אחד מאיי הוואי באוקיינוס השקט מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מאווי (באנגלית: Maui בהוואית: Māui) הוא אי וולקני, האי השני בגודלו בשרשרת איי הוואי,[1] והגדול ביותר מבין ארבעה האיים המרכיבים את מחוז מאווי: מאווי (Maui), מולוקאי (Molokai), לאנאי (Lanai) והאי הבלתי מיושב קאולאו (Uninhabited Island of Kaho’olawe).[2]
מקור השם "מאווי" אינו ידוע. לפי האגדה, יורד הים הפולינזי הוואילואה (Hawaiʻiloa) שהגיע לאי מאווי קרא למקום על שם בנו הבכור.[3] גרסה נוספת לשם האי הוא שמה של אלה פולינזית.[4] האי מכונה ״אי העמק״,[2] בשל העמק המפריד בין שני רכסי ההרים באי.[4]
לפי אחת האגדות, מאווי הוא גיבור תרבות פולינזי. אמו חיה במערה מתחת למפלים, שם הוטרדה על ידי דרקון ענק שגר מעל למפל. היא מָחֲתָה בפניו על ההטרדה ובתגובה זועמת הוא סתם באופן חלקי את פתח המערה עם אבן גדולה, כדי לאפשר למים להגיע לתוכה ולהציף אותה, וכך למנוע את בריחתה מהמקום. בשל הפחד שתטבע, קראה לבנה מאווי להתעמת עם הדרקון. מאווי הביס את הדרקון והציל את אמו.[5]
קאהולוי (Kahului) היא העיר הגדולה והמרכזית במאווי המשמשת כמרכז המסחר.[2] העיר וואילוקו (Wailuku) משמשת כמקום מושב המחוז.[6]
סמלי האי
הצבע הרשמי הוא ורוד, והפרח הרשמי - ורד דמשקאי (Rosa damascena).[7]
ממשל
בראש הרשות המבצעת עומד ראש עירייה הנבחר על ידי התושבים לכהונה בת ארבע שנים המוגבלת לשתי קדנציות. על ידו - מועצת המחוז, שהיא גוף מחוקק בן תשעה חברים הנבחרים לכהונה של שנתיים. המחוז נשלט על ידי אמנת המחוז שאומצה על ידי ציבור הבוחרים בשנת 1967, ובשנת 2013 נערכו בה תיקונים.[2] ממשלת המדינה מנהלת את בית הספר, שדות התעופה, נמלי הים, בתי חולים, מערכת המשפט, מערכת הכבישים השייכים למדינה לפי החוק ואת רובם של המיסים הלא פדרליים, המנוהלים ונגבים על ידי המדינה תחת מערכת המס הריכוזית של הוואי. מחוז האי מאווי מספק מגוון רחב של שירותים עירוניים כולל בטיחות הציבור, כבישים מהירים, מים, תברואה ועוד.[2]
במפקד האוכלוסין שהתקיים ב-1 ביולי 2023, התגוררו באי 164,183 תושבים, כאשר 50.1% מהם נשים. לפי מפקד זה, התפלגות התושבים: ילדים מתחת לגיל 5 - 5.3%; תושבים מתחת לגיל 18 - 20.9%; תושבים מעל גיל 65 - 20.7%.[8]
חקלאות
דוח משנת 1901 על המשאבים והיכולות החקלאיות של הוואי בהתייחס למחוז מאווי
החקלאות לאורך ההיסטוריה שיחקה בהוואי ובאי מאווי תפקיד חשוב בהתפתחות הכלכלית ובהתפתחות חברתית.[9] החקלאות מהווה חלק חשוב באי, בשל שטחי האדמה הפוריים הרבים שניתן לגדל בהם מגוון גדול של יבולים.[10] המגזר החקלאי במחוז מאווי ממשיך להתפתח, ולפתח חקלאות מגוונת, גידולי זרעים שונים, חקלאות ימית, הידרופוניקה ועוד.[9]
נמלת האש הקטנה
בשנת 1999 התגלתה נמלת האש הקטנה באי הוואי הידוע כנגוע ביותר במדינת הוואי. בסוף שנת 2009 היא התגלתה באי מאווי. נמלת האש הקטנה היא אחד המינים הפולשים המזיקים בעולם, ויש לה השפעות שליליות קשות על המגוון הביולוגי ועל המערכות האקולוגיות, היא מזיקה לחקלאות, ומסבה נזקים לסביבה ולכלכלה.[11]
בעקבות גִּלּוּיָהּ נקטו האנטומולוגים[א] של משרד החקלאות של הוואי (HDOA; The Hawaii Department of Agriculture’s) במספר פעולות למיגורה: איתור המשתלות בהן התגלתה,[11] וטיפול נגד אוכלוסיית הנמלים הפולשות באמצעות הנחת שני סוגים של פתיונות על הצמחייה טיפולים שהפחיתו במהירות את אוכלוסיית הנמלים.[12] כמו כן נערכו מעקבים חוזרים ונשנים כדי לוודא שהצליחו להשמיד אותה. בשנת 2014 שוב התגלתה נמלת האש והפעולות למגר אותה חזרו על עצמן.[11] האנטומולוגים ממשרד החקלאות של הוואי חברו למספר גורמים במדינה על מנת למגר באי את נמלת האש הקטנה: הוועדה למינים פולשים של אוהאו, שירותי הדייג והבר של ארצות הברית, אוניברסיטת הוואי, המשרד למשאבי טבע וקרקע והמשמר הלאומי של הוואי. כל אלה חברו על מנת למגר את הנמלה הקטנה הפולשת.[11]
בסביבות שנת 700 לספירה הנוצרית הגיעו הפולינזים לאי מאווי והתיישבו בו[4] ביניהם היה אחיו של הוואילואה.[3] הם חילקו את שטח האי לחֲלָקוֹת - אחופואה (Ahupua’a), שהשתרעו מההרים לים, וכל חלקה נוהלה בנפרד. בשל חלוקה זו, היו התושבים מפוזרים בכל רחבי מאווי ובעיקר בעיירות האנה (Hana), מאקאוואו (Makawao), וואילוקו ולאהאינה. בתוך החלקות היו חברי הקהילה מחולקים למעמדות, כאשר בראש הקהילה עומד המנהיג (Chief) והמעמד הנמוך ביותר בה הוא הפועל. לכל אחד מחברי הקהילה בחלקה היה תפקיד והאחריות שלו.[13]
בשנים הראשונות להתיישבות הפולינזים באי היו שלוש ממלכות: האנה, להאינה[14] ווואילוקו (Wailuku) במזרח מאווי.[15] מבנה השטח המחוספס של האי ומי האוקיינוס המפרידים בין האיים מאווי, מולוקאי לאנאי וקאהאולאווה גרמו ליצירת גבולות טבעיים לממלכות.[14] כמו בשאר איי הוואי, גם במאווי היו מלחמות וכיבושים של מלך שהשתלט על שטח מלכותו של מלך אחר.[14]
12 המחוזות העתיקים במאווי
בשנת 1550 לערך נשא שליט ממלכת האנה, פיילאני (Piilani), את בתו של הוליי (Hoolae) מאותה ממלכה - ממלכת האנה, והיה הראשון שאיחד את ממלכות המזרח והמערב באי.[15][14] תקופת שלטונו הייתה תקופה של שלום, והוא פעל להקמתם ובנייתם של פרויקטים שונים: בריכות דגים, שדות השקיה, סלילת דרך אלאלו (Alalou) שהקיפה את האי כולו, בניית מקדש האבן הגדול לאל המלחמה. בניו ונכדו המשיכו את הפרויקטים שהוא לא הספיק לסיים.[14]
בשנת 1778, הגיע למאווי קפטן ג'יימס קוק וניסה לעגון ולעלות לאי, אך לא הצליח והוא נאלץ לחזור למפרץ קילאקקואה (Kealakekua Bay) באי הוואי (״האי הגדול״) שם נהרג.[14] 8 שנים מאוחר יותר, שנת 1786, הגיע למאווי איש המערב הראשון שכף רגלו דרכה על אדמת האי - קפטן ז'אן פרנסואה דה גאלו דה לה פרוז (Captain Jean Francois de Galaup de La Perouse).[13] בשנת 1795 נכבש האי בידי המלך קמהאמהה הראשון,[4] אשר איחד את איי הוואי לממלכה אחת.[14]
ב-1819 הטילה ספינת ציד הלווייתנים הראשונה עוגן בלהאינה, ובתקופת הזוהר של העיירה עגנו בנמל שלה כ-500 ספינות ציד לווייתנים.[14]
בשנת 1823, הגיעו מסיונרים מניו אינגלנד, במטרה להמיר את דתם של עובדי האלילים. הם בחרו בלהאינה כיוון שהייתה בירת ממלכת הוואי. הם אסרו על הילידים לרקוד את ריקוד ההולה, לימדו אותם לקרוא ולכתוב, יצרו את האלפבית ההוואי בן 12 האותיות, הקימו בית דפוס בלהאינה והחלו בכתיבת ההיסטוריה של האיים, שעד אז עברה בעל פה מדור לדור בצורת פזמונים.[14] באמצע המאה ה-19 המשיכו להגיע מהגרים לאי, אמריקאים ואירופאים, בעקבות המסיונריות, צייד הלווייתנים והמסחר בסחורות שונות ומגוונות. כתוצאה מההגירה הגדולה בתקופה זו, ירדה דרמטית האוכלוסייה הילידית באי,[13] אשר נחשפה למחלות שונות (עגבת, חצבת ומחלות אחרות) שהגיעו עם המהגרים ומלחי הספינות מהמערב.[16]
ב-1848, קמהאמהה השלישי, שינה בלחצם של המהגרים את שיטת חלוקת האדמות באי.[13]
קפטן ז'אן פרנסואה דה גלאו דה לה פרוז
בניהם של המסיונרים נישאו לבנות תושבי האי, הפכו לבעלי עסקים ונשארו בו.[14]
