Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדוארד ודיע סעיד (בערבית: إدوارد وديع سعيد; 1 בנובמבר 1935 – 24 בספטמבר 2003) היה חוקר ומבקר ספרות פלסטיני, פרופסור לאנגלית ולספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה ופעיל בתנועה הלאומית הפלסטינית. סעיד, הנחשב לאחד מאבות הפוסטקולוניאליזם, יצר את המושג "אוריינטליזם" בהקשרו המודרני, באמצעותו ביקר את גישת המערב כלפי המזרח, ובמיוחד כלפי מדינות ערב, וטען כי מקורה בשאיפות האימפריאליסטיות של ארצות המערב ובגישה אתנוצנטרית ואף גזענית. סעיד נודע גם כאחד האידאולוגים הבולטים של הפלסטינים, חבר במועצה הלאומית הפלסטינית, וכמבקר חריף של מדינת ישראל.
 | |
| אדוארד ודיע סעיד (משמאל), 2002, עם דניאל בארנבוים | |
| לידה |
1 בנובמבר 1935 ירושלים, המנדט הבריטי |
|---|---|
| פטירה |
24 בספטמבר 2003 (בגיל 67) ניו יורק, ארצות הברית |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת הרווארד, ויקטוריה קולג', Northfield Mount Hermon School, אוניברסיטת פרינסטון, בית ספר סנט ג'ורג', ירושלים  |
| מוסדות |
אוניברסיטת קולומביה |
| זרם | פוסטמודרניזם, פוסטקולוניאליזם |
| תחומי עניין | אוריינטליזם |
| עיסוק |
סופר, מוזיקולוג, חוקר מדע המדינה, מתרגם, פילוסוף, מבקר ספרות, עיתונאי, חוקר |
| הושפע מ | דרידה, אדורנו, גראמשי, חומסקי, מישל פוקו |
| מדינה |
ארצות הברית, פלשתינה (א"י) |
| יצירות ידועות |
אוריינטליזם |
| פרסים והוקרה |
מלגת גוגנהיים (1972) פרס נונינו (1998) הרצאות מסנג'ר (1986) פרס אניספילד-וולף (2000) פרסי נסיכת אסטוריאס להסכמה (2002) פרס הספר האמריקאי (1996) |
| בן או בת זוג |
|
| צאצאים |
נג'לה סעיד |
  | |
אביו של סעיד היגר מירושלים לארצות הברית בתחילת המאה ה-20, התאזרח בה. לאחר המלחמה היגר למצרים ועסק במסחר. קרובי משפחתו נשארו בירושלים בשכונת טלביה.[1] משפחתו של סעיד השתייכה לדת הנוצרית אנגליקנית. לטענת סעיד, לאחר מותו המוקדם של אחיו הבכור ג'רלד בבית חולים בקהיר, מספר ימים לאחר הלידה, בחרו הוריו לקיים את הלידה הבאה, זו של אדוארד, בירושלים ואצל מיילדת יהודיה,[2] בעת ביקור משפחתי אצל קרוביהם.[1] הוא נקרא 'אדוארד' על שם אדוארד השמיני, שהיה אז נסיך ויילס.[3] סעיד גדל ולמד בקהיר ומדי פעם ביקר עם הוריו אצל קרובי משפחתו בירושלים.[1][4] בתקופת אל-עלמיין בשנת 1942, התגוררה משפחת סעיד מספר חודשים ברמאללה, שם שכרה בית עד שיירגע מצב המלחמה במצרים.[1] את לימודי בית הספר היסודי עשה בבית ספר גאזירה בקהיר. בדצמבר 1947, בעת שפרצו המאורעות בתחילת מלחמת העצמאות לאחר החלטת החלוקה, שהה סעיד עם הוריו בביקור בירושלים. המשפחה עזבה למצרים לפני התלקחות הקרבות, וכעבור מספר שבועות הגיעו לקהיר גם קרובי המשפחה הירושלמים. בהמשך המלחמה, נסעה משפחת סעיד לארצות הברית ושהתה שם.[1]
סעיד למד בקולג' ויקטוריה שבאלכסנדריה, אולם סולק מבית הספר ונשלח ללמוד בבית הספר 'מאונט הרמון' (הר חרמון) (אנ') במסצ'וסטס שבארצות הברית. הוא קיבל תואר ראשון מאוניברסיטת פרינסטון, ותואר שני ודוקטורט מאוניברסיטת הרווארד. שימש משך שנים רבות פרופסור לאנגלית ולספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה, וכן לימד באוניברסיטאות הרווארד, ג'ונס הופקינס וייל. סעיד היה פובליציסט פורה ופרסם בעיתונים בינלאומיים רבים, ביניהם "אל-אהראם ויקלי", הגרסה האנגלית של "אל-אהראם").[5] הוא היה פסנתרן מוכשר ובמשך שנים פרסם טור בענייני מוזיקה בעיתון "The Nation". בשנת 1999 ייסד את "תזמורת דיוואן מזרח-מערב" בצוותא עם המוזיקאי דניאל בארנבוים, שהיה ידידו הקרוב. תזמורת זו קירבה בין מוזיקאים צעירים מישראל ומארצות ערב.
