פרויקט מנהטן

פרויקט מנהטן (באנגלית: Manhattan Project) היה שם הצופן של מיזם מחקר ופיתוח שהתבצע במהלך מלחמת העולם השנייה ואשר הביא לייצור פצצות האטום הראשונות. הוא בוצע רובו ככולו בידי ארצות הברית, ונתמך גם על ידי בריטניה וקנדה. בשנים 1942–1946 ניהל את הפרויקט כולו מייג'ור גנרל לסלי גרובס מחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. פיזיקאי הגרעין רוברט אופנהיימר ניהל את מעבדות לוס אלמוס שבניו מקסיקו, שבהן התבצע עיקר הפיתוח המדעי והתכנון של הפצצות עצמן. תחילתו של הפרויקט הייתה במשאבים מצומצמים בשנת 1939, אך הוא גדל בהדרגה עד שכלל מעל 130,000 עובדים, התבצע בכ-30 אתרים, ועלה כ-2 מיליארד דולר (שווה-ערך לכ-23 מיליארד דולר של 2019).

ניסוי טריניטי, הפיצוץ הגרעיני הראשון

ראש הפרויקט הגנרל לסלי גרובס (משמאל), ורוברט אופנהיימר מנהל מעבדות לוס אלמוס

שני סוגים של מנגנוני פצצות אטומיות פותחו במקביל במהלך המלחמה: הסוג הראשון היה פצצת מנגנון ירי, והסוג השני היה פצצת מנגנון קריסה. מרבית הפיתוח של תהליכי העשרת האורניום נעשו באתר הגרעיני שהוקם באוק רידג' שבטנסי, שבו יוצרה בסופו של דבר פצצת האורניום "ילד קטן", שהוטלה על הירושימה. במקביל פותחה ויוצרה פצצת פלוטוניום, שתכנונה ופיתוחה התבצעו במעבדות לוס אלמוס, ועיקר כורי הייצור שלה הוקמו באתר הנפורד שבמדינת וושינגטון. בכורים אלו הוקרן האורניום וחלקו הפך לפלוטוניום, שהופרד באמצעים כימיים מהאורניום. לבסוף יוצרו שתי פצצות פלוטוניום, הראשונה פוצצה בניסוי טריניטי, והשנייה, "איש שמן", הוטלה על נגסאקי.

במהלך הפרויקט נעשה מאמץ מודיעיני רחב היקף לאיסוף אינפורמציה על פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית. במשימת אלסוס נשלחו עובדים מפרויקט מנהטן לאירופה, לעיתים אל מעבר לקווי האויב הנאצי, ואספו מסמכים וחומר גרעיני שייצרה גרמניה, ואף עצרו מדעני אטום גרמניים.

בשיאו של הפרויקט התבצעו הפיתוח והייצור בעשרות אתרים, בעיקר בארצות הברית אך גם בבריטניה ובקנדה, והשתתפו בו גדולי המדענים באותה עת, ובהם הפיזיקאים ארנסט לורנס, ארתור קומפטון, נילס בוהר, אנריקו פרמי, אדוארד טלר, ריצ'רד פיינמן, יוג'ין ויגנר, ג'יימס צ'דוויק והנס בתה; המתמטיקאים ג'ון פון נוימן וסטניסלב אולם; והכימאים גלן סיבורג והרולד יורי.

הפצצה הגרעינית הראשונה פוצצה בניסוי טריניטי, שבוצע בניו מקסיקו שבארצות הברית ב-16 ביולי 1945. שתי הפצצות, "ילד קטן" ו"איש שמן", התוצרים העיקריים של הפרויקט, הוטלו על יפן כחודש אחר-כך, באוגוסט 1945, והחריבו את שתי הערים היפניות הירושימה ונגסאקי. נהרגו מהן על-פי ההערכות כ-340 אלף איש, רובם אזרחים. בעת פיצוצן נהרגו מיד מההדף החזק שלהן, מחומן העצום, ומעוצמת הקרינה הרדיואקטיבית הקטלנית שלהן כ-120,000 אנשים, והשאר, כ-220,000 אנשים נוספים, מתו בתוך כחמש שנים מההתקפה מההשפעות הקטלניות ארוכות הטווח שגרמו פצצות האטום לנפגעים, שכוללות בין השאר התפתחות מהירה של מחלת הסרטן והרעלת קרינה.

רקע

התחלה

גילוי הביקוע הגרעיני על ידי הכימאים הגרמנים אוטו האן ופריץ שטרסמן ב-1938, והתאוריה של התהליך שפיתחו ליזה מייטנר ואוטו פריש, הפכו את הפיתוח של פצצה אטומית לאפשרות סבירה באופן תאורטי. בתהליך זה נבקע גרעין האטום כאשר פוגע בו נייטרון, וחלק מן המסה של הגרעין הופכת לאנרגיה. בסוף שנות השלושים של המאה ה־20 החלה להתברר עוצמתו של התהליך. היו חששות, במיוחד בקרב פיזיקאים, בעיקר יהודים, שברחו מגרמניה הנאצית וממדינות פאשיסטיות אחרות, שפרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית יביא לפיתוח פצצה ראשונה שכזו בידי הגרמנים.^[1] הם ידעו מניסיונם כי המחקר בתחום זה בגרמניה מתקדם ביותר. רבים מהם חשו על בשרם את אימת המשטר הנאצי, והבינו היטב שאם תינתן הפצצה בידי אדולף היטלר, הוא לא יהסס להשתמש בה. שלושה פיזיקאים יהודים ילידי הונגריה שהגיעו לארצות הברית, לאו סילארד, אדוארד טלר ויוג'ין ויגנר, וכן הפיזיקאי היהודי-צ'כי ג'ורג' פלאצ'ק,^[2] הבינו את חשיבותו ומרכזיותו של האיזוטופ אורניום-235, שכתוצאה מתהליך ביקועו עלולה להיווצר "תגובת שרשרת": הגרעין המתבקע פולט שני נייטרונים או יותר, נייטרונים אלה או חלק מהם עשויים לפגוע בגרעינים נוספים ולבקעם, וכך הלאה. אם המסה של החומר הבקיע גדולה די הצורך ("מסה קריטית"), תשתחרר מהתהליך בתוך זמן קצר כמות עצומה של אנרגיה. המסקנה כי ניתן לרתום את עוצמת האנרגיה המשתחררת בתגובת השרשרת ליצירת נשק רב עוצמה, הייתה מהירה.

מכתב איינשטיין-סילארד לנשיא פרנקלין רוזוולט שבו מציע איינשטיין לזרז את המחקר לפיתוח פצצת אטום, בעיקר מחשש שגרמניה הנאצית תפתח ותייצר אותה ראשונה.

באוגוסט 1939 ניסחו הפיזיקאים לאו סילארד ויוג'ין ויגנר את מכתב איינשטיין-סילארד שהזהיר את הנשיא פרנקלין רוזוולט מפני פיתוח אפשרי של "פצצה בעלת עוצמה גדולה במיוחד מסוג חדש", שגרמניה הנאצית עלולה לפתח ראשונה. במכתב הם מתריעים שעל ארצות הברית לנקוט בצעדים להשגת מצבורים של עפרות אורניום, וממליצים לזרז את המחקר של אנריקו פרמי ומדענים אחרים בתחום תגובות שרשרת גרעיניות. הם שכנעו את אלברט איינשטיין לחתום על המכתב, והעבירו אותו לנשיא רוזוולט ב-2 באוגוסט 1939.^[3] רוזוולט מינה את ליימן בריגס (אנ') ממשרד התקנים הלאומי האמריקני לראש ועדת הייעוץ בנושא אורניום שתבדוק את כל הנושאים שעלו במכתב. בריגס ערך פגישה ב-21 באוקטובר 1939, שבה נכחו גם סילארד, ויגנר ואדוארד טלר. הוועדה דיווחה לרוזוולט בנובמבר שאורניום "יספק מקור אפשרי לפצצות עם כוח הרס גדול בהרבה מכל מה שידוע עד עתה".^[4]

ב-27 ביוני 1940 הפכה ועדת הייעוץ ל"ועדת המחקר להגנה לאומית בנושא אורניום" (NDRC). בריגס המליץ על השקעה ראשונית של 167,000 דולר למחקר האורניום, במיוחד של האיזוטופ אורניום-235, ושל יסוד שהתגלה באותם ימים, פלוטוניום.^[5] ב-28 ביוני 1941 חתם רוזוולט על צו ביצועי שעל פיו הוקם המשרד למחקר ופיתוח מדעי (OSRD) בראשות המהנדס וניבר בוש,^[6] וה-NDRC הוכפפה אליו כאגף המחקר S-1. המשרד הוסמך לעסוק גם בפרויקטים הנדסיים גדולים לפי הצורך, בנוסף לפעילותו המחקרית.^[7] בצו הושמטה המילה "אורניום" מטעמי ביטחון.^[8]

בבריטניה ביצעו אוטו פריש ורודולף פיירלס מאוניברסיטת ברמינגהאם פריצת-דרך ביוני 1939, בחקירת המסה הקריטית של אורניום-235. על פי חישוביהם היא הייתה בסדר גודל של 10 קילוגרם, משקל קטן מספיק שיאפשר לשאתו במטוס הפצצה.^[9] התזכיר שכתבו במרץ 1940 הביא להקמת פרויקט הגרעין הבריטי, ואת כינונה של ועדת MAUD (אנ') הבריטית,^[10] שהמליצה פה אחד על פיתוח פצצה אטומית.^[9] באותה עת היה הפרויקט הבריטי מעט גדול יותר ומתקדם יותר מהפרויקט האמריקאי.

החל מיולי 1940 אפשרה בריטניה למדענים אמריקניים גישה למחקר המדעי שבוצע בה, ולכל הממצאים המדעיים שהשיגה בנושא, כולל לממצאי ועדת MAUD. אחד מחברי הוועדה, הפיזיקאי האוסטרלי מרק אוליפנט, טס לארצות הברית בסוף אוגוסט 1941, ולתדהמתו גילה שהמידע שהועבר מאנגליה לא הגיע כלל לפיזיקאים אמריקאים בכירים. כתוצאה מכך הוא ביקש וקיבל פגישה עם ועדת האורניום האמריקאית, וביקר בברקלי, שם הוא דיבר עם ארנסט לורנס. לורנס התרשם מספיק כדי להתחיל לחקור את האורניום בעצמו, ואף דיבר על כך עם ג'יימס קונאנט, ארתור קומפטון וג'ורג' פגרם (אנ'). שליחותו של אוליפנט הייתה, לפיכך, מוצלחת; פיזיקאים אמריקאים חשובים החלו להיות מודעים לכוח הפוטנציאלי הגדול של הפצצה האטומית.^[11]

ב-9 באוקטובר 1941 אישר רוזוולט את התוכנית האטומית לאחר פגישה שכינס עם וניבר בוש וסגן הנשיא הנרי וולאס. לצורך שליטה על התוכנית יצר רוזוולט "קבוצת מדיניות עליונה" שעמד בראשה (אף שמעולם לא השתתף בהמשך בכינוסיה), וכללה את וולאס, בוש, נשיא אוניברסיטת הרווארד הכימאי ג'יימס קונאנט, מזכיר המלחמה הנרי סטימסון, וראש מטה הצבא הגנרל ג'ורג' מרשל. רוזוולט בחר בזרוע הצבא של הכוחות המזוינים (ולא בזרוע חיל הים) להפעיל את הפרויקט, מכיוון שלצבא היה ניסיון גדול יותר בניהול פרויקטי ייצור ובנייה בהיקף רחב. הוא גם הסכים לתיאום מאמצים עם הבריטים, וב-11 באוקטובר 1941 שלח הודעה לווינסטון צ'רצ'יל שבה הציע שיתכתבו ויהיו מתואמים ביניהם בנושאי האטום.^[12]

הצעות לבדיקת היתכנות הפצצה

כינוס בברקלי של צמרת מדענים, 1940: (מימין) אלפרד לומיס, קארל קומפטון, ג'יימס קונאנט, וניבר בוש, ארתור קומפטון וארנסט לורנס

לאחר ההתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941 והכרזת המלחמה של ארצות הברית על יפן ועל גרמניה, כונסה ב-18 בדצמבר באגף המחקר S-1 פגישה "חדורה באווירת התלהבות ובתחושת דחיפות".^[13] המחקר להפרדת האיזוטופ אורניום-235 מתוך עפרת האורניום-238 התקדם בשלוש טכניקות. הראשונה התבצעה בקבוצת המחקר של ארנסט לורנס באוניברסיטת קליפורניה בברקלי שחקרה הפרדה באמצעים אלקטרומגנטיים, השנייה התבצעה בקבוצת המחקר של אגר מרפרי (אנ') וג'סי וייקפילד בימס (אנ') שבדקה הפרדה באמצעות דיפוזיה גזית באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק,^[14] והשלישית, בראשות פיליפ אייבלסון, הובילה מחקר שהתבסס על דיפוזיה תרמית במכון קרנגי למדע בוושינגטון ובהמשך במעבדות חיל הים.^[15]

בינתיים נפתחו גם שני מסלולי מחקר על טכנולוגיות לפיתוח כור גרעיני. הרולד יורי המשיך במחקר על מים כבדים באוניברסיטת קולומביה, וארתור קומפטון הביא מדענים מאוניברסיטאות קליפורניה, מאוניברסיטת קולומביה ומאוניברסיטת פרינסטון לקבוצת מחקר תחת ניהולו באוניברסיטת שיקגו. הוא הקים בה בתחילת 1942 מעבדת מטלורגיה לחקר פלוטוניום וכורים, ושימוש בגרפיט כחומר ממתן מהירות נייטרונים.^[16] בריגס, קומפטון, לורנס, מרפרי ויורי נפגשו ב-23 במאי 1942 כדי לנסח סופית את המלצותיה של ועדת המחקר S-1, שבהן היא קראה להמשיך בפיתוח כל חמש הטכנולוגיות שנחקרו. ההמלצות אושרו על ידי בוש, קונאנט, ובריגדיר גנרל וילהלם סטייר (אנ'), ראש מטה אגף שירות ואספקה של מייג'ור-גנרל ברהון סומרוול (אנ'), שגם מינה נציג צבאי לענייני גרעין.^[15] בוש וקונאנט העבירו את ההמלצות ל"קבוצת המדיניות העליונה", עם הצעה לתקציב של 54 מיליון דולר לבנייה לחיל ההנדסה של זרוע הצבא, ועוד 31 מיליון דולר למחקר ופיתוח ל-OSRD, והיא העבירה זאת ב-17 ביוני לנשיא רוזוולט, שאישר אותם מיידית.^[15]

עקרונות התכנון

שרבוטים של מספר שיטות הרכבה אפשריות של פצצת ביקוע גרעיני, שנדונו בכינוס בברקלי ביולי 1942

קומפטון ביקש מהפיזיקאי התאורטי רוברט אופנהיימר מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי לקחת על עצמו את המחקר על החישובים הקשורים בנייטרונים מהירים — המפתח לחישוב המסה הקריטית והיתכנות הפיצוץ — שבוצע עד אז בידי גרגורי ברייט. ברייט נאלץ לעזוב ב-18 במאי 1942 בשל חששות הקשורים לביטחון מידע. ג'ון מנלי, פיזיקאי במעבדה המטלורגית בשיקגו, מונה לעוזרו של אופנהיימר לתיאום ניסויים פיזיקליים שביצעו קבוצות שהיו מפוזרות ברחבי המדינה.^[17] אופנהיימר ורוברט סרבּר מאוניברסיטת אילינוי בחנו את הבעיות של דיפוזיה של נייטרונים — איך נייטרונים נעים בעת תגובת שרשרת גרעינית, וכן בעיות של הידרודינמיקה — איך פיצוץ שנוצר מתגובת שרשרת עשוי להתנהג. ביולי 1942 כינסו אופנהיימר ופרמי פגישות באוניברסיטת שיקגו ובאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, כדי לדון בעבודתם ובתאוריה הכללית של ביקוע גרעיני, עם הפיזיקאים התאורטיים הנס בתה, ג'ון ואן ולק, אדוארד טלר, אמיל קונופינסקי, רוברט סאבר, סטאן פרנקל ואלדרד נלסון, ועם הפיזיקאים הניסויים אמיליו סגרה, פליקס בלוך, פרנקו רזטי, ג'ון מלני ואדווין מקמילן. הם אישרו עקרונית שפצצת ביקוע אפשרית באופן תאורטי.

נושאים רבים סביב פיתוח הפצצה היו עדיין בלתי פתורים או בלתי ידועים. התכונות של אורניום-235 טהור היו יחסית לא ידועות, וכך גם לגבי פלוטוניום, יסוד שהתגלה רק בפברואר 1941 על ידי גלן סיבורג וצוותו. המדענים שהשתתפו בפגישת יולי 1942 בברקלי שכינסו אופנהיימר ופרמי, חזו הפקת פלוטוניום בכורים גרעיניים שבהם אטומי אורניום-238 סופגים נייטרונים שנפלטו מביקוע של אטומי אורניום-235. בשלב זה עדיין לא נבנו כורים, ולרשות המדענים היו רק כמויות מזעריות של פלוטוניום מציקלוטרונים.^[18] אפילו בדצמבר 1943, יוצרו ועמדו לרשותם רק שני מיליגרם של פלוטוניום. היו דרכים רבות לאגד את החומר הבקיע לתוך מסה קריטית. הדרך הפשוטה הייתה לירות "מצת גלילי" באמצעות "מדחס" לתוך תווך של "חומר אקטיבי" — חומר דחוס שימקד נייטרונים פנימה, ישמור את המסה המגיבה צמודה, ובכך יגביר את יעילותה. נבדקו גם אפשרויות של שימוש בספרואידים ליצירת "מנגנון קריסה" בסיסי, שהוצעו על ידי רוברט באכר (אנ'), וגם אפשרויות של שיטות אוטו-קטליטיות שיגבירו את כוח ההרס של הפצצה.^[19]

אף שרעיון פצצת הביקוע הגרעיני נחשב לאפשרי ופתור באופן תאורטי — לפחות עד שיגיעו נתונים נוספים מניסויים ממשיים — הביא הכינוס בברקלי לשינוי בכיוון. אדוארד טלר לחץ לדיון בפצצת ניסוי חזקה יותר ב-1942. הפצצה, שכונתה "פצצת מימן", תשתמש בחומר נפץ של פצצת ביקוע כדי להצית תגובה של היתוך גרעיני בדאוטריום ובטריטיום, שהם שני איזוטופים של מימן. טלר הציע מספר תוכניות, אך בתה התנגד לכל אחת מהן. רעיון ההיתוך נזנח מעט כדי להתרכז בייצור פצצות ביקוע. טלר גם העלה השערה ספקולטיבית מרחיקת לכת, שפיצוץ גרעיני עלול להצית את האטמוספירה של כדור הארץ, בשל תגובת היתוך היפותטית של גרעיני אטומים של חנקן. בתה חישב ומצא שדבר כזה אינו אפשרי, והוצא דו"ח שטלר השתתף בכתיבתו, שהראה ש"אין היתכנות סבירה שתתחיל תגובת שרשרת גרעינית המופצת עצמית".^[20]

