אַפַּרְטְהַיְיד (מאפריקאנס: Apartheid - הפרדה) הייתה מדיניות הפרדה גזעית שהונהגה על ידי המיעוט האירופאי-הלבן בדרום אפריקה משנת 1948 ועד שנת 1994. המדיניות הנהיגה הפרדה בין לבנים לבין שחורים ו"צבעוניים" (בני תערובת), והעניקה זכויות יתר לבני המיעוט הלבן.
מדיניות האפרטהייד ספגה גינויים הולכים וגוברים מצד הקהילה הבינלאומית החל משנות ה-60, תהליך שהביא בהדרגה לנידויה של דרום אפריקה ממשפחת העמים ולהטלת סנקציות נגדה. אלה, בשילוב תסיסה פנימית חריפה מצד ארגוני התנגדות לאפרטהייד, הביאו בסופו של דבר לקריסת משטר האפרטהייד לאחר ארבעה עשורים, בתהליך שבוצע בדרכי שלום ותוך העברה מסודרת של השלטון לידי הרוב השחור בבחירות דמוקרטיות.
אף על פי שהמונח אפרטהייד מתאר במקור רק את המדיניות הדרום אפריקאית, המונח "פשע האפרטהייד" אומץ לתאר "מעשים נפשעים במיוחד שבוצעו לצורך קיום ותחזוק של משטר שליטה של קבוצה גזעית אחת של בני אדם על פני כל קבוצה גזעית אחרת של אנשים ודיכוי שיטתי שלהם",[1] כפי שנוסח ב"אמנה הבינלאומית בדבר דיכוי ועונש פשע האפרטהייד" שקיבלה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-1973. הגדרה דומה אומצה בחוקת רומא שמתוקפה פועל בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. יש שמשתמשים במונח "אפרטהייד" כדי לתאר את ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה בעבר בארצות הברית[2] או את היחס של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים.[3]
תחילת האפרטהייד והתפתחותו
רקע
החל מהמאה ה-17 החלו להתיישב אירופאים לבנים בדרומה של יבשת אפריקה. אלה היו בעיקר קלוויניסטים ממוצא הולנדי, גרמני וצרפתי-הוגנוטי, שנודעו בכינוי בורים ומאוחר יותר אפריקאנרים. במהלך המאה ה-19 נכבשו שטחי דרום היבשת, בהדרגה, על ידי האימפריה הבריטית, תהליך שהיה מלווה במלחמות עקובות מדם, הן עם עמי הילידים השחורים והן עם המתיישבים הבורים שקדמו לבריטים. כאשר קיבלה דרום אפריקה עצמאות בשנת 1910 הוקמה המדינה כחלק מחבר העמים הבריטי, על רקע של מתיחות ועוינות בין שתי קבוצות המתיישבים – האפריקאנרים הוותיקים יותר והבריטים החדשים יותר. תושבי המדינה השחורים, בני עמים ושבטים רבים, שהיו מסוכסכים ומפולגים, לא היוו מרכיב במשוואת כוחות זו.
הבסיס הכלכלי של המדינה נשען על כריית זהב ויהלומים, ענפים שהצריכו שפע כוח עבודה זול וזמין. כוח עבודה זה נמצא אצל שבטי השחורים שהיו פזורים ברחבי המדינה. על רקע המציאות הקולוניאלית ברחבי אפריקה של אותה תקופה, התייחסות מפלה, מתנשאת ונצלנית כלפי אוכלוסיית הילידים האפריקאים וצאצאי העבדים שהובאו מאסיה לא הייתה חריגה. אף על פי כן, בניגוד לבריטים שניסו לפחות לשוות להתייחסותם המתנשאת מראית עין של נאורות, מצאו האפריקאנרים שפע של צידוקים אידאולוגיים ודתיים לגזענותם. הגרעין הקשה והלאומני של האפריקאנרים (שהיה באותה תקופה באופוזיציה) התנגד להשתתפותה הפעילה של דרום אפריקה במלחמת העולם השנייה לצד בריטניה ובעלות הברית, ומצא עצמו מצדד בגרמניה הנאצית, כשברקע התקיימה עוינותם ההיסטורית לבריטים והזדהותם עם עקרונות מסוימים של תורת הגזע.