סעיד ביקר את גישת המערב כלפי המזרח. לדבריו בספרו "אוריינטליזם" (1978), במסורת המערב שררה מסורת ארוכה של דימויים שגויים ורומנטיים של אסיה והמזרח התיכון, ששימשה הצדקה לשאיפות הקולוניאליות של ארצות הברית ואירופה. הספר נכתב כראשון בטרילוגיה העוסקת בקשרים בין המזרח והמערב. הספרים האחרים בטרילוגיה הם שאלת פלסטין וכיסוי המזרח.
"אוריינטליזם" כתוב במסורת סוגת הכתיבה הידועה כהיסטוריה של הרעיונות, בה מתוארים רעיונות יסוד מסוימים - בדרך כלל בהיסטוריה של המערב - ונדונים מאפיינים קבועים ודינמיים בהם, על פני התקופה שבין יוון הקלאסית והתקופה המודרנית. הטקסט המכונן במסורת זו הוא ספרו של ארתור לאבג'וי (אנ'), "שרשרת הוויה גדולה" (Great chain of being). "אוריינטליזם" נכתב לפי חוקי הסוגה, ודן בדמות המזרח המשתקפת בתרבות המערב, מיוון הקלאסית ועד למודרנה. ספרו של סעיד קנה לו פרסום עולמי, והעמיד אותו בליבה של מחלוקת מתמשכת על תוכני ספרו ועל התזה שביטא בו.
בספר גרס סעיד כי המערב - כמעין ישות תרבותית אחידה מיוון ועד ימינו - מגדיר את עצמו ביחס ל"מזרח", שזוהה אצל היוונים עם ממלכת פרס (סעיד פותח את דיונו בתיאור "הפרסים" של אייסכילוס), ועם הזמן זוהה עם העולם הערבי והאסלאם. ההבחנה בין "הם" ו"אנחנו" (עמ' 285) גורמת להטיית יחסו של המערב למזרח בדרכים שונות, שביטוין הפוליטי הוא "סטריאוטיפים גזעניים, אידאולוגיים ואימפריאליסטים" (עמ' 286). סעיד כינה את הפרשנות הזאת "אוריינטליזם" וטען שהיא באה לידי ביטוי בכל אינטראקציה של העולם המערבי עם המזרח, ובפרט במחקר, בספרות ובאומנות. מנקודת מבטו של סעיד, חוקרי המזרח - האוריינטליסטים - פעלו לא לקידום של ידע, אלא לשימוש בידע כדי לבסס שליטה. כלומר, הטקסטים שהאוריינטליסטים כתבו לא הכילו מידע (במובנו כידע מדעי), אלא כוונון של הקורא, כפעולה ישירה או כבחירה להימנע מפעולה, באופן שיוביל לדיכוי המזרח על ידי המערב. על פי סעיד הטקסטים האוריינטליסטים דומים יותר למודעת פרסומת מאשר לכתבה עיתונאית. הטיעון התאורטי הושתת על תאוריות כדוגמת משלב כוח/ידע של מישל פוקו (בכתביו המאוחרים) שסעיד היה מחלוצי יישומו (התייחסות ישירה ומפורטת לנושא נמצאת בספרו של סעיד כיסוי המזרח, שנכתב כהשלמה לאוריינטליזם, ועסק בדרך בה המדיה התקשורתית במערב "מכסה" את המזרח, כלומר עוטפת ומסתירה אותו). ביקורתו העזה של פוקו (המוקדם) בקשר למתודה ולפרקטיקה של ההיסטוריה של הרעיונות,[6] לא אומצה על ידי סעיד.