ארגון - מפקדים ומנהלים

מחוז מנהטן

ביוני 1942 בחר המהנדס הראשי של הצבא, מייג'ור גנרל יוג'ין רייבולד (אנ'), בקולונל ג'יימס מרשל לראש החלק הצבאי בפרויקט. מרשל יצר משרד-קשר בבניין משרד המלחמה בוושינגטון, והקים מטה זמני^[21] ברובע מנהטן שבניו יורק, שם היה יכול לקבל תמיכה מנהלית מחטיבת ההנדסה הצפון אטלנטית. במקום זה הוא גם היה קרוב למשרדי סטון אנד ובסטר, הקבלן הראשי של הפרויקט, ולאוניברסיטת קולומביה. הוא מינה את לוטננט קולונל קנת ניקולס לסגנו.^[22]

כיוון שרוב משימותיו היו קשורות לבנייה, עבד מרשל בשיתוף עם ראש חטיבת הבינוי של חיל ההנדסה, מייג'ור גנרל תומאס רובינס, ועם סגנו, קולונל לסלי גרובס. סומרוול, רייבולד וסטייר החליטו לקרוא לפרויקט "פיתוח מעבדתי של חומרים חלופיים" (DSM), אך גרובס הרגיש ששם זה ימשוך תשומת לב. כיוון שפרויקטים הנדסיים נקראו בדרך כלל על שם העיר שבה הם שוכנים, הסכימו מרשל וגרובס שהמרכיב הצבאי בפרויקט יקרא "מחוז מנהטן" (Manhattan District). באופן לא רשמי, הוא היה ידוע כ"מחוז הנדסי מנהטן" (MED), ושלא כמו מחוזות אחרים בחיל ההנדסה לא היו לו גבולות גאוגרפיים מוגדרים. "פיתוח מעבדתי של חומרים חלופיים" נשאר שם-הקוד הרשמי של הפרויקט בכללותו, אך שמו הוחלף במשך הזמן ל"פרויקט מנהטן".^[22]

מאוחר יותר הודה מרשל כי "מעולם לא שמעתי על ביקוע אטומי, אבל ידעתי שאי אפשר לבנות מפעל, ובוודאי לא ארבעה מפעלים, תמורת 90 מיליון דולר".^[23] צוות של סטון אנד ובסטר כבר סקר והמליץ על אתר עבור מפעלי הייצור. מועצת הייצור המלחמתית המליצה על אתרים סביב נוקסוויל שבטנסי, אזור מבודד שבו רשות עמק טנסי יכלה לספק חשמל בשפע והנהרות בו יכלו לספק מים לקירור הכורים. לאחר בחינת מספר אתרים, בחר צוות הסקר אתר ליד אלזה שבטנסי. קונאנט יעץ שאתר זה יירכש מיד, אך מרשל השתהה, והחליט להמתין לתוצאות ניסויי הכורים שביצע קונאנט לפני שינקוט בפעולה. מבין תהליכי ההפרדה הפוטנציאליים, רק ההפרדה האלקטרומגנטית של לורנס נראתה מתקדמת ובשלה מספיק כדי להתחיל בנייה של מפעל ייצור המבוסס עליה.^[24]

מרשל וניקולס החלו להרכיב את המשאבים שיידרשו לפרויקט. הצעד הראשון היה להשיג עבורו דירוג גבוה של עדיפות צבאית. הדירוגים העליונים היו AA-1 עד AA-4 בסדר יורד. דירוג העדיפות שהושג היה AA-3, ודירוג חירום מיוחד, AAA, למצבים שבהם יתעורר צורך בחומרים קריטיים.^[25] ניקולס ומרשל התאכזבו מהדירוג, שהיה נמוך ממה שציפו.^[26]

ועדת המדיניות הצבאית

ועדת S-1 ב-Bohemian Grove: (משמאל לימין) הרולד יורי, ארנסט לורנס, ג'יימס קונאנט, ליימן בריגס, אגר מרפי, וארתור קומפטון. הוועדה, שפיקחה על פרויקט האורניום עבור המשרד למחקר ופיתוח מדעי, המליצה על הרחבה ניכרת (פי 25 מהתוכנית המקורית) של מפעל העשרת האורניום באוק רידג'. 13 בספטמבר 1942

וניבר בוש לא היה מרוצה מאי-יכולתו של מרשל להניע את הפרויקט במהירות, ובמיוחד מהתמהמהותו ברכישת האתר בטנסי, מהעדיפות הנמוכה שהקצה הצבא לפרויקט, וממקום המטה שלו בניו יורק.^[27] בוש הרגיש שיש צורך במנהיגות אגרסיבית יותר, ודיבר על כך עם הארווי באנדי (אנ') ועם הגנרלים מרשל, סומרוול וסטייר. הוא רצה שהפרויקט יעמוד תחת ועדת מדיניות בכירה, ושקצין בעל יוקרה, עדיף סטייר, יעמוד בראשו.^[26]

סומרוול וסטייר בחרו בלסלי גרובס לתפקיד ראש הפרויקט, והודיעו לו על כך ב-17 בספטמבר 1942. גרובס גם קודם לדרגת בריגדיר גנרל,^[28] מתוך כוונה שהתואר "גנרל" ישפיע לטובה על מדענים וחוקרים העובדים בפרויקט. גרובס היה עתה בפיקודו הישיר של סומרוול, וקולונל מרשל היה תחת פיקודו של גרובס.^[29] גרובס הקים את מפקדתו בוושינגטון, בקומה החמישית של בניין מחלקת המלחמה, שם היה לקולונל ג'יימס מרשל משרד קישור. גרובס מונה רשמית לראש פרויקט מנהטן ב-23 בספטמבר 1942, וזומן לוועדת מדיניות צבאית שזימן מזכיר המלחמה הנרי סטימסון.^[28] בהמשך מונו טולמן וקונאנט ליועצים המדעיים של גרובס.

ב-19 בספטמבר פנה גרובס לדונלד נלסון, יו"ר מועצת הייצור המלחמתי, וביקש סמכות להנפיק עדיפות AAA בכל פעם שנדרש. נלסון נרתע תחילה, אך מיהר לסגת כאשר גרובס איים ללכת לנשיא. לאחר מסע שכנוע ארוך קיבל גרובס, רק ב-1 ביולי 1944, את הסמכות לעדיפות AA-1.^[30]

אחת הבעיות הראשונות של גרובס הייתה למצוא מנהל לפרויקט Y, מעבדת המחקר בלוס אלמוס שתתכנן ותבנה את הפצצה. הבחירה הברורה הייתה של אחד משלושת ראשי המעבדה, הרולד יורי, ארנסט לורנס או ארתור קומפטון, אך אי אפשר היה לוותר עליהם בתפקידם באותה עת. קומפטון המליץ על רוברט אופנהיימר, שכבר הכיר מקרוב את עקרונות תכנון הפצצה. אלא שלאופנהיימר היה ניסיון ניהולי מועט, ובניגוד ליורי, לורנס וקומפטון, לא זכה בפרס נובל, סטטוס שמדענים רבים חשו כי ראש מעבדה חשובה שכזאת צריך לשאת. היו גם חששות לגבי סיווגו הביטחוני של אופנהיימר, שכן רבים מחבריו היו קומוניסטים, בהם אחיו פרנק אופנהיימר, אשתו קיטי, וחברתו ז'אן טטלוק. שיחה ממושכת ברכבת באוקטובר 1942 שכנעה את גרובס וניקולס שאופנהיימר מבין היטב את הסוגיות הכרוכות בהקמת מעבדה באזור נידח, ויש למנותו למנהל שלה. גרובס אישית ויתר על דרישות הביטחון, הוציא לאופנהיימר אישור ביטחוני ב-20 ביולי 1943, ומינה אותו למנהל מעבדת לוס אלמוס.

האתרים שבהם התבצע הפרויקט

האתרים המרכזיים בארצות הברית ובקנדה שבהם התבצע פרויקט מנהטן

לפרויקט היו יותר מ-30 אתרים פעילים, רובם המכריע בארצות הברית, אך גם בבריטניה ובקנדה. האתרים המרכזיים היו:

• אוק רידג', טנסי - בה בוצעה העשרת אורניום בשלושה מפעלים.
• לוס אלמוס, ניו מקסיקו - בה הייתה המעבדה המדעית הראשית של הפרויקט.
• הנפורד, מדינת וושינגטון - בה היה אתר ייצור הפלוטוניום והכורים הגרעיניים.
• אוניברסיטת שיקגו - בה הייתה המעבדה המטלורגית, שבה נבנה הכור הגרעיני הראשון.
• מספר אתרים לייצור מים כבדים - במערב וירג'יניה, באינדיאנה ובאלבמה.

אוק רידג'

ערך מורחב – האתר הגרעיני באוק רידג'

אוק רידג': החלפת משמרת במפעל Y-12 להעשרת אורניום בתהליך הפרדה אלקטרומגנטית. באוגוסט 1945 עבדו באוק רידג' 80,000 עובדים.

יום לאחר שקיבל את ניהול הפרויקט, בחן גרובס מקרוב את האתר המוצע בטנסי והתרשם לטובה.^[31] ב-29 בספטמבר 1942 אישר תת-מזכיר המלחמה, רוברט פטרסון, את רכישת השטח בגודל של 56,000 אקר (כ-227 קמ"ר) על ידי הפקעה, בעלות מוערכת של 3.5 מיליון דולר. כ-1,000 משפחות הושפעו מצו ההפקעה, שנכנס לתוקף ב-7 באוקטובר.^[32] מחאות, פניות משפטיות וחקירת קונגרס ב-1943 לא הועילו. כמה משפחות קיבלו הודעה של שבועיים מראש בלבד לפינוי חוות שהיו בתיהן במשך דורות רבים. בסופו של דבר נרכש שטח כולל של 58,900 אקר (כ-238.4 קמ"ר), ושולמו בפועל כ-2.6 מיליון דולר, שהם כ-11 דולר לדונם.^[33] ב'כרוז ציבורי' מס' 2 נקבע שאוק רידג' היא שטח צבאי סגור, ואיש אינו יכול להיכנס אליה ללא אישור צבאי. כשהוצג הצו למושל טנסי, פרנטיס קופר, הוא קרע אותו בזעם והשליך אותו לפח.^[34]

בתחילת 1943 נקבע שמו הרשמי של האתר ל"קלינטון עבודות הנדסיות" (CEW). חברת סטון אנד ובסטר התרכזה בבניית מתקני הייצור הגדולים, וחברת האדריכלות וההנדסה סקידמור, אוֹוינג ומריל (אנ') תכננה ובנתה קהילת מגורים ל-13,000 אנשים. בתי המגורים שכנו על מורדות הרכס בלאק אוק, שממנו קיבלה העיר החדשה את שמה, אוק רידג' (Oak Ridge = רכס אלון).^[35]

עיקר הייצור באוק רידג' התרכז בשלושה מפעלים ענקיים להעשרת אורניום. מספר העובדים באתר גדל במהרה הרבה מעבר למה שתוכנן בתוכניות הראשונות, והגיע לשיאו במאי 1945, כשהועסקו בו כ-80,000 עובדים.^[36]

לוס אלמוס

ערך מורחב – מעבדות לוס אלמוס

משהוחלט שמעבדות הפרויקט לא יהיו באוק רידג' אלא במקום מרוחק, התרכז חיפוש האתר בסביבות אלבקרקי שבניו מקסיקו, אזור שאופנהיימר אהב ואף הייתה לו בו חווה. ב-16 בנובמבר סיירו אופנהיימר, גרובס, דאדלי ואחרים באתר ליד ג'מז ספרינגס, אך אופנהיימר חשש שהצוקים הגבוהים המקיפים את המקום יגרמו לאנשיו תחושת קלסטרופוביה, והמהנדסים היו מודאגים מהאפשרות לשיטפונות ולהצפה. לאחר מכן עברה הקבוצה לסביבת בית הספר לוס אלמוס, שהיה בית ספר כפרי לבנים. אופנהיימר התרשם מהמקום, העדיף אותו על פני כל מה שראה עד כה, וציין את יופיו הטבעי ואת הנופים הנשקפים ממנו על הרי סנגרה דה קריסטו (אנ').^[37] המהנדסים היו מודאגים מכביש הגישה הצר והמשובש, וחששו מקשיים באספקת המים. פרט לכך כולם חשו שהמקום אידיאלי.

פטרסון אישר את רכישת האתר ב-25 בנובמבר 1942. נרכשו כ-185 קמ"ר בעלות של 415,000 דולר.^[38] הבנייה החלה בדצמבר 1942, וגרובס הקצה לה 300,000 דולר ותאריך יעד לסיום ב-15 במרץ 1943. די מהר התברר שהיקף הבנייה גדול בהרבה, וכשהסתיימה ב-30 בנובמבר 1943, עלותה הייתה מעל 7 מיליון דולר.

מטעמי סודיות נקראה מעבדת לוס אלמוס "פרויקט Y" או "הגבעה". בתעודות לידה של תינוקות שנולדו בה בזמן המלחמה, צוין מקום הלידה כתא דואר 1663 בסנטה פה. במודל הארגוני ההתחלתי הייתה המעבדה אמורה להיות מעבדה צבאית, והמדענים היו אמורים להיחשב אנשי צבא. אופנהיימר הרחיק לכת עד כדי כך שהזמין לעצמו מדים של לוטננט קולונל. אלא ששני פיזיקאים מרכזיים, רוברט באכר ואיזידור רבי, התנגדו לרעיון. קונאנט, גרובס ואופנהיימר החליטו לבסוף על פשרה שלפיה המעבדה תהיה מעבדה אזרחית שתופעל על ידי אוניברסיטת קליפורניה, אך תעבוד בחוזה עם משרד המלחמה.^[39]

הנפורד

ערך מורחב – הנפורד

מבט כללי על אתר הנפורד לייצור פלוטוניום, על גדת נהר קולומביה

בדצמבר 1942 התעורר חשש שאוק רידג' קרובה מדי למרכז אוכלוסייה גדול (העיר נוקסוויל), במקרה של תאונה גרעינית. גרובס גייס את דופונט בנובמבר 1942 כקבלן ראשי לבניית קומפלקס הפלוטוניום, ודופונט המליצה שהאתר יהיה רחוק ממצבור האורניום הגדול שבאוק רידג'. בדצמבר 1942 שלח גרובס את קולונל פרנקלין מתיאס (אנ') ואת מהנדסי דופונט לאתר מקומות פוטנציאליים חלופיים.

מתיאס דיווח כי אתר הנפורד במדינת וושינגטון "אידיאלי כמעט מכל בחינה". הוא מבודד, וזורם בו נהר קולומביה שיכול לספק מספיק מי קירור לכורי הייצור. גרובס ביקר באתר בינואר 1943, והקים את 'הנפורד עבודות הנדסיות' (HEW), בשם הקוד "אתר W".^[40]

תת-מזכיר המלחמה פטרסון נתן את אישורו ב-9 בפברואר, והקצה 5 מיליון דולר לרכישת 162 קמ"ר של קרקע במקום. הממשלה הפדרלית העתיקה כ-1,500 מתושבי הנפורד ויישובים סמוכים, וכן אינדיאנים משבט ואנאפום ומשבטים אחרים שגרו בשטח והשתמשו בו. הייתה מחלוקת עם חוואים לגבי יבול משטחים שנזרעו או נשתלו לפני קניית הקרקע. כפשרה, הרשה הצבא לקטוף או לקצור את היבול אם לוח הזמנים של הבנייה לא ייפגע, אך זה לא תמיד היה אפשרי.^[40]

דופונט לא יכלה לחזות במדויק את היקף הפרויקט, ולמרות זאת החלה באפריל 1943 בנייה של מבנים לכ-25,000 עובדים, שמחצית מהם היו אמורים לגור במקום. עד יולי 1944 נבנו כ-1,200 בניינים וקרוב ל-51,000 אנשים גרו במקום. כמהנדס הראשי של הנפורד, היה למתיאס פיקוח כולל על האתר.^[41] בשיאו, היה הנפורד המקום השלישי בגודל אוכלוסייתו במדינת וושינגטון. הנפורד הפעילה צי של יותר מ-900 אוטובוסים, יותר מאשר בעיר שיקגו.^[42]

כמו לוס אלמוס ואוק רידג', גם ריצ'לנד, עיר המגורים העיקרית של עובדי הנפורד, הייתה קהילה מגודרת עם גישה מוגבלת, אך נראתה יותר כמו עיר אמריקנית טיפוסית בזמן המלחמה: הפרופיל הצבאי שלה היה נמוך, ואלמנטים פיזיים, כמו גדרות גבוהות, מגדלים וכלבי שמירה, כמעט שלא נראו.^[43]

שיקגו

ערך מורחב – המעבדה המטלורגית של אוניברסיטת שיקגו

ב-25 ביוני 1942 החליט הצבא להקים מפעל ניסוי לייצור פלוטוניום מדרום-מערב לשיקגו. עד מהרה התברר כי היקף הפעולות גדול מדי, והוחלט להשאיר בשיקגו רק מתקן מחקר ובדיקה, ולבנות את מפעל הניסוי כולו באוק רידג'.^[44]

ארתור קומפטון מאוניברסיטת שיקגו אישר למעבדה המטלורגית של האוניברסיטה לבנות כור גרעיני ניסיוני ראשון, שכונה בהמשך "שיקגו פייל-1" (אנ'). לכור נדרשה כמות עצומה של לבני גרפיט וגושי אורניום. באותה עת היה מחסור באורניום טהור. פרנק ספדינג (אנ') מאוניברסיטת איווה הצליח לייצר 1.8 טון אורניום טהור. 2.7 טון אורניום נוספים, שהופקו בדחיפות ובתהליך מאולתר, סופקו על ידי חברת וסטינגהאוז. בלון מרובע גדול נבנה על ידי חברת גודייר כדי לכסות את הכור.^[45] ב-2 בדצמבר 1942 יצר צוות בראשותו של אנריקו פרמי את תגובת השרשרת הגרעינית הראשונה אי-פעם שנוצרה בידי אדם. הנקודה שבה הראקציה בכור מתחילה לקיים את עצמה (לייצר את שרשרת התגובות באופן עצמי), מכוּנה: 'הכור הופך קריטי' או 'נכנס לשלב קריטי'. קומפטון דיווח על הצלחתו לקונאנט בוושינגטון בשיחת טלפון (שסוכם מראש איזה משפט בה יבשר על הצלחה), שבה אמר את המשפט המפורסם: "הנווט האיטלקי נחת זה עתה בעולם החדש" ('הנווט האיטלקי' מרמז על פרמי).^[46]

הכור באתר ארגון, 'שיקגו פייל-3' (אנ'), הראשון שהשתמש במים כבדים, הפך קריטי ב-15 במאי 1944. אחרי המלחמה עברו כל הפעילויות לאתר חדש, המעבדה הלאומית ארגון (אנ'), שבפרווריה הדרומיים של שיקגו.^[47]

אתרים לייצור מים כבדים

אף שהתכנון המועדף על דופונט לכורים גרעיניים היה קירור בהליום ושימוש בגרפיט כחומר ממתן, היא עדיין הביעה עניין בשימוש במים כבדים כגיבוי, במקרה שתכנון כור הגרפיט יסתבר כלא ישים מסיבה כלשהי. לצורך זה, ההערכה הייתה שיידרשו 2.7 טון של מים כבדים לחודש. פרויקט P-9 (אנ') היה שם הקוד הממשלתי לתוכנית ייצור המים הכבדים. גרובס אישר לדופונט להקים מתקני מים כבדים באתר ליד העיר מורגנטאון שבמערב וירג'יניה, במפעל התחמושת שעל נהר ואבאש ליד ניופורט שבאינדיאנה, ובמפעל תחמושת ליד צ'ילדרסבורג וסילקוגה שבאלבמה. מים כבדים הופקו במפעלים אלו על ידי זיקוק, תוך ניצול נקודת הרתיחה הגבוהה מעט יותר של המים הכבדים.^[48][49]

שיתוף הפעולה עם בריטניה

ג'יימס צ'דוויק, ראש הפרויקט הבריטי (שמאל), עם לסלי גרובס, ראש פרויקט מנהטן.