בשנת 1876 נחתם הסכם הדדיות בהוואי, בין המלך קאלאקאואה (Kalakaua) וארצות הברית.[14] ההסכם היה הגורם לזרוז פיתוח תעשיית הסוכר באיים ומאוחר יותר נחתמה אמנה עם ארצות הברית שאיפשרה כניסה פטורה ממכס לסוכר המגיע מהוואי. כל אלה תרמו להגדלה משמעותית של רווחים למגדלי קנה הסוכר באיים. במאווי, עלה מספר השטחים המעובדים בקנה סוכר מ-20,558.03 דונם (5,080 אקר) בשנת 1867 ל-48,562.27 דונם (12,000 אקר) בשנת 1880.[13]
שגשוג תעשיית הסוכר הביא בעקבותיו ייבוא של עובדים מארצות שונות כמו יפן, סין, פיליפינים, קוריאה, פורטוגל ופוארטו ריקו. בעלי המטעים נאלצו להקצות להם בשטח המטעים אזור למגורים, ובהמשך להקים עבורם בתי ספר, כנסיות, חנויות, מרכזים רפואיים ועוד. מערכת רכבות קישרה בין השדות למתקני העיבוד והנמל, והספינות שהובילו סוכר ליבשת ולשוק העולמי גרמו להתפתחות האי, אך גם להשפעה ארוכת טווח על הנוף האקולוגי.[13]
מלחמת העולם השנייה הייתה קו חוצה עבור האי, שגרם לשינוי. בעקבות המלחמה הגיעו לאי מהגרים חדשים והחלה השקעה מהירה בתשתיות עבור הצבא: הקמת בסיסים צבאיים, סלילת כבישים, בניית נמלי ים ושדות תעופה. מספר אנשי הצבא הגיע לכ-200,000 חיילים ועלה על מספר התושבים המקומיים.[13]
סוף המלחמה חולל שינוי משמעותי עבור תעשיות הסוכר והאננס. הוכנס מיכון מהיר לתעשיות אלה וכתוצאה מכך, לא היה צורך במספר גדול של ידיים עובדות, בעלי המטעים חיפשו אפשרויות אחרות לעסקים ולגידולים חדשים. מחנות העובדים בחוות הפכו ל״משהו שעבר זמנו״.[13] בנוסף, החלו להתפתח עיירות חדשות ואזורי נופש, והוחל בתכנון קהילתי. באותה תקופה נפתח פרק חדש בהיסטוריה של האי, שהניח את היסודות להתפתחותו הנמשכים עד היום.[16]
בעיירה קאהולוי השוכנת במרכז האי, הוחל בפיתוח ״עיר חלומות״, מאחר שנוצר ביקוש לבתים צמודי קרקע. חברת הנדל"ן HC&S השתלטה על שוק הנדל"ן ושכרה בשנת 1947 את מתכנן הערים הרלן ברתולומיאו (Harlan Bartholowmew), במטרה להכין תוכנית אב לעיר. תוכנית האב המליצה על פרויקט התחדשות עירונית מלאה באזור, כמו שינוי דפוס סלילת הרחובות, סלילת כבישים רחבים שיביאו לשיפור התנועה במקום. הצמיחה והתפתחות האזור סימנו את העידן המודרני של ריכוז האוכלוסייה במחוז קאהולוי - וואילוקו.[13]
בין השנים 1940–1960, איבד האי 24% מתושביו הצעירים שעברו לחפש את פרנסתם באי אוהאו וביבשת.[13] עזיבת התושבים הצעירים והקיפאון הכלכלי גרמו לחיפוש אחרי ענף כלכלי חדש והוא הגדלת מספר המבקרים באי - ענף התיירות, שהביא להתאוששות הכלכלה. ענף התיירות הוביל לכלכלה מבוססת תיירות במקום כלכלה שהתבססה על החקלאות וכפועל יוצא מכך הואטה העזיבה ההמונית של התושבים.[16]
האי מאווי היה לפני כ-20,000 שנים אי וולקני גדול ועם עליית גובה פני הים התפצל ל-4 איים נפרדים וביניהם תעלות מים רדודות יחסית: תעלת אלניוהאהאה (Alenuihaha)[4] המפרידה בצפון-מזרח בינו לבין האי הוואי;[17] תעלת פאילולו (Pailolo) המפרידה בצפון-מערב בין מאווי לאי מולוקאי; ממזרח מופרד האי משני האיים הקטנים לאנאי וקאהואולאווה (Kaho'olawe) על ידי ערוצי Auau ו־Alalakeiki.[4] החוקרים הגאולוגים מאמינים שבעוד כ-15,000 שנים יהפוך האי לשני איים נפרדים, לאחר שהאיסתמוס יכוסה במים ותיווצר תעלת מים חדשה.[1]
5 אזורים גאוגרפיים מרכיבים את פני האי: מערב מאווי, דרום מאווי, מרכז מאווי, מאווי - פנים הארץ ומזרח מאווי.[18] שטחו של האי מגיע ל-1,903.64 קמ"ר (735 מייל רבוע), אורכו 77.24 ק"מ (48 מייל) ורוחבו 41.84 ק"מ (26 מייל). השטח הכולל של מחוז מאווי הוא 6,210.05 קמ"ר (2,398.74 מיילים רבועים), כאשר מתוכם 3,007.03 קמ"ר (1,161.52 מייל רבוע) הוא יַבָּשָׁה ו-3,203.01 קמ"ר (1,237.22 מייל רבוע) - מים.[2]
האי מחולק על ידי שני רכסי הרים: רכס הרי האליאקאלה (Haleakala) ורכס הרי מערב מאווי וביניהם עמק (איסתמוס). רכסי ההרים הללו נוצרו על ידי שני הרי געש מגן (הרי געש מסוג זה הם בעלי מדרונות מתונים, אשר התהוו כתוצאה מזרימת לבה[19]), שהיו קרובים מאוד האחד לשני כך שנוצרה ביניהם רצועת איסתמוס נמוכה.[1]
רכס הרי האליאקאלה, הוא הר געש גדול ורדום בצד הדרום מזרחי של האי.[20] לוע ההר מגיע לעומק 914.4 מטר (3,000 רגל) ו־33.7 ק"מ (21 מייל) סביבו,[18] פסגתו מגיעה לגובה 3,055 מטר ואם מודדים אותו מקרקעית הים גובהה מגיע ל-8,000 מטר.[19] בשנת 1790 התפרץ ההר בפעם האחרונה והחוקרים טוענים שעל אף היותו רדום, הוא עשוי לשוב ולהתפרץ.[1]
יער גשם במזרח מאווי
רצועת האיסתמוס רוחבה 11 ק"מ (7 מייל).[4] שימשה כאדמה חקלאית עבור מטעי קנה הסוכר[20] והאננס. ברצועה זו, שוכנת העיר קאהולוי שנמצאים בה שדה התעופה והנמל המרכזיים של האי, וכן מרכז העסקים ומשרדי הממשלה של המחוז.[21]
הרכס השני הוא הרי מערב מאווי,[22] שנוצר כתוצאה מהתפרצויות געשיות רבות לפני מיליוני שנים בצד המערבי של האי. פסגתו פואו קוקואי (Pu'u Kukui) מתנשאת לגובה 1,764 מטר והיא הפסגה הגבוהה ביותר ברכס.[19]
הצד המזרחי של מאווי, ירוק ושופע עם יערות גשם ומפלים, כתוצאה מרוחות הסחר הנושבות מצפון מזרח העמוסות לחות, וכאשר הן פוגעות בהרים הלחות יורדת כגשם. הצד המערבי הוא יבש מכיוון שההרים מְגִנִּים על קו החוף המערבי.[1] צפון מערב האי שטוף השמש, שימש בעבר מקום מפלט עבור בני המלוכה של הוואי ובירת ממלכת הוואי.[18]
במאווי שלושה אזורי מיקרו אקלים המבוסס על שיטת קפן (Koppen Climate Classification): אקלים מדברי, יערות גשם ואקלים הררי.[23] באזור האקלים המדברי בצדו המערבי של האי, הצמחייה הטבעית דלילה למדי, והחופים ברובם שטופי שמש ויבשים.[20] העיירות לאהאינה (Lahaina), קיהיי (Kihei), קאאנאפאלי (Kaanapali), קאפאלואה (Kapalua) נמצאות באזור זה.[23] באזור אקלים יערות הגשם, כמות הגשם גדולה מאוד כתוצאה מרוחות הסחר הנושבות מצפון-מזרח וצוברות לחות מהאוקיינוס השקט, ובהגיען לגבעות בחוף הצפון-מזרחי של האי, הלחות הופכת לגשם. אזורים אלה הם ירוקים, משופעים בכמויות רבות של מים, לחים מאוד[23] ומשמשים בית לציפורים נדירות אשר נמצאות בסכנת הכחדה.[24] רכס הרי מערב מאווי הנמצאים באזור האקלימי של יערות הגשם נחשבים כאחד המקומות הלחים ביותר על פני כדור הארץ.[20][23] העיירות השוכנות באזור זה הן: מאקאוואו, האנה, האיקו (Haiku), קיפאהולו (Kipahulu).[23] מיקרו אקלים הררי יימצא באזור העיירות קולה (Kula), האליאקאלה, ואולופאלוקואה (Ulupalukua).[23]
חופו הדרומי של האי הוא אחד האזורים האחרונים שאליו מגיעות רוחות הסחר הנושבות מצפון-מזרח, לפיכך הוא מוגן מגלי הים המגיעים עם רוחות אלה. אך כאשר נפגשות רוחות הסחר עם רוחות הקונה (Kona) המגיעות מכיוון דרום, הן גורמות לתנאי מזג אוויר סוערים והים הופך לסוער.[25]
בשנת 1992 הוקמה רשת HaleNet II, של 4 תחנות חישת מיקרו אקלים באזור הבקע הצפון-מזרחי של הר הגעש האלאקאלה. תחנות אלה נוספו ל-5 תחנות מדידה שהוקמו בין השנים 1988–1990 על גב ההר הפונה למערב-צפון-מערב. תחנות הרשת מספקות נתונים ורְאָיָה לשִׁעוּר כמות הגשמים הגבוהה הנמדדת באזור.[26]