דוגמה ידועה היא ניתוח של סעיד לטקסט של ברנרד לואיס:
"במדינות הערביות השתמשו לתיאור מהפכה במילה אחרת - ת'וארה. השורש ת-ו-ר בערבית הקלאסית פירושו היה להתרומם (כגון התרוממותו של גמל מוברך), להתפעם או להתרגש, ומכאן - בייחוד בשימוש המע'ריבי - להתקומם או למרוד..."
— ציטוט בתוך סעיד, אורינטליזם, עמ' 275
סעיד ניתח קטע זה תוך התמקדות במקור האטימולוגי שלואיס נותן ל"התרוממות", כלהלן:
"כל הקטע הזה אומר התנשאות וכוונה רעה. למה יציג אדם את הרעיון של גמל מתרומם כשורש אטימולוגי למהפכה הערבית המודרנית, אם לא כדרך פיקחית לזלזל במודרני? אין ספק שלואיס מבקש להוריד את המהפכה מהערכתה בזמננו למשהו שאינו יותר נשגב (או יפה) מגמל המבקש להתרומם מהקרקע..."
— שם
להמחשת ביקורתו של סעיד על לואיס, ניתן להבחין בדמיון שבין "מהפך" או "התרוממות" ובין הביטוי האנגלי "Uprising" (מרד) והביטויים העבריים "התקוממות" ו"קוממיות", כולם מלשון "קימה".
סעיד תקף את ה"אורינטליזם" האירופאי החל משורשיו המשוערים באתונה של המאה הרביעית לפני הספירה (שם, עמ' 56) ועד לברנרד לואיס, בן זמנו, אך הקדיש רק מעט פסקאות בלבד לניתוח של אוריינטליזם ישראלי. ספרו המונומנטלי של יהושפט הרכבי, "עמדת הערבים בסכסוך ישראל-ערב", מוזכר בחטף אך אינו מנותח כלל (עמ' 268), ועיקר דיונו באוריינטליזם ישראלי נוגע לעבודותיו של רפאל פטאי.
ההיסטוריון היהודי-בריטי ברנרד לואיס הגיב בחריפות על ביקורתו של סעיד כלפיו (לעיל). בין השאר טען לואיס כי ציטוטיו של סעיד מתחום המזרחנות הם "אקראיים", וכי הוא מסתפק בציטוטים "ממקורות מקריים ושוליים", ומתעלם מהמקורות הראשיים. עוד טען לואיס כי האשמותיו את החוקרים המערביים בכך שלא התעמקו באספקטים הכלכליים הרוחניים והמדיניים של המזרח הן חסרות בסיס ונובעות מבורות מחקרית.
חוקרים רבים, ממזרח וממערב, הצטרפו במידה רבה לביקורת אודות תיזת האוריינטליזם של סעיד. עם מבקריו הבולטים מעבר לואיס ניתן למנות את ארנסט גלנר, מרק פראודמן, אלברט חוראני, רוברט אירווין (אנ') ורבים אחרים. המבקרים הצביעו על שגיאות עובדתיות רבות בספר, עד כדי כך שאלו מעלות סימני שאלה ביחס לכנות טיעוניו. עוד העירו המבקרים על חוסרים משמעותיים בספר, כמו בהתעלמות מהמסורות הגרמניות והיהודיות בלימודים האוריינטליסטים (בולטת במיוחד הזנחת הדיון ביצחק יהודה גולדציהר, גדול המזרחנים המודרניים).
