספרו, זמן קצר לאחר החורבן, לאחר הריגת גדליה בן אחיקם (ראה ירמיהו, מ"ג, ו')[דרושה הבהרה][53] לגבי הקינה השלישית, עמימותה מקשה על קביעת תקופת חיבורה.
בין חוקרי המקרא היו שטענו שהאקרוסטיכון הוא תופעה סגנונית מאוחרת שפותחה בתקופת בית שני,[54] ומשום כך הקינות שבמגילה חוברו או לפחות התגבשו סופית בתקופה מאוחרת.
סידור האקרוסטיכון האלפביתי בפרק א' שונה מיתר הפרקים; בפרק א' האלפבית מסודר בסדר המקובל כיום, ואילו בפרקים האחרים הפ' קודמת לע'. עובדה זו הביאה מספר מלומדים לטעון כי פרק א' חובר על ידי מחבר שונה משאר הפרקים.[55] אם כי יצוין כי בעד נוסח שבמגילות קומראן מופיע סידור הפסוקים בפרק א כבשאר הפרקים, כאשר האות פ' קודמת לאות ע' (ראו על כך בפסקה #הקדמת האות פ' לאות ע').
בנוסח המסורה, אין אזכור מפורש לזהות המחבר, להבדיל מספרי קהלת ושיר השירים למשל, המייחסים עצמם בפירוש למחבר. דבר זה יש בו כדי להצביע על כך שבתקופה הקדומה לא יוחס החיבור לירמיהו.[56][23]
כמו כן, העובדה שבסדר הספרים בתנ"ך מקובל לסדר את הספר בחלק הכתובים שבו, ובנפרד מירמיהו המשויך לחלק ה"נביאים", מצביע, לדעתם, על כך שמסדרי התנ"ך לא ראו בו חיבור של ירמיהו עצמו.[50][23]
המגילה מחולקת לחמש קינות; הקינה הראשונה, השנייה והרביעית דומות זו לזו באופיין ובמבניהן. כולן פותחות במילת הקינה "איכה", וכולן מונות 22 פסוקים, כאשר הם מסודרים באקרוסטיכון אלפביתי.
הקינה השלישית מונה גם היא פסוקים בסדר אלפביתי, אולם היא שונה מיתר הקינות בכך שהיא מונה 66 פסוקים, שלושה פסוקים לכל אות, ובנוסף בקינה זו אין מוזכר מפורשות חורבן יהודה או ירושלים.
הקינה החמישית מכילה גם היא 22 פסוקים, אולם ללא כל סידור אלפביתי.
תיאור הרעב בקינות (תיאורי קניבליזם באו בהדגשה) |
|---|
|
”כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים, מְבַקְּשִׁים לֶחֶם, נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ. רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה. [...] כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ, כִּי בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ וְיָשִׁיבוּ אֶת נַפְשָׁם. [...] בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה. לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ: אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן? בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר, בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם. [...] אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים [...] דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא, עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם. הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת, הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת. [...] צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם, יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ. טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב, שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי. יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן [...] עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב.” |
| איכה, א', י"א; י"ט; ב', י"א–י"ב; כ'; ד', ד'–ה'; ח'–י'; ה', י'. |
הקינות שבמגילה (למעט הקינה השלישית, ראו להלן) עוסקות בקינה על חורבן העיר ירושלים, הרעב שפקד את יושביה בטרם החורבן, והגורל הקשה של יושביה עם חורבנם. הקינות מתארות רעב קשה, ואף מתארות אירועי קניבליזם שנגרמו עקב הרעב (”אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים”[57]; ”יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן”[58]).
בולטת בניגודה היא הקינה השלישית, שאינה עוסקת כלל בחורבן העיר ירושלים או בגלות יושביה. זוהי למעשה קינת יחיד על צרותיו, כאשר לא מפורש מי הוא היחיד ומהם הצרות שפקדו אותו, ולא ברור מה הקשר של קינה זו לחורבן ירושלים ולשאר הקינות. הוגים וחוקרים שונים עסקו בשאלה האם האירועים המתוארים בקינה זו יכולים לרמוז על כך שזו קינה שחיבר ירמיהו על צרותיו.