מדיניות האפרטהייד לא הייתה דבר חדש. היא נשענה במידה רבה על חקיקה, מתווי מדיניות ונוהגים שראשיתם בתקופת השלטון הבריטי (מתחילת המאה ה-19 ועד לסוף שנות השלושים של המאה ה-20). כאשר המפלגה הלאומית הביסה את המפלגה המאוחדת הפרו-בריטית לאחר מלחמת העולם השנייה, רעיון ההפרדה הגזעית כבר היה מושרש היטב בדרום אפריקה.
בניגוד למושבות הבוריות במזרח המדינה, היחס לשחורים ולצבעוניים במושבת הכף היה מתון יותר וחוקי הבחירות שם סיפקו, לכלל בעלי הרכוש (שבתוכם היה מספר מצומצם אך עדיין משמעותי מספיק של שחורים) זכות הצבעה. עם איחוד המדינה בשנת 1910, שחורים בשטחי מושבת הכף, שבאותו הזמן כללה את מרבית שטחי המדינה, יכלו עוד להצביע לפרלמנט כל עוד עמדו במגבלות הסף של החזקת רכוש, זאת מאחר שאותם החוקים הבריטיים במקור, לפחות ברמה הפורמלית, לא הכירו באפליה בזכות הצבעה על בסיס גזע, אלא על בסיס מעמד כלכלי בלבד. לצד זאת, בעוד שבעשורים שלאחר מכן כונן השלטון רפורמות המפחיתות בהדרגה את המגבלות הכלכליות על זכות ההצבעה (עד להסרתן באופן מלא), הן לא חלו על האוכלוסייה השחורה, וכתוצאה מכך כוחם האלקטורלי של שחורים הוגבל לבעלי הרכוש בלבד בשעה שלבנים מכלל המעמדות יכלו להצביע בפרלמנט. דבר זה החליש משמעותית את הכוח של האלקטורט השחור, עד להפיכתו לחסר כל משקל אלקטורלי משמעותי. ב-1936 תחת שלטון ג'יימס ברי מוניק הרצוג ספגו מעט השחורים בעלי זכות ההצבעה מפלה נוספת ונקבע שמעתה קולותיהם ייספרו בנפרד מהלבנים ושיוקצה עבורם מספר מושבים מצומצם מאוד בפרלמנט המיועדים ל"אוכלוסייה הילידית". כפיצוי על כך הוקמה מועצה מייעצת שתורכב מנציגים שחורים נבחרים אך זו הייתה חסרת כל סמכויות ממשיות ויכלה רק לשלוח לשלטון המרכזי המלצות בלבד. לצד זאת בסיום הקדנציה השנייה של יאן סמאטס, שקל האחרון לשנות את המדיניות ולהפחית את הסגרגציה וחלק משמעותי מהמגבלות על האוכלוסייה השחורה במטרה לשלב אותה יותר, בדגש על עידוד רחב יותר של הגירה שחורה אל הערים הגדולות, אם כי טרם דובר על שוויון זכויות מלא. המלצות אלה נכתבו בוועדת פאגאן (1948) שהייתה למסמך שנוי במחלוקת בקרב האוכלוסייה הלבנה, והמפלגה הלאומנית גינתה את המסמך והבטיחה לבוחריה שאם תעלה לשלטון היא תפעל בכיוון ההפוך, ותחזק בצורה משמעותית עוד יותר את הסגרגציה בין לבנים ושחורים.[4]
האפרטהייד התחיל כמדיניות רשמית מוצהרת בשנת 1948, עם עלייתה לשלטון של "המפלגה הלאומית" הימנית-לאומנית. המפלגה זכתה במרב המושבים בפרלמנט בבחירות של אותה שנה, ובמסגרת קואליציה עם "מפלגת האפריקנארים" הלאומנית הקימה את הממשלה. באותה עת, לרוב תושביה הלא-לבנים של דרום אפריקה לא הייתה זכות הצבעה במערכות הבחירות במדינה בשל חוקים שנחקקו החל משנת 1910. עוד במהלך מסע הבחירות, הצהירה "המפלגה הלאומית" שמטרתה לשמר את ההפרדה הגזעית במדינה. באופן מקורי טענו אבותיה מולידיה של מדיניות האפרטהייד, כי כוונתם להבטיח התפתחות נפרדת של בני הקבוצות האתניות השונות בדרום אפריקה תוך שמירה על צביונם, מורשתם ותרבותם. בפועל, התפתחה המדיניות למערכת מסועפת של חוקים ותקנות, שהותירו בידי המיעוט הלבן את השליטה בפוליטיקה, בכלכלה ובחופש התנועה, תוך הדרת בניהן של הקבוצות האתניות האחרות.