מזג האוויר באי הוא טרופי, מתון למדי לאורך כל ימות השנה. הטמפרטורה הממוצעת בחורף, באזורים הנמצאים בגובה פני הים, בחודשים הקרים דצמבר-ינואר נעה בין 18 ל-27 מעלות צלזיוס. בחודשים החמים אוגוסט-ספטמבר מגיעה הטמפרטורה ל-31 מעלות צלזיוס.[27]העונה הגשומה ביותר נמשכת כ-6 חודשים, מ-12 באוקטובר עד 23 באפריל, כאשר החודש הגשום ביותר הוא ינואר. העונה היבשה נמשכת מ-23 אפריל עד 12 באוקטובר, כאשר החודש היבש ביותר הוא יוני.[28] עונות החורף והאביב - אמצע דצמבר עד אמצע אפריל הן עונות שיא התיירות במאווי.[27]
האי מאווי בדומה לאיים האחרים בהוואי סובל מפגעי מזג אוויר כמו סופות הוריקן, שריפות ושיטפונות:
הוריקן ליין (28-15 אוגוסט 2018) היה סופת ציקלון טרופית שנמשכה כ-6 ימים, הפכה להוריקן בדרגה 5 ומאוחר יותר ירדה לדרגת סופה טרופית.[30] הוריקן ליין הוא אחד מ-3 מקרים מתועדים של הוריקנים המשפיעים על סיכון לשריפה בזמן אמת.[31] הסופה גרמה לנזק ושיבושים ניכרים משני פגעי טבע סותרים - אש ומים.[31] נתיב ההוריקן הוביל להצפות משמעותיות בשל הגשמים החזקים שירדו וגרמו למפולות בוץ לאורך הכביש המהיר במאווי, ורוחות הפרצים תרמו לשריפות ההרסניות במערב האי מכיוון שהייתה בצורת באזור.[30] הנזק לתיקון התשתיות באי כתוצאה מהסופה עלה על 2 מיליון דולר.[30]
אזורי השריפות במאוויהשריפות שפרצו ב-8 באוגוסט 2023 באי[18] נחשבות לאסון הטבע החמור ביותר שקרה בהוואי.[32] לשריפה בהקף כזה יש השפעה ארוכת טווח על התושבים, העסקים המקומיים ואתרי הנופש.[18] שריפות הענק גבו את חייהם של עשרות הרוגים ואלפי אזרחים פונו מבתיהם.[32] העיירה ההיסטורית לאהאינה הייתה האזור ששנפגע בעיקר מהשריפות.[18]
שיטפונות. בחודש נובמבר 2023, היו אירועים של שיטפונות כבדים במאווי. מכ"ם הגשם זיהה גשם כבד היורד לאורך מדרונות רכס האליאקאלה ולאורך המדרונות מהאיקו ועד האנה במזרח האי. הגשמים העזים הובילו לשיטפונות, הצפות ומפולות בוץ שגרמו לסגירת כבישים,[33] וסגירת קטעים לתנועה של כבישים מהירים מרכזיים,[34] שדה התעופה בעיר קאהולוי נסגר אף הוא לזמן קצר.[34][35] שירות מזג האוויר הלאומי נוהג לפרסם אזהרות בתקופת החורף לשיטפונות באי. בפרסומים אלה מומלץ לציבור הרחב להתרחק מנהרות, נחלים ותעלות מים גם אם הם יבשים.[33]
כלכלת האי מתבססת על ענפי תעשייה שונים שנוספו אליה לאחר מלחמת העולם השנייה. בין הענפים השונים ניתן למנות את ענפי התיירות בנייה, אנרגיה מתחדשת, טכנולוגיות חדשות.[2][24] בעבר, התמחו תושבי האי הילידים בבניית סירות קאנו,[36] אך גם על ציד לווייתנים שהיה ענף מאוד לא יציב. מאוחר יותר, בעקבות הגעת מהגרים מאירופה או מצפון אמריקה, התפתחו מאוד ענפי גידול קנה הסוכר ואננס שהיוו את עיקר התעשייה באי. לאחר מלחמת העולם השנייה נסגרו ענפים אלה בהדרגה.[2][24]
גידול קנה סוכר
יפנים בחוות מטעי הסוכר בספרקלסוויל
קנה הסוכר הידוע בשם Ko, גדל באי מימי קדם ועדיין צומח בו. הצמח ניטע בגושים, בשורות ואף שימש כגבול לשדות הטארו.[24] בשנת 1849 ייסד ג׳ורג׳ ווילפונג (George Wilfong), את חוות הסוכר הראשונה במאווי, בעיירה האנה. הוא ייבא בשנת 1852 עובדים מסין לעבודה בשדותיו. אך העבודה בחווה נפסקה לאחר שטחנת הסוכר עלתה באש.[14] ובשנת 1864, הקימו שני אחים דנים אוגוסט ואוסקר אונה מטע סוכר וייבאו עובדים יפנים לעבודה בשדותיהם. באותו הזמן בהייקו (Haiku),[14] שני יזמים נוספים היו מעורבים בגידול קנה הסוכר: סמואל ט. אלכסנדר (Samuel T. Alexander) והנרי פ. בולדווין (Henry P. Baldwin). הם דאגו למערכת השקיה שהובילה מים ממזרח האי אל מרכזו, פרויקט שהביא להתפתחות ושגשוג ענף גידול קנה הסוכר.[13] יתרה מכך, עגינת הספינות בנמל קאהולוי ורשת הרכבות שחיברו בין המטעים הובילו לפיתוח האי גם מבחינה חברתית ותרבותית.[13]
החברות לגידול קנה סוכר ולייצור סוכר במאווי היו: Hawaiian Commercial & Sugar Company[24];Pioneer Mill Company בעיירה לאהאינה; Wailuku Sugar Company בעיירה וואילוקו; Kaeleku Sugar Company בעיירה האנה;[13] ו־Maui Agricultural Company בפאיה (Paia) שמייסדה היה קלאוס ספרקלס (Claus Spreckels), ברון סוכר מסן פרנסיסקו אשר הגיע להוואי בשנת 1876. ספרקלס התיידד עם אלכסדר ובולדוויין ולמד מהם רבות על גידול קנה הסוכר. הוא רכש שטח אדמה במרכז האי ובנה טחנת סוכר בספרקלסוויל (Spreckelsville) ליד פאיה. הטחנה הראשונה שפעלה על חשמל. בנוסף, חפר תעלה באורך 48.28 ק"מ (30 מייל) מהאנה למרכז מאווי עבור המטע והטחנה.[24] החברה שהקים, הייתה החברה הגדולה והאחרונה שפעלה במאווי. היא הפסיקה את פעילותה לאחר 134 שנים, כאשר בשנת 2016 היה קציר קנה הסוכר האחרון.[24]
גידול אננס
התעשייה השנייה בגודלה במאווי מבחינה היסטורית הייתה תעשיית גידול האננס שהחלה בשנת 1890 וגדלה בהתמדה עם חברת Dwight D. Baldwin's Haiku Fruit and Packing Company, בצד הצפון מזרחי של האי.[16] עד שנת 1930, 28% מהקרקעות במאווי שימשו לגידול מטעי האננס.[16]
בשנת 2009, הודיעה חברת Maui Land and Pineapple Company[13] כי תסיים את פעילותה עד סוף אותה שנה, לאחר 100 שנות פעילות. הפסקת גידול האננס מציינת את סוף עידן החברה, שהחלה את פעילותה באי בשנת 1912 בשם ״מאווי אננס ושות׳״ (.Maui Pineapple Co).[37] לעומת סיום פעילות של חברת Maui Land and Pineapple Company, חברה אחרת Maui Gold Pineapple המשיכה לייצר ולגדל אננס על מורדות הר האליאקאלה. לדברי אנשי החברה, המים המתוקים והאדמה הוולקנית המלאה במינרלים מקנים לאננס את המתיקות. הפרי נקטף במשך 40 שנה ביד, והסיבה היא להבטיח שהוא נקטף בשיא הבְּשֵׁלוֹת שלו.[38]
גידול בקר
תעשיית גידול הבקר הייתה התעשייה השלישית בגודלה במאווי לצד תעשיית הסוכר והאננס.[16] גידול הבקר בהוואי החל ב-1793 כאשר קפטן ג'ורג' ונקובר מקליפורניה העניק בקר, מתנה למלך קמהאהמאה הראשון: 6 פרות שחורות ושור.[39][13] עם קבלת המתנה, הכריז המלך על הבקר, בעל חיים מוגן.[39] מספר שנים מאוחר יותר, בשנת 1803, ניתנו למלך כמתנה - סוסים.[16] בין השנים 1830–1832, הגיעו בוקרים מקסיקנים, הודים וספרדים מוורה קרוז (Vera Cruz), להדריך וללמד את תושבי הוואי לטפל בעדרי הבקר ובסוסים. בעקבות הדרכתם, התפתחה במאווי תעשיית הבקר בחוות בעלות שטחים באזורים הגבוהים, שם האדמות היו פחות פוריות.[13] בין חוות הבקר ניתן למנות את חוות אולופאלאקואה (Ulupalakua), חוות האליאקאלה (Haleakala), חוות קאופו (Kaupo), חוות גרוב (Grove), חוות האנה (Hana), וחוות קאאונואולו (Kaonoulu).[16]
חברת .Hawaiian Commercial & Sugar Co (חברת האם של אלכסנדר ובולדוויין), הפסיקה את גידול קנה הסוכר בשנת 2016 והרחיבה את ענף גידול הבקר שלה. בנוסף, בדקו אנשי החברה אפשרות להקים פארק חקלאי Upcountry שיחולק למגרשים ויהיה פתוח לכולם. מטרת הקמת הפארק הייתה לסייע לחקלאים באי לגדל בקר, למכור את מוצריו ולספק מקומות עבודה לתושבים. נבדקו סוגי גידולים שונים בעיקר תירס, דורה, זרעי שמן חמניות ופולי סויה שניתן יהיה לשתול, כדי להגדיל את אזורי מרעה הבקר. החוקרים שבדקו את נושא הקמת הפארק הגיעו למסקנה, כי השיטה הטובה ביותר לשמור על בשר באיכות טובה, היא לחלק את המרעה למקטעים ובכל יום להעביר את הבקר למקטע אחר. כך, לאפשר לעשב בשטח המרעה לצמוח מחדש במשך 48 ימים.[40]