מבקרים רבים שייכו את הספר למסורת של כתיבה אנטי-אוריינטליסטית שהתקיימה בעולם הערבי החל מהמחצית הראשונה של המאה העשרים והושפעה מטקסטים לאומניים גרמנים כדוגמת שקיעת המערב של אוסוואלד שפנגלר, והשפיעה על הוגים כסייד קוטב, שלפי ההשערה השפיעו בתורם על סעיד.[7]
מעבר לתיאורים קונקרטיים של טעויות אצל סעיד, ובנוסף להם, הועלו מספר בעיות תאורטיות כלליות, העוסקות באופן בו הגדיר סעיד את ה"אוריינטליזם" כמנגנון כוח/ידע. כך, לטענתו של רוברט אירווין, האוריינטליסטים מקבלים אצל סעיד מקום כפול ופרדוקסלי: הם ייצרני הידע המוטה מחד, אך גם מופעלים על ידי הטיה תרבותית קודמת להם מאידך. טיעון אחר נגע לשאלה מעשית, או מציאותית: אם הידע האוריינטליסטי משקף או שיקף בעבר את מנגנון הכח/ידע שהמערב מפעיל על המזרח, הרי שיש בו - או היה בו, בהתאמה - מרכיב חשוב של אמת, שכן המערב אכן שלט על המזרח.[8]
ביקורת מכיוון אחר על התזה של סעיד ביקשה להצביע לא על טעויות מבודדות או על מורשת אינטלקטואלית ממנה בא סעיד, אלא על הבניה פוליטית ישירה. כך, טוענים מבקרי סעיד כי גישתו אינה מחקרית וכי היא מבוססת על זהותו כפלסטיני ועל תפישתו המגמתית את הסכסוך במזרח התיכון.[9][10] כך נטען נגדו כי לא הבחין בין סוגים שונים של מזרחנים אירופיים, וכי כרך בכפיפה אחת את המשורר גתה (שמעולם לא ביקר במזרח) ואת אדוארד ליין (שדיבר ערבית באופן שוטף).[11] המוצא האירופי של המזרחנים, טוענים המבקרים, הפך לאבן הבוחן העיקרית, במקום בחינה מהותית של תוכן כתביהם של המזרחנים.[12]
גם הוגים פוסט-קולוניאליים, שהעיקרי שבהם הוא הומי באבא, מתחו ביקורת על ראייתו את היחסים בין הכובש והנכבש כבינאריים. לפי הומי באבא, לצד הדיכוי, יש לדון במפגש בין תרבותי, בו השלטון הקולוניאלי ספג ערכים ומאפייני תרבות מן החברה הנשלטת, כאשר השלטון, בתורו, השפיע על הגדרתם העצמית של הילידים. הספר "תרבות ואימפריאליזם" של סעיד נכתב על רקע ביקורת זו, ובו יש דיון ביחס הדדי בין התרבות האימפריאלית וההתנגדות לה.
מהותנות ביחס לדבר מה היא עמדה הגורסת כי לאותו דבר ישנה מהות. בהקשרים של מדעי האדם גישה זו נחשבת לעיתים, בעשורים האחרונים, לשקולה לגזענות, כלומר לטענה שאם ידועה קבוצת ההשתייכות של אדם מסוים, הרי שידועים אודותיו דברים רבים. תיזת ה"אוריינטליזם" של סעיד ספגה ביקורת משמעותית בעולם הערבי על רקע זה, היות שנטען כי ייתכנו שתי אפשרויות עקרוניות: בראשונה שבהן אין אמת בטענות האוריינטליסטים, ואז סעיד מתאר תופעה שמשמעותה היסודית היא מהותנות ביחס למערב. האפשרות השנייה היא שיש אמת בטענותיהם, היא העמדה שסעיד דחה (אם כי באופן זהיר:"לעולם אין להניח שמבנה האוריינטליזם אינו אלא שקרים ומיתוסים", עמ' 3), ובמצב זה מוצדקת מהותנות ביחס לעולם הערבי.[13] מנגד, תומר פרסיקו מייצג עמדה פרשנית הרואה את מכלול יצירתו של סעיד כהתמודדות עקרונית עם המהותנות - "חשוב להבין כי סעיד אינו טוען שהאוריינטליזם הציג הצגה מוטעית של המהות המזרחית. סעיד דוחה מכל וכל קיומה של מהות כזו (או של איזושהי מהות אחרת)".[14]
בספרו "ההיסטוריון, הזמן והדמיון" העלה שלמה זנד מעין גרסת ביניים מפשרת לתזה של סעיד מול ביקורתה. לגישתו, סעיד אכן טעה והטעה בכל הקשור לפרקטיקות של לימודי המזרח התיכון, ולמערכת היחסים של אירופה והמערב בכללו עם המזרח על פני אלפי השנים המתוארות ב"אוריינטליזם". עם זאת, לפי זנד, סעיד מתאר היטב את הגישה המערבית הפופולרית כלפי המזרח התיכון החל מאמצע המאה ה-19, כתרבות פופולרית: ציור, ספרות, ובמאה העשרים גם קולנוע. לטענת זנד, ההופעה של דמוקרטיות המונים במאה העשרים הפכה את הדימויים התרבותיים של המזרח, שהתעצבו כאמור באמצע המאה ה-19, לכוחות פוליטיים ממשיים בכל הקשור למדיניות של ארצות המערב הדמוקרטיות כלפי המזרח. במובנים אלו ניתן לשמר את תיזת סעיד כקריאה פוליטית רלוונטית, ועם זאת להכיר בכך שהיא אינה תקפה למושאיה הישירים, היינו האוריינטליסטים, וגם לא לתיאור של דיכוטומיית מערב/מזרח. תיזת זנד אינה מתמודדת עם הביקורת אודות המציאותיות (לפחות ברמה הצבאית וטכנולוגית) של תיאור 'עליונות המערב' על המזרח במודרנה המאוחרת.