חוקי האפרטהייד כפו הפרדה מוחלטת באזורי המחיה, במוסדות החינוך, באמצעי התחבורה, ובגישה לשרותי הבריאות, התרבות והפנאי, תוך הקצאת המיטב שבהם לשימוש בני המיעוט הלבן. הם גם אסרו על נישואים ועל יחסי מין בין בני הגזעים השונים, העניקו ללבנים את הזכות הבלעדית לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון, הגבילו את חופש התנועה של השחורים, ואסרו עליהם התאגדות פוליטית ומקצועית.
חוקי האפרטהייד
חוקי האפרטהייד נוצרו והתפתחו בהדרגה, מרביתם במהלך העשור הראשון למשטר תחת הנהגתו של ראש הממשלה הלאומן הקיצוני דניאל פרנסואה מאלאן, ולאחר מכן בתקופת שלטונו של יוהאנס סטריידום והנדריק פרוורד (Hendrik Verwoerd), שנודע כ"אדריכל האפרטהייד". אלה עיקריהם:
- חוק איסור נישואי תערובת (1949) – אסר על נישואים בין-גזעיים
- חוק המוסר (תיקון משנת 1950) – אסר על יחסי מין בין לבנים לבין בני גזעים אחרים
- חוק מרשם האוכלוסין (1950) – חייב כל אזרח להירשם כלבן, כשחור או כצבעוני
- חוק דיכוי הקומוניזם (1950) – איפשר לממשלה לתייג כ"קומוניסטי" כל ארגון, תנועת אופוזיציה, או התאגדות שלא היו לרוחה, ולהוציאם מחוץ לחוק
- חוק אזורי הקבוצות (1950) – הקצה את אזורי המחיה העירוניים לבני הגזעים השונים, ולמעשה אסר על לא-לבנים את המגורים בערים. חוק זה הופעל, בין היתר, במחוז 6.
- חוק המעבר (1952) - חייב כל שחור מעל גיל 16 לשאת בכל עת תעודת מעבר, שבה הוטבעו אשרות מהמשטרה או מהמעביד המתירות או מגבילות את תנועתו
- חוק שמירת מתקנים נפרדים (1953) – חייב הפרדה גזעית במתקני שעשועים, בגנים ציבוריים, במתקני שירותים, בחופי רחצה וכדומה, ובפועל מנע מלא-לבנים את השימוש במרביתם
- חוק חינוך הבַּנְטוּ (1953) – קבע את רמת שירותי החינוך להם היו זכאים שחורים, שהייתה נמוכה במידה משמעותית מזו שזכו לה הלבנים
- חוק הייצוג הנפרד (1956) – קבע כי צבעוניים לא יוכלו להצביע לפרלמנט, אלא יצביעו בנפרד למועצת הצבעוניים, גוף בעל סמכויות חקיקה מועטות בלבד. חוק זה נחקק עם סיום משבר זכויות ההצבעה של המיעוט הצבעוני.