תיירות
ענף נוסף שהתפתח מאוד באי ותרם לצמיחת הכלכלה בו הוא ענף התיירות,[13] (אחד מענפיו הוא ענף התיירות האקולוגית[24]) שהתפתחותו הביאה לגידול האוכלוסייה ולגידול מספר התיירים שעבר את 2 המיליון בסוף שנות ה-70 ועד תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. שנת 1961, הוקם אתר הנופש הראשון באי - בחוף קאאנאפאלי. לאחריו הוקמו ופותחו אתרי נופש נוספים בוואיליאה ובקאפאלואה (Wailea and Kapalua). בעקבות פיתוח אתרי הנופש באי, וגידול מספר התיירים, פתחה חברת התעופה ״יונייטד איירליינס״ קו תעופה ישיר מלוס אנג'לס למאווי.[13] במערב האי יש שפע של אתרי נופש, מלונות רבים כמו גם מרכזי קניות, מסעדות, וניתן לצפות מהם בשקיעות מהמדהימות ביותר בעולם.[18]
בתחילת המאה ה-21, הפכה התיירות לענף מספר אחד של מאוויי. ומאווי מהווה את יעד המבקרים השני בגודלו בהוואי.[14]
במאמר בנושא ״תרומת התיירות למדינה וכלכלת המחוז בהוואי: לפי אומדן בנצ'מרק לשנת 2017״, מציין כותב המאמר המסתמך על ה״ניו יורק טיימס״, כי התיירות במאווי מהווה 40% מכלכלת האי.[41] לפי רשת הטלוויזיה - CNN, מאווי נחשב לאי השני המתוייר ביותר אחרי האי אוהאו ותעשיית ענף התיירות מהווה 75% מכלל המשרות במגזר הפרטי.[42]
השריפות שהתרחשו באי בחודש אוגוסט 2023, גרמו להרס גדול שעשוי להשפיע במשך זמן רב על התאוששות הענף,[42] ובימים שלאחר השריפות ירדה התיירות במאווי ב־78% אחוז, כאשר העיירה ההיסטורית לאהאינה נפגעה במיוחד והיא סגורה בפני תיירים.[43] מעט התיירים המגיעים לאי פונים לבלות בחופי העיירה קיהיי ובאזורים אחרים.[43]
אנרגיה מתחדשת
מאווי הוא האי הראשון במדינת הוואי שאמור להכניס לאינטרנט יותר מ-175 מגה וואט מתחנות כוח היברידיות חדשות לאחסון האנרגיה הנוצרת ממערכות סולאריות. לפיכך, "המעבדה הלאומית לאנרגיה מתחדשת" (NREL) מפתחת עבור מאווי כלים שיהפכו את האי למערכות עתידיות של אנרגיה נקייה ויציבה.[44] לדברי ד"ר יוג'ין טאן (Dr. Eugene Tian) הכלכלן הראשי של המדינה[45] וחוקר ראשי במספר פרויקטים במעבדה לאנרגיה מתחדשת המטרה היא שהמכשירים הללו יתבססו על רוח ושמש וכך אחסון הסוללות של האנרגיה, יוכל לספק את כל סוגי השירותים הנלווים לרשת. לדבריו בעת הזו, קשה לתזמן את המשאבים המשתנים כמו שמש ורוח שיגרמו למערכות הללו לעבוד ולספק שירותי רשת.[44]
דו"ח הקיימות של חברת ״מקורות אנרגיה מתחדשים״, בעיקר שמש ורוח, הניעו כמחצית מצרכי החשמל של מחוז מאווי בשנת 2021. על פי הדו"ח האחרון של חברת החשמל Hawaiian Electric, האי מאווי הוביל עם 50.2% אנרגיה מתחדשת. המחוז שהגיע לשיא של 76.3% אנרגיה מתחדשת, הסתמך בעיקר על רוח שהיוותה 26% מהאנרגיה המתחדשת.[46]
פארק המחקר והטכנולוגיה LĪPOA שהושק בשנת 1991, נמצא בעיר קיהיי ומשתרע על כ-1,618.7 דונם (400 אקר). מטרת תוכנית האב שלו היא להחיות מחדש חזון של כלכלה מגוונת המבוססת על חדשנות. בפארק שוכנים רוב הארגונים והחברות הטכנולוגיים ועובדים בו כ-800 איש: קבלנים, מומחים, יזמים אקדמאים ונותני שירותים. בין התחומים הנחקרים בפארק ניתן למנות את נושא החלל, אסטרונומיה, פיתוח חיישנים, הפחתת אסונות, בינה מלאכותית, מחשוב על, פיתוח תוכנה ונושאים נוספים.[47]
אסטרונומיה
מצפה הכוכבים על הר האליאקאלה
בשנת 1963 הגיע להר האליאקאלה האסטרונוםג'רארד קאיפר (Gerard Kuiper), מנהל המעבדה הפלנטרית באוניברסיטת אריזונה, על מנת לבדוק אפשרות להקים אתר מרכזי למצפה כוכבים. אך בשל סיבות שונות אפשרות זו לא יצאה לפועל ומצפה כוכבים הוקם באי הוואי (״האי הגדול״) על ההר מאונה קיאה (Mauna Kea).[48] מספר שנים מאוחר יותר, הוקמו ליד פסגת ההר האליאקאלה במאווי מספר טלסקופים: מצפה הכוכבים הסולרי Mees; טלסקופ באורך 2 מטר של פרויקט MAGNUM לניטור גרעינים גלקטיים מרובי צבעים; טלסקופ SOLARC באורך 0.5 מטר; טלסקופ Faulkes Telescope North, אף הוא באורך 2 מטר וטלסקופים נוספים.[49]
הנופים המגוונים של מאווי הם תוצאה של שילוב המורכב מגאולוגיה, טופוגרפיה ואקלים: נוף וולקני טבעי, חופים, יערות ומפלים מרהיבים ביופיים. אך הנוף המגוון הזה נמצא בסכנה כתוצאה משינויים טבעיים ומפעולות מעשי ידי האדם.[50]
מספר גורמים הביאו לשינוי ופגיעה באוכלוסייה הילידית באי וגרמו לנזק בלתי הפיך, וכן פגיעה במערכות האקולוגיות שלו שהשפיעו על המגוון הביולוגי המקומי והובילו לנזקים לחקלאות, למים ולסביבה:[51] (1) הגירת אירופאים למאווי במאה ה-18 - מגלי ארצות, ימאים וסוחרים ובמאה ה-19 - הגירה של מסיונרים פרוטסטנטים.[52] השפעת המהגרים האירופאים הייתה הרסנית והביאה למחלות זיהומיות שדלדלו את האוכלוסייה הילידית מבחינה מספרית וגם מבחינה תרבותית - תוך 100 שנים לערך, השתנתה התרבות הסגורה והמבודדת של הילידים שהייתה מבוססת על אמונות טפלות וטקסים;[52] (2) גידול במספר הספינות שהגיעו לאי ודרשו לקבל אספקה מתושביו;[50] (3) הגירה נכנסת מארצות הברית לאי וניסיון לגדל גידולים מהונדסים גנטית; (4) שימוש בחומר קוטל עשבים שהשתמשו בו ללא אבחנה אשר גרם להרעלת חיות הבר, פגיעה בפוריות הקרקע וזיהום מי התהום. כתוצאה מכך, הפכו הגידולים עמידים לחומר;[50] (5) מינים שונים של צמחים, פטריות ובעלי חיים שהובאו על ידי המהגרים במכוון או בשוגג, התגלו לא פעם כבעייתיים ופגעו בתפקוד המערכות האקולוגיות באי[51] על ידי כך שגרמו לחי ולצומח המקומיים להיכחד בקצב מדאיג;[52] (6) פגיעה בשוניות האלמוגים השחורים בשל הדיג שנמשך עד שנות ה-70 של המאה ה-20 וגרם להתמעטותם.[50]
כדי להציל את הנוף באי, ולהחזיר את המערכות האקולוגיות שנפגעו להיות כפי שהיו, תוכננה תוכנית לטווח ארוך על ידי ״מחלקת התכנון של המחוז״ בהתייעצות עם תושבי האי, ונוספו לה שתי מטרות: (1) שמירת המשך השילוב האופייני של העיירות הקטנות והאזורים הכפריים; (2) התחייבות לדאוג שלא תיפגע איכות החיים של התושבים באזורים העירוניים הגדולים יותר.[50]
השריפות שהתחוללו באי מאווי ב-8 באוגוסט 2023, גבו קורבנות רבים[53] והיו השריפות הקטלניות ביותר בארצות הברית ב-100 השנים האחרונות.[54] הן נגרמו כתוצאה מתנאי בצורת קשים, מזג אוויר יבש באזור ורוחות עזות מאוד שהגיעו עד ל־128.74 ק"מ (80 מייל לשעה),[53] אשר הושפעו מהוריקן ״דורה״ שחלף מאות קילומטרים באוקיינוס השקט דרומית לאיי הוואי.[55] אך הסיבה הרשמית לגורם השריפה באי לא ידוע. טענה אחת היא, שקווי החשמל שנפלו כתוצאה מהרוחות העזות הציתו את השריפה וכתוצאה מכך קרסה גם רשת המים, גורם שהשפיע על היכולת של כוחות הכיבוי להילחם באש.[55]
מערכות הצופרים והאזעקות המקומיות לא פעלו, והתושבים נאלצו להסתמך על צורות של אזהרות חירום אחרות: התראות שנשלחו למכשירים הניידים, לתחנות הרדיו והטלוויזיה המקומיות ודרך מערכת ההתראות של תושבי מחוז מאוויי.[53] אך יעילותם של צורות האזהרה הללו גם היא נפגעה, בשל הפסקות החשמל ושיבושי התקשורת שנגרמו כתוצאה מהשריפה.[56] לדברי אדם וינטרוב (Adam Weintraub) דובר מחלקת הסוכנות לניהול חירום של הוואי (Hawaii Emergency Management Agency), מערכת האזהרות כוללת 80 סירנות ברחבי מאווי ואין תיעוד של צפירות אזהרה במערכת ההתראה לשעת חירום של מאווי.[53]