בית זיקוק בוויילס שסיפק לפרויקט מנהטן אבקת ניקל בעסקת השאל-החכר הפוכה.

ב-1941 החליפו הבריטים והאמריקאים מידע גרעיני אך לא שילבו מאמצי מחקר ופיתוח. בריטניה דחתה את ניסיונותיהם של בוש וקונאנט, שביקשו לחזק את שיתוף הפעולה עם הפרויקט הבריטי, שנקרא בשם הקוד "סגסוגות צינור" (Tube Alloys), משום שלא רצתה שארצות הברית תפתח לפניה פצצת אטום משלה. מכתב אישי מרוזוולט שהעביר מדען אמריקאי לצ'רצ'יל, ובו הציע רוזוולט לשלם על כל המחקר והפיתוח בפרויקט אנגלו-אמריקני, טופל ברשלנות, וצ'רצ'יל כלל לא השיב עליו. ארצות הברית החליטה לפיכך, באפריל 1942, להמשיך לבד. לבריטים לא היו המשאבים הדרושים לביצוע תוכנית מחקרית בהיקף כזה תוך כדי הלחימה על הישרדותם. כתוצאה מכך, הידלדל הפרויקט הבריטי, ונסוג לאחור יחסית להתקדמות מקבילו האמריקאי. חרף זאת, הגיעו צ'רצ'יל ורוזוולט ביולי 1942 להסכם פורמלי אך לא כתוב לשיתוף פעולה אטומי.^[50]

בינואר 1943 הודיע קונאנט לבריטים כי לא יקבלו עוד מידע אטומי אלא רק בשטחי מחקר מסוימים, והבריטים היו מזועזעים מביטול הסכם צ'רצ'יל-רוזוולט. קונאנט ובוש הסבירו לבריטים שהפקודה "הגיעה מלמעלה". המדענים האמריקאים החליטו כי ארצות הברית אינה זקוקה עוד לעזרה מבחוץ, ורצו למנוע מבריטניה לנצל את היישומים המסחריים של האנרגיה האטומית לאחר המלחמה. רוזוולט הסכים להגבלת העברת המידע לבריטניה, גם אם הדבר יאט את הפרויקט האמריקני. בתחילת 1943 הפסיקו הבריטים לשלוח מדעני מחקר לאמריקה, וכתוצאה מכך עצרו האמריקאים לחלוטין כל שיתוף של מידע עם הבריטים. הבריטים ניסו לגרום להפסקת אספקת האורניום מקנדה ולהפסקת אספקת המים הכבדים, כדי לאלץ את האמריקנים לשתף אותם שוב, אך לא הצליחו בכך כיוון שקנדה נזקקה לאספקה אמריקנית. הבריטים גם בדקו שוב את האפשרות לתוכנית גרעין עצמאית, אך הגיעו למסקנה שגם אם התוכנית תתקדם, הם לא יוכלו לבנות פצצה בזמן כך שתוכל להשפיע על תוצאות המלחמה באירופה.^[51]

במרץ 1943 החליט קונאנט, כי עזרה בריטית יכולה להועיל בכמה שטחים בפרויקט. ג'יימס צ'דוויק וכשני מדענים בריטיים נוספים היו חשובים דיים למחקר בפרויקט, וצוות תכנון הפצצות בלוס אלמוס נזקק להם, למרות הסיכון בחשיפת סודות תכנון הפצצה. באוגוסט 1943 ניהלו צ'רצ'יל ורוזוולט משא ומתן על הסכם קוויבק (אנ'), שהביא לחידוש שיתוף הפעולה בין מדענים שחוקרים נושאים דומים. בריטניה הסכימה להגבלות על נתונים הדרושים לבניית מפעלי ייצור גדולים, הנדרשים לייצור פצצות גרעיניות. הסכם הייד פארק שסוכם בספטמבר 1944, הרחיב את שיתוף הפעולה לתקופה שלאחר המלחמה. בהתאם להסכם קוויבק, הוקמה ועדת מדיניות משולבת לתיאום המאמצים של ארצות הברית, בריטניה וקנדה. החברים האמריקנים בוועדת המדיניות המשולבת היו סטימסון, בוש וקונאנט, החברים הבריטיים היו תחילה פילדמרשל ג'ון דיל וקולונל ג'ון לוולין (אנ'), והקנדי סי. די. האו (אנ').^[52] אך לבסוף כלל ההרכב הבריטי את לורד הליפקס ואת פילדמרשל הנרי מייטלנד וילסון.

כאשר התחדש שיתוף הפעולה לאחר הסכם קוויבק, הדהימו את הבריטים ההתקדמות המחקרית האמריקנית וההשקעה הכספית הגבוהה שלהם בפרויקט. ב-1943 כבר הוציאה ארצות הברית יותר ממיליארד דולר (היום כ-11.8 מיליארד דולר), בעוד שעד אותה שנה הוציאה בריטניה רק כ-0.5 מיליון ליש"ט. צ'דוויק לחץ, לפיכך, למעורבות בריטית גדולה ככל האפשר בפרויקט מנהטן הקיים, ולנטוש כליל כל תקווה שהיא לפרויקט גרעין בריטי עצמאי במהלך המלחמה.^[51] צ'דוויק הבטיח, בתמיכת צ'רצ'יל, שכל בקשת עזרה מגרובס תיענה. המשלחת הבריטית שהגיעה לארצות הברית בדצמבר 1943 כללה את נילס בוהר, אוטו פריש, קלאוס פוקס, רודולף פיירלס וארנסט טיטרטון (אנ'). מדענים בריטיים נוספים הגיעו בתחילת 1944. המדענים שעבדו במחקר על דיפוזיה גזית עזבו עד סתיו 1944. השאר נשארו עד תום המלחמה, וכללו 35 מדענים שעבדו עם לורנס בברקלי, ו-19 שנשלחו ללוס אלמוס והצטרפו לקבוצות קיימות שעסקו במחקר והרכבה של פצצת מנגנון קריסה, אך לא בפצצות פלוטוניום.^[51] חלק מהסכם קוויבק קבע כי נשק גרעיני לא יופעל נגד מדינה כלשהי ללא הסכמה הדדית. ביוני 1945 הסכים וילסון שהשימוש בנשק גרעיני נגד יפן יירשם כהחלטה של ועדת המדיניות המשולבת.

ועדת המדיניות המשולבת יצרה את הקרן לפיתוח משולב ביוני 1944, עם גרובס כיושב ראש, כדי להשיג עפרות אורניום ותוריום בשווקים הבינלאומיים. בריטניה גם סייעה בהעברת רוב עפרות האורניום מקונגו הבלגית, בין השאר מכיוון שהממשלה הבלגית הגולה ישבה בלונדון. בשנת 1944 רכשה הקרן 1,560 טון של עפרות תחמוצת אורניום מחברות שהפעילו מוקשים בקונגו הבלגית.

גרובס העריך את התרומה הבריטית הראשונית שניתנה בתחילת הדרך למחקר האטומי, ואת תרומתם של מדענים בריטיים לפרויקט מנהטן, אך ציין כי ארצות הברית הייתה מצליחה גם בלעדיהם.^[51] הוא גם אמר שצ'רצ'יל היה "החבר הטוב ביותר שהיה לפרויקט הפצצה האטומית [בכך] ששמר על התעניינות גבוהה של רוזוולט בפצצה... הוא עורר אותו כל הזמן בכך שסיפר לו עד כמה הוא חושב שהפרויקט חשוב".

ההשתתפות הבריטית בפרויקט במהלך המלחמה הייתה גם חיונית להצלחתה של תוכנית הפיתוח הבריטית העצמאית (אנ') של נשק גרעיני לאחר המלחמה, כשחוק מקמהון (אנ') מ-1946 סיים באופן זמני את שיתוף הפעולה הגרעיני עם ארצות הברית.^[51]

הטיפול באורניום

עפרות אורניום

רוב האורניום לפרויקט מנהטן הגיע ממכרה שינקולובווה שבקונגו הבלגית

עפרת אורניום שנחצבה במכרה

חומר הגלם העיקרי של הפרויקט היה אורניום, ששימש כדלק לכורים, כחומר מוצא למעבר לפלוטוניום, ובצורתו המועשרת - כחומר הבקיע בפצצה האטומית עצמה. היו ארבעה מרבצים ידועים של אורניום ב-1940: במדינת קולורדו שבארצות הברית, בצפון קנדה, בצ'כוסלובקיה ובקונגו הבלגית.^[53] כולם, פרט למרבץ בצ'כוסלובקיה, היו בשליטת בעלות הברית, ומהם ניתן היה להפיק כמויות מספיקות של אורניום לצורכי הפרויקט.^[54] 1,100 טון של עפרות אורניום נרכשו מקונגו הבלגית, ואוחסנו במחסנים בסטטן איילנד.

רכישות אלה הבטיחו אספקה מספקת כדי לענות על צורכי המלחמה, אך ארצות הברית ובריטניה הגיעו למסקנה כי חשוב שישלטו על כמה שיותר מרבצי אורניום שקיימים בעולם. המקור העשיר ביותר של עפרות אורניום היה בשינקולובווה (אנ') באזור קטנגה שבקונגו הבלגית, אך מכרה זה היה מוצף במים וסגור. קנת ניקולס, "מהנדס המחוז" של פרויקט מנהטן, ניהל משא ומתן עם אדגר סנגייר (אנ'), מנהל החברה הבלגית בעלת המכרה, על פתיחתו מחדש ועל מכירת כל התפוקה העתידית שלו לארצות הברית.^[55] כ-30% ממניות החברה הבלגית נשלטו על ידי אינטרסים בריטיים, ולפיכך הובילו הבריטים את המשא ומתן. סר ג'ון אנדרסון והשגריר האמריקאי בבריטניה ג'ון ויננט גיבשו במאי 1944 הסכם עם סנגייר ועם ממשלת בלגיה על פתיחתו מחדש של המכרה ועל רכישת 1,560 טונות של עפרות אורניום ב-3.20 דולר לקילוגרם.^[56]

בנוסף, וכדי למנוע תלות בבריטים ובקנדים בהספקת עפרות, טיפל גרובס גם ברכישת מניות תאגיד ונדיום מיורוואן (אנ') שבקולורדו. מכרה האורניום בקולורדו (אנ') הניב לפרויקט כ-730 טון עפרות.^[57]

המפעל הכימי מלינקרוט מסנט לואיס לקח את עפרות האורניום הגולמיות והמיס אותן בחומצה חנקתית כדי לייצר חנקת אורניום (אנ').^{[hebrew 1]} אתר הוסף בתהליך הפרדת נוזל-נוזל (אנ') כדי לנקות זיהומים מחנקת האורניום. היא חוממה והתקבל אורניום טריאוקסיד (אנ')^{[hebrew 2]} שממנו התקבלה תחמוצת אורניום (אנ')^{[hebrew 3]} טהורה למדי. ביולי 1942 ייצרה מלינקרודט טון של תחמוצת אורניום טהורה מאוד ביום, אך הפיכתה של התחמוצת למתכת אורניום התבררה כקשה לביצוע. חברות כווסטינגהאוז ואחרות ניסו לייצר אורניום מתחמוצת האורניום, אך הייצור היה איטי מדי ואיכות האורניום שיוצר הייתה נמוכה מדי. לצורך מחקר ומציאת חלופות טובות לייצור אורניום נקי, הוקם סניף מיוחד של המעבדה המטלורגית באוניברסיטת איווה באיימס שבאיווה, בראשות פרנק ספדינג (אנ'). המחקר נקרא פרויקט איימס (אנ'), ותהליך איימס (אנ') שגילתה היה זמין ב-1943.^[58]

הפרדת איזוטופים

אורניום טבעי מורכב מהאיזוטופ אורניום-238 בתכולה של 99.3%, ומהאיזוטופ אורניום-235, שרק הוא החומר הבקיע, בתכולה של 0.7%. תהליך העשרת האורניום הוא בעיקרו הפרדה פיזית של אורניום-235 מתוך האיזוטופ אורניום-238, וקבלת אורניום עשיר מספיק באורניום-235. נבחנו מספר שיטות להעשרת אורניום, רובן פותחו ובוצעו באתר הפרויקט באוק רידג' שבמדינת טנסי.^[59]

הטכנולוגיה המועדפת הייתה בתחילה הפרדה באמצעות צנטריפוגות, אך זו נזנחה משהתברר שהיא לא ישימה. הטכנולוגיות האחרות, שכללו: הפרדה אלקטרומגנטית, דיפוזיה גזית ודיפוזיה תרמית, התבררו כמוצלחות, ובהן השתמשו בפרויקט. פותחו גם שיטות משולבות מוצלחות, שבהן פלט של טכנולוגיה אחת שימש כקלט להמשך תהליך ההפרדה באמצעות טכנולוגיה אחרת.^[60]

צנטריפוגות

באפריל 1942 נחשבה ההפרדה באמצעות צנטריפוגות לשיטה המבטיחה היחידה, לאחר שכבר בשנות ה-30 היא נוסתה על ידי ג'סי בימס בתנאי מעבדה באוניברסיטת וירג'יניה. לאחר מחקר מתמטי-פיזיקלי התברר שבתנאי ייצור, הפקה של קילוגרם אחד של אורניום-235 ליום תדרוש 10,000 צנטריפוגות, שבכל אחת מהן רוטור שאורך זרועו ארבעה מטר. בדגמי ייצור שנבנו התברר שגם עם רוטור בגודל כזה, התפוקה שהושגה הייתה רק 60% מהמצופה. בנוסף, המהירות הגבוהה שנדרשה בסיבוב הצנטריפוגות הביאה לכשלים רבים ותכופים מדי במנועיהן ובמוטותיהן.^[61] כתוצאה מכך המליצו קונאנט וניקולס לוועדה הצבאית המפקחת להפסיק להשקיע בשיטה זו, ובנובמבר 1942 היא הופסקה ונזנחה.

הפרדה אלקטרומגנטית

ערך מורחב – פרויקט Y-12

"מסלול מרוצים אלפא" במפעל ההפרדה האלקטרומגנטית Y-12. בטבעת ההיקפית קסקדה של קלוטרונים. אוק רידג'

עמדות פיקוח ובקרה במפעל Y-12. הנשים המפעילות כונו "בנות הקלוטרון", תפוקתן הייתה גבוהה, והן כלל לא ידעו מה החומר המיוצר ולמה ישמש.

הפרדה אלקטרומגנטית של איזוטופים פותחה על ידי לורנס במעבדת הקרינה של אוניברסיטת קליפורניה. בשיטה זו השתמשו במכשיר שכונה "קלוטרון" (הלחם של המילים "ציקלוטרון", "אוניברסיטה" ו"קליפורניה"). הקלוטרונים היו מורכבים תחילה מספקטרומטר מסה סטנדרטי ומהמגנט רב העוצמה של הציקלוטרון. בהמשך הגדיל לורנס את המגנט בקלוטרון מגודל של 93 ס"מ (37 אינץ') שלקח מהציקלוטרון, למגנט גדול הרבה יותר של 467 ס"מ (184 אינץ'), והוא המגנט שהותקן בקלוטרונים של מפעל הייצור.^[62] בתהליך האלקטרומגנטי, השדה המגנטי מסיט חלקיקים טעונים כתלות במסה שלהם.^[63] התהליך לא היה מאוד יעיל מבחינת כמות תפוקתו. בהשוואה לייצור באמצעות דיפוזיה גזית או באמצעות כור, ייצור באמצעות הפרדה אלקטרומגנטית צורך חומרים נדירים ויקרים יותר, דורש יותר כוח אדם להפעלתו, ובנייתו יקרה יותר. למרות זאת השיטה אושרה כיוון שהתבססה על טכנולוגיה עובדת ומוכחת, ולפיכך הסיכון בה לאי-הצלחה היה קטן. בנוסף, היא אפשרה בנייה של מפעל הייצור באופן מדורג ובשלבים עד הגעה מהירה לתפוקת ייצור משמעותית.^[64]

מרשל וניקולס גילו כי תהליך ההפרדה האיזוטופית האלקטרומגנטית יחייב 4,500 טון של נחושת, כמות שהייתה קשה מאוד להשגה באותה עת, בעיקר בגלל צריכה מוגברת של נחושת במערכות נשק קריטיות אחרות בחזיתות מלחמת העולם. ניתן היה להשתמש בכסף במקום בנחושת, ולפיכך נפגש ניקולס ב-3 באוגוסט 1942 עם תת-מזכיר האוצר דניאל בל, וביקש העברה של 6,000 טונות של מטילי כסף ממחסני המטבעה בווסט פוינט. בסופו של דבר סופקו לפרויקט 13,300 טון של מתכת כסף.^[65]

האחריות לתכנון ולבניית מפעל ההפרדה האלקטרומגנטית באוק רידג', שנקרא מפעל Y-12, ניתנה לחברת סטון אנד ובסטר על ידי ועדת S-1 ביוני 1942. התכנון היה לבנות חמש יחידות ייצור ראשוניות, שכונו "מסלול מרוצים אלפא", ושתי יחידות לייצור סופי, שנקראו "מסלול מרוצים בטא". הבנייה החלה בפברואר 1943. בספטמבר 1943 אישר גרובס בנייה של ארבעה מסלולי מרוץ נוספים שנקראו "אלפא 2".^[66]

הקלוטרונים הופעלו תחילה על ידי מדענים מברקלי כדי שיוכלו לפתור תקלות, שאכן התעוררו בהפעלות הראשונות של המתקנים, וכדי להשיג כמות תפוקה סבירה. לאחר מכן הועברה הפעלת הקלוטרונים לאחריות המפעל הכימי טנסי איסטמן, שהעסיק לצורך זה עובדות עם השכלה תיכונית בלבד. ניקולס השווה את נתוני הייצור של היחידה, והתברר שהנשים הצעירות הפיקו כמות גדולה יותר מהמדענים מברקלי. הבנות היו "מאומנות כמו חיילים" לבצע את העבודה בלי להבין ובלי לשאול יותר מדי שאלות, בעוד שהמדענים לא יכלו להימנע מחקירה ארוכה של כל תופעה חריגה, גם אם היא זניחה, ועיכבו בכך את תהליך הייצור.

מפעל Y-12 העשיר תחילה את האורניום-235 לרמה של 13%–15%, ובמרץ 1944 שלח את כמה מאות הגרמים הראשונים מחומר זה ללוס אלמוס.

דיפוזיה גזית

מפעל K-25 להעשרת אורניום בדיפוזיה גזית באוק רידג'. השטח הבנוי הוא 800 × 300 מטר.