בדומה למשתמע מהתיזה שהועלתה על ידי שלמה זנד, תיזת האוריינטליזם מאפשרת גם ואולי בעיקר דיון בייצוגים אמנותיים. זאת, היות שבמקביל לקיומו של "אוריינטליזם" כמזרחנות, היינו לימודי המזרח (למטרות ידע או כוח), התקיים במקביל, ובעיקר החל מאמצע המאה ה-19, זרם אמנותי אירופאי רב היקף שכינה עצמו "אוריינטליזם".[15] בניגוד לביקורות רבות העוצמה שהוצבו על ידי חוקרי המזרח בהקשר לתיזת-סעיד, ובניגוד לעמדותיו בקשר לייצוגי פרס העתיקה במחזאות האתונאית, הרי שביקורתו על ייצוגי המזרח באמנות אירופה המודרנית נחשבת עדיין לתקפה: כך למשל, האוריינטליזם האמנותי עסק לעיתים מזומנות בנושאים תנכ"יים, אותם הציג ופירש דרך קישורם לתמונת המזרח הערבי. כך למשל, מתאר מוזיאון ישראל את האסכולה המוקדמת שהתגבשה בבצלאל:
"אוריינטליזם: במאה ה-19 שבה ה'מזרח' את דמיונם של האירופאים... האמנים היהודים שהחלו לפעול באירופה באותה תקופה נדבקו גם הם בהתלהבות מן 'המזרח'. הם נשבו בדמויות אנשי המזרח, זיהו אותם עם דמויות האבות, וראו באיזור כולו תפאורה לסיפורי התנ"ך ולא מקום אמיתי שבני אדם בשר-ודם חיים בו את חייהם... אמנות 'בצלאל' אשר נוסד בירושלים בשנת 1906 גובשה ברוח זו"
— שלט הסבר במוזיאון ישראל, אמנות ישראלית, ספטמבר 2011
להמחשת מורכבות הקישור בין אוריינטליזם אמנותי ובין תיזת האוריינטליזם של סעיד, ניתן להתבונן בתמונת השער של תרגום ספרו לעברית. בדומה למהדורות אחרות של הספר, עוטר גם השער בעברית בציור אוריינטליסטי-אמנותי קלסי, שנועד להמחיש את הבעייתיות שבטענת האקזוטיקה המזרחית. וכך, תמונת השער של התרגום העברי מציגה ציור של הוראס ורנה, המתאר פרש שחום עור שירד מגמלו, ופונה לאשה לבושה בצמצום ומסתירה פניה בצעיף שקוף. עבודתו של ורנה היא אכן קלסיקה של ציור אוריינטליסטי, אולם היא משחזרת בדיוק גבוה את הסצנה התנ"כית המתוארת בה, סיפור תמר (ספר בראשית) ויהודה (דמות מקראית), כמתואר בבראשית ל"ח.[16] לא ברור באם הוצאת עם עובד, שתרגמה את ספרו של סעיד לעברית, ביקשה להעביר דרך תמונת שער הספר מסר המעדן וממתן את תכניו, אולם ברור כי לכשלעצמה, תמונת השער מגלמת את המרוכבות שסעיד ניסה להתמודד עמה, ולעיתים ללא הצלחה.