בפרקי המגילה הראשונים אין אזכור חד-משמעי של חורבן בית המקדש, אלא באופן שניתן לפרשנות אחרת. עובדה זו מסייעת לטענה כי ייתכן שהקינות חוברו זמן מועט לפני חורבן בית המקדש.[59] רק בפרק ה' של המגילה מוזכר חורבן בית המקדש במפורש: ”עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ”.
המקראות בקינות איכה המתייחסות במפורש לאירועים או לעמים קשורים |
|---|
|
| איכה, ד', כ'–כ"ב; ה', ו' |
בקינות שבמגילה ניתן לקבל תיאור על אופיו הקשה של הרעב שחוו יושבי ירושלים טרם החורבן, על העינויים והמוות שפקדו את יושביה, ועל ההשפלה הנוראה שבחורבן העיר.
אולם בולט בהיעדרו בקינות הוא אזכור של התייחסות אנקדוטית, כמו אזכור של דמויות שבה (נביאים או מלכים), או אזכור של אירועים ספציפיים. הבבלים מחריבי ירושלים אינם מוזכרים במגילה כלל, אך יש התייחסויות בודדות לעמים אחרים: במספר פסוקים מייחל המקונן לחורבן "אדום", שכנת ממלכת יהודה[60] - על אף שהבבלים הם אלו שהחריבו את ירושלים, ייתכן שאדום השכנה ליהודה סייעה בידם והשתתפה בחורבנה, ובשל כך הם היוו מושא לקללה בקינת החורבן. אמנם רש"י פירש שם שירמיהו התנבא ברוח הקודש על הבית השני שנחרב על ידי הרומאים שהם אדום - ובקינה החמישית מאשים המקונן את מצרים ואשור בלקיחת חלק בחורבן יהודה.[61]
אירוע נוסף הנרמז במגילה הוא מותו של "מְשִׁיחַ ה'", שרש"י מפרש "שמשיח ה' זה יאשיהו"
בהקשר זה בולט התרגום הארמי לאיכה (שזמן חיבורו משוער לתקופת הגאונים, מאות 7–8 לספירה), המשלב בתרגום הפסוקים משמעויות היסטוריות על פי אגדות ודרשות חז"ל. כך הוא נוקב לאורך כל התרגום בשמו של "נבוכדנצר רשיעא" (נבוכדנצר הרשע) כמחריב ירושלים, שם שהמגילה המקראית עצמה נמנעה מלאזכר. וראו עוד על כך להלן.
בחמש הקינות שבמגילה רעיונות רבים משותפים, אך יש ביניהן גם הבדלים ניכרים.
המחצית הראשונה של הקינה (א'-י"א) היא קינה בגוף נסתר, ואילו המחצית השנייה (י"ב-כ"ב) עוברת לקינה בגוף נוכח, למעט פסוק י"ז: ”פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו, הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם.”[62]
הקינה הראשונה פותחת בתיאור בדידותה של ירושלים כתוצאה מגלות בניה. ירושלים, שעריה והדרכים המוליכות אליה שוממים. שממה זו באה בניגוד למצבה של ירושלים ערב החורבן, אז הייתה "העיר רבתי עם".[63] בדידות זו נובעת גם מבגידת בני הברית המדיניים של ממלכת יהודה (”כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים”[64]). המקונן מתאר את ההליכה בגלות ואת קלונה ובושתה של ירושלים בעיני אלה שכיבדו אותה בעבר, ומבכה על כך שגויים שאינם ראויים, על פי מצוות התורה, לבוא בקהל (כמו בני מואב, עמון ואדום) - נכנסו לבית המקדש. בחציו השני של הפרק (פסוקים י"א-כ"ב; מלבד פסוק י"ז) עובר המקונן לדבר בשמה של ירושלים. ירושלים פונה ל"עוברי דרך" ומצפה שישתתפו בצערה ויראו שאין "מכאוב כמכאובה". מתוך קבלת דין מכירה ירושלים בכך שמצבה בא לה מאת ה', והוא זה שעולל לה את אשר אירע. הוא שלח ממרום אש בעצמותיה, פרש רשת לרגליה ונתנה בידי אויב מר. עם זאת, ירושלים מצדיקה עליה את הדין: "צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי" (פסוק י"ח), ומכירה בחטא שחטאה לפני ה'. ירושלים מקוננת על הרעב ערב החורבן (”כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ”), על המוות בחרב האויב (”מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב”), על בדידותה, על גלות בניה ועל הסבל שהיא סובלת כתוצאה משכניה הרעים. בסיום הקינה פונה ירושלים בתפילה שה' יכיר ברעת אויביה ויעשה להם כפי שעשה לה.