השריפות התפתחו בתחילה בקולה, להאינה פולהו/קהיי (Pūlehu/Kihei) וקהאנאפאלי.[54] הדיווחים הראשונים על שריפה הגיעו לאחר חצות באזור קולה (Kula), ואלה הובילו לעשרות פינויים בשעות הבוקר המוקדמות באזור. לאחר השעה 6.30 בבוקר דווח על שריפה נוספת באזור העיירה להאינה וגם משם פינו את התושבים.[53]
תוצאות השריפות בלהאינה, מאווי
הסוכנות הפדרלית לניהול חירום הטילה על הסוכנות להגנת הסביבה בארצות הברית (EPA) לפנות ולסלק את החומרים המסוכנים באי, לסייע מבחינה טכנית בתשתיות המים, ולעזור בתהליך ההתאוששות של מחוז מאווי.[54] עם סיום פינוי החומרים המסוכנים, תמכו ועזרו חברי צוות חירום המים של FMA באופן פעיל במחלקת המחוז לעבודות ציבוריות, בניהול סביבתי ובאספקת המים באזור.[54]
מנהלת ביידן-האריס (Biden-Harris Administration) גייסה את כל משרדי הממשלה האחראיים כדי לתמוך, לעזור ולהציל באופן מיידי ולתקופה ארוכה יותר במאווי. עשרות מחלקות וסוכנויות פדרליות, המחלקה לביטחון הפנים באמצעות FEMA, משמר החופים, מחלקת ההגנה באמצעות הצי והצבא, משרד הבריאות, שירותי הייעור של ארצות הברית (U.S. Forest Service), המנהלה לעסקים קטנים (SBA). כל אלה עבדו בשיתוף פעולה בשטח, כדי להעריך את הצרכים המיידיים ולספק משאבים וכח אדם על מנת לתמוך ולעזור במאמצי ההצלה. מספר שעות לאחר השריפות ההרסניות, חתם הנשיא ביידן על הצהרת אסון גדול להוואי, ואמר למושל הוואי ג'וש גרין (Josh Green) שהממשל הפדרלי מוכן לספק סיוע נוסף, על מנת להבטיח שמדינת הוואי תתאושש מהאסון הנורא שפקד אותה.[57]
במאווי 4 מרכזי אוכלוסייה עיקריים: (1) בצפון: לאהאינה, נאפילי (Napili-Honokowai), קאאנאפאלי (Ka'anapali) וקאפאלואה; (2) בדרום: הערים קיהיי, וואיליאה. האנה וקיפאהולו הן עיירות קטנות על החוף המזרחי; (3) אזור קאהולוי, על רצועת האיסתמוס; (4) מרכז מאווי (Upcountry Maui), הוא אזור הר הגעש האליאקאלה. זאת ועוד, מחוץ לאזורים אלה קיימות עיירות רבות קטנות. 3 אזורי האוכלוסייה העיקריים - לאהאינה, קאהולוי, קיהיי, נמצאים בגובה פני הים.[58]
קאהולוי
העיר הגדולה והמרכזית במאווי, משמשת כעיר מחוז ומרכז העסקים של האי. שוכנת בחוף הצפוני,[59] על מפרץ קאהולוי,[60] בעמק (ברצועת האיסתמוס), בין הרי מערב מאווי ומדרונות האליאקאלה בדרום.[59] האזור שבו שוכנת העיר לא היה מיושב ברובו לפני המאה ה-19. עם הקמת תעשיית קנה הסוכר, וסלילת מסילת הרכבת שהובילה סוכר מהמפעל לנמל, התפתחה העיירה בצורה מואצת.[59] בשנת 1900 פרצה מגפה בעיירה, והוחלט לשרוף אותה כדי לבער את המגפה ולבנותה מחדש. היום, קאהולוי היא תוצאה של פיתוח קהילתי מתוכנן שבוצע בשנת 1948 על ידי חברת הסוכר של אלכסנדר ובולדווין.[59]
בעיר נמצאים קניון קאאהומאנו (Ka'ahumanu) שהוא הקניון הגדול בעיר, קניון מאווי, שוק מאווי וכן החנויות הקמעוניות הגדולות וולמרט (Walmart), קוסטקו (Costco), וקיימרט (Kmart). מצויים בה שדה התעופה המרכזי והנמל הימי הרשמי (Kahului Harbor) של האי, נמל המסוקים ורוב סוכנויות השכרת הרכב.[59]
בקאהולוי שוכנת מכללת מאווי שהיא שלוחה של אוניברסיטת הוואי, קיים בה מוזיאון שמוצגות בו תערוכות היסטוריות המציגות את סיפור היסטורית מטעי הסוכר ואורח החיים היומיומי של העובדים במטעים. המוזיאון נמצא על יד טחנת הסוכר שעדיין פועלת. 10 ק"מ דרומית לעיירה שוכן מקלט חיות הבר הלאומי (Kealia Pond National Wildlife Refuge) עבור חיות ועופות הנמצאים בסכנת הכחדה.[60]
להאינה
שוכנת בחוף הצפון מערבי של האי ומשתרעת לאורך 3 ק״מ. פירוש שם העיר בשפת הוואי הוא ״שמש אכזרית״.[61] עיירה שלווה וציורית, יש בה מסעדות וחנויות קטנות על שפת המים.[58] בעבר הייתה עיירת דייגים וציד לווייתנים היסטורית,[18] ששימשה כנמל מרכזי לציד הלווייתנים, הואיל ומיקומה היה בנתיב נדידתם.[62] בתקופת החורף מגיעים אליה תיירים המפליגים כדי לצפות בלווייתני הגבן.[63]
נמל להאינה בשנת 2019
בשנת 1802 הפך המלך קמהאהמאה הראשון את העיר לבירת ממלכתו ובנה בה ארמון ומבנים מלכותיים אחרים. היא שמשה כמרכז ממשלת הוואי במשך כ-50 שנה, עד שהונולולו הפכה לעיר הבירה.[62]
השריפה בנמל להאינה, אוגוסט 2023
בתקופת שלטונו של המלך קמהאהמאה השלישי נבנה בעיירה מגדלור שהתנשא לגובה 2.7 מטר (9 פיט).[62] המגדלור היה עשוי עץ[64] ובקצהו מנורה שהוארה בשמן לוויתן. בשנת 1940 נחשף המגדלור, והוא נחשב כעתיק ביותר באוקיינוס השקט ומגדל הניווט המואר הראשון בהוואי.[62] אך בתקופתו גם הפסיקה להאינה להיות בירת הממלכה, והבירה הועברה להונולולו, שם גם המעגן עבור ספינות ציד הלווייתנים היה גדול יותר.[14] בשנת 1831, בנו המסיונרים שהתיישבו בעיירה בית ספר תיכון ובין כתליו פורסם בשנת 1834 העיתון הראשון של הוואי ״Ka Lama Hawaii״ שפירושו "הלפיד של הוואי". בנוסף לבניית בית הספר התיכון הם בנו בית כלא מאבן - Hale Paahao ונכלאו בו יורדי ים שיכורים, שירדו מהספינות ולא חזרו אליהן כפי שהורה להם החוק.[61] במרכז העיירה גדל עץ בניאן (Banyan Tree) היסטורי שנשתל בשנת 1873 וקיימת סברה שהוא העץ הגדול ביותר בכל איי הוואי. בעיירה מוזיאון לווייתנים אשר מכיל בתוכו תערוכה המציגה את היסטוריית ציד הלווייתנים, ולמעלה מ-70 מינים של לווייתנים. שביל היסטורי מוביל בין האתרים ההיסטוריים בעיירה, גלריות לאמנות, רחוב פרונט והנמל ההיסטורי.[63]
בשנת 1919 פרצה שרפה שהרסה חלק מהעיירה, אך המבנים שנהרסו שוחזרו. כנסיית וואילוה (Waiola Church) נהרסה 4 פעמים על ידי פגעי מזג אוויר ושוחזרה כל פעם מחדש.[65]
באוגוסט 2023, נשרף והושמד הרובע ההיסטורי של להאינה בשריפות שהתחוללו בעיירה. מוזיאון וו הינג ובית הבישול (Wo Hing Museum and Cookhouse), בית השער בכלא הישן של להאינה, כנסיית וואילוה שחגגה בחודש מאי 2023, מאתיים שנה להיווסדה, בית בולדווין שהיה הבית העתיק ביותר במאווי, בית המשפט הישן של להאינה בו פעל מוזיאון מורשת (בית המשפט שימש כארמון למלך קמהאהמאה השלישי[64]), חדר הקריאה של מאסטרס (Masters Reading Room) ששימש מועדון לקברניטי ספינות במאה ה-18. כל אלה נשרפו כיוון שהיו בנויים מעץ, בחלקם נותרו רק קירות הלְבֵנִים.[65] לאחר כיבוי השריפות באזור הוחלט, כי הסוכנות הפדרלית למצבי חרום
(FEMA-Federal Emergency Management Agency) תממן את מרבית העלויות לשיחזור 5 מהמבנים ההיסטוריים הציבוריים שנהרסו: בית המשפט הישן של להאינה, בית בולדווין, חדר הקריאה של מאסטרס, כלא לאהאינה הישן ובית השלום (Hale Aloha). בנוסף הוחלט כי בית בולדווין ישופץ מיידית בשל החשש לקריסתו.[66]
קיהיי