בכתביו הדגיש סעיד את תחושת הגלות שלו מבית משפחתו בשכונת טלביה בירושלים, אף שבילדותו ובנעוריו היה מרכז חייו ולימודיו בקהיר. לפי עדותו, עזב סעיד את ביתו בירושלים בחודש דצמבר 1947, מספר חודשים בטרם נכבשה השכונה על ידי כוחות ההגנה במלחמת העצמאות. בשנת 1999 פרסם יוסטוס ויינר מאמר במגזין "קומנטרי" בו טען כי סעיד ומשפחתו הגרו, כאשר היה בן שנתיים, לקהיר וכי מעולם לא גדל ולמד בטלביה.[17] סעיד העניק אישור בעקיפין לטענות ויינר באוטוביוגרפיה שפרסם באותה שנה.[18]
ההיסטוריון יואב גלבר טען כי במשך השנים בנה לעצמו סעיד זהות מפוברקת של "פליט פלסטיני לדוגמה" בעוד שלמעשה היה מהגר ולא פליט. לדבריו, "הזהות הרטרואקטיבית שאימץ לעצמו נראית יותר מכל כשיקוף של רגשי האשמה שחשה האליטה הפלסטינית על שהפקירה את עמה כבר בתחילת המלחמה".[19]
אחרי מלחמת ששת הימים החל סעיד להתעניין בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשנות השבעים והשמונים היה סעיד אחד האידאולוגים הבולטים של הפלסטינים, ובין השנים 1977–1991 היה חבר במועצה הלאומית הפלסטינית. ב-15 בנובמבר 1988 ניסח אש"ף את "הצהרת העצמאות הפלסטינית". ההצהרה עצמה נכתבה ככל הנראה בעיקר על ידי המשורר מחמוד דרוויש, ותרגומה האנגלי הוכן על ידי סעיד.[20] בשנות ה-90 הסתכסך סעיד עם יאסר ערפאת בשל טענותיו כנגד השחיתות ברשות הפלסטינית, והתנגדותו הנחרצת להסכמי אוסלו. סעיד טען כי ההסכמים אינם אלא ויתור פלסטיני על זכות השיבה. יחסיו עם הרשות הפלסטינית הורעו עד כדי כך, שבשלב מסוים החרימה הרשות את ספריו.[21]
סעיד תמך בפתרון של מדינה דו לאומית. על פתרון זה כתב: "ביליתי את 35 השנים האחרונות בהגנה על זכויות הפלסטינים להגדרה עצמית, אך תמיד ניסיתי לעשות זאת תוך תשומת לב מרבית למציאות של העם היהודי, וסבלו מן הרדיפות וההשמדה. הדבר העיקרי הוא שהמאבק לשוויון בפלסטין/ארץ ישראל, צריך להיות מופנה אל פתרון הומאני של דו קיום ולא לדיכוי והתנכרות". עם זאת, באופן קונקרטי, סעיד לא שלל מעולם אף פעולה פלסטינית אלימה, והתנגד נחרצות לתהליכי שלום קונקרטיים, כדוגמת תהליך אוסלו. בשנת 1996 ביחד עם ראדה כרמי הוא פרסם ספר על עתיד ירושלים. הוא גם בירך את ערפאת לאחר שהאחרון דחה את הצעתו של אהוד ברק בועידת קמפ דייוויד בשנת 2000. בחודש יולי 2000, לאחר יציאת צה"ל מלבנון, צולם סעיד, יחד עם בנו, כשהוא משליך אבנים מצידה הלבנוני של הגדר אל חיילי צה"ל בצידה הישראלי, עובדה שנתפשה כמתן לגיטימיות מצדו לאלימות פלסטינית כלפי ישראל. המאורע תואר על ידו לאחר מכן כתחרות אדיפלית בין אב ובנו שהתרחשה במקרה, אף שלדבריו תוצאותיה של ההתרחשות ומשמעויותיה כפי שהוצגו בציבור מקובלות עליו לחלוטין.
בשנת 1996 זכה סעיד בפרס נונינו הבינלאומי.
אדוארד ו. סעיד (1935-2003), דף שער בספרייה הלאומית
אדוארד סעיד, ברשת החברתית GoodreadsSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