הקינה השנייה חוזרת על חלק מהרעיונות המרכיבים את הקינה הראשונה. גם כאן מקונן המחבר על הרעב ערב החורבן ואף מתאר את הזוועה של נשים שאוכלות את בניהן. גם כאן מתואר המוות בידי האויב ("בתולותי ובחורי נפלו בחרב"). בפתיחת הקינה החורבן מיוחס לה': ה' הוא זה שנוהג עם ירושלים כצר וכאויב, והוא זה ש"בלע ולא חמל את כל נאות יעקב". מאידך הקינה אינה מדגישה את בדידותה של ירושלים, אלא את אובדן כבודה: תפארת ישראל הושלכה לארץ וקרן ישראל נגדעה. הקינה כוללת גם רעיונות שלא הופיעו בפרק א: המחבר מאשים את נביאי השקר שלא הוכיחו את בני ירושלים על עוונותיהם, דבר שהיה יכול לגרום להם לשוב בתשובה. מצבה העגום של ירושלים מתבטא גם במצב הרוחני של העם - החכמים מתו או גלו ולכן "אין תורה", והנביאים אינם יכולים להתנבא.
הקינה השלישית חריגה באופייה ביחס לשאר הקינות שבמגילה. בקינה זו כמעט ואין דברי קינה על ירושלים, אין תיאור של נוראות החורבן והמצור שקדם לו, והמחבר מקונן בעיקר על צרותיו הפרטיות. גם פסוקי הקינה קצרים ביותר - בני כחמש-שש מילים. המחבר פותח בתיאור הרעות שעשה לו ה' (א-יז). בעקבות צרות אלה הוא הגיע כמעט לידי יאוש, אך חיזק את עצמו בביטחון בה' ובתפילה אליו (יח-כד). המחבר אומר שטוב וראוי לצפות לישועת ה' ולקבל את הייסורים באהבה, משום שה' אינו מעוות את הדין ואינו מטה משפט, והוא לא יזנח לנצח את המקווים לו; לפיכך אין לחוטא על מי להתלונן, אלא על עצמו ועל חטאיו (כה-לט). מכאן פונה המקונן בקריאה לבני עמו להתבונן במעשיהם ולשוב אל ה' (מ-מב). בהמשך מתאר המקונן את אסון החורבן - את הסתר הפנים, את חרפת ישראל בין העמים ואת בכייתו שלו על "שבר בת עמי" (מג-נא). המחבר מסיים בכך שה' רואה את סבלו ומושיע אותו (נה-נח), ובפסוקי הסיום הוא מבקש מה' שיעניש את אויביו קשות, כראוי להם (נט-סו).
הקינה הרביעית מתמקדת בתיאור המצור והחורבן. בחלקה הראשון של הקינה (פסוקים א-י) מתואר המצור הנורא ובפרט הרעב והצמא של הנצורים. התיאור הוא מוחשי ביותר ומעורר תחושת זוועה: "דבק לשון יונק אל חכו בצמא, עוללים שאלו לחם - פורש אין להם... צפד עורם על עצמם, יבש היה כעץ... ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן". בחלקה השני של הקינה (יא-כ) מתוארת נפילת ירושלים וגורל תושביה. המחבר מאשים בחורבן את הנביאים והכוהנים שחטאו, והוא מתאר את אכזריות הכובשים. אפילו "רוח אפינו משיח ה'" - שהוא יאשיהו (ולפי חלק מהדעות המלך צדקיהו) - נלכד בידי האויב. הקינה מסיימת בתפילה שה' לא יוסיף להגלות את ישראל, ומאידך - יעניש קשות את אדום (כא-כב).
הקינה החמישית היא, לדעת רבים, קינתם של בני שארית הפליטה, שנותרו בארץ לאחר החורבן. הם מתאוננים על גזלת רכושם (נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנכרים") על תנאי המחיה הקשים, על השעבוד לעמים נחותים ועל עינויי הגוף והנפש שהם סובלים, והם חשים שסבל זה נובע מחטאי אבותיהם (א-יד). הקינה ממשיכה בתיאור נפילת "עטרת ראשנו" - בית המקדש: "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (טו-יח). הקינה, והמגילה כולה, מסיימות בתפילה לה' שלא ישכח לנצח את עמו ישראל ויחדש ימיו כקדם (יט-כב).