- חוק המכרות והעבודה (1956) – מיסד את האפליה בתעסוקה וקיבע איוש תפקידים בכירים בלבנים בלבד
- חוק עידוד שלטון עצמי שחור (1958) – תחם חבלי ארץ במדינה כ"בנטוסטנים" לשחורים, שם יכלו ליהנות מאוטונומיה לכאורה
- חוק אזרחות ארצות המולדת השחורות (1971) – שלל את האזרחות הדרום-אפריקנית מ"אזרחי" אותם בנטוסטנים והפך אותם מבחינה טכנית לזרים במקום מושבם
אכיפה והתנגדות
בצד חוקי האפרטהייד התפתחה מערכת נוקשה של אכיפת החוקים תוך שימוש בעונשים מחמירים, מעצר מנהיגי אופוזיציה פוליטית, שיטור ברוטאלי ופיזור הפגנות מחאה באש חיה. ב-21 במרץ 1960 התרחש טבח שארפוויל שבו נורו למוות 69 מפגינים שחורים בידי כוחות המשטרה בעת הפגנת מחאה של 20,000 איש נגד "חוק המעבר" - החוק שחייב אזרחים שחורים לשאת בכל עת תעודות מעבר מיוחדות שהונפקו בידי השלטונות כדי לשלוט בתנועותיהם בתוככי המדינה. טבח שארפוויל עורר את מנהיגי ההתנגדות למשטר להחליף את קו אי-האלימות שנקטו בו, בקו תקיף יותר של טרור וחבלה, והביא להסלמה בעימות, שגררה מעצרים נרחבים. בין היתר נעצר נלסון מנדלה, מנהיג הזרוע הצבאית של תנועת הקונגרס הלאומי האפריקני שהוצאה אל מחוץ לחוק. העצורים הועמדו למשפט ונשלחו לתקופות מאסר ממושכות. פעילים אחרים חמקו מהמדינה וגלו, ובמהלך העשור וחצי הבאים עבר המאבק אל מחוץ לגבולות המדינה, והגיע גם לזירה הבינלאומית.
ניסיונות להפרדה מדינית
ערך מורחב – בנטוסטן
החל משנות ה-50 ניסתה ממשלת דרום אפריקה לקדם תוכנית הפרדה, שבמסגרתה יינתנו לאוכלוסייה השחורה שטחים ברחבי המדינה להקמת מדינות "עצמאיות", לפי חלוקה שבטית. הרעיון מאחורי התוכנית היה להוציא חלק ניכר מהאוכלוסייה השחורה מכלל ההגדרה של אזרחי דרום אפריקה, תוך מימוש, לכאורה, של שאיפותיהם לעצמאות ולריבונות במסגרת שטחי מולדתם השבטית-היסטורית. 10 "ארצות מולדת" (homelands) כאלה, כפי שקראה להם ממשלת דרום אפריקה, הוכרזו, והוחל בתהליך הדרגתי של מתן אוטונומיה מסוימת לחבלי ארץ אלה, לחלקם אף עצמאות מלאה. אך התוכנית הייתה בעייתית: השטחים שהוקצו ל"ארצות" אלה היו קטנים, שוליים, נעדרי תשתית כלכלית ואוצרות טבע, וחסרי רצף טריטוריאלי (לעיתים אותה "מדינה" הורכבה מ-7 מובלעות שונות). יתרה מכך, חלק ניכר מאלו שהוגדרו כאזרחי אותן ארצות מולדת כלל לא התגורר בשטחן, כי אם בצמוד לריכוזי האוכלוסייה הגדולים של דרום אפריקה ה"לבנה" – שם היו מקורות התעסוקה והפרנסה.
השחורים, וכן יתר העולם, סירבו לראות בשטחים אלה "ארצות מולדת" וכינו אותם בזלזול "בנטוסטנים" ("בנטו" – שבטי השחורים של דרום אפריקה, "סטן" – כסיומת שמן של מדינות מרכז אסיה). בפועל, למעט ממשלת דרום אפריקה, כמעט אף מדינה בעולם לא הכירה במדינות אלה. המדינות היחידות שקיימו יחסים מיוחדים עם הבנטוסטנים היו ישראל וטאיוואן. התוכנית, שהתגלגלה במשך כשלושה עשורים, נחלה בסופו של דבר כישלון חרוץ.