דיפוזיה גזית: תא העשרה אחד

השיטה המבטיחה ביותר להפרדת איזוטופים, אך גם המאתגרת ביותר, הייתה דיפוזיה גזית. חוק גרהם קובע כי שיעור האפוזיה של גז הוא ביחס הפוך לשורש הריבועי של המסה המולקולרית שלו, ולכן במכל בעל ממברנה מחוררת חדירה למחצה ותערובת של שני גזים, המולקולות הקלות יותר יעברו דרך הממברנה מהר יותר מהמולקולות הכבדות. הגז היוצא מהמכל יהיה עשיר מעט יותר במולקולות הקלות. הרעיון היה ליצור מערך משורשר של משאבות וממברנות כאלה, כך שבכל שלב תיווצר תערובת מועשרת יותר, שתשמש כקלט לשלב הבא, שבו תיווצר שוב תערובת מועשרת עוד יותר, וכך הלאה. המחקר על תהליך זה התבצע באוניברסיטת קולומביה על ידי קבוצה שכללה את הרולד יורי, וילארד ליבי, קארל כהן (אנ') וג'ון דאנינג (אנ').^[67]

בנובמבר 1942 אישרה ועדת המדיניות הצבאית את הקמתו של מפעל דיפוזיה גזית בעל 600 שלבים.^[68] שם הקוד של המפעל היה K-25. במימוש התהליך הייתה התמודדות עם קשיים טכניים גדולים. תחילה היה צורך להמיר את עפרת האורניום המוצקה לגז כדי שיוכל לעבור דיפוזיה, וזאת נעשה על ידי הגבתו עם גז פלואור וקבלת אורניום שש פלואורי. האורניום שש פלואורי שנוצר הוא חומר שגורם לקורוזיה חזקה. המנועים והמשאבות היו צריכים להיות מהודקים בתוך ואקום ומוקפים בגז אינרטי. הבעיה הגדולה ביותר הייתה תכנון המחיצה (הממברנה), שהייתה צריכה להיות חזקה, מחוררת, ועמידה בפני הקורוזיה החזקה של גז האורניום. החומר שנבחר לבניית המחיצה היה המתכת ניקל. אדוארד אדלר ואדוארד נוריס יצרו מחיצת רשת מניקל, ובנו מתקן ניסוי בן שישה שלבים באוניברסיטת קולומביה, אך אב-טיפוס זה התברר כעדין ושברירי מדי. מחיצה חלופית פותחה מאבקת ניקל על ידי חברת קלקס (שהוקמה לצורך הפרויקט), מעבדות בל, ותאגיד הבקליט. בינואר 1944 הכריע גרובס בעד המחיצה שפיתחה חברת קלקס, והיא נכנסה לייצור.^[69][70]

חברת קלקס גם בנתה את מפעל הדיפוזיה הגזית כולו על-פי הסכם בנייה בהיקף של 2.5 מיליון דולר. היא תכננה מבנה בן 4 קומות, באורך של 800 מטר ובצורת U, שהורכב מ-54 בניינים צמודים, שחולקו לתשעה קטעים. בתוך כל קטע היו שישה תאי העשרה. ניתן היה להפעיל כל תא באופן עצמאי. בדומה, ניתן היה להפעיל באופן עצמאי גם קטע שלם ברצף, כשהתאים פועלים בזה אחר זה כמערך משורשר: פלט של תא אחד משמש כקלט לתא הבא, וכך הלאה. הבנייה החלה במאי 1943 עם איתור שטח של 2,000 דונם. בניית הבניין הראשי החלה באוקטובר 1943, ופיילוט של קטע בן שישה תאים היה מוכן לפעולה ב-17 באפריל 1944. מפעל ההעשרה פעל באופן רצוף במקביל להמשך בניית עוד ועוד בניינים ותאי העשרה, כשהמטרה הייתה, כפי שגרובס הגדיר לחברת קלקס, להגיע ל-540 תאים. הבנייה הושלמה רק לאחר המלחמה, ב-11 בספטמבר 1945. עלות הבנייה הכוללת הגיעה ל-480 מיליון דולר.^[71]

מפעל הייצור K-25 החל לפעול בפברואר 1945, וככל שרבו הקטעים בני ששת התאים המשורשרים, כך עלתה איכות האורניום המועשר. באפריל 1945 החל השימוש באורניום המועשר ממפעל הדיפוזיה התרמית S-50, כחומר מוצא (קלט) להעשרה. מפעל K-25 של הדיפוזיה הגזית, ובהמשך המפעל המשופר K-27, הגיעו למלוא פוטנציאל התפוקה שלהם בתחילת התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. באותה עת הם הפכו לאב-טיפוס לדור החדש של מפעלי העשרת אורניום.^[72]

דיפוזיה תרמית

מפעל S-50 להעשרת אורניום בדיפוזיה תרמית באוק רידג', הוא המבנה השחור הגדול משמאל לתחנת הכוח שבמרכז התמונה. שטחו הבנוי הוא 160 × 25 מטר.

העמודים שבהם התרחשה הדיפוזיה התרמית, מפעל S-50‏, 1945.

תהליך הדיפוזיה התרמית התבסס על התאוריה של סידני צ'פמן ודייוויד אנסקוג (Chapman–Enskog theory), שהסבירה שכאשר גז מעורב עובר דרך מפל טמפרטורה, הגז הכבד יותר נוטה להתרכז בקצה הקר והגז הקל בקצה החם. כיוון שגזים חמים נוטים לעלות וגזים קרים נוטים לרדת, יכולה תופעה פיזיקלית זו לשמש כאמצעי להפרדת איזוטופים. תהליך זה הודגם לראשונה על ידי קלאוס קלוסיוס וגרהרד דיקל בגרמניה ב-1938.^[73] התהליך פותח על ידי מדענים של חיל הים האמריקני, אך תחילה לא נכלל בטכנולוגיות ההעשרה הראשונות שנבחרו לבדיקה ולשימוש בפרויקט מנהטן. הסיבה הייתה בעיקר הספקות לגבי ההיתכנות הטכנית של התהליך, אך השפיעה גם היריבות בין צבא היבשה לבין חיל הים.^[74]

מעבדת המחקר של הצי המשיכה את המחקר על התהליך בהנחיית פיליפ אייבלסון, אך כמעט ולא היה קשר בין עבודתה לפרויקט מנהטן עד אפריל 1944. בחודש זה קפטן ויליאם פרסונס (אנ'), קצין הצי הממונה על פיתוח תחמושת בלוס אלמוס, הביא לאופנהיימר חדשות מעודדות על התקדמות הניסויים שביצעו מדעני הצי על תהליך הדיפוזיה התרמית. אופנהיימר כתב לגרובס, והציע את האפשרות שפלט תהליך הדיפוזיה התרמית יכול להיות מוזן לתוך מפעל ההפרדה האלקטרומגנטית, Y-12, ובכך יקצר וישפר את תהליך ההעשרה. גרובס הקים ועדה שכללה את וורן לואיס (אנ'), אגר מרפי (אנ') וריצ'רד טולמן (אנ') כדי לבדוק את הרעיון, והיא העריכה שמפעל דיפוזיה תרמית בעלות בנייה של 3.5 מיליון דולר יכול להעשיר 50 ק"ג של אורניום בשבוע לשיעור של קרוב ל-0.9% אורניום-235. גרובס אישר את בניית המפעל ב-24 ביוני 1944.^[75]

גרובס התקשר עם חברת פרגוסון מקליבלנד כדי לבנות את מפעל הדיפוזיה התרמית, שנקרא S-50. יועציו של גרובס מחברת סטנדרד אויל, תומפסון וקארל כהן, העריכו שיידרשו לבנייה שישה חודשים, אך גרובס נתן לפרגוסון רק ארבעה חודשים.^[76] על פי התוכניות נבנו 2,142 עמודי דיפוזיה בגובה של 15 מטר כל אחד, כשהם מסודרים ב-21 מתקנים (102 עמודים בכל מתקן). בתוך כל עמוד היו שלושה צינורות קונצנטריים. קיטור, שהגיע מתחנת הכוח הסמוכה, התקבל בלחץ של 100 פאונד לאינץ' רבוע (6.9 בר) ובטמפרטורה של 285° צלזיוס, זרם כלפי מטה דרך הצינור הפנימי שנבנה מניקל (בעובי 32 מ"מ), ומים בטמפרטורה של 68° צלזיוס זרמו כלפי מעלה דרך הצינור החיצוני שנבנה מברזל. האורניום שש פלואורי, שעליו התבצעה ההפרדה, זרם בצינור האמצעי שנבנה מנחושת, והפרדת האיזוטופים התרחשה באורניום בתווך זעיר בין צינור הניקל וצינור הנחושת.^[77]

בניית המפעל החלה ב-9 ביולי 1944, והוא החל לפעול חלקית כבר בספטמבר. ממדיו הסופיים של מפעל S-50 כולו, שהכיל את כל עמודי הדיפוזיה ואת חדרי הבקרה והשירות, היו בשטח של 160 × 25 מטר, גובהו היה 23 מטר, והוא נבנה כמבנה שחור ענק סמוך לתחנת הכוח באוק רידג'. באוקטובר ייצר המפעל רק 4.8 ק"ג ברמת העשרה של 0.852% אורניום-235. בנוסף, תקלות ודליפות הגבילו את הייצור ואילצו להפסיק את פעולת המפעל מדי פעם במהלך החודשים הבאים. במרץ 1945 כל 21 מתקני הייצור פעלו כמצופה. בתחילה הוזנה תפוקת ה-S-50 למפעל Y-12 שביצע הפרדה אלקטרומגנטית, אך החל ממרץ 1945 הוחלט שכל שלושת תהליכי ההעשרה יבוצעו בסדרה, בזה אחר זה. S-50 היה השלב הראשון, והעשיר את האורניום-235 מ-0.71% ל-0.89%. חומר זה הוזן לתהליך הדיפוזיה הגזית במפעל K-25, שהעשיר אותו לרמה של כ-23%, וחומר זה הוזן לשלב השלישי והסופי — תהליך ההפרדה האלקטרומגנטית במפעל Y-12,^[78] שהעלה אותו לרמת העשרה גבוהה של 89%, המספיקה לפצצה גרעינית.

כמות הייצור הכוללת של אורניום-235

כ-50 ק"ג אורניום שהועשר ל-89% אורניום-235, הועברו ביולי 1945 ללוס אלמוס. כל 50 הק"ג, יחד עם מעט אורניום שהועשר לרמה של כ-50%, שימשו בפצצת "ילד קטן" שהוטלה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945.

הטיפול בפלוטוניום

טבעת פלוטוניום טהור (רמת ניקיון 99.96%), משקל 5.3 ק"ג וקוטר 11 ס"מ. מספיקה לליבת פצצה גרעינית אחת (יוצרה בשנות ה-80 של המאה העשרים).

עובדים טוענים אורניום לכור הגרפיט X-10. חזית הבטון של הכור היא בגודל 13.4 × 13.4 מטר.

מראה מהאוויר של כור B באתר הנפורד, הכור הגרעיני הראשון בהיקף תעשייתי מלא

קו הפיתוח השני של פרויקט מנהטן השתמש ביסוד הבקיע פלוטוניום. אף שכמויות קטנות של פלוטוניום קיימות בטבע, הדרך הטובה ביותר לקבל כמויות גדולות שלו נמצאת בכור גרעיני, שבו אורניום טבעי מופגז על ידי נייטרונים. האורניום-238 הופך לאורניום-239, המתפרק במהירות, תחילה לנפטוניום-239 ואחר-כך לפלוטוניום-239.^[79] כך חומר המוצא הטבעי, האורניום, עבר טרנספורמציה והומר ליסוד כימי חדש, הפלוטוניום. רק כמות קטנה של אורניום-238 תומר ותתפרק, ולכן הפלוטוניום חייב להיות מופרד כימית מן האורניום שנותר, וכן מכל הזיהומים ההתחלתיים שהיו באורניום הטבעי, וממוצרי לוואי בלתי רצויים שנוצרו בביקוע.^[79]

כור הגרפיט X-10 באוק רידג'

במרץ 1943 החלה חברת דופונט בבניית מפעל פלוטוניום על שטח של 450 דונם באוק רידג' שבטנסי, שיועד להיות מתקן ניסוי והרצה לקראת בניית מפעל ייצור גדול בהנפורד שבמדינת וושינגטון. המפעל כלל כור גרפיט X-10 שקורר באוויר, מתקן הפרדה כימית, ומתקני תמיכה. בשל ההחלטה שהתקבלה בהמשך להקים בהנפורד כורים מקוררים במים, רק מפעל ההפרדה הכימית פעל כמתקן ניסוי והרצה אמיתי. כור הגרפיט X-10 היה מורכב מגוש גרפיט ענק של 7.3 × 7.3 × 7.3 מטר ובמשקל של כ-1,400 טון, שלצורך הגנה בפני קרינה הוקף בבטון בצפיפות גבוהה ובעובי של 2.1 מטר.^[80]

הקושי הגדול ביותר שבו נתקלו היה עם גושי האורניום הקטנים שיוצרו והועברו משני מפעלים כימיים. תחילה נראה היה שצריך לצפות את הגושים באלומיניום כדי למנוע קורוזיה ובריחת חלקיקי ביקוע לתוך מערכת הקירור. אלא שבסופו של דבר פיתחה מעבדת המתכות טכניקת ריתוך משופרת שפתרה את הבעיה, ושולבה בתהליך הייצור באוקטובר 1943.^[81]

פעילות כור הגרפיט X-10 נצפתה מקרוב על ידי פרמי וקומפטון, והכור נכנס לשלב קריטי ב-4 בנובמבר 1943 עם כמות של כ-27 טון אורניום כחומר מוצא. שבוע לאחר מכן עלתה הכמות ל-33 טון, וייצור החשמל היה 500 קילוואט. עד סוף נובמבר נוצרו לראשונה 500 מ"ג פלוטוניום. השינויים במשך הזמן העלו ביולי 1944 את הכוח החשמלי המופק ל-4,000 קילוואט. X-10 פעל כמפעל לייצור פלוטוניום באוק רידג' עד ינואר 1945, כשאז עבר לפעילות מחקרית בלבד.^[82]

הכורים בהנפורד

אף שבכור באוק רידג' נבחר קירור באוויר, בעיקר כדי לאפשר בנייה מהירה, היה ברור כי שיטת קירור זו לא תהיה מעשית עבור כורי ייצור גדולים הרבה יותר. המעבדה המטלורגית ומפעל דופונט תכננו תחילה להשתמש בהליום לקירור, אך קבעו לבסוף שקירור מים יהיה פשוט יותר, זול יותר ומהיר יותר לבנייה. תכנון הכור הסתיים רק ב-4 באוקטובר 1943; בינתיים התמקד פרנקלין מתיאס (אנ'), המהנדס הראשי באתר, בשיפור אתר הנפורד על ידי הקמת מקומות מגורים, שיפור כבישים, בניית קו רכבת ושדרוג קווי החשמל, המים והטלפון.^[83]

כמו באוק רידג', הקושי הגדול ביותר היה בציפוי גושי האורניום, אשר החל בהנפורד במרץ 1944. הם עברו תהליך כבישה כדי להסיר מהם לכלוך וזיהומים, נטבלו בברונזה מותכת, בבדיל, בסגסוגת אלומיניום, נלחצו באמצעות מכבשים הידראוליים, ולאחר מכן כוסו באמצעות ריתוך בקשת חשמלית בסביבה של גז ארגון. לבסוף, הם נבדקו באופן קפדני כדי לזהות חורים או ריתוכים פגומים. אלא שרוב הגושים המצופים כשלו תחילה בבדיקות, ורק קומץ עמד בהן בכל יום. אך לאחר התקדמות ושיפור תהליכים גדל הייצור, וביוני 1944 נראה היה שיש מספיק חומר תקין כדי להפעיל את כור B על פי לוח הזמנים, באוגוסט 1944.^[84]

העבודה החלה בכור B, הראשון מבין שישה כורים מתוכננים של 250 מגה-ואט, ב-10 באוקטובר 1943. הכורים נקראו באותיות מ-A עד F, כשאתרים D ,B ו-F נבחרו להיבנות תחילה, מכיוון שהמרחק ביניהם היה גדול מספיק. כורים אלו יהיו היחידים שנבנו במהלך פרויקט מנהטן. כ-350 טון פלדה, 13,300 מטרים מעוקבים של בטון, 50,000 בלוקים מבטון ו-71,000 לבנים מבטון שימשו לבניית מבנה הכור, שהגיע לגובה של 37 מטר.

בניית הכור עצמו החלה בפברואר 1944.^[85] קומפטון, מתיאס, קרופורד גרינוואט מדופונט, ליאונה וודס ופרמי, הכניסו את גוש האורניום הראשון, והכור הופעל ב-13 בספטמבר 1944. במהלך הימים הבאים הוטענו 838 צינורות, והכור הגיע לשלב הקריטי. זמן קצר לאחר חצות ב-27 בספטמבר, החלו המפעילים למשוך את מוטות הבקרה, והייצור התחיל. תחילה הכול היה נראה תקין, אך בסביבות 03:00 החלה רמת הכוח לרדת, ועד השעה 06:30 נכבה הכור לחלוטין. מי הקירור נחקרו כדי לראות אם היו דליפות או זיהומים. למחרת הופעל הכור מחדש, אך נכבה שוב.^[86][87]

פרמי יצר קשר עם טשין-שיונג וו, שזיהתה את הגורם לבעיה כזיהום של נייטרונים מהגז קסנון-135, שיש לו זמן מחצית חיים של 9.2 שעות. פרמי, וודס, דונלד יוז וג'ון וילר חישבו את חתך הפעולה הגרעיני של קסנון-135, והתברר שהוא גדול פי 30,000 מזה של אורניום. מניעת זיהום זה אכן פתרה את הבעיה. בנוסף, מהנדס דופונט ג'ורג' גרייבס חרג מהתכנון המקורי של המעבדה המטלורגית, שעל פיו הוצבו בכור 1,500 צינורות מסודרים במעגל, והוסיף עוד 504 צינורות כדי למלא גם את הפינות. המדענים חשבו תחילה שתוספת צינורות זו היא בזבוז של זמן וכסף, אך פרמי הבין שעל ידי הצבת כל 2,004 הצינורות, יוכל הכור להגיע לרמת הכוח הנדרשת ולייצר פלוטוניום ביעילות.

כור D החל לעבוד ב-17 בדצמבר 1944 וכור F ב-25 בפברואר 1945.

הפרדת הפלוטוניום

פצצת ביקוע עם ליבת אורניום בשיטת "מנגנון ירי" (שהוטלה על הירושימה), לעומת פצצת "מנגנון קריסה" עם ליבת פלוטוניום (שהוטלה על נגסאקי).

בינתיים החלו הכימאים לחשוב על בעיית הפרדת הפלוטוניום מהאורניום, כשהתכונות הכימיות של הפלוטוניום כלל לא היו ידועות, וכשרק כמויות זעירות של פלוטוניום (רק גרמים ספורים) היו זמינות ב-1942. בשנה זו ובתנאים קשים אלו, פיתח צוות בראשות צ'ארלס קופר מהמעבדה המטלורגית של אוניברסיטת שיקגו, תהליך שבו אלקטרודה סלקטיבית של לנתן פלואורידי (LaF₃) משמשת להפרדת פלוטוניום מאורניום, והקים מפעל הרצה קטן לייצור פלוטוניום בתהליך זה. תהליך ההפרדה השני, תהליך הפוספט ביסמוט, פותח לאחר מכן על ידי סיבורג וסטנלי תומסון.^[88] בתהליך זה הועבר הפלוטוניום בין שתי דרגות חמצון, 4+ ו־6+, בתמיסות של פוספט ביסמוט. בדרגת החמצון האחת הפלוטוניום שקע, ובשנייה הוא נותר בתמיסה וחומרים אחרים שקעו.