ארבע הקינות הראשונות במגילה מסודרות באקרוסטיכון אלפביתי, כך שכל פסוק פותח באות אחת של אלפבית בסדר עולה מא' לת'.[65] מבנה אקרוסטיכון זה אף קיבל הדגשה מיוחדת בכתב יד קודקס סינאיטיקוס של תרגום השבעים למשל, שם מעל כל פסוק מופיעה כותרת הנושאת את שם האות העברית באותיות יווניות (αλφ, βηθ...),[66] כך גם בתרגום הוולגטה הלטיני מופיע שם האות העברית באותיות לטיניות בתחילת כל פסוק.[67]
בחקר הספרותי-סגנוני של המקרא, חוקרי המקרא סבורים כי הסידור האקרוסטיכוני הוא תופעה סגנונית מאוחרת שפותחה בתקופת בית שני.[54] בעקבות זאת, יש הנוטים לומר שהקינות שבמגילה לא התגבשו בסמוך לחורבן אלא רק בשלבים מאוחרים יותר, אף על פי שהן משמרות זיכרונות ומסורות אותנטיים מזמן החורבן.[68]
יש להעיר ששימוש באקרוסטיכון כאמצעי ספרותי מופיע במסופוטמיה כבר באלף הראשון לפני הספירה (בין השנים 1000 ל-750 לפני הספירה) בחיבור הפילוסופי 'התיאודציה הבבלית'. בחיבור 27 בתים, בכל בית 11 טורים, הטורים בכל בית פותחים באותה הברה, וההברות מכל הבתים מצטרפות יחד לאקרוסטיכון שנותן את שמו ותוארו של המחבר.[69]
בסדר האלפבית שבפרקים ב', ג' וד', מקדימה האות פ' את האות ע'.[70] חז"ל הציעו לכך הסבר על דרך הדרש.[71]
במחקר המודרני יש משערים כי סדר זה מבטא מסורת נוספת קדומה, שהתקיימה לצד הסידור הנוכחי,[72] לסדר אותיות האלפבית. סידור זה נמצא גם בממצאים אפיגרפיים ארכאולוגים; אבן תל זית, אוסטרקון מעזבת צרטה וכתובות מחורבת תימן שעליהן מופיע האלפבית (אנ'), כאשר האות פ' קודמת לאות ע',[73] ובמקום אחד גם בתרגום השבעים.[74]
.jpg)
מבנה שירת הקינה באיכה מאופיין במשקל ייחודי בארבעת הפרקים הראשונים, המכונה בשל כך "משקל קינה". במשקל זה בכל זוג צלעות, לאחר צלע ארוכה באה צלע קצרה, כשלרוב הצלע הראשונה מורכבת משלוש מילים והשנייה משתיים. לדוגמה: "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה. [...] כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים" (א,3). הפרק החמישי לעומת זאת שונה מיתר הפרקים במשקלו, וכל חרוז מחולק לשתי צלעות שוות באורכם.
כמו כן מאופיינת השירה בסגנון כיאסטי, כאשר בפסוק המסיים את הפרק מופיעה תיבה מהפסוק הפותח, ובפסוק שלפני האחרון מופיעה תיבה מהפסוק השני וכן הלאה. לדוגמה: "אֵין-לָהּ מְנַחֵם [..] כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ" (א,2) מול "אֵין מְנַחֵם לִי [..] כָּל-אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ" (א,21), " עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי" (א,5) מול "בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי, הָלְכוּ בַשֶּׁבִי" (א,18), " וְלֹא-זָכַר הֲדֹם-רַגְלָיו, בְּיוֹם אַפּוֹ" (ב,1) מול "וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף-ה' פָּלִיט וְשָׂרִיד" (ב,22).
גם במגילת איכה, כבשאר ספרי המקרא, ישנם מספר מילים יחידאיות. היינו, מילים שמופיעות רק במקומות יחידאיים במקרא, ומשום כך הוראתן ומשמעותן אינה ברורה לנו.
להלן חלק מהמילים היחידאיות שבאיכה:
מילים יחידאיות נוספות: נחשתי (ג,ז), שתם (ג,ח),[77] ויפשחני (ג,יא), הכפשני (ג,טז)[78] סחי (ג,מה)[79] מגנת לב ("מגנה", ג,סה),[80] טחון (ה,יג).[81]
על בחינת הקבלות לשוניות והקבלות תוכן בין ספר איכה לספר ירמיהו ראו בפסקה #מחבר הספר וזמנו.