ההתייחסות הבינלאומית לאפרטהייד
בתחילתם היו חוקי האפרטהייד המשך ישיר והרחבה תחיקתית של מדיניות המשטרים הקולוניאליים האירופיים, כפי שנהגה במושבותיהם באפריקה וברחבי העולם, ואף דמו לשיטת ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה במדינות דרום ארצות הברית. ככאלה, לא גררו החוקים תגובה בינלאומית חריפה. החל משנות ה-60, עם קריסת הקולוניאליזם האירופי, עליית תנועות השחרור הלאומי ברחבי העולם השלישי וחקיקת חוק זכויות האזרח (1964) שביטל את ההפרדה הגזעית בארצות הברית, וכתוצאה מהתהודה העולמית שקיבלו אירועי טבח שארפוויל, החלה מדיניות האפרטהייד של ממשלת דרום אפריקה לספוג גינויים הולכים וגוברים מצדם של האו"ם ושל הקהילה הבינלאומית. בהדרגה מצאה עצמה דרום אפריקה מבודדת בשדה הבינלאומי. נגזרו עליה סנקציות כלכליות, אמברגו על מסחר בנשק, הרחקה ממוסדות בינלאומיים והחרמה באירועי תרבות וספורט. לחץ חיצוני זה, במקביל ללחץ פנימי מצדם של הרוב השחור ושל האופוזיציה הליברלית, נמשכו והתעצמו במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20. המונח אפרטהייד, שמתחילה נטבע על ידי השלטון כמונח נייטרלי, תמים ולגיטימי לכאורה, הפך למילת גנאי נרדפת לגזענות שיטתית, לאפליה ממוסדת, ולשלטונו של מיעוט על רוב תוך התעלמות מזכויותיו הבסיסיות והטבעיות של הרוב.
ביוני 1976 פרצו מהומות בעיר השחורים סווטו שבפאתי יוהנסבורג. על רקע כוונת השלטונות להנחיל את שפת האפריקאנס של שלטון המיעוט הלבן כשפת לימוד בבתי הספר השחורים החלו המהומות בהפגנות תלמידים, אך במהרה התפתחו להתנגשויות אלימות עם המשטרה בכל ריכוזי השחורים ברחבי המדינה. למעלה מאלף איש קיפחו את חייהם באותן התנגשויות בין כוחות הביטחון למפגינים שחורים, ודעת הקהל העולמית נזעקה. רבים רואים באותן מהומות את נקודת המפנה, המציינת את תחילת התמוטטותו של האפרטהייד.
בשנת 1983 השתכנע הממשל הדרום אפריקאי להנהיג חוקה חדשה, שכללה שותפות חלקית ומוגבלת בשלטון לנציגי קבוצות לא-לבנות, בצד ביטול חלק מהחוקים המפלים והמשפילים. הוחלט להקים במקביל לפרלמנט הלבן גם פרלמנט לצבעונים ופרלמנט למיעוט ההודי הגדול. ההודים והצבעונים, שהבינו כי מדובר ברעיון של "הפרד ומשול" כדי לנטרל את השתתפותם במאבק נגד חוקי האפרטהייד, סירבו ברובם המכריע להשתתף בבחירות לפרלמנטים אלו, ורק 15 אחוז מהם הצביעו. בעולם המערבי עוררה פעולה זו גיחוך, ובקרב הרוב השחור נתפסה כמעליבה. בעקבות כישלונן של ההקלות לכאורה, פנו ממשלת דרום אפריקה והנשיא פיטר וילם בותה לדכא בקשיחות את כל גילויי המאבק. ב-1986 הוחרף המצב לכדי הכרזת "מצב חירום", תהליך שהוביל להגברת הסנקציות הבינלאומיות נגד דרום אפריקה, ולקריאה מצד קבוצות דתיות בעולם להחרמתה.[5]
סוף האפרטהייד וחילופי השלטון
לאחר התפטרותו של בותה בשנת 1989 החליפו בתפקיד חברו למפלגת השלטון פרדריק וילם דה קלרק. ב-17 ביוני 1990 הפתיע פרדריק את דרום אפריקה ואת העולם כולו בהכריזו כי הוא מכיר בכך שמדיניות האפרטהייד נכשלה. הוא ביטל את יתר חוקי האפרטהייד המפלים ובראשם את חוק מרשם האוכלוסין, שהיווה בסיס להבדלה בין אזרחי דרום אפריקה. דה קלרק התיר מחדש את פעילותה של מפלגת "הקונגרס הלאומי האפריקאי" (ANC) כמו גם את פעילותן של תנועות פוליטיות אחרות, ושחרר מכלאו את מנהיג ה-ANC נלסון מנדלה. הוא גם פתח במגעים עם מנדלה לקראת קיום בחירות רב-גזעיות לראשונה במדינה, והעברה מסודרת ושקטה של השלטון לידי הרוב על בסיס דמוקרטיה אמיתית. על פעילותם זו זכו שניהם בפרס נובל לשלום לשנת 1993.