עיירת חוף השוכנת לחופו הדרומי של האי מאווי עם מזג אוויר חם ויבש בכל ימות השנה, במרחק כ-25 דקות מנמל התעופה קאהולוי. חופה משתרע לאורך 9.6 ק"מ (6 מייל), הוא אחד מיעדי החופים המובילים בהוואי, ויעד פופולרי לתיירים.[58] בחוף קיהיי ניתן לגלוש, לשחות, לשוט בקיאקים ולעשות שנורקלינג.[67] בעיירה נמצא פארק חוף פאלמה (Kīhei’s Kalama Beach Park’s) וקיים בו מרכז גלישה (״The cove״) הידוע בקרב התושבים המקומיים כאחד המקומות הטובים ביותר ללימוד גלישה.[68]
בסביבות שנות ה-60 של המאה העשרים, כאשר הגיעו לעיירה מים ממרכז וממערב מאווי, התחילה פריחה מסחרית בעיירה. יזמים גילו בה עניין ובמהרה נבנו בה בתים משותפים ומרכזי קניות.[58]
האנה (Hana)
שוכנת בדרום מזרח האי והיא אחת העיירות השלוות והשקטות באי. הכביש המוביל להאנה מקאהולוי הוא כביש HI-360, ואורכו 83 ק"מ (52 מייל). הדרך המובילה אליה היא אחת הדרכים היפות ביותר באי עוברת דרך יערות גשם, מפלים זורמים, בריכות ונוף לים. למרות המרחק הקצר בין שני היישובים, נמשכת הדרך בין שעתיים לארבע שעות הואיל וקיימים בה 59 גשרים צרים בעלי נתיב אחד ו־620 פניות חדות ומסוכנות. כאשר מגיעים לעיירה מבחינים בכנסיית סנט סופייה (St. Sophia’s) ההיסטורית ובשדות המרעה המגיעים עד לרחוב הראשי של העיירה.[69] בעיירה מרכז תרבות, מוזיאון, גלריות אומנים, שׁוּקֵי-איכרים למוצרים אורגניים, הפארק הלאומי וואיאנאפאנאפה (Wai'anapanapa).[63][20][23]
הדרך לעיירה האנה
שדה התעופה העיקרי של מאווי הוא נמל התעופה קאהולוי [Kahului Airport (OGG)].[70] בנוסף, קיימים באי, שני שדות תעופה קטנים יותר: נמל התעופה קאפאלואה [Kapalua (JHM)] במערב מאווי ונמל התעופה האנה [(HNM) Hāna] במזרח האי.[71]
הנמל הראשי נמצא בעיר קאהולוי והוא מוגן על ידי שוברי גלים.[60] האחריות על תחזוקתם נמצאת בידי חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית.[72] שני נמלים נוספים באי הם נמל מאאלאהאה (Maalaea) בדרום האי ובו תחנת משמר החופים של מאווי, ונמל להאינה[73] הממוקם בחוף הצפון מערבי של האי, ויש בו רציפי הטענה, מתקן דלק ושירותי נמל נוספים.[74] מנמל זה קיים שירות מעבורות יומי מ/אל האי הסמוך לאנאי.[71]
שרות האוטובוסים במאווילתחבורה הציבורית באי 12 קווי אוטובוס. הם ממומנים על ידי מחוז מאווי ופועלים 7 ימים בשבוע כולל בחגים.[75]
הכבישים חוצים את מאווי לאורך ולרוחב. האחריות על תחזקותם נמצאת בידי המדינה או בידי המחוזות השונים שבהם הם עוברים. רוב הכבישים המקשרים את הערים, הכבישים המשרתים את שדות התעופה ונמלי-הים נמצאים באחריות המדינה (State). כבישים אחרים הסלולים על שטחי קרקע השייכים לפי החוק למדינת הוואי (Department of Hawaiian Home Land), מתוחזקים על ידי המחוזות שאליהם הם שייכים. כבישים של שירות הפארקים המשרתים את הפארק הלאומי Haleakala, הם כבישים פדרליים ושירות הפארקים מתחזק אותם, כבישים שהם בבעלות המחוז, מתחזק אותם המחוז שאליהם הם שייכים.[76]
הכבישים המופיעים להלן הם כבישים הנמצאים בסמכות השיפוט של אגף הכבישים המהירים: כביש 380, כביש 36A, כביש 37, כביש 377, כביש 388, כביש 36, כביש 360, כביש 30, כביש 32A, כביש 32, כביש 340, כביש 3800, כביש 3400, כביש 3000, כביש 311, כביש 310, כביש 31, כביש 3500, כביש 3400, כביש 32B.[77]
חופים, פארקים וצפייה בבעלי חיים
חוף האמואה (Hamoa Beach) נמצא על הכביש בדרך לעיירה האנה במרחק 3.2 ק"מ (2 מייל) מהעיירה בדרך לקיפאהולו (Kipahulu). בשפת הוואי מכונה החוף ״האמואה״ שפירושו ״בשפע״.[78] צורתו סהר ומקיפה אותו שורת עצי האלה (Hala trees). החוף מורכב מסלע לבה שחור, חול חלק ולבן ומים צלולים.[79] קיימים בו שירותי חוף לציבור והוא ללא מציל. בקיץ ובסתיו ניתן לשחות במים הצלולים, אך בחורף הגלים עשויים להיות מסוכנים במיוחד כאשר קיימים זרמים תת-קרקעיים.[78]
שקיעה בחוף קאהנאפאליחוף קאאנאפאלי (Ka'anapali beach) נמצא בצד המזרחי של מאווי במרחק של כ־50 דקות נסיעה משדה התעופה של קאהולי. החוף משתרע לאורך 4.8 ק"מ (3 מייל) עם חול לבן ומים צלולים. בקאאנאפאלי נבנה אתר הנופש המתוכנן הראשון בהוואי והוא שימש כדוגמה לאתרי נופש בעולם.[80] אחת האטרקציות בחוף היא טקס הצלילה היומי המתקיים בעת השקיעה וידוע בשם Puʻu Kekaa. בתחילה תוקע צולל בקונכייה ופונה לארבע רוחות השמים, כאשר המשמעות היא הגשת תרומה לאלים. בהמשך רץ הצולל יחף במעלה הסלע המשונן, בידו לפיד והוא מדליק את שורת הלפידים המוצבים לאורך הצוק, על הסלעים המשוננים. בסופו של הטקס קופץ הצולל קפיצת ראש לתוך הים. הטקס הוא שיחזור של קאהקילי (Chief Kahekili) שהיה מנהיג תושבי מאווי.[80][81] פעילות נוספת בחוף, היא הליכה בשביל סלול שאורכו 8.85 ק"מ (5.5 מייל) ומבתר אותו סלע לבה שחור.[82] באתר קיימים שני מסלולי גולף: Royal Kāʻanapali ו-Kāʻanapali Kai.[80]
הפארק הלאומי האליאקאלה הוא הר געש כבוי החולש על האי. בשנת 1976 הוכרז כפארק לאומי.[83] הפארק משתרע מפסגת ההר האליאקאלה בגובה של 3,055 מטר ויורד לאורך הצלע הדרום מזרחית של ההר, עד לחוף קיפאהולו (Kīpahulu) ליד העיירה האנה.[84] מההר נשקף נוף של הערים, החופים, שבילי הלבה ולעיתים ניתן לראות מפסגתו את האי הוואי.[85] בפארק, מקבץ מפלים ובריכות מים המכונה ״אוהאו גולך״ (Ohe'o Gulch) או ״שבע הבריכות הקדושות של עמק קיפאהולו״ (״Seven Sacred Pools of Kipahulu Valley״).[83] חוצים אותו שבילי הליכה ושבילי אופניים בדרגות קושי שונות. גדלה בו צמחייה שופעת[85] ונעשים מאמצים לשימורה ולשימור חיות הבר שבתחומו. שטח הפארק משמש כבית גידול ל-5 מינים של ציפורים הנמצאים בסכנת הכחדה, צמחים ומינים נדירים של חסרי חוליות אנדמיים.[26] בשנות ה-80, גילה הביולוג סם גון השלישי (Sam Gon III) 31 סוגי דובוני מים (Tardigrade), וכינה את המקום כ"מקום העשיר ביותר על פני כדור הארץ לטרדיגרדים".[83] בכניסה הדרומית לפארק קיים שביל הליכה המוביל ליער עצי במבוק צפופים וגבוהים, כאשר בסופו נצפה מפל וואימוקו (Waimoku) הצונח מגובה של 120 מטרים. אין אפשרות להגיע באוטובוס לפארק.[86]
פארק עץ הבניאן לפני השריפה בלהאינהפארק עצי הבאניאן (Lahaina Banyan). בשריפות שהתחוללו באוגוסט 2023 בעיירה להאינה, נשרף גם עץ הבאניאן (פיקוס בנגלי), אך קיימת תקווה שהעץ יתאושש. העץ נשתל במרכז הכפר בשנת 1873, כאשר גובהו באותו זמן היה 2.44 מטר (8 רגל) ובמשך השנים צמח וגבה ל־18 מטר (60 פיט). לפני השריפה באוגוסט 2023, היה היקפו 0.4 מטר (רבע מייל), הוא הִתְפָּרֵשׂ על 7.84 דונם (1.94 אקר) והיה בעל 16 גזעים. בשפת הוואי נקרא העץ Paniana. בשנת 2000, נקטה קרן השיקום של להאינה מספר צעדים לשיקומו ואחד מהם היה, התקנת מערכת השקיה ועל ידי כך לשמר אותו כבית למאות ציפורי המיינה (Mynah) ששכנו בין ענפיו.[87]