גרינוולט מחברת דופונט העדיף את תהליך הפוספט ביסמוט בשל האופי הקורוזיבי של לנתן פלואורידי, והוא נבחר למפעלי ההפרדה של הנפורד.^[89] כשמפעל X-10 באוק רידג' התחיל לייצר פלוטוניום, הפך מפעל ההרצה במעבדה המטלורגית למתקן ניסוי ומחקר. הייצור הראשון של פלוטוניום התבצע ביעילות של 40%, אך תוך מספר חודשים עלתה היעילות ל-90%.^[82]

בהנפורד ניתנה תחילה עדיפות עליונה למתקנים בשטח 300. זה כלל מבנים לבדיקת חומרים, להכנת אורניום, ולהרכבה ולכיול מכשירים. באחד המבנים שוכן ציוד לציפוי גושי אורניום, והאחר הכיל כור בדיקה קטן. למרות העדיפות הגבוהה שהוקצתה לו, העבודה על שטח 300 לא עמדה בלוח זמנים, בשל האופי הייחודי והמורכב של מתקניו ובשל מחסור בכוח אדם ובחומרים בעת מלחמה.^[90]

על פי תוכניות מוקדמות תוכננו להיבנות ארבעה מפעלי הפרדה, שניים בכל אחד מהשטחים הידועים כשטח 200-מערב ושטח 200-מזרח. בפועל נבנו שלושה מפעלים בסך הכול, שני מפעלי הפרדה T ו-U בשטח 200-מערב, ומפעל הפרדה B (יחיד) בשטח 200-מזרח.^[91] כל מפעל הפרדה כלל ארבעה בניינים: בניין תאי התהליך או "קניון" (שנקרא 221), בניין ריכוז (224), בניין טיהור (231) וחנות עיתונים (213). המבנה העיקרי במפעל ההפרדה, הקניון, היה באורך של 240 מטר וברוחב של 20 מטר, וכלל 40 תאים בגודל 5.4 × 4.0 × 6.1 מטר כל אחד.

העבודה החלה ב־221-T וב־221-U, והתבצעה מינואר עד דצמבר 1944. בניין 221-B הושלם במרץ 1945. בשל רמת הרדיואקטיביות הגבוהה, כל העבודה במפעלי ההפרדה התבצעה באמצעות שלט רחוק תוך שימוש בטלוויזיה במעגל סגור, טכנולוגיה שהייתה חדשנית לחלוטין בשנת 1943. התחזוקה בוצעה בסיוע של עגורני גשר וכלי עבודה שתוכננו במיוחד למשימתם. מבני 224 היו קטנים יותר ופחות רדיואקטיביים, ולכן פשוטים יותר לבנייה. מבנים 224-T ו־224-U הושלמו ב-8 באוקטובר 1944, ו-224-B ב-10 בפברואר 1945. שיטות הטיהור ששימשו בסופו של דבר ב־231-W עדיין לא היו ידועות בתחילת בנייתו ב-8 באפריל 1944, אך המפעל הושלם והשיטות נבחרו עד סוף השנה.^[92] ב-5 בפברואר 1945 מסר מתיאס אישית בלוס אנג'לס את המשלוח הראשון של 80 גרם של פלוטוניום חנקתי ברמת ניקיון של 95% לשליח מיוחד שהעבירם ללוס אלמוס.

תכנון הפצצה

פצצה גרעינית בשיטת "מנגנון ירי" (ליבת אורניום; הוטלה על הירושימה)

פצצה גרעינית בשיטת "מנגנון קריסה" (ליבת פלוטוניום; הוטלה בניסוי טריניטי ועל נגסאקי)

עדשות נפץ שימשו לדחיסת הגלעין הבקיע בתוך פצצה מסוג מנגנון קריסה (אנימציה)

שורת מארזים לפצצת "איש רזה", שתוכננה להיות עם ליבת פלוטוניום ו"מנגנון ירי", אך פיתוחה הושעה.

ב-1943 הופנו מאמצי הפיתוח לפצצת ביקוע מסוג מנגנון ירי עם פלוטוניום, שכונתה "איש רזה" (Thin Man). המחקר הראשוני של תכונות הפלוטוניום נעשה על פלוטוניום-239 שיוצר בציקלוטרון. הפלוטוניום שנוצר היה טהור למדי, אך ניתן היה לייצר ממנו רק כמויות מזעריות. מעבדות לוס אלמוס קיבלו את הפלוטוניום מכור הגרפיט X-10 (אנ') שבאוק רידג' באפריל 1944, אך תוך כמה ימים גילה אמיליו סגרה בעיה: לפלוטוניום שנוצר בכור היה ריכוז גבוה של פלוטוניום-240, שגרם לקצב גבוה עד פי חמישה של ביקועים ספונטניים יחסית לפלוטוניום הטהור שנוצר בציקלוטרון. סיבורג צפה מראש כבר במרץ 1943 שחלק מהפלוטוניום-239 יספוג נייטרון ויהפוך לפלוטוניום-240.^[93]

הדבר הפך את הפלוטוניום מהכור לבלתי מתאים לפצצת מנגנון ירי. הפלוטוניום-240 יתחיל בה תגובת שרשרת מהר מדי, ויגרום לפיצוץ מוקדם שישחרר כמות כזאת של אנרגיה שהמסה הקריטית תתפזר, ורק כמות קטנה מדי של פלוטוניום תגיב (מצב של כישלון הפיצוץ הגרעיני). הוצע ירי מהיר יותר, אך זה נמצא לא מעשי. נשקלה גם האפשרות להפריד את האיזוטופים, אך גם היא נדחתה, מכיוון שהפרדה של פלוטוניום-240 מפלוטוניום-239 קשה אף יותר בהשוואה להפרדת אורניום-235 מאורניום-238.

עבודה על שיטה חלופית של תכנון הפצצה, הידועה כפצצה מסוג מנגנון קריסה, החלה עוד קודם בהנחייתו של הפיזיקאי סת נדרמאייר (אנ'). המנגנון מבוסס על ליבת מסה תת-קריטית של פלוטוניום, שעטופה בשכבת חומר נפץ. חומר הנפץ שמסביב לליבה מוצת בו-זמנית, ויוצר בכך לחץ סימטרי עצום על ליבת הפלוטוניום. ליבת הפלוטוניום נדחסת, צפיפותה גדלה, ונוצרת מסה קריטית במהירות גדולה יותר (בהשוואה לשיטת מנגנון הירי), המאפשרת את תגובת השרשרת של הביקוע הגרעיני.^[94] חקירותיו של נדרמאייר מ-1943 ותחילת 1944 על מנגנון הקריסה נראו מבטיחות, אך גם הבהירו שהבעיה תהיה הרבה יותר קשה מבחינה תאורטית והנדסית מאשר בתכנון מנגנון הירי. בספטמבר 1943, ג'ון פון נוימן, שהיה לו ניסיון עם מטענים חלולים של פגזים חודרי שריון, טען כי מנגנון קריסה לא רק יפחית את הסכנה של פיצוץ מוקדם מדי ולפיכך של כישלון הפיצוץ, אלא אף ישתמש באופן יעיל יותר בחומר הביקוע.^[95] הוא הציע להשתמש בתצורה כדורית ולא בתצורה הגלילית שעליה עבד נדרמאייר.

ביולי 1944 הגיע אופנהיימר למסקנה שלא ניתן להשתמש בפלוטוניום בפצצת מנגנון ירי, ובחר בפצצת מנגנון קריסה. המאמץ המואץ על תכנון פצצת קריסה, בשם קוד "איש שמן", החל באוגוסט 1944, ואופנהיימר ביצע ארגון מחדש מקיף של מעבדת לוס אלמוס כדי להתמקד בפצצת קריסה. שתי קבוצות חדשות הוקמו בלוס אלמוס כדי לפתח את פצצת הקריסה. חטיבה X (עבור eXplosives, חומרי נפץ) בראשות מומחה חומרי נפץ ג'ורג' קיסטיאקובסקי (אנ'), וחטיבה G (עבור גאדג'ט) בראשות רוברט באכר.^[96] בתכנון החדש של פון נוימן וחטיבה T (עבור תאורטי), ובה בעיקר רודולף פיירלס, הומצאו עדשות נפץ (אנ'), המשמשות למיקוד התפוצצות חומרי הנפץ על מטרה כדורית, תוך שילוב קפדני וסלקטיבי של חומרי נפץ איטיים ומהירים.

תכנון העדשות כך שיתפוצצו בצורה ובמהירות הנכונות, התברר כמאמץ תכנוני קשה ומתסכל. נבדקו חומרי נפץ שונים, ולבסוף הוחלט להשתמש ב'הרכב B' (composition B) כחומר הנפץ המהיר, וב'ברטול' (Baratol) כחומר הנפץ האיטי. התכנון הסופי דמה לכדור כדורגל עם 20 עדשות בצורת משושה ו-12 בצורת מחומש, כשכל עדשה שוקלת כ-36 ק"ג. השגת פיצוץ מדויק חייבה שימוש בנפצים חשמליים מהירים, אמינים ובטוחים, ולהגדלת האמינות הותקנו שני נפצים בכל עדשה. הוחלט, לפיכך, להשתמש בנפצים מחווטים נפיצים (Exploding-bridgewire detonator), המצאה חדשה שפותחה בלוס אלמוס על ידי קבוצה בראשות לואיס אלוורז. חוזה לייצורם ניתן לחברת ריית'יאון.

כדי לחקור את ההתנהגות של גלי ההלם המתכנסים, המציא רוברט סרבר (אנ') את ניסוי ראלה (RaLa Experiment), שהשתמש באיזוטופ הרדיואקטיבי קצר-הזמן, לנתן-140, שהוא מקור חזק של קרינת גמא. איזוטופ הלנתן הוכנס למרכז כדור מתכת מוקף בעדשות נפץ, והכדור הוצב בתוך תא יינון. זה איפשר צילום בקרני רנטגן של סרטון המראה את תהליך הקריסה. העדשות תוכננו בעיקר באמצעות המידע שסיפקה סדרת ניסויים זו. בספר שהוציא על תולדותיו של פרויקט לוס אלמוס, כתב דייוויד הוקינס (אנ'): "ראלה (RaLa) הפך לניסוי היחיד החשוב ביותר שהשפיע על התכנון הסופי של הפצצה".^[97]

לתוך חומרי הנפץ הוכנס גוש אלומיניום בעובי 110 מ"מ, שאיפשר מעבר מהיר וחלק מחומר הנפץ שהיה בצפיפות נמוכה יחסית לשכבה הבאה, שבה היה אורניום טבעי דחוס בעובי של 76 מ"מ. תפקידו העיקרי היה להחזיק את המסה הקריטית יחד זמן רב ככל האפשר, אך הוא גם החזיר נייטרונים חזרה לליבה (פעל כרפלקטור של נייטרונים). חלק ממנו היה עשוי להתבקע גם כן. כדי למנוע פיצוץ מוקדם על ידי נייטרון חיצוני, צופה האורניום הדחוס בשכבה דקה של המטלואיד בור. פולט נייטרונים (אנ') העשוי מסגסוגת של פולוניום-בריליום, שכונה "קיפוד" בשל צורתו הדומה לקיפוד ים, פותח כדי להתחיל את תגובת השרשרת בדיוק ברגע הנכון.^[98] עבודה זו, שכללה מחקר כימי ומטלורגי של היסוד הרדיואקטיבי פולוניום, נוהלה על ידי צ'ארלס אלן תומאס (אנ') מחברת מונסנטו, ונקראה בהמשך פרויקט דייטון (אנ'), על שם העיר דייטון שבה התבצעה. במחקר נדרשו בדיקות רדיואקטיביות של פלוטוניום של עד 500 קירי לחודש, שמונסטו יכלה לבצע. כל המרכיבים הוכנסו למארז פצצה שעשוי מסגסוגת אלומיניום, כדי להגן עליהם מפני קליעים ואש.

המשימה העיקרית של חוקרי המטלורגיה הייתה לקבוע כיצד להטיל פלוטוניום לתוך כדור. הקשיים התבררו ביתר שאת כשהניסיונות למדוד את צפיפות הפלוטוניום נתנו תוצאות לא עקביות. תחילה היה נראה שהגורם לכך הוא זיהום, אך די מהר הסתבר שהסיבה קשורה בריבוי האלוטרופים של פלוטוניום.^[99] שלב α השברירי, שקיים בטמפרטורת החדר, משתנה לשלב β הגמיש בטמפרטורות גבוהות יותר. בהמשך עברה תשומת הלב לשלב δ החריף יותר, שבדרך כלל קיים בטווח 300° עד 450° צלזיוס. נמצא שפלוטוניום יציב בטמפרטורת החדר כאשר הוא משולב עם אלומיניום, אלא שאלומיניום פולט נייטרונים כאשר הוא מופגז על ידי חלקיקי אלפא, מצב שיחריף את בעיית הסיכוי לפיצוץ מוקדם. עם התקדמות המחקר גילו המטלורגים שסגסוגת פלוטוניום-גליום מייצבת את שלב δ, ואף ניתן ליצור בה את הצורה הכדורית הרצויה בלחיצה תחת חום. בנוסף, כשהתברר שפלוטוניום עובר קורוזיה בקלות, צופה הכדור בניקל.^[100]

העבודה הייתה מסוכנת. עד תום המלחמה נאלצו מחצית מהכימאים ומהמטלורגים הוותיקים להפסיק את עבודתם עם פלוטוניום, כשבבדיקות השתן שלהם נמצאו רמות חריגות גבוהות של יסוד זה.^[101] דליקת אש קטנה בלוס אלמוס בינואר 1945, גרמה לחשש שאש במעבדת הפלוטוניום עלולה לזהם את העיר כולה, וגרובס אישר את הקמתו של מתקן חדש למחקר כימי ומטלורגי של פלוטוניום, שנודע כאתר-DP ‏(Delta Prime site).^[102]

שני חצאי הכדור לליבת הפלוטוניום הראשונה יוצרו ונמסרו ב-2 ביולי 1945. שלושה חצאי כדור נוספים הגיעו ב-23 ביולי ונמסרו כעבור שלושה ימים.

ניסוי טריניטי

ערך מורחב – ניסוי טריניטי

הפטרייה הגרעינית שניות לאחר פיצוץ פצצת הפלוטוניום בניסוי טריניטי

סרטון של הפיצוץ בניסוי טריניטי

מקום הפיצוץ והמכתש שנוצר
(צילום אוויר זמן קצר לאחר הניסוי)

בשל מורכבות פצצת אטום שפועלת בשיטת קריסה פנימה, הוחלט שלמרות בזבוז חומר בקיע יקר, נדרש ניסוי לבדיקתה בתנאי אמת. גרובס אישר את הניסוי, ואופנהיימר החליט שהניסוי שיבוצע יהיה ניסוי גרעיני בהיקף מלא של פצצת פלוטוניום המבוססת על "מנגנון קריסה". שם הקוד שניתן לניסוי היה "טריניטי".^[103]

במרץ 1944 מונה לתכנון הניסוי קנת ביינברידג', פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת הרווארד שעבד תחת קיסטיאקובסקי. ביינברידג' בחר לאתר הניסוי בשטח של ניסויי הפצצה שליד שדה התעופה הצבאי אלמוגורדו שבדרום ניו מקסיקו.^[104] ביינברידג' וקפטן סמואל דבלוס עבדו על הקמת מחנה בסיס לניסוי ולמתקניו, שכללו צריפים, מחסנים, סדנאות, מחסן תחמושת ומזנון.^[105]

גרובס לא אהב את האפשרות שיצטרך להסביר לוועדה בסנאט הפסד של פלוטוניום, שכלל ההשקעה בפרויקט עד מועד השימוש בו בניסוי הסתכמה ביותר ממיליארד דולר. לפיכך תוכנן ונבנה כלי גלילי שכונה "ג'מבו" כדי לשחזר את החומר הפעיל במקרה של כישלון. אורכו היה 7.6 מ' ורוחבו 3.7 מ', הוא נבנה בהשקעה כספית גדולה מ-194 טון ברזל ופלדה על ידי בבקוק אנד וילקוקס מברברטון שבאוהיו, והובא ברכבת מיוחדת לניו מקסיקו ולאתר הבדיקה. אך עד שהגיע, גבר הביטחון בפצצת מנגנון הקריסה, זמינות הפלוטוניום הייתה מספקת, ואופנהיימר החליט שלא להשתמש בו. במקום זאת הוא הוצב על מגדל פלדה במרחק של 730 מ' ממוקד הפיצוץ כדי לשמש מדד גס לעוצמת ההתפוצצות. בסופו של דבר שרד ג'מבו בפיצוץ, אך לא המגדל שעליו הוצב.^[106]

ב-7 במאי 1945 בוצע פיצוץ מוקדם לקראת הניסוי, שנועד לכיול מכשירים. פלטפורמת בדיקה עשויה מעץ הוקמה 730 מטר ממוקד הפיצוץ ומולאה ב-91 טון של מטען TNT, ששולב עם תוצרי ביקוע שכללו אורניום מוקרן מהנפורד שהומס ועורבב עם המטען. הפיצוץ המוקדם נצפה על ידי בריגדיר גנרל תומאס פארל (אנ'), סגנו של אופנהיימר וגרובס, והניב נתונים חיוניים לניסוי טריניטי עצמו.

פצצת הניסוי עצמה, שכונתה "הגאדג'ט", הועלתה לראש מגדל פלדה בגובה של 30 מטרים שהוצב בנ.צ. 33°40′38″N 106°28′31″W. פיצוץ בגובה זה מעל הקרקע ייתן אינדיקציה טובה יותר לאופן שבו תתנהג הפצצה כשתופל ממטוס. פיצוץ באוויר גם הגדיל למקסימום את האנרגיה המופעלת ישירות על המטרה, ויצר פחות נשורת גרעינית. הגאדג'ט הורכב בפיקוחו של נוריס ברדבורי בחוות מקדונלד הסמוכה ב-13 ביולי, והועלה למגדל למחרת בבוקר. הצופים כללו את בוש, צ'אדוויק, קונאנט, פארל, פרמי, גרובס, לורנס, אופנהיימר וטולמן.

ב-16 ביולי 1945, בשעה 05:30, פוצץ הגאדג'ט, הפיק אנרגיה בכוח הרס הדומה לפיצוץ 21,000 טונות של TNT‏ (20 קילוטון TNT), ויצר במדבר מכתש של טריניטיט (מעין זכוכית רדיואקטיבית) בגודל של 76 מטר. גל ההלם הורגש עד מרחק של מעל 160 ק"מ ממקום הפיצוץ, וענן הפטרייה הגרעינית הגיע לגובה של 12.1 ק"מ. הפיצוץ נשמע במרחק גדול, וגרובס פרסם סיפור כיסוי על פיצוץ במחסן תחמושת בשדה אלמוגורדו.^[107]

תגובות אנשי הצוות והצופים בניסוי היו של הפתעה, שמחה והקלה לנוכח הצלחתו הגדולה של הפיצוץ, ותדהמה מעוצמתו, מהאור הבוהק שבו הוארו ההרים מסביב, מכדור האש הצהוב-כתום שהתפשט במהירות עד שהפך לפטרייה ענקית, ומגל ההדף עצום שיצר. מפורסמת אמירתו של אופנהיימר כי משהבין את עוצמת ההרס הטמונה בפצצה, עלו במוחו (בציטוט משובש) מילותיו של קרישנה מתוך הבהגאוואד גיטה: "עתה הנני המוות, מחריב העולמות".^[108]

למחרת נפגש הנשיא טרומן עם וינסטון צ'רצ'יל ועם יוסיף סטלין בוועידת פוטסדאם, וסיפר להם כי יש בידי ארצות הברית נשק חדש בעוצמה חסרת-תקדים.