בשנת 1994 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות הרב-גזעיות הראשונות בדרום אפריקה, בהן זכה הקונגרס הלאומי האפריקאי ברוב מוחץ. הנשיא הנבחר, נלסון מנדלה, ערך מחדש את חוקת המדינה והקים את ועדת האמת והפיוס. תפקידה של הוועדה היה לחקור ולהוקיע את עוולות משטר האפרטהייד תוך מתן חנינה ומחילה למבצעי מדיניות האפרטהייד, וזאת בתנאי שימסרו את כל האמת על מעשי המשטר הקודם ויביעו חרטה על מעשיהם, לתועלת הדורות הבאים.
יחסים בין-לאומיים בתקופת האפרטהייד
יחסי המשטר בדרום אפריקה עם ישראל
- ערך מורחב – יחסי דרום אפריקה-ישראל
בתחילת שנות השבעים נוצרו קשרים סודיים בין שתי המדינות. בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ניתקו כמעט כל המדינות באפריקה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, וכך, מדיניות החוץ של ישראל פנתה אל זרועותיה הפתוחות של דרום אפריקה, שכבר נחשבה כ"מצורעת" בעקבות האפרטהייד.[6]
באפריל 1976 ביקר בישראל ראש ממשלת דרום אפריקה ג'ון פורסטר, כאורחו של ראש הממשלה יצחק רבין. היה זה ביקור נדיר של פורסטר במדינה זרה, בשל הסנקציות שהוטלו על דרום אפריקה. ביקור זה סימל את תחילת ירח הדבש בין שתי המדינות. בימי התחזקות הסנקציות על משטר האפרטהייד בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים, שתי המדינות היחידות שקשריהן כמעט ולא נפגעו היו ישראל וטאיוואן. בין הסיבות לקשרים הטובים בין ישראל ומשטר האפרטהייד ניתן למנות את:
- הלחץ של יהודי דרום אפריקה על ממשלת ישראל לשמור על יחסים חיוביים עם מדינתם, למרות הבעייתיות בשדה הבינלאומי. יהדות זו היא יהדות עשירה מאוד ובעלת חוקים המפלים לטובה בדרום אפריקה, במיוחד בתחום שינוע כסף זר (שהגיע פעמים רבות לישראל).
- השוק רחב ההיקף, שישראל מצאה לתעשיותיה הביטחוניות בצבא דרום אפריקה, שהיה עסוק במלחמות שונות בנמיביה, ובמשטרתה, שהייתה טרודה בפיזור הפגנות השחורים.
- מחצבי האורניום, שנפוצים בדרום אפריקה וסייעו להתחמשות האטומית של שתי המדינות, לפי מקורות מסוימים.
- "ברית מצורעות" בין שתי מדינות שסופגות ביקורת בעולם, ומספר הידידות שלהן אינו גדול.
- הדמיון בין החרם על דרום אפריקה לחרם הערבי.
- אכזבת ישראל ממדינות אפריקה השחורות בעקבות ניתוק הקשרים הדיפלומטיים ב-1973.
- החשש שדרום אפריקה שחורה תתמוך באופן מסורתי באש"ף ולא בישראל, בעקבות הקשר בין הקונגרס הלאומי האפריקאי למדינות ערב.
הקשר בין המדינות היה חשאי, אך לפי פרסומים בינלאומיים דובר על פיתוח משותף של ספינות מלחמה, טילי ים וטילים בליסטיים לטווח בינוני, השבחת טנקים ומכירת מזל"טים ומטוסי התראה, שריוניות לפיזור הפגנות. כלי מלחמה ישראלים יוצרו בדרום אפריקה תחת שם אחר. למשל, מטוס הכפיר יוצר בשם 'צ'יטה'. ב-1979 קלט לוויין אמריקני הבזק מעל לאוקיינוס ההודי. פרשנים שונים בעולם ייחסו זאת לניסוי נשק גרעיני משותף לדרום אפריקה ולישראל. אירוע זה זכה לשם "תקרית ולה". עם זאת, סך המסחר הישראלי עם דרום אפריקה היה שולי גם בתקופה זאת ביחס לסחר הדרום אפריקאי עם ארצות הברית, יפן ומדינות נוספות.[7] הקשרים הגרעיניים בין המדינות נותרו עמומים גם היום, אבל הנשיא בוש (האב) התבטא כי הקשר הגרעיני בין ישראל ודרום אפריקה יכול לסבך את היחסים בין ישראל לארצות הברית.