יש המצביעים גם על דמיון לשוני בין ספר איכה לספר יחזקאל, לספר ישעיהו השני ולמספר מזמורי תהילים.[50]
על פי חוקר התנ"ך, פרופ' ישראל רוזנסון, לעומת קינות אחרות בתנ"ך שהן פשוטות מאוד וראשוניות, באשר הן מבטאות מטען רגשי של דממת הכאב, באיכה מדובר בקינה מתוחכמת מאוד. כך רואים את הפשטות, בקינת יעקב על יוסף: "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר: 'כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, טָרֹף טֹרַף יוֹסף'" (בראשית, ל"ז, ל"ג), ובקינת דוד על אבשלום: "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ: 'בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי, בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי, אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי'" (ספר שמואל ב', פרק י"ט).
עוד לפי רוזנסון, בולטים במגילה המוטיבים של ההחשכה ושל האשה הגלמודה באשר היא אלמנה או נידה. מגילת איכה, על פי פירושו, נמצאת בניגוד בולט למגילת שיר השירים. לעומת שיר השירים שמתאר יחסי אהבה, קרבה והשתוקקות, בין הגבר לאשה ובין העם לאלוהיו, באיכה מדובר על אבלות, ריחוק, בכי והחשכה ועל ריחוק בין העם לארץ, כאשר אלוהים מתגלה כבעל אכזרי, שמכה והורג ולא מרחם על אהובתו.
4 מקטעים חלקיים של ספר איכה נמצאו במערות שעל יד קומראן. (3Q3, 4Q111, 5Q6, 5Q7[82]). כמו כן מגילה 4Q241 מצטטת את איכה,[83] ו-4Q179[84] ו-4Q501[85] הן מגילות חיצוניות לאיכה.
מגילה 4Q111 כתובה בכתב חשמונאי מאוחר, והיא מתוארכת לטווח שבין שלהי המאה הראשונה לפני הספירה ועד למאה הראשונה לספירה.[86]
בגניזת קהיר נמצא, בין היתר, כתב יד המכיל את חציו האחרון של פרק ה' בספר איכה עם ניקוד טברייני ועם טעמי המקרא, ובסופה מופיעה רשומה של מנין הפסוקים בספר.[87]
מגילת איכה חסרה ממה שמצוי בידינו מכתר ארם צובא (יחד עם 36 דפים מחלק הכתובים),[88] אולם היא קיימת בשלמותה בכתב יד לנינגרד אשר נכתב בתחילת המאה ה-11 לספירה.
מתרגום השבעים היווני שרד בידנו חלקו הראשון של הספר (עד ב,20) בכתב יד קודקס סינאיטיקוס המתוארך לאמצע המאה הרביעית לספירה.[66]
| נוסח המסורה (BHS) | נוסח מגילת קומראן (4Q111)[86] | |
|---|---|---|
|
איכה א,ז-ח |
[...] זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ |
[...] זכורה ה' |
| איכה א,ט | וַתֵּרֶד פְּלָאִים אֵין מְנַחֵם לָהּ | [ותרד] פלאות ואין [מנחם לה] |
| איכה א,יב | אֲשֶׁר הוֹגָה ה' בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ. | אשר הוגירני י[הוה ביו]ם [חרו]נו |
| איכה א,יג | נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה | נתנני שומם כול היום וד[ו]י |
| איכה א,יד | נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל צַוָּארִי הִכְשִׁיל כֹּחִי נְתָנַנִי אֲדֹנָי בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם | נקשרה על פשעי בידו וישתרג עולו על צ[וארי ]הכשיל כוחי נתנני ה' ביד לא אוכל לקום |
| איכה א,טו-יח |
גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין |
גת דרך ה' לבתולת בת יהודה פרשה [] ציון בי[דיה אין] |
| (5Q6) | ||
| איכה ה,ב-ג | נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים. יְתוֹמִים הָיִינוּ [וְ][אֵין] אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת. | [נחלתנו נהפכה לזרי]ם בתינו לנוכריאם יתומים [היינו אין] אב אמותינו לא בנות ואלמנות |
| איכה ה,י | מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב | מ[פ]ני זלפות רעכ |
לספר איכה, כמו לשאר ספרי הכתובים, ישנו תרגום ארמי מאוחר, ככל הנראה מזמן הגאונים (מאות 7–8 לספירה). לשון התרגום היא ארמית-ירושלמית, והיא נושאת אופי מדרשי ולא מילולי. עם זאת, התרגום לפרק ג (קינת היחיד) הוא מילולי יותר וכמעט שאינו נוקט בדרשות.[89]
בניגוד למגילה שאינה מסגירה כמעט פרטים על אירועים היסטוריים שהתרחשו בחורבן (ראו בפסקה #פרטים מוכמנים), התרגום הארמי לאיכה, המשלב בתרגום הפסוקים משמעויות היסטוריות על פי אגדות ודרשות חז"ל. כך הוא נוקב לאורך כל התרגום בשמו של "נבוכדנצר רשיעא" (נבוכדנצר הרשע) כמחריב ירושלים, שם שהמגילה המקראית עצמה נמנעה מלאזכר.