עובדים

מייג'ור גנרל לסלי גרובס מדבר בפני אנשי צבא באוק רידג', אחרי שהוטלו הפצצות על יפן, אוגוסט 1945

ביוני 1944 העסיק פרויקט מנהטן כ-129,000 עובדים, מהם 84,500 עובדי בנייה, 40,500 עובדי מפעלים ו-1,800 אנשי צבא. עם צמצום פעילות הבנייה, ירד מספר העובדים לכ-100 אלף ב-1945, אך מספר אנשי הצבא גדל ל-5,600. היה קשה מאוד להשיג ולגייס את העובדים הנדרשים, בעיקר עובדים מיומנים במיוחד, שגם תוכניות ופרויקטים חיוניים אחרים של זמן מלחמה התחרו עליהם.^[109] ב-1943 קיבל גרובס עדיפות זמנית מיוחדת מוועדת כוח-אדם לצורכי מלחמה. במרץ 1944, הן מועצת הייצור המלחמתי והן ועדת כוח-אדם לצורכי המלחמה העניקו לפרויקט מנהטן את העדיפות הגבוהה ביותר.^[110]

טולמן וקונאנט, היועצים המדעיים של הפרויקט, הכינו רשימה של מדענים מועמדים, ומדענים מהפרויקט דירגו אותם. לאחר מכן שלח גרובס מכתב אישי לראש האוניברסיטה או לראש החברה שלהם, וביקש לשחרר אותם לעבודה מלחמתית חיונית.^[111] באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, בחן סטניסלב אולם אישית את אחת מתלמידותיו, ג'ואן הינטון, כדי לבדוק את התאמתה לעבודה כל כך חיונית, וכעבור כמה שבועות קיבל הוא עצמו מכתב מהנס בתה שהזמין אותו להצטרף לפרויקט. קונאנט גם שכנע אישית את קיסטיאקובסקי להצטרף לפרויקט.^[112]

מקור חשוב של כוח אדם מיומן היה הצבא עצמו, ובמיוחד תוכנית ההכשרה המקצועית שלו. ב-1943 נוצרה חטיבת הנדסה צבאית מיוחדת (SED), וטכנאים ועובדים מיומנים שהתגייסו לצבא הוקצו אליה. מקור נוסף היו נשים מחיל הנשים, שבתחילה נועדו למשימות פקידות וטיפול בחומר מסווג, אך עד מהרה הוטלו עליהן גם משימות טכניות ומדעיות והן שולבו כמחשבות.^[113]

פרופסור עמית לרדיולוגיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת רוצ'סטר, סטאפורד וורן (אנ'), קיבל דרגת קולונל בחיל הרפואה, ומונה לראש המחלקה הרפואית בפרויקט ויועצו של גרובס לענייני רפואה. משימתו הראשונה הייתה לצוות את בתי החולים באוק רידג', ריצ'לנד ולוס אלמוס. המחלקה הרפואית הייתה אחראית למחקר הרפואי, אך גם לתוכניות בריאות ובטיחות רפואית. היה בזה אתגר עצום, שכן העובדים טיפלו במגוון גדול של כימיקלים רעילים, השתמשו בנוזלים מסוכנים ובגזים בלחץ גבוה, עבדו עם מתח גבוה, וביצעו ניסויים בחומרי נפץ. אתגר מיוחד היו הסכנות שטרם נחקרו כראוי בנושאי רדיואקטיביות ובטיפול בחומרים בקיעים.^[114] עם זאת, בדצמבר 1945 העניקה המועצה הלאומית לבטיחות פרס כבוד מיוחד לבטיחות לפרויקט מנהטן, כהכרה ברקורד הבטיחותי שלו. בין ינואר 1943 ליוני 1945 היו בפרויקט 62 הרוגים ו-3,879 פציעות, שהיו כ-62% מתחת לשיעורם בתעשייה הפרטית.^[115]

סודיות

שלט חוצות באוק רידג' שמעודד שמירת סודיות

מאמר ב"לייף" מ-1945 העריך כי לפני הטלת הפצצות על הירושימה ונגסקי, "קרוב לוודאי שלא יותר מעשרה אנשים בכל הארץ ידעו את מלוא המשמעות של פרויקט מנהטן, ואולי רק עוד אלף אנשים היו בכלל מודעים לכך שנעשית איזושהי עבודה על אטומים". המגזין כתב כי יותר מ-100,000 אנשים שהועסקו בפרויקט "עבדו כמו חפרפרות בחושך". העובדים הוזהרו שחשיפת סודות מעבודתם עלולה להיענש ב-10 שנות מאסר או בקנס של 10,000 דולר (היום כ-113,000 דולר). העובדים ראו כמויות עצומות של חומרי גלם נכנסים למפעלים, אך שום דבר לא יוצא מהם. הם משגיחים על "חוגות ומתגים כשמאחורי קירות בטון עבים מתבצעות ראקציות מסתוריות" בלי שהם יודעים כלל מה מטרת עבודתם.^{[116][117][118]}

אנשי הביטחון של אוק רידג' ראו כל מסיבה פרטית עם יותר משבעה אנשים כחשודה, ותושבים—שהאמינו שסוכנים חשאיים של ממשלת ארצות הברית מסתובבים ביניהם—נמנעו מלהזמין לביתם את אותם אורחים שוב ושוב. אף שתושבי המקום המקוריים היו יכולים להיקבר בבתי הקברות המקומיים, כל ארון קבורה נפתח, ובוצעה בו בדיקה של אנשי ביטחון. כולם, כולל אפילו מפקדי צבא בכירים ומכוניותיהם, עברו חיפוש ונבדקו בעת הכניסה והיציאה ממתקני הפרויקט. עובד מאוק רידג' סיפר ש"אם נראית סקרן, היית נקרא למקום מכוסה שטיח בתוך שעתיים על ידי סוכנים חשאיים ממשלתיים. בדרך כלל אלה שזומנו להסביר את סקרנותם, לוו אחר-כך עם התיק והמטען לשער, וצוו להמשיך ללכת".

אף שנאמר להם שעבודתם תסייע לסיים את המלחמה ואולי גם את כל המלחמות בעתיד, לא לראות ולא להבין את תוצרי עבודתם המייגעת—ואפילו לא לראות תוצרים טיפוסיים של עבודות מפעל תעשייתי רגיל, כמו עשן מארובות—והמלחמה באירופה הסתיימה בכניעת גרמניה בלי שנעשה שימוש בעבודתם כלל, גרמה לבעיות מורל קשות בקרב העובדים וגרמה לשמועות רבות להתפשט.
אחד המנהלים סיפר אחרי המלחמה:

"זה לא שהעבודה הייתה קשה... זה היה מבלבל. אתה מבין, אף אחד לא ידע מה עושים באוק רידג', אפילו לא אני, והרבה אנשים חשבו שהם מבזבזים את הזמן שלהם כאן. זה היה תלוי בי להסביר לעובדים המתוסכלים שהם עושים עבודה מאוד חשובה. כאשר שאלו אותי מה, הייתי צריך להגיד להם שזה סוד. אבל כמעט השתגעתי בעצמי בניסיון להבין מה קורה."^[118]

עובדת אחרת סיפרה כיצד, כשעבדה במכבסה, העבירה מדי יום "מכשיר מיוחד" על גבי מדים שהגיעו לכביסה, והייתה צריכה להקשיב ל"קול נקישה". רק אחרי המלחמה הבינה שעשתה משימה חשובה של בדיקת קרינה רדיואקטיבית עם מכשיר מונה גייגר. כדי לשפר את המורל בקרב העובדים, יצרה אוק רידג' מערכת מקיפה של ליגות ספורט מקומיות, כולל 10 קבוצות בייסבול, 81 קבוצות סופטבול ו-26 קבוצות פוטבול.^[118]

צנזורה

פוסטר אבטחה שמזהיר עובדי משרד לנעול מגירות ולשמור מסמכים בכספות

צנזורה מרצון של מידע אטומי החלה עוד לפני תחילת הפרויקט. לאחר פרוץ המלחמה באירופה בשנת 1939, החלו מדענים אמריקנים להימנע מפרסום מחקרים הקשורים לנושאים צבאיים, ובשנת 1940 החלו כתבי עת מדעיים לבקש מהאקדמיה הלאומית למדעים לנקות מאמרים ממידע הקשור לאטום. ויליאם לורנס מ"הניו יורק טיימס" כתב מאמר על ביקוע אטומי ב"סאטרדיי איבנינג פוסט" שפורסם ב-7 בספטמבר 1940, ומאוחר יותר נודע לו שפקידי ממשל ביקשו ב-1943 מספריות בכל רחבי ארצות-הברית להסיר את הגיליון. אך הסובייטים הבחינו בשתיקת האמריקאים בנושא זה. באפריל 1942 כתב הפיזיקאי הגרעיני גאורגי פליורוב לסטלין על היעדרם של מאמרים על ביקוע גרעיני בכתבי עת אמריקניים, דבר שהגביר את חשדותיו של סטלין ועורר אותו לפעולה.^[119]

פרויקט מנהטן פעל תחת אבטחה הדוקה שמא גילויו יגרור את כוחות הציר, ובמיוחד את גרמניה, להאיץ את פרויקטי הגרעין שלהם או לבצע פעולות חשאיות נגד הפרויקט. בתחילת 1943 החלו העיתונים לפרסם דו"חות על בנייה מסיבית במדינות וושינגטון וטנסי על סמך רישומים ציבוריים, ומשרד הצנזורה הפדרלי החל לדון כיצד לשמור על סודיות הפרויקט. ביוני פנה משרד הצנזורה לעיתונים ולתחנות שידור וביקש שלא לדון ב"ריסוק אטום, אנרגיה אטומית, ביקוע אטומי, פיצול אטומי, או כל מונח דומה להם, וכן בשימוש למטרות צבאיות ברדיום או בחומרים רדיואקטיביים, במים כבדים ובציקלוטרונים". המשרד גם ביקש להימנע מדיון ב"פולוניום, אורניום, איטרביום, הפניום, פרוטקטיניום, רדיום, רניום, תוריום, דאוטריום". למעשה רק אורניום היה נושא רגיש, אך נרשמו גם יסודות אחרים כדי לערפל ולהסתיר את חשיבותו המיוחדת של האורניום.^[120]

מרגלים סובייטים

הסיכוי לחבלה היה קיים תמיד, ולעיתים עלה חשד שכשלים לא מוסברים נבעו מחבלה עוינת. היו כמה בעיות שחשבו שנגרמו מעובדים רשלניים או ממורמרים, אך לא היו מקרים מאומתים של חבלות שבוצעו ביוזמת מדינות הציר.^[121] כשאנשים ועובדים כה רבים מעורבים, הביטחון היה משימה קשה. הוקמה יחידה מיוחדת של המודיעין המסכל כדי לטפל בסוגיות הביטחון של הפרויקט.^[122] ב-1943 היה ברור כי ברית המועצות מנסה לחדור לפרויקט. בוריס פאש, ראש אגף המודיעין המסכל בפיקוד הצבאי המערבי, חקר חשוד בריגול סובייטי במעבדת הקרינה בברקלי. אופנהיימר הודיע לפאש שפנה אליו פרופסור בברקלי, האלון שבלייה, וסיפר שהועבר מידע מסווג לברית המועצות.^[123]

המרגל הסובייטי המצליח ביותר היה קלאוס פוקס, חבר המשלחת הבריטית שמילאה חלק חשוב בלוס אלמוס. פעולות הריגול שביצע בשנים 1943–1945 בלוס אלמוס, התגלו רק ב-1950, ופגעו בשיתוף הפעולה הגרעיני של ארצות הברית עם בריטניה וקנדה. נחשפו גם מקרי ריגול נוספים, שהובילו למעצרם של הארי גולד (אנ'), דייוויד גרינגלס (אנ'), ויוליוס ואתל רוזנברג. מרגלים אחרים, כמו ג'ורג' קובאל ותאודור הול, נותרו לא ידועים במשך עשרות שנים.^[124] קשה להעריך ולכמת את התרומה שהביא הריגול לברית המועצות, שכן המגבלה העיקרית על פרויקט הפצצה הגרעינית הסובייטית הייתה המחסור בעפרות אורניום. ההערכה היא שהריגול חסך וקיצר לסובייטים שנה או שנתיים בפרויקט הגרעין.

מודיעין במדינות זרות

ערך מורחב – משימת אלסוס

הריסת כור גרעיני ניסיוני של גרמניה הנאצית בהייגרלוך שמדרום לשטוטגרט, על ידי צוות של אמריקאים ואנגלים ממשימת אלסוס, אפריל 1945

בנוסף לפיתוח פצצת האטום, היה פרויקט מנהטן אחראי לאיסוף מודיעין על פיתוח גרעיני במדינות זרות. ההערכה הייתה שתוכנית הגרעין היפנית (אנ') לא הייתה במצב מתקדם, כי ליפן כמעט ולא הייתה גישה לעפרות אורניום, אך בתחילה היה חשש שפרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית קרוב מאוד לפיתוח נשק גרעיני. לפי אינפורמציה שנאספה בפרויקט מנהטן, בוצע מבצע הפצצה וחבלה נגד מפעלי מים כבדים בנורווגיה הכבושה בידי הגרמנים. הוקם כוח משימה אמריקאי קטן, שאויש במשותף על ידי המודיעין הימי, OSRD, פרויקט מנהטן והמודיעין הצבאי (G-2), כדי לחקור התפתחויות מדעיות אצל האויב. הוא לא היה מוגבל להתפתחויות הנוגעות לנשק גרעיני. ראש המודיעין הצבאי, מייג'ור גנרל ג'ורג' סטרונג (אנ'), מינה את בוריס פאש לפקד על היחידה,^[125] שמשימתה נקראה "משימת אלסוס".^{[hebrew 4]}

משימת אלסוס באיטליה הייתה לחקור את עובדי המעבדה לפיזיקה באוניברסיטת רומא לאחר כיבוש העיר ביוני 1944.^[126] בינתיים יצר פאש בלונדון כוח משולב בריטי-אמריקאי בפיקודו של קפטן הוראס קלוור, שישתתף בפלישה לנורמנדי, מבצע אוברלורד. גרובס העריך שהסיכון שהגרמנים ינסו לשבש את הנחיתות בנורמנדי באמצעות זיהום רדיואקטיבי גדול מספיק, והחליט להזהיר את הגנרל אייזנהאואר ולשלוח קצין שיתדרך את ראש המטה שלו, לוטננט גנרל ולטר בדל סמית (אנ'). תחת שם הקוד "מבצע פפרמינט" ("מנתה"), הוכן ציוד מיוחד לטיפול בזיהום רדיואקטיבי, וצוותי לוחמה כימית הוכשרו להפעילו.^[127]

בעקבות התקדמות צבאות בעלות הברית בחזית מערב אירופה, שאלו פאש וקלברט את הפיזיקאי הצרפתי פרדריק ז'וליו-קירי על פעילותם של מדענים גרמנים, ושוחחו עם מנהלי מכרות אורניום מקונגו הבלגית על משלוחי אורניום לגרמניה. הם גילו שקיימים 68 טון עפרות אורניום בבלגיה ו-30 טון בצרפת. מחקירתם של שבויים גרמניים התברר שאורניום ותוריום מעובדים במפעל באורניינבורג, כ-20 ק"מ מצפון לברלין, ולאחר המלצת גרובס הופצץ המפעל ב-15 במרץ 1945, בעיקר כדי שלא ייפול לידיים סובייטיות.^[128]

קבוצת משימת אלסוס הגיעה לסטאספורט באזור הכיבוש הסובייטי, ולקחה 11 טון עפרות אורניום ממפעל מחקר גרמני. באפריל 1945 ניהל פאש, שפיקד על כוח משולב שנקרא כוח T, את "מבצע הארבורג'", שבוצע מעבר לקווי האויב וטיהר את הערים הכינגן, ביזינגן והייגרלוך, שהיו בליבה של תוכנית הגרעין הגרמנית. כוח T תפס מעבדות גרעין, מסמכים, ציוד ואספקה, כולל 1.5 טון של מתכת אורניום.^[129]

צוותי אלסוס כינסו את המדענים הגרמנים, בהם קורט דיבנר, אוטו האן, ולטר גרלך, ורנר הייזנברג וקרל פרידריך פון וייזקר, והעבירו אותם לאנגליה. הם נכלאו ב"חוות הול" (אנ') שבגודמנצ'סטר, שם צותתו להם. לאחר שהפצצות התפוצצו ביפן, נוכחו הגרמנים לדעת שבעלות הברית עשו מה שהם לא יכלו לעשות.

הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי

ערך מורחב – הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי

לפני הטלת הפצצה בדק משרד ההגנה האמריקני את אפשרויות הפלישה ליפן. בין היתר, הוטל על צוות בראשות המהנדס ויליאם שוקלי להעריך את מספר הקורבנות מפלישה אמריקאית ליפן עצמה, שבה יוכנעו היפנים ותסתיים המלחמה. שוקלי העריך כי כדי להכניע את היפנים "נצטרך להרוג בין 5 ל-10 מיליון. זה יעלה לנו בין 1.7 ל-4 מיליון נפגעים, ובהם 400 עד 800 אלפי הרוגים".^[130] תחזיתו של שוקלי הייתה בין הגורמים שהשפיעו על ממשלת ארצות הברית להחליט על הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי.

הכנות

פצצת האורניום "ילד קטן", שנבנתה בפרויקט מנהטן ופעלה בשיטת "מנגנון ירי", הוטלה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945 (דגם)

פצצת הפלוטוניום "איש שמן", שנבנתה בפרויקט מנהטן ופעלה בשיטת "מנגנון קריסה", הוטלה על נגסאקי ב-9 באוגוסט 1945 (דגם)

מנובמבר 1943 החל פיקוד מחלקת הציוד של חיל האוויר (אנ') בשדה רייט שבאוהיו, להפעיל פרויקט להתאמת מפציצי בואינג B-29 סופרפורטרס לנשיאת פצצות האטום. שם הקוד של הפרויקט היה "סילברפלייט" (אנ'). במרץ 1944 נפגש גרובס עם מפקד חיל האוויר האמריקני, הגנרל הנרי ארנולד, כדי לדון באספקטים הלוגיסטיים של העברת הפצצות מארצות הברית לאזור יפן והטלתן על מטרותיהן.^[131] המטוס היחיד של בעלות הברית שהיה מסוגל לשאת את פצצת "איש רזה" באורך 5.2 מטרים או את פצצת "איש שמן" ברוחב של 150 ס"מ, היה המפציץ הבריטי הכבד אוורו לנקסטר, אך שימוש במטוס בריטי היה גורם לבעיות לוגיסטיות ולקשיים בתחזוקה. גרובס קיווה שניתן יהיה לשנות את המפציץ בואינג B-29 סופרפורטרס (Superfortress, מבצר-על) ולצרף את שני תאי הפצצות שלו לתא גדול אחד, כדי שיוכל לשאת את פצצת "איש רזה". ארנולד הבטיח שהעבודה תיעשה, ומינה את גנרל אוליבר אקולס לאיש קשר עם הפרויקט, שמינה את קולונל רוסקו וילסון (אנ') כממלא מקומו. וילסון הפך למעשה לקצין הקשר הראשי בין חיל האוויר האמריקני לבין פרויקט מנהטן. הנשיא רוזוולט הורה לגרובס, שאם פצצות האטום יהיו מוכנות עוד לפני תום המלחמה עם גרמניה, עליו להיות מוכן להטיל אותן על גרמניה.^[132]

קבוצת הטייסות המעורבת 509 (אנ') הופעלה ב-17 בדצמבר 1944 בבסיס האוויר ונדובר (אנ') שביוטה, בפיקודו של קולונל פול טיבטס. האימונים נעשו בוונדובר ובבסיס חיל האוויר בטיסטה (אנ') שבקובה, שבו התאמנה טייסת המפציצים 393 (אנ') בהטלת פצצות דמה,^[133] הדומות במשקלן ובמבנן לפצצת "איש שמן", אחרי טיסה ארוכה מעל האוקיינוס.