אלון ליאל, שגריר ישראל בדרום אפריקה בשלהי ימי האפרטהייד, מי שפתח את המגעים עם הרוב השחור, מסביר בספרו צדק שחור כי לאורך תקופה ארוכה העדיפה ישראל ליצור קשר עם הצ'יף בוטולזי, מנהיג הזולו, איש מפלגת אינקאתה, שניהלה יחסים עם ממשלת האפרטהייד, ולא עם מנהיגות אותנטית של השחורים, שנתפשה כפרו-פלסטינית.
בדצמבר 1986 הייתה ישראל המדינה הדמוקרטית היחידה שלא השתתפה בהטלת הסנקציות על דרום אפריקה. אך שנה מאוחר יותר, בעקבות לחץ בינלאומי ואיומים על הפסקת הסיוע מארצות הברית, החליט משרד החוץ, בדחיפתו של יוסי ביילין ששימש כסגן שר, על גיבוש מדיניות נוקשה יותר כלפי שלטון האפרטהייד והצטרף לחלק מהסנקציות על המדינה. אחת הסיבות לכך הייתה הרצון לשבור את "ברית המצורעות", שבו נכרכו יחדיו דרום אפריקה וישראל. בספטמבר 1987 הוחלט בממשלת ישראל על מגוון סנקציות נגד משטר האפרטהייד, פעולה שזכתה תחילה לחוסר אמון בעולם.
בשנת 1998 נלסון מנדלה נשאל בריאיון לידיעות אחרונות האם הוא נוטר טינה לישראל על יחסיה עם דרום אפריקה בזמן האפרטהייד והשיב:
"לא. בהחלט לא. לא רק לישראל היו יחסים עם המשטר הקודם בדרום אפריקה. למדינות רבות בעולם היו יחסים כאלה. בהן ארצות הברית, בריטניה, צרפת ועוד. ישראל לא הייתה יוצאת דופן."[8]
האפרטהייד והקהילה היהודית
ככלל, לא סבלה הקהילה היהודית הגדולה של דרום אפריקה מגזענות האפרטהייד. היהודים, ברובם יוצאי אירופה (ואף ה"מזרחיים" וכהי העור שביניהם), היו חלק אינטגרלי מהאוכלוסייה האנגלו-סקסית הגדולה במדינה, סווגו כ"לבנים" והיוו חלק מהאליטות החברתיות והכלכליות. עם זאת, מספר יוצא דופן של יהודים נמצא בין ראשי המתנגדים למשטר האפרטהייד - הן במסגרת החוק והן במחתרת. יהודים שעסקו באופן פעיל ב"מאבק", נעצרו ונשפטו - לא על רקע יהדותם, אלא בשל פעילותם הפוליטית. הקהילה היהודית הוקיעה באופן גורף ועקבי את היהודים שתמכו בקונגרס הלאומי האפריקאי, ובדרך כלל התייחסה אליהם כבוגדים.
בשנות ה-80, על רקע המתיחות הבין-גזעית והסנקציות הבינלאומיות, החל גל עזיבה גדול של יהודים. חלקם נימקו רשמית את הגירתם ב"התנגדות למשטר האפרטהייד", אך נראה כי רבים חשו את תחילת הקץ של ימי השלטון הלבן וחששו משלטון שחור, מושחת וקשה ללבנים, כמו במדינה השכנה זימבבואה, שבה המשיך המיעוט הלבן לסבול משלטונו של רוברט מוגאבה עוד עשרות שנים. זמן מה לאחר התבססות המשטר החדש בדרום אפריקה, נגוז החשש בקרב הקהילה היהודית מהידרדרות. בסוף השבוע שלפני הכתרתו, ב-7 במאי 1994, ביקר נלסון מנדלה בכנסייה, במסגד ובבית כנסת בקייפטאון, כביטוי לקיום יחסים תקינים עם המיעוט היהודי.
אישים יהודים בולטים במאבק נגד האפרטהייד
- הלן סוזמן - חברת פרלמנט יהודייה מהמפלגה הפרוגרסיבית, שהייתה הקול העקבי הבודד בפרלמנט נגד האפרטהייד, בתקופה שאופוזיציה כזאת לא הייתה פופולרית בקרב הלבנים. כמו כן, הייתה סוזמן חברת הפרלמנט היחידה שנפגשה עם מנדלה בכלאו.