התרגום הארמי מפרש את הפסוקים בהתאם לדרשות חז"ל. את הקינות הוא מייחס לירמיהו הנביא.[17] וכך את איכה א', י"ח ”צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי” ואת איכה ד', כ' ”רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם” הוא מפרש בהתאם כמכוון ליאשיהו[90] כמו כן את איכה ב,כ הוא מפרש כרומז להריגת זכריה.[91] וכך בעוד מספר מקומות.[92]
התרגום הארמי לא מהסס מלפרש מספר פסוקים על אירועים שהתרחשו בחורבן הבית השני. את הפסוק באיכה ה', י"א ”נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ, בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה” הוא מפרש כמרמז הן על אירועי חורבן בית ראשון והן על אירועי חורבן בית שני.[93] כך גם את איכה א', י"ט "קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי" הוא מפרש כרומז על חורבן בית ראשון בידי נבוכדנצר וחורבן בית שני בידי טיטוס ואספסיאנוס כחדא מחתא,[94] ואת איכה ד,טז "עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ" הוא דורש על אלו שציפו כי העם הרומאי יביא להם את השלום.[95] כך גם את "אדום" המוזכרת במגילה (איכה ד,כא-כב) "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ [...] פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם" הוא מפרש ככינוי ל"רומא".[96] בפירושו לפסוקים אלו, הוא מסגיר אגב תקופת חיבור ביזנטית.[97][98]
על מגילת איכה נכתבו מדרשים רבים. הקדום מבין קובצי המדרשים האלו הוא מדרש איכה רבה שנכתב בארץ ישראל.[99] חיבור מדרשי נוסף שחובר בימי הגאונים מכונה איכה זוטרתי.[100] כמו כן ישנם מספר קטעי פסיקתא על איכה; פסיקתא טו שבפסיקתא דרב כהנא, ופסיקתא כט-ל שבפסיקתא רבתי.
מספר פירושים חוברו למגילת איכה. בימי הביניים חובר פירוש על ידי רבי סעדיה גאון, הכולל תרגום וכן ביאור נרחב, והוא כונה על ידו "ספר המידות".[101] שני פירושים קראיים חוברו אף הם באותה תקופה לספר, האחד מהקראי שלמה בן רותם, והשני ממחבר לא ידוע (אולי דוד בן בועז)[דרוש מקור]. רש"י, ראב"ע, רבי יוסף קרא, רלב"ג, יואל בן שועיב, יוסף כספי, אליעזר בן יהודה מוורמס, ישעיה בן אליהו מטראנו ועמנואל הרומי חיברו אף הם פירוש לספר. פירוש בערבית מאותה תקופה חובר על ידי תנחום הירושלמי.
מראשית העת החדשה חוברו פירושים על ידי רבי משה אלשיך (פירושו נקרא "דברים נחומים") ורבי יוסף טיטצאק. מתקופת ההשכלה חוברו פירושים על ידי לייב לבנשטיין, יואל בריל, הרש"ר הירש (בגרמנית), הרב יצחק אשכנזי, ארליך ופרלס.
מהדורות מודרניות של פרשנות לאיכה הם "תנ"ך דעת מקרא" בעל גישה מסורתית, ו"עולם התנך" בעל גישה מחקרית עדכנית.
מבין הפירושים המדעיים, רבים נכתבו החל משנות ה-90 של המאה ה-20, וביניהם אלה של פרובאן (1991); ווסטרמן (1994); האנטר (1996); רנקמה (1998); לינאפלט (2000); גרטנסברגר (2001); ברלין (2002); דובס-אלסופ (2002); גארו והאוס (2004); סולטרס (2010); ורבים אחרים.