יחידה מיוחדת מפרויקט מנהטן, שנקראה "פרויקט אלברטה" (אנ'), הוקמה בלוס אלמוס כדי לעזור בהכנתן ובהעברתן של הפצצות.^[134] קצין חיל הים פרדריק אשוורת' (אנ') נפגש בפברואר 1945 בגואם עם מפקד זירת האוקיינוס השקט, האדמירל צ'סטר נימיץ, ועדכן אותו בפרויקט. באותה נסיעה בחר אשוורת' באי הפאסיפי טיניאן כבסיסו של להק 509. מטוסים וציוד נפרסו באי החל מיוני 1945, ואנשי צוות אוויר, אנשי לוגיסטיקה ואחרים הגיעו לבסיס עד סוף יולי.^[134]

רוב המרכיבים של פצצת "ילד קטן" יצאו מסן פרנסיסקו על הסיירת אינדיאנפוליס ב-16 ביולי, והגיעו לטיניאן ב-26 ביולי 1945. כעבור ארבעה ימים טובעה הספינה על ידי צוללת יפנית. שאר המרכיבים של הפצצה, שכללו שש טבעות אורניום-235, הובאו על ידי שלושה טייסים מקבוצה 509. שתי הרכבות של פצצת "איש שמן" הובאו לטיניאן במטוסי B-29 מותאמים. ליבת פלוטוניום ראשונה הובאה במטוס C-54 (אנ') מיוחד.^[134] הוקמה ועדת משותפת של חיל האוויר ופרויקט מנהטן כדי לקבוע אילו ערים ביפן יופצצו, שהמליצה על קוקורה, הירושימה, ניאיגטה וקיוטו.^[135] בנקודה זו התערב מזכיר המלחמה הנרי סטימסון (אנ'), והודיע שהוא יקבל את ההחלטה לגבי המטרות, ולא יאשר את הפצצת קיוטו בשל חשיבותה ההיסטורית והדתית. לפיכך ביקש גרובס מארנולד להסיר את קיוטו, לא רק מרשימת המטרות הגרעיניות, אלא גם ממטרות ההפצצות הקונבנציונליות. נגסאקי החליפה את קיוטו ברשימת הערים הפוטנציאליות להפצצה.^[136]

הטלת הפצצות

ילד קטן מתפוצצת מעל הירושימה, 6 באוגוסט 1945 (שמאל);
איש שמן מתפוצצת מעל נגסאקי, 9 באוגוסט 1945 (ימין)

במאי 1945 הוקמה ועדת הביניים (אנ') כדי להמליץ על אופן השימוש באנרגיה גרעינית בזמן המלחמה ואחריה. הוועדה כללה את סטימסון כיושב ראש, את ג'יימס ביירנס, סנאטור אמריקאי לשעבר שיהיה בקרוב מזכיר המדינה, כנציגו האישי של הנשיא הארי טרומן, ובכירי ממשל נוספים. הוועדה הקימה פאנל מדענים שכלל את קומפטון, פרמי, לורנס ואופנהיימר, כדי לייעץ לה בנושאים מדעיים. בהצגת מסקנותיו, הציע הפאנל המדעי את דעתו הן לגבי ההשפעות הפיזיות של הפצצה האטומית והן לגבי האימפקט הצבאי והפוליטי שלה.^[137]

בוועידת פוטסדאם, שהתקיימה בגרמניה בין 17 ביולי ל-2 באוגוסט 1945, נודע לטרומן כי ניסוי טריניטי הצליח. הוא אמר לסטלין, מנהיג ברית המועצות, כי לארצות הברית יש אמצעי-על צבאי חדש, בלי למסור פרטים. הייתה זו ההודעה הרשמית הראשונה שהאמריקאים העבירו לסובייטים על הפצצה, אך סטלין כבר ידע עליה ממרגליו. מכיוון שההרשאה להשתמש בפצצה נגד יפן כבר ניתנה, ולאחר שיפן דחתה את הצהרת פוטסדאם, לא נשקלו כלל חלופות אחרות להמשך המערכה נגדם.^[138]

ב-6 באוגוסט 1945, המריא משדה צפון שבאי טיניאן המפציץ B-29, שכונה "אנולה גיי", ופצצת האורניום "ילד קטן" בתא ההפצצה שלו. המפציץ היה מטייסת ההפצצה 393, וטייסו היה קולונל פול טיבטס. הירושימה הייתה יעד הפיצוץ הראשון, כשהערים קוקורה ונגסאקי היו חלופות. באישורו של תומאס פארל השלים פרסונס, איש הצוות האחראי על פצצת האטום, את הרכבת הפצצה באוויר כדי למזער את הסיכונים בזמן ההמראה. לאחר שהוטלה, התפוצצה הפצצה בגובה של 530 מטר, ובעוצמת פיצוץ שנאמדה מאוחר יותר כשוות-ערך ל-13 קילוטון TNT. שטח של כ-12 קילומטרים רבועים נהרס. פקידי ממשל יפניים העריכו כי 69% ממבני הירושימה נהרסו כליל ועוד 6-7% ניזוקו. כ-70,000 עד 80,000 איש, שהם כ-30% מאוכלוסיית הירושימה, נהרגו מיד מההדף החזק של הפיצוץ, מהחום העצום, ומהקרינה הרדיואקטיבית החזקה שקרנה בעוצמה רבה בכל אזור פיצוץ. בשל תגובה מושהית של הפיצוץ והשפעות מתמשכות של הקרינה הרדיואקטיבית, עלה בהתמדה מספר הנספים, והוערך בסוף 1945 בכ-100,000. לאחר חמש שנים נאמד מספר ההרוגים מהפצצה בכ-200,000, שכללו גם את המתים ממחלת הסרטן ומהשפעות קטלניות ארוכות טווח נוספות שגרמה פצצת האטום שהוטלה על הירושימה.^[139]

בבוקר 9 באוגוסט 1945, המריא מפציץ B-29 שני, שכונה "בוקסקאר" (Bockscar), שהטיס מייג'ור צ'ארלס סוויני (אנ') מטייסת 393, עם פצצת הפלוטוניום "איש שמן". אשוורת' היה איש הצוות האחראי על הפצצה, והעיר קוקורה הייתה היעד. סוויני המריא כשהפצצה מוכנה וחמושה, אך כשמתגי הבטיחות החשמליים במצב חסימה. כשהגיעו לקוקורה הם מצאו עננים שמכסים את העיר ומונעים ראות טובה, המחויבת על פי הפקודות. אחרי שלושה יעפים מעל העיר, וצמצום כמות הדלק, הם פנו למטרה החליפית שנקבעה, נגסאקי. אשוורת' החליט שהפעם ישתמשו במכ"ם אם תיחסם הראות למטרה, אך מעל נגסאקי נפער ברגע האחרון פתח בעננים שאיפשר ראות טובה על פי הפקודות. "איש שמן" הוטלה מעל העמק התעשייתי באמצע המרחק בין מפעל הפלדה של מיצובישי בדרום לבין מפעל התחמושת מיצובישי-אורקמי בצפון. עוצמת הפיצוץ הייתה שוות-ערך ל-21 קילוטון TNT, דומה לזו של ניסוי טריניטי, וגדולה בכ-40% מזו שהוטלה על הירושימה. הפיצוץ הוגבל לעמק אורקמי, כך שעל חלק גדול מהעיר הגנו הגבעות החוצצות. בפיצוץ נהרסו כליל כ-44% ממבני העיר, ונגרם נזק קשה לאזור התעשייה ולכושר הייצור שלה. בפיצוץ נהרגו מיד מההדף, מהחום ומהקרינה כ-40,000 אנשים, רובם עובדי תעשייה, וכ-60,000 נפצעו. בינואר 1946 הוערך שכמות הנספים הגיעה לכ-70,000 איש. לאחר חמש שנים נאמד מספר ההרוגים בנגסאקי בכ-140,000, כולל המתים ממחלת הסרטן, מהרעלת קרינה, ומהשפעות קטלניות ארוכות טווח נוספות של הפצצה.^[140]

סך כול מספר הנספים משתי פצצות האטום שהוטלו, האחת על הירושימה והשנייה על נגסאקי, נאמד לאחר חמש שנים מההתקפה בכ-340,000 אנשים.

פצצות אטום נוספות ותחילת המחלוקת על הפצצת יפן

הוכנו שתי הרכבות נוספות של פצצות מסוג "איש שמן", שהיו אמורות להישלח מ'שדה קירטלנד' לטיניאן ב-11 וב-14 באוגוסט 1945. גרובס ציפה שתהיה פצצת אטום שלישית מוכנה לשימוש ב-19 באוגוסט, עוד שלוש פצצות בספטמבר, ועוד שלוש באוקטובר.^[141] טכנאים עבדו בלוס אלמוס 24 שעות ברציפות כדי לצקת ליבת פלוטוניום (אנ') שלישית,^[142] אך עדיין היה צריך לעבדה ולצפותה עד 16 באוגוסט,^[143] ולהכינה לשימוש עד 19 באוגוסט. ב-10 באוגוסט ביקש טרומן בחשאי שלא להטיל פצצות אטומיות נוספות על יפן ללא הוראתו המפורשת. לפיכך השעה גרובס ב-13 באוגוסט את משלוח הליבה השלישית. יומיים אחר-כך, ב-15 באוגוסט, הודיעה ממשלת יפן על נכונותה להיכנע.

לאחר הטלת שתי הפצצות נכנעה ממשלת יפן ללא תנאי באופן רשמי ב-2 בספטמבר 1945, ומלחמת העולם השנייה הגיעה לקיצה. למרות זאת, הצורך בהפצצת הירושימה ונגסאקי הפך לנושא שנוי במחלוקת בין היסטוריונים (אנ'). היו ששאלו אם "דיפלומטיה גרעינית" לא הייתה משיגה את אותן מטרות, ונחלקו ביניהם אם ההפצצות האטומיות או הכרזת המלחמה הסובייטית על יפן (אנ') אכן הכריעו את המלחמה מול יפן.^[141] דו"ח פרנק (אנ') היה המאמץ הבולט ביותר ללחוץ נגד ההפצצה האטומית, אך הוא נדחה בידי הפאנל המדעי של ועדת הביניים. העצומה של סילארד (אנ'), שנוסחה ביולי 1945 ונחתמה על ידי עשרות מדענים שעבדו בפרויקט מנהטן, הייתה ניסיון מאוחר להזהיר את הנשיא טרומן מפני האחריות והחובה שמוטלות עליו כתוצאה מהשימוש בנשק קטלני זה.^[144]

בדיקת נזקי הפצצות האטומיות בידי ארצות הברית

כבר ב-11 באוגוסט 1945, יומיים לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, הורה גרובס לסטפורד וורן (אנ') להקים צוות בדיקה שיסקור וידווח על ממדי ההרס והרדיואקטיביות בהירושימה ובנגסאקי. קבוצה בראשות תומאס פארל וסטפורד וורן, מצוידת במונה גייגרים ניידים, הגיעה להירושימה ב-8 בספטמבר, זמן קצר לאחר כניעת יפן, כשהאדמירל היפני מסאו צוזוקי משמש לה כמתורגמן. הם נשארו בהירושימה עד 14 בספטמבר, ולאחר מכן סקרו את נגסאקי מ-19 בספטמבר עד 8 באוקטובר. משלחת זו ומשלחות מדעיות אחרות שנשלחו ליפן סיפקו נתונים מדעיים והיסטוריים חשובים על ההפצצות ועל השפעותיהן.

אחרי המלחמה

הנשיא הארי טרומן חותם על חוק האנרגיה האטומית של 1946, שעל פיו הוקמה הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית

ענן הפטרייה ועמוד המים הענק מהפיצוץ הגרעיני התת-מימי "בייקר" במבצע פרשת דרכים. צילום מאטול ביקיני, 25 ביולי 1946

עוצמת הפצצות וההרס העצום בהירושימה ובנגסאקי הדהימו את העולם כולו, ובפרט את העובדים עצמם בפרויקט מנהטן, שכלל לא הבינו מה מטרת עבודתם. אף שקיומן של הפצצות כבר פורסם פומבית, נמשכה הסודיות, ועובדים רבים עדיין לא ידעו מה מהות עבודתם. באוק רידג' אמר אחד העובדים ב-1946, "אני לא יודע מה לעזאזל אני עושה מלבד להסתכל לתוך XXX ולהפוך XXX ליד XXX. אני לא יודע שום דבר על זה, ואין שום דבר שאני מסוגל להגיד". תושבים רבים המשיכו להימנע מלדון בשיחות רגילות במה שהם כינו "החומר" ("the stuff"), למרות היותו של "החומר" הסיבה לקיומה של העיר שבה הם חיים.

לקראת הטלת הפצצות, ביקש גרובס מהנרי דאוולף סמית' להכין דו"ח היסטורי בלתי מסווג על הפצצה האטומית, המיועד לקריאה על ידי הציבור הרחב. הדו"ח, ששמו המלא הוא "אנרגיה אטומית למטרות צבאיות: הדו"ח הרשמי על פיתוח הפצצה האטומית בחסות הממשל האמריקני, 1940–1945", הידוע יותר בשם "דו"ח סמית", יצא לציבור ב-12 באוגוסט 1945. גרובס וניקולס העניקו "פרסי E של הצבא והצי"^{[hebrew 5]} לקבלני מפתח (בעיקר מפעלים אזרחיים), שמעורבותם הייתה חשאית עד כה. מעל 20 מדליות מצוינות נשיאותיות הוענקו לקבלני מפתח ולמדענים, כולל לווניבר בוש ולאופנהיימר. אנשי צבא קיבלו את עיטור "לגיון המצוינות".

בהנפורד הופסק ייצור הפלוטוניום לאחר שכורים D ,B ו-F נשחקו כתוצאה מהרעלת מוצרי ביקוע, והגרפיט התנפח בשל מה שידוע כ"אפקט ויגנר" (אנ'). הנפיחות פגמה בצינורות הטעינה, שבהם הוקרן האורניום לצורך ייצור פלוטוניום, והפך אותם לבלתי שמישים. כדי לשמור על אספקת הפולוניום לפולטי הנייטרונים שבפצצה (הקיפודים), צומצם הייצור וכור B נסגר, מתוך מגמה שלפחות כור אחד יהיה זמין בעתיד. המחקר נמשך, וחברת דופונט והמעבדה המטלורגית פיתחו תהליך משופר חדש להפרדת הפלוטוניום מהאורניום, במקום התהליך פוספט-ביסמוט, שהותיר את האורניום במצב שלא איפשר שימוש נוסף בו.^[145]

ניקולס המליץ על סגירת מפעל הדיפוזיה התרמית S-50, ועל סגירת מסלולי אלפא במפעל Y-12 של ההפרדה האלקטרומגנטית באוק רידג', והם נסגרו בספטמבר 1945. אף שביצועיהם היו טובים מאי פעם, לא יכלו מסלולי אלפא להתחרות עם מפעלי ההפרדה בדיפוזיה גזית K-25 ומפעל K-27 החדש, שהחל לפעול בינואר 1946. בדצמבר נסגר מפעל Y-12 כולו.^[146]

בלוס אלמוס החלה עזיבה של מדענים מוכשרים רבים, אף שנותרה עדיין עבודה רבה. הפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסאקי דמו יותר לאב-טיפוס מעבדתי שצריך השלמת פיתוח, ונותרה עבודת מחקר ופיתוח רבה כדי להפוך אותן לפשוטות יותר, בטוחות יותר ואמינות יותר. לדוגמה, היה צריך לפתח מנגנון קריסה גם עבור פצצת האורניום במקום מנגנון הירי הבזבזני, ונדרשה גם ליבה מעורבת של אורניום-פלוטוניום בשל הקושי לספק פלוטוניום ברמת הניקיון הנדרשת בכמות מספקת. אלא שאי הוודאות לגבי עתידה של המעבדה הקשתה על המדענים להמשיך לעבוד בה. אופנהיימר חזר לתפקידו באוניברסיטת קליפורניה, וגרובס מינה את נוריס ברדבורי (אנ') כמחליף זמני (הוא נשאר לבסוף בתפקיד במשך 25 השנים הבאות).^[147]

שני פיצוצים של פצצות פלוטוניום מסוג "אדם שמן" נערכו באטול ביקיני שבאוקיינוס השקט ביולי 1946 במסגרת מבצע פרשת דרכים, במטרה לחקור את השפעת הפיצוץ הגרעיני על ספינות מלחמה. פצצת "אייבל" התפוצצה ב-1 ביולי 1946, והפיצוץ הגדול יותר, "בייקר", בוצע בתוך המים בעומק של 27 מטר ב-25 ביולי.^[148]

לאחר הפצצת הירושימה ונגסאקי, ייסדו מספר פיזיקאים מפרויקט מנהטן את ביטאון מדעני האטום, שהחל כפעולת חירום של מדענים שראו צורך דחוף בתוכנית חינוכית מיידית בנושא הנשק האטומי. לנוכח כוח ההרס של הנשק החדש, ובמיוחד מרוץ החימוש הגרעיני הצפוי, הביעו כמה חברים בפרויקט, בהם בוהר, בוש וקונאנט, את הדעה כי יש צורך להגיע להסכמה על פיקוח בינלאומי על מחקר גרעיני ועל נשק אטומי. תוכנית ברוך (אנ'), שנחשפה בנאום בפני ועדת האו"ם לאנרגיה אטומית (אנ') ביוני 1946, הציעה להקים רשות בינלאומית לפיתוח אטומי, אך הצעתה לא התקבלה.

בעקבות ויכוח פנימי על ניהול תוכנית הגרעין האמריקאית, הוקמה הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית (AEC - Atomic Energy Commission) בכפוף לחוק האנרגיה האטומית של 1946 (אנ'), כדי לנהל את הנכסים ואת הפעולות של פרויקט מנהטן. היא קיימה פיקוח אזרחי על הפיתוח האטומי, והוציאה מהצבא את הפיתוח, הייצור והבקרה של הנשק האטומי. ההיבטים הצבאיים הקשורים בנשק האטומי הועברו לאחריות "פרויקט הנשק המיוחד של הכוחות המזוינים" (אנ').