- יהודי ריבוניה - ב-11 ביולי 1963 נעצרו, ומאוחר יותר הועמדו לדין, 17 ראשי הקונגרס הלאומי האפריקאי, כולל נלסון מנדלה, בעת שתכננו לארגן מערכת גרילה נגד המשטר. אירוע זה נודע כ"משפט ריבוניה" (Rivonia Trial) על שם השכונה שבה ישבו. בין העצורים היו 5 לבנים - כולם יהודים: ארטור גולדרייך, ליונל (ראסטי) ברנסטיין, הילארד פיינשטיין, דניס גולדברג ובוב הפל. גולדרייך ורעייתו היו בעלי החווה שבה נתפסה הנהגת המאבק. צוות ההגנה כלל עורכי דין יהודים שהתמחו בזכויות האדם.
- ג'ו האיום - מבחינת הקהילה היהודית, הדמות השנואה ביותר מקרב היהודים תומכי "המאבק" הייתה ג'ו סלובו, מנהיג הזרוע הצבאית של מפלגת הקונגרס הלאומי. סלובו נחשב באותם ימים לטרוריסט וכונה "ג'ו האיום".
- רוני כתריאלס - חניך תנועת הנוער של בית"ר, שבעקבות הטבח בשארפוויל הצטרף לקונגרס האפריקאי, השתתף בפעילות טרוריסטית ומונה לימים לראש אגף המודיעין הצבאי. "תמיד הייתי יהודי גאה", אמר שנים אחר כך לעיתונאית נעמי לויצקי. כתריאלס העיד אחר כך כי כלוחם נאבק רבות מול מחזיקי נשק ישראלי. כתריאלס כתב את האוטוביוגרפיה "חמוש ומסוכן", ולימים שימש כסגן שר הביטחון בממשלת מנדלה.
- רות פירסט - פעילה ובת זוגו של ג'ו סלובו. לאחר מעצר ממושך בתנאים קשים, הוגלתה פירסט מדרום אפריקה. היא נרצחה באמצעות מעטפת נפץ שנשלחה אליה למוזמביק מטעם משטרת דרא"פ.[9]
- הרב הראשי של דרום אפריקה לואיס יצחק רבינוביץ שביקר בחריפות את משטר האפרטהייד ואת היהודים התומכים בו.[10][11] בשנת 1960 החליט לפרוש,[12] ועלה לישראל ב-1961.[13]
- ג'רלנד לייסנר - נשיא מועצת שליחי הקהילות היהודיות. ב-1993 נלסון מנדלה הגיע לדבר בכנס השנתי של הוועד והודה להם על תרומתם במאבק נגד האפרטהייד. מנדלה אמר בנאומו "כל תושבי דרום אפריקה חייבים רבות לדוגמה שהציב מר ג'רלד ליסנר, נשיא מועצת שליחי הקהילות היהודיות בדרום אפריקה, במאבק נגד האפרטהייד"[14]
לאחר סיום האפרטהייד, אותם אנשים שנודו הפכו ברובם לסמלים לאומיים ולמקור גאווה בעיני הקהילה היהודית.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אלכסנדרה פולר, הילדים של נלסון מנדלה, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 145, יוני 2010
- אדריאן פן־דיס, הארץ המובטחת: מסע בדרום אפריקה בשלהי האפרטהייד, תרגם מהולנדית: רן הכהן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014
קישורים חיצוניים
- מוזיאון האפרטהייד ביוהנסבורג
- יואב קרני, בנטוסטן, אמר קולין פאוול, והפליג במנהרת-הזמן, התפרסם בטור קו המשווה בגלובס
- את'ול פיוגארד - מחזאי של מדיניות האפרטהייד
- זיו מאור, אפרטהייד? אצלנו? - על השוואת המשטר בישראל למשטר האפרטהייד של דרום אפריקה, באתר "אומדיה"
- אסף יחזקאלי, הווידאופדיה: סיום האפרטהייד בדרום אפריקה, באתר מאקו, 1 במרץ 2009
אפרטהיד, דף שער בספרייה הלאומית- אפרטהייד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