מקדש האבן (Piilanihale Heiau) נמצא בגן קאהאנו (Kahanu) שהוא פארק בוטני טרופי לאומי, ליד העיירה האנה. מנהיג האי פיילאני (Piilani) שחי במאה ה-14, בנה את מקום הפולחן הגדול ביותר באי מאווי הנחשב כאחד האתרים הארכאולוגיים וההיסטוריים החשובים ביותר שנשמרו באיי הוואי.[88][4] המבנה המאסיבי נבנה במספר שלבים. הוא ממוקם על רכס רחב ובנוי מסלעי בזלת שהובאו ביד ממרחק רב - מפרץ האנה. מידותיו: רוחב 103.94 מטר (341 רגל), אורך 126.49 מטר (415 רגל). בחלקו העליון קיר קדמי גבוה המתנשא לגובה של 15.54 מטר (50 רגל) וקירותיו הפונים לים בנויים ממספר רב של טרסות מדורגות. החלק הפנימי בנוי מ-8 קירות, 3 מתחמים, 5 במות, 2 אבנים זקופות ו-30 בורות.[88] בניית המרפסת המרכזית של המבנה מתוארכת למאה ה-14, האגפים נוספו בתקופה מאוחרת. בתחילה שיערו האנתרופולוגים שהמבנה שימש כבניין של המחוז, אך השערה מאוחרת יותר טוענת שהוא שימש כבית מגורים הואיל ו-Pi'ilanihale בשפת הוואי פירושו ״בית״. עד שנת 1974 לא נגעו במקדש האבן. כאשר קיבלו אנשי הגן הבוטני הטרופי הלאומי שטח של 246.86 דונם (61 אקר), שיקמו את המבנה והוא נפתח לקהל הרחב.[89]
נקבה של לוויתן גבן בחופי מאוויצפייה בלווייתני גבן. האי ידוע באחת האטרקציות שלו והיא צפייה בלווייתני גבן.[83] מי האוקיינוס סביב מאווי חמימים ולכן לווייתני הגבן מגיעים לקו החוף הדרומי והמערבי של האי בחודשי החורף, כדי להתרבות וללדת את צאצאיהם.[25] סיורי הצפייה נערכים מעל ספינות והם זמינים בחודשים דצמבר עד אפריל.[90]
מקלט חיות הבר הלאומי קיליאה פונד (Kealia Pond). המקלט הוקם בשנת 1992 באזור העיירה קיהיי, על ידי ״השירות לדגים וחיות הבר של ארצות הברית״ (U.S. Fish and Wildlife Service). האזור הוא ביצה טבעית ומשתרע על 2,848.99 דונם (704 אקר).[91] במקום קיים מרכז מבקרים המציג תערוכות, מתקיימים בו פרויקטים של שיקום בתי גידול להרחקת מינים פולשים של בעלי חיים, וכן שתילת הצמחייה המקומית שאופיינית להוואי. למעלה מ-120,000 מבקרים מגיעים למקום על מנת לצפות בציפורים, לצלם, לקבל מידע על חיות הבר וללמוד.[92]
באי מוזיאונים רבים במגוון נושאים, מהיסטוריה ועד אמנות ותרבות:
מרכז האמנויות החזותיות של Hui Noʻeau) Makawao). המרכז שוכן באחוזת קאלואנוי (Kaluanui Estate) ההיסטורית בת 100 שנים בצפון האי מאווי. במקום קיימת פעילות אמנותית רבה: המרכז משמש מקום מפגש לאמנים רבים המציגים את עבודותיהם,[93] ומציע גישה פתוחה להוראת אמנויות על ידי האמנים המלמדים. במרכז קיים מערך תוכניות התומכות בלמידה באמנויות וכן מועברות בו תוכניות הסברה חינוכיות בשיתוף עם בתי ספר וארגונים החברים בקהילה.[94] יתרה מכך, צוות המרכז מארגן מגוון רחב של אירועים כמו סיורים בתערוכות, מכירות פומביות של יצירות אמנות, סדנאות מעשיות, תצוגות אופנה[93] וסיורים בבתים היסטוריים.[94]
סירת קאנו המוצגת במוזיאון בית ביילי בוואילוקובית ״החברה ההיסטורית של מאווי״ (Hale Hōʻikeʻike). מבחינה רשמית נקרא ״מוזיאון בית ביילי״. המוזיאון נמצא בוואילוקו (Wailuku), בפתח עמק איאו (Iao Valley), בתוך המעון המלכותי לשעבר של קאהקילי השני (Kahekili II), הצ'יף השליט האחרון של מאווי. מופעל על ידי ״החברה ההיסטורית של מאווי״ (Maui Historical Society) ונכלל ברשימת המקומות ההיסטוריים הלאומיים. המבנה הוקם בשנת 1842 כבית ספר מיסיונרי לבנות. בשנת 1850 נרכשו הבית והאדמה על ידי משפחת ביילי ומאוחר יותר הפכו הבית, האדמה ושדות קנה הסוכר כחלק ממטע הסוכר וואילוקו. בשנת 1992 נרכש הבית על ידי מסארו ״פונדי״ יוקוצ'י (Masaru "Pundy" Yokouchi) שתרם אותו בשנת 1993 ל״אגודה ההיסטורית של מאווי״.[95] המוזיאון מציג תערוכות מגוונות, ביניהן תערוכות הכוללות כלים מסורתיים שהשתמשו בהם בימי קדם יוֹמְיוֹם ומספר פריטים שהיו שייכים לבני המלוכה של הוואי.[93] פריטים נוספים המוצגים במוזיאון: העתק מודרני של ספינת מפרש עתיקה בסגנון פולינזי, פסל עץ של האל-למחצה בהוואי - קאמאפואה (Kamapuaa) (הפסל הוסתר בתוך מערה שנים רבות והוא הפסל היחיד במאווי, ששרד את הטיהור של המלך קמהאמאה השני (Kamehameha II) בשנת 1819 מהדת הילידית), ציורי שמן שצוירו בידי אדוארד ביילי (Edward Bailey), גלשן הסקויה של דיוק קאהנאמוקו (Duke Kahanamoku) משנת 1919, סירת קאנו המשמשת לדיג ומגולפת מבול עץ קואה (כלי שיט זה הוא אחד מסירות הקאנו לדיג שיוצרו בהוואי).[95] בנוסף, קיימים במוזיאון ארכיונים הכוללים מפות, כתבי יד, אילן יוחסין, ביוגרפיות ומסמכים של ארגונים שונים, ספריית מחקר, אוסף תמונות של למעלה מ-8,000 תצלומים היסטוריים ועוד.[96]
מוזיאון הסוכר של אלכסנדר ובולדוויןמוזיאון הסוכר אלכסנדר ובולדווין (Alexander & Baldwin Sugar Museum – Puʻunene). במוזיאון קיימת תערוכה של חפצים מחיי המטעים היומיומיים, תצלומים ומידע על עובדים שהגיעו למאווי כדי לעבוד במטעי קנה הסוכר. מחוץ למוזיאון מוצגים כלים חקלאיים כמו טרקטורים, תנור לחם פורטוגלי מסורתי.[93]
מוזיאון הבית של בולדווין - להאינה. הבית נמצא ברחוב פרונט בעיירה להאינה (Front Street, Lahaina). הוא נבנה עבור הכומר דווייט בולדווין שהיה רופא ולמד בהרווארד.[97] הבית השמור היה הוא עדות למאבק החיים היומיומי שאיתו התמודדו המהגרים שהגיעו לאי ועבדו קשה, כדי להסתגל לתרבות ולמזג האוויר שהיו חדשים עבורם. במוזיאון מוצגים כלי הרפואה של ד"ר בולדווין מאמצע המאה ה-18.[93] באוגוסט 2023 נשרף הבית בשריפות שהתחוללו בעיירה להאינה,[65] וקרן השיקום של להאינה במימון הסוכנות הפדרלית למצבי חירום, החלה בשיקומו.[66]
סרטים
"The Devil at Four O'Clock", ביים: מרווין לירוי (Mervyn LeRoy), 1961. הסרט צולם באי מאווי.[14]
סרט האנימציה ״מואנה״ מספר על נערה פולינזית שהפליגה למרחקים למצוא את חצי האל-מאווי.[19] הסרט מבית היוצר של אולפני דיסני בא להחיות וריאציה של סיפורים המושרשים במסורת שבעל פה. עלילת הסרט מציגה מיתולוגיה עתיקה שאינה מוכרת לקהל המערבי והוא בא לקרב את הצופה המערבי להיסטוריה הפולינזית.[98]
פיסול
מאווי משחרר את אל השמשמאווי משחרר את אל השמש (Maui Releasing the Sun - Kahu). הפסל: שיגהארו יאמדה (Shigeharu Yamada), נחנך בשנת 1992. תיאור הפסל: עשוי ברונזה,[99] השמש צבועה בצבע זהב בוהק. גובהו 6 מטר (20 פיט) והוא יושב על בסיס בגובה של 1.5 מטר (5 פיט). הפסל מייצג את מאווי האל למחצה ועל פי אגדה פולינזית הוא משחרר את השמש לשמים.[100]מיקום: שדה התעופה בקאהולוי.[99]
Maui Suspended. האומן: ג'יימס קארל פרידמן (James Carl Freedman), נחנך בשנת 1998. הפסל מורכב משני מוביילים המייצגים את האליאקאלה ואת הרי מאווי המערבי. עשוי אלומיניום צבוע, תלוי על מתלים שקופים, ומציג את התצפית המשתנה של האי מאווי. כאשר הכנפיים נעות עם זרמי האוויר והרוח, נקודות המבט משתנות. לדברי האומן, יוצר הפסל, ״הצורה והאלמנטים משולים לכלי טיס והם נעים עם זרמי האוויר״. מיקום: הטרמינל הראשי בשדה התעופה בקאהולי.[101]
Na Kama Ku I Ka Moku (The Children Who Initiate Success). הפסל: רוברט פלינט (Robert Flint) עבר בשנת 1998 לגור במאווי. הפסל עשוי קרמיקה ובטון[102] ונחנך ב-24 אפריל שנת 2008.[103] מיקום: בית הספר התיכון King Kekaulike בעיירה פוקאלאני (Pukalani) במאווי.[102]
ספורט מים בהוואי ומן הסתם גם במאווי הוא דרך חיים. במאווי אפשר לעסוק בסוגי ספורט שונים: שחייה, שנורקלינג, צלילה, גלישה, אך גם בסוגי ספורט יבשתיים כמו גולף.