במסורת היהודית פשט המנהג לקרוא את המגילה בציבור בליל תשעה באב, היום שנקבע לתענית על חורבן שני המקדשים, ויש הנוהגים אף לקוראה בבוקר למחרת, יום תשעה באב.
מנהג זה הוא מאוחר, ואינו מופיע במשנה או בתלמודים, (להבדיל מקריאת מגילת אסתר בפורים למשל), ומקורו הראשון הוא במסכת סופרים (יד, ג; יח, ד). משום כך אין הלכות מיוחדות על קריאת המגילה. בתלמוד ירושלמי אמנם מתואר קריאה באיכה בתשעה באב, אולם לא כמנהג הלכתי.[13]
ברוב הקהילות נוהגים לקרוא את המגילה מתוך ספר מודפס וללא ברכה, בניגוד לקריאת מגילת אסתר שמקורה הוא קדום כבר בהלכה המשנאית. עם זאת, ישנן קהילות הנוהגות על פי דעת הגר"א לקרוא ממגילה הכתובה בדיו על קלף, ו (בלילה) לברך לפני כן: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה". הם לא מברכים ברכת שהחיינו כנהוג בקהילות אלו בקריאת שאר המגילות, משום שאין שמחה בקריאת איכה, ובמועד בו היא נקראת.
טעמי המקרא של איכה נקראים במנגינה מלנכולית, השונה מטעמי המקרא של שאר ספרי המקרא. מנגינה זו משמשת בחלק מהקהילות גם לקריאת פסוקים עם משמעות של עצב במקומות אחרים במקרא (כמו ההפטרה של שבת חזון ומספר פסוקים במגילת אסתר). בקהילות החסידיות והתימניות ישנו ניגון מיוחד (בשינויים קלים בין קהילה לקהילה) לפרק השלישי "אני הגבר" בעל האקרוסטיכון המשולש, המותאם לשלישיית פסוקים.
בכנסיות הנוצריות המערביות נהוג לקרוא ולשיר את פרקי איכה במהלך טקס ה-Tenebrae הנערך בשלושת הימים האחרונים של "השבוע הקדוש". ובהקשר זה אף נוצרו לחנים רבים לשם שירת האיכה בטקס ה-Tenebrae (ראו #במוזיקה)
בכנסייה האנגליקנית קוראים את איכה בתפילת הבוקר והערב בימי שני ושלישי של השבוע הקדוש ובתפילת הערב של "יום שישי הטוב".
בכנסייה הקופטית האורתודוקסית מזמרים את קינת היחיד, פרק ג' שבאיכה, בשעה השתים עשרה של "יום שישי הטוב", יום צליבת ישו, לזיכרון קבורתו של ישו.
מלחינים רבים כתבו מוזיקה לפסוקי מגילת איכה המושרים במהלך טקס ה-Tenebrae (אנ') הנערך בשבוע הקדוש (ראו על כך בפסקה מנהגי איכה בנצרות).
להלן רשימה של חלק מהמלחינים שכתבו מוזיקה לאיכה, מסודרת לפי תקופות.
טאליס השתמש בשני פסוקים עוקבים, אבל יצירותיו עצמאיות, למעשה, אם כי מקובל לשיר את שתיהן בזו אחר זו. הואיל ותפקידם הליטורגי של הפסוקים היה חופשי למדי, יכלו המלחינים לבחור כרצונם באילו פסוקים להשתמש, ומכאן המגוון הרחב של הטקסטים המופיעים ביצירות אלה.
מלחינים נוספים מתקופת הרנסאנס שכתבו מוזיקה לפסוקי איכה הם רוברט וייט, Alfonso Ferrabosco the elder (אנ'), קרלו ג'זואלדו, אמיליו דה קאוואליירי ועוד.
מלחינים מודרניים נוספים שכתבו מוזיקה לאיכה הם: המלחין האנגלי אדוארד ביירסטו (אנ'), המלחין הקנדי פיטר טוגני (אנ') ואחרים.
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל תנ"ך | ||
ערכים אנציקלופדיים
מבואות לספר איכה
מהדורות מפורשות למקרא
ספרי מבואות למקרא (ארכאיים)
ספרות אחרת
מאמרים
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
| פורטל תנ"ך | ||
|
|
| |
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
מגילת איכה ברשת
פרשנות לאיכה ברשת
אחר
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