שנורקלינג - כדי לצפות בדגים הצבעוניים, צבי הים וצורות האלמוגים השונות, ניתן לצלול עם שנורקל מסביב לשוניות האלמוגים של מאווי. החופים המומלצים ביותר לפעילות זו הם החופים לאורך מערב ודרומו של האי, וכן בחלק הצפוני של חוף קהנאפאלי.[104]
גולש במאוויגלישה - לְשֵׁם צפייה בגולשי גלים מקצוענים, יש להגיע למפרץ הונולואה ולחוף Hoʻokipa ליד פאיה התחתית בתקופת החורף כאשר הגלים הגדולים מגיעים לחוף. שם נמצאת נקודת הגלישה המפורסמת של מאווי לגלישת גלים - Peʻahi. הגולשים מגיעים לגלים הגבוהים בעזרת אופנועי ים. המבקש ללמוד לגלוש, קיימים מקומות לגלישת גלים במערב מאווי ובדרום האי בחופים קאאנאפלי, להאינה וקיהיי.[105]
גלישת רוח - האי מאווי מפורסם בענף הספורט הימי - גלישת רוח המאחד בתוכו גלישה ושייט. באי קיימים מספר בתי ספר לגלישת רוח, וכן מתקיימים בו כמה מאירועי גלישת הרוח הגדולים בעולם. גלישת רוח אפשר לבצע בפארק חוף Mai Poina 'Oe Lau או לאורך חוף הו'וקיפה (Ho‘okipa Beach’s),[106] על הכביש המוביל לעיירה האנה.[107]
אחת התחרויות הבינלאומיות המתקיימות בחוף ו'וקיפה היא תחרות גלישת הרוח הקלאסית - The Maui Strong Aloha Classic U.S.A. HAWAII המתקיימת משנת 1981 והפכה את האי למוקד עולמי של תחרויות גלישת רוח. בשנת 2023 בין 3/11-23/10, התקיימה תחרות גלישת הרוח הבינלאומית והתחרו בה גולשים מ-40 מדינות ביניהן ישראל, לבנון, יוון, אירלנד, סקוטלנד, גרמניה ועוד. לתחרות זו הייתה משמעות מיוחדת בעקבות השריפות שהתחוללו באי חודשים מספר קודם לכן.[108]
גלישת עפיפונים - ענף נוסף שהתפתח באי ומרכזו בקצה המערבי של פארק חוף קאנאהה, ידוע בשם קיט ביץ' (Kite Beach). החוף נמצא במרחק קצר משדה התעופה של קאהולוי ולא יותר מ-45 דקות מעיירות הנופש להאינה וואילאה (Wailea). בחוף קיימים מגוון תנאים המתאימים לגולשים ברמות שונות. רוחות הסחר הופכות את קיט ביץ' למקום בטוח גם עבור גולשים מתחילים. בקיהיי קיים מרכז נוסף לגלישת עפיפונים המיועד בעיקר לגולשים בינוניים ומתקדמים. עם עליית הפופולריות של ענף ספורט זה, פיתחו הגולשים הנחיות בטיחות בכדי להבטיח גלישה בטוחה:
1. הקרבה לשדה התעופה, מחייבת את הגולשים להיות מודעים למסדרון שהקצתה רשות התעופה הפדרלית (FAA). אורכו של המסדרון 1.6 ק"מ (1 מייל) ורוחבו 3.21 ק"מ (2 מייל). קצה מסלול הנחיתה של שדה התעופה המשתרע לכיוון הים אסור לגולשים.
2. חוק השעה 11.00. מותר לשחיינים ודייגים להשתמש באופן בלעדי בחוף האוקיינוס הצפוני עד השעה 11.00 ולאחר שעה זו, רשאים גלשני העפיפונים לגלוש הואיל ועוצמת הרוחות מתגברת.[109]
גולף - במאווי כ-14 מגרשי גולף, שחלקם תוכננו על ידי אדריכלי המגרשים ואנשי גולף כמו אנולד פאלמר (Arnold (Palmer ובן קרנשו (Ben Crenshaw). אחת מתחרויות הגולף הידועות היא טורניר האלופים של איגוד הגולף המקצועי - PGA TOUR.[110]
אמבו (Embo), מחוז דורנך, סקוטלנד, בריטניה (1990) סקוטלנדבריטניה[111]
אין תיעוד על מועד הגעת המתיישבים היהודים הראשונים למאווי. קיימת השערה שסוחרים יהודים הגיעו במאה ה-19, עם התפתחות תעשיות הסוכר, האננס, החקלאות והדיג. במלחמת העולם השנייה שימש האי כבסיס צבאי, ושירתו בו חיילים יהודים ולאחריה, חלקם בחרו לחזור לארצות הברית וחלקם נשארו לגור באי.[115]
האוכלוסייה היהודית באי גדלה בעשור שנות ה-60–70, אז התיישבו באזור להאינה-קאנאפלי בעיקר יהודים פנסיונרים, ומספר שנים לאחר מכן הצטרפו אליהם משפחות יהודיות, צעירים רווקים ורווקות אשר הגיעו לעבוד בחברות טכנולוגיות שקמו באי, תיירים יהודים, ספורטאים חובבים ומקצוענים, שהגיעו להשתתף בתחרויות ובענפי הספורט השונים כמו גלישה ושייט, כל אלה נשארו וקבעו במאווי את ביתם. רבים מהם התיישבו בעיר המתפתחת קיהיי.[115] מאוחר יותר הוקם בה בית חב״ד, ובראשו, שליח חב"ד, הרב מנדי קרסנינסקי.[116]
בתחילה נהגו אנשי הקהילה לחגוג את השבת והחגים היהודיים בבתי החברים.[115] בשנות ה-80, גדלה הקהילה מאוד ולא ניתן היה להיפגש בבתי חברים ולכן הועברו המפגשים מרובי הקהל לפארקים מקומיים.[115]
הקהילה כינתה את עצמה ״הקהילה היהודית של מאווי״ (The Jewish Congregation of Maui). אחד הפעילים ביותר בהנהגתה היה יונתן וקסמן שנבחר לנשיאה, וצירף לעזרתו את יואל ריצ'מן שהיה בקיא בטקסטים יהודיים, טקסים ומצוות. וקסמן, ריצ'מן וחברי קהילה נוספים דאגו לאיסוף תרומות עבור הקהילה ובעזרת התרומות הללו רכשו סידורי תפילה, ארון קודש ו״יד״. חפצי הקודש נארזו בארגזים והובלו לשמירה בבתי חברי הקהילה.[115]
בשנת 1989 התמנה יואל ריצ'מן לנשיא הקהילה, בעקבות מותו של יונתן וקסמן. יחד עם שאר חברי הקהילה התמקד ריצ'מן במציאת בניין שישמש כבית כנסת ומרכז תרבות. בנוסף, נבנה בית עלמין יהודי.[115]בית הכנסת של הקהילה נקרא ״בית שלום״.[117]
בשנת 1991, עמד בראש הקהילה חוקר הליווייתנים, דייוויד גליקמן, שהפך לרב ושימש בתפקיד זה ב־JCM
(The Jewish Congregation of Maui) עד שנת 2019. בשנת 2022 העביר את התפקיד לרב רענן מאלק שהגיע מישראל.[118]
בשנת 1998, נרכש בניין שהפך למרכז יהודי המשמש כבית כנסת ומרכז תרבות. בשנת 1999, הוקם בבית הקבע בית ספר יהודי.[118]
Robert Blust,פרק 3,The Dragon and the Rainbow, Brill, 16 Aug 2023, Ancient Languages and Civilizations, Volume: 5, עמ' 66-55, ISBN9789004678309. (באנגלית)
שי לוי,תובנות ראשוניות מסופת האש בהוואי, באתר משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, השירות המטאורולוגי הישראלי, ד"ר שי לוי סגן טפסר, ראש ענף שטחים פתוחים ושינויי אקלים בכבאות והצלה לישראל, 16 אוגוסט 2023
_(14596420189).jpg)
.jpg)
_-_Harbor_with_boats.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
[111]
[111]
[111]
[111]
[111]
[111]
[111]