פרויקט מנהטן חדל להתקיים ב-31 בדצמבר 1946.^[149]

עלות הפרויקט והפצצות שיוצרו

עלות פרויקט מנהטן עד 31 בדצמבר 1945
(במיליוני דולרים)^[150]

אתר	עלות (1945)	עלות (2018)	אחוז מהסה"כ
אוק רידג'	1,190	13,400	62.9%
הנפורד	390	4,400	20.6%
חומרים מיוחדים	103	1,170	5.5%
לוס אלמוס	74	835	3.9%
מחקר ופיתוח	70	786	3.7%
תקורת ממשלה	37	420	2.0%
מתקני מים כבדים	27	302	1.4%
סה"כ	1,891	21,313

הוצאות הפרויקט עד 1 באוקטובר 1945 הסתכמו ב-1.845 מיליארד דולר (שהם פחות מההוצאות על תשעה ימי לחימה רגילים במלחמת העולם השנייה). עד 1 בינואר 1947, כשהפרויקט נסגר והוועדה לאנרגיה אטומית (AEC) קיבלה אחריות על המשך הפיתוח האטומי, הסתכמו כלל ההוצאות בפרויקט מנהטן ב-2.191 מיליארד דולר. הקצאת התקציב לפרויקט הייתה 2.4 מיליארד דולר. יותר מ-90% מהעלות היו עבור בניית מפעלים וייצור והעשרה של חומרי הביקוע, ופחות מ-10% על פיתוח וייצור סופי של הפצצות.^[151]

ארבע פצצות נבנו בסך הכול עד סוף 1945: פצצת ניסוי טריניטי ("הגאדג'ט"), הפצצה שהוטלה על הירושימה ("ילד קטן"), הפצצה שהוטלה על נגסאקי ("איש שמן"), ופצצה רביעית זהה ל"איש שמן" שלא השתמשו בה.

העלות הממוצעת לפצצה הייתה לפיכך כ-500 מיליון דולר, במונחי 1945. לשם השוואה, העלות הכוללת של הפרויקט עד סוף שנת 1945 הייתה כ-90% מסך ההוצאות על ייצור נשק קל (לא כולל תחמושת), או 34% מהסכום הכולל שהושקע בפיתוח וייצור של טנקים אמריקניים באותה תקופה.^[150] זה היה פרויקט הנשק השני היקר ביותר שבוצע על ידי ארצות הברית במלחמת העולם השנייה (היקר ביותר היה פרויקט התכנון והייצור של מטוסי ההפצצה בואינג B-29 סופרפורטרס).

מורשת הפרויקט

ההשפעות הפוליטיות והתרבותיות של פיתוח הנשק הגרעיני היו עמוקות ומרחיקות לכת. ויליאם לורנס (אנ') מ"הניו יורק טיימס", הראשון שהשתמש בביטוי "העידן האטומי",^[152][153] הפך לכתב הרשמי של פרויקט מנהטן באביב 1945. בשנים 1943 ו-1944 הוא ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את משרד הצנזורה להתיר כתיבה על פוטנציאל הפיצוץ הגדול של אורניום, וגורמי ממשל חשו שמגיעה לו הזכות לדווח ראשון על הסוד הגדול ביותר של המלחמה. לורנס היה עד הן לניסוי טריניטי והן להפצצת נגסאקי, כתב את ההודעות הרשמיות לעיתונות שהוכנו עבורם, והמשיך בסדרה של מאמרים המתארים את יתרונותיו של הנשק החדש. הדיווחים שלו לפני הפיצוצים ואחריהם סייעו לעורר את המודעות הציבורית לפוטנציאל הטמון בטכנולוגיה הגרעינית, ודרבנו את פיתוחה בארצות הברית ובברית המועצות.

פרויקט מנהטן הותיר מתקופת המלחמה רשת גדולה של מעבדות לאומיות: המעבדה הלאומית לורנס ברקלי, המעבדה הלאומית בלוס אלמוס, המעבדה הלאומית באוק רידג' (אנ'), המעבדה הלאומית בארגון (אנ'), ומעבדת איימס (אנ'). שתי מעבדות נוספות הוקמו על ידי גרובס זמן קצר לאחר המלחמה, המעבדה הלאומית ברוקהייבן (אנ') באפטון בלונג איילנד שבניו יורק, והמעבדות הלאומיות סנדיה (אנ') באלבקרקי שבניו מקסיקו. גרובס הקצה למעבדות תקציב כולל של 72.4 מיליון דולר למחקר לשנת 1946.^[154] מעבדות לאומיות אלו, שהוקמו בפרויקט מנהטן, יהיו בחוד החנית של מחקר בקנה מידה גדול, שאלווין ויינברג (אנ'), מנהל המעבדה הלאומית באוק רידג', יקרא "המדע הגדול" (אנ').^[155]

מעבדת המחקר של חיל הים האמריקאי כבר התעניינה מזה זמן באפשרות להשתמש בכוח גרעיני להנעת ספינות מלחמה, וביקשה להקים פרויקט גרעיני משלה. במאי 1946 החליט נימיץ, אז מפקד המבצעים של חיל הים, שחיל הים יעבוד ישירות עם פרויקט מנהטן ולא עם מעבדת חיל הים. קבוצת קצינים מחיל הים שולבה במעבדת אוק רידג', השתתפה בחקר האנרגיה הגרעינית, והניחה את היסודות להנעת כלי השיט של חיל הים באנרגיה גרעינית.^[156] קבוצה דומה של אנשי חיל האוויר האמריקאי הגיעה לאוק רידג' בספטמבר 1946 במטרה לפתח מטוסים גרעיניים.^[157] הפרויקט להנעת מטוסים באנרגיה גרעינית (NEPA) (אנ') נתקל בקשיים טכניים כבירים, ובסופו של דבר בוטל.^[158]

יכולתם של הכורים החדשים ליצור איזוטופים רדיואקטיביים בכמויות שלא נודעו קודם לכן, הביאה למהפכה ברפואה הגרעינית בשנים שלאחר המלחמה. החל מאמצע שנת 1946 החלה אוק רידג' לספק רדיו-איזוטופים^{[hebrew 6]} לבתי חולים ולאוניברסיטאות. רוב ההזמנות היו עבור יוד-131 וזרחן-32, ששימשו לאבחון ולטיפול בסרטן. בנוסף לתרופות, שימשו האיזוטופים הרדיואקטיביים גם במחקר ביולוגי, תעשייתי וחקלאי.^[159]

בהעבירו את האחריות לוועדה לאנרגיה אטומית, נפרד גרובס מהעובדים בפרויקט מנהטן, ואמר:

"לפני חמש שנים, הרעיון של כוח אטומי היה רק חלום. הפכתם את החלום הזה למציאות. לקחתם את הרעיונות המעורפלים הללו ותרגמתם אותם לממשות. בניתם ערים שאף אחד לא הכיר קודם. הקמתם בתי חרושת בהיקף וברמת דיוק שנחשבו עד כה לבלתי-אפשריים. יצרתם כלי נשק שסיים את המלחמה, והציל בכך את חייהם של אמריקאים רבים מספור. ובנוגע ליישומים של זמן שלום, הסרתם את המסך וגיליתם עולם חדש שלם."^[160]

בשנת 2014 העביר הקונגרס של ארצות הברית חוק להקמת פארק לאומי המוקדש להיסטוריה של פרויקט מנהטן. הפארק הלאומי ההיסטורי של פרויקט מנהטן (אנ'), נפתח ב-10 בנובמבר 2015. הוא פרוס על שלושת אתרי הפיתוח והייצור הגדולים של הפרויקט, אוק רידג', הנפורד ולוס אלמוס.^[161]

לקריאה נוספת

• רוברט יונק, שבעתיים כאור החמה – גורל חוקרי האטום, 1960, מתרגם: צבי ארד.
• ג'ים באגוט, הפצצה – ההיסטוריה הסודית של פצצת האטום: 1939-1949, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2012, מאנגלית: מיכל גרינפלד
• רוני ברבש, לוחמה חשאית במלחמת העולם השנייה, אוריון הוצאת ספרים, 2023, הפרק "המירוץ אחר הפצצה הגרעינית", עמ' 426–450.

• Manhatten: The Army and the Atomic Bomb, by Vincent C. Jones, Center of Military History, United States Army, Washington D.C., 1985
• The New World 1939/1946, by Richard G. Hewlett and Oscar E. Anderson, 1962
• The Corps of Engineers: Construction in the United States, by Lenore Fine and Jesse A. Remington, Washington D.C., 1972
• Atomic Energy for Military Purposes: the Official Report on the Development of the Atomic Bomb under the Auspices of the United States Government, 1940–1945., by Henry DeWolf Smyth, United States Army, 1945 (דו"ח סמית)
• Manhattan District history, Project Y, the Los Alamos story, Vol. 1, by David Hawkins, Edith C. Truslow & Ralph Carlisle Smith, Tomash Publishers, Los Angeles, 1961
• Manhattan District history, Project Y, the Los Alamos story, Vol. 2, by David Hawkins, Edith C. Truslow & Ralph Carlisle Smith, Tomash Publishers, Los Angeles, 1961
• Stalin and the Bomb: The Soviet Union and Atomic Energy, 1939–1956, by David Holloway, Yale University Press, New Haven, Connecticut, 1994
• Atomic Shield, 1947–1952, by Richard G. Hewlett and Francis Duncan, A History of the United States Atomic Energy Commission, Pennsylvania State University Press, 1969

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרויקט מנהטן בוויקישיתוף

• "רדיו־אקטיבי" - תולדות הפצצה האטומית וסיפורה של הפצצה השלישית, בפודקאסט "מינהר הזמן", "כאן", תאגיד השידור הישראלי
• פרויקט מנהטן באתר Atomic Heritage Foundation (באנגלית)
• פרויקט מנהטן באתר המוזיאון הלאומי לגרעין (באנגלית)
• פרויקט מנהטן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי פרויקט מנהטן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

ביאורים

1. חנקת אורניום: UO₂(NO₃)₂
2. אורניום טריאוקסיד: UO₃
3. תחמוצת אורניום: UO₂
4. "אלסוס" ביוונית משמעותה "חורשה"
5. "E" עבור Excellence (מצוינות)
6. איזוטופים רדיואקטיביים

הערות שוליים

1. Jones 1985, p. 12
2. George Placzek – an unsung hero of physics, CERNcourier, 22 August 2005
3. לדברי לינוס פאולינג התחרט איינשטיין מאוחר יותר על הסכמתו לחתום על המכתב.
4. Hewlett & Anderson 1962, pp. 16-20
5. Hewlett & Anderson 1962, pp. 40–41
6. הצו הנשיאותי מס' 8807 להקמת המשרד למחקר ופיתוח מדעי, בחתימת הנשיא רוזוולט, 28 ביוני 1941.
7. Hewlett & Anderson 1962, pp. 40-41
8. Jones 1985, p. 33
9. Hewlett & Anderson 1962, p. 42
10. Hewlett & Anderson 1962, pp. 39–40
11. Hewlett & Anderson 1962, pp. 43-44
12. Jones 1985, pp. 30-32
13. Jones 1985, p. 35
14. מרפרי ניהל גם פרויקט הפרדה לא מוצלח באמצעות צנטריפוגות גז.
15. Jones 1985, pp. 37-39
16. Jones 1985, pp. 35-36
17. Hewlett & Anderson 1962, p. 103
18. Hewlett & Anderson 1962, pp. 33-35
19. The Manhattan Project, California Institute of Technology, Tolman-Bacher Project
20. Ignition of the Atmosphere with Nuclear Bombs, by Emil Konopinski and Edward Teller, Los Alamos National Labs, unclassified 1979
21. בקומה ה-18 בשדרות ברודוויי 270
22. Jones 1985, pp. 41-44
23. Fine & Remington 1972, p. 652
24. Fine & Remington 1972, p. 654
25. Jones 1985, pp. 57–61
26. Fine & Remington 1972, p. 657
27. Hewlett & Anderson 1962, p. 81.
28. Jones 1985, pp. 74–77
29. Fine & Remington 1972, pp. 659–661
30. Jones 1985, pp. 80–82
31. Hewlett & Anderson 1962, pp. 116–117
32. Jones 1985, p. 78
33. Jones 1985, pp. 327–328
34. ‏ Oak Ridge, the secret city, The Tennessee State Museum
35. ‏Oak Ridge, TN, The Atomic Heritage Foundation
36. Jones 1985, pp. 443–446
37. Fine & Remington 1972, pp. 664–665
38. Jones 1985, pp. 328–331
39. Hewlett & Anderson 1962, pp. 230–232
40. Jones 1985, pp. 108–111
41. Jones 1985, pp. 452–457
42. Jones 1985, p. 401
43. Jones 1985, pp. 463–464
44. Jones 1985, pp. 67–71
45. A Manhattan Project Postscript, Science, volume 212, 19 June 1981, pp. 1369–1371
46. Hewlett & Anderson 1962, pp. 108–112
47. Site A/Plot M, Illinois, Decommissioned Reactor Site Fact Sheet, 3 December 2012
48. Jones 1985, pp. 107–108
49. Hewlett & Anderson 1962, pp. 201–202
50. Arms, Men and Government: The War Policies of Canada, 1939 – 1945, by C. P. Stacey, 1970, p. 517
51. The British Mission, by Dennis C. Fakley, Los Alamos Science (Journal), Winter–Spring 1983
52. Jones 1985, p. 296
53. Smyth 1945, p. 39
54. Smyth 1945, p. 92
55. Hewlett & Anderson 1962, p. 295.
56. Hewlett & Anderson 1962, pp. 285–288.
57. Hewlett & Anderson 1962, pp. 291–292.
58. Hewlett & Anderson 1962, pp. 87–88.
59. Smyth 1945, pp. 154–156
60. Jones 1985, p. 157
61. Hewlett & Anderson 1962, pp. 96-97
62. Jones 1985, pp. 117–119
63. Smyth 1945 pp. 164–165
64. Jones 1985, pp. 117–119.
65. Jones 1985, p. 133
66. Jones 1985, pp. 126-132
67. Hewlett & Anderson 1962, pp. 30-32, 96-98
68. Hewlett & Anderson 1962, p. 108
69. Jones 1985, pp. 154-157
70. Hewlett & Anderson 1962, pp. 126–127
71. Jones 1985, pp. 158–165
72. Jones 1985, pp. 167-171
73. Smyth 1945 pp. 161–162
74. Jones 1985, p. 172
75. Jones 1985, pp. 175-177
76. Hewlett & Anderson 1962, pp. 170–172
77. Jones 1985, pp. 178-179
78. Hewlett & Anderson 1962, pp. 300–302
79. Smyth 1945 pp. 130–132
80. Jones 1985, pp. 204–206
81. Hewlett & Anderson 1962, pp. 208–210
82. Jones 1985, p. 209
83. Jones 1985, p. 210
84. Hewlett & Anderson 1962, pp. 222–226
85. Hewlett & Anderson 1962, pp. 216–217
86. Hewlett & Anderson 1962, pp. 304–307
87. Jones 1985, pp. 220–223
88. Hewlett & Anderson 1962, pp. 184–185
89. Hewlett & Anderson 1962, pp. 204–205
90. Jones 1985, pp. 214–216
91. Jones 1985, p. 212
92. Hewlett & Anderson 1962, pp. 219–222
93. Hewlett & Anderson 1962, pp. 250–252.
94. Hewlett & Anderson 1962, pp. 312–313
95. Hewlett & Anderson 1962, p. 246.
96. Hewlett & Anderson 1962, p. 311.
97. Hawkins+ Vol1, 1961, p. 203
98. Hewlett & Anderson 1962, p. 235
99. Hewlett & Anderson 1962, pp. 244–245.
100. Plutonium: A Wartime Nightmare but a Metallurgist's Dream, by Richard D. Baker, Siegfried S. Hecker, Delbert R. Harbur, Los Alamos Science, 1983, pp. 144–145
101. The Los Alamos Scientific Laboratory's Experience with Plutonium, by W. H. Langham, J. N. P. Lawrence, Jean McClelland and L. H. Hempelmann, Los Alamos Scientific Laboratory, Published 1962, pp. 755-757
102. Challenges in Plutonium Science, Los Alamos Science, Number 26, 2000, p. 54
103. Jones 1985, p. 465
104. Jones 1985, pp. 318–319
105. Jones 1985, pp. 478–481
106. Jones 1985, p. 512
107. Jones 1985, pp. 514–517
108. J. Robert Oppenheimer "Now I am become death...", Atomic Archive
109. Jones 1985, p. 344
110. Jones 1985, p. 353
111. Jones 1985, pp. 349–350
112. Jones 1985, p. 350
113. Jones 1985, p. 358
114. Jones 1985, p. 410
115. Jones 1985, p. 430
116. Manhattan Project: Its Scientists Have Harnessed Nature's Basic Force, by Francis Sill Wickware, Life Magazine, 20 August 1945, p. 91
117. The Secret City/ Calutron operators at their panels, in the Y-12 plant at Oak Ridge, Tennessee, during World War II., The Atlantic magazine, 25 June 2012
118. Oak Ridge Confidential, or Baseball for Bombs, by Alex Wellerstein, Restricted Data, 16 April 2012
119. Holloway 1994, p. 78
120. No News Leaked Out About Bomb, Lawrence Journal-World, 8 August 1945, p. 5
121. Jones 1985, pp. 263–264
122. Jones 1985, pp. 258–260
123. Jones 1985, pp. 261–265
124. A Spy's Path: Iowa to A-Bomb to Kremlin Honor, by William J. Broad, New York Times, 12 November 2007
125. Jones 1985, p. 281
126. Jones 1985, p. 282
127. Jones 1985, pp. 283–285
128. Jones 1985, pp. 286–288
129. Jones 1985, pp. 289–290
130. Was Dwindling US Army Manpower a Factor in the Atom Bombing of Hiroshima?, History News Network, George Washington University, 2008
131. Atom Between Science and Politics, by Ozias Marcovici, Independently Published, 2019, p. 38
132. "Always" the target?, by Arjun Makhijani, Bulletin of the Atomic Scientists, May 1995, pp. 24-27
133. "טייסת המפציצים 393" השתייכה ל"קבוצת הטייסות המעורבת 509"
134. The Manhattan Project and the Dropping of the Atomic Bomb: the essential reference guide, Aaron Barlow, Project Alberta, pp. 78–79
135. Target Committee, Los Alamos, May 10-11, 1945, Minutes of the second meeting of the Target Committee, 12 May 1945
136. Debate Over How To Use The Bomb, Manhattan Project, U.S. Department of Energy
137. Jones 1985, pp. 530–532
138. Potsdam and the Final Decision to Use the Bomb, Manhattan Project, U.S. Department of Energy
139. The Atomic Bombing of Hiroshima, Manhattan Project, U.S. Department of Energy
140. The Atomic Bombing of Nagasaki, Manhattan Project, U.S. Department of Energy
141. The Atomic Bomb and the End of World War II, A Collection of Primary Sources, George Washington University, National Security Archive, 13 August 1945
142. Lawrence Litz's Interview (2012), Manhattan Project Voices, 27 February 2015
143. The Third Core's Revenge, by Alex Wellerstein, 16 August 2013
144. Hewlett & Anderson 1962, pp. 399–400
145. Jones 1985, pp. 592–593
146. Hewlett & Anderson 1962, pp. 630, 646
147. Hewlett & Anderson 1962, p. 625
148. Jones 1985, p. 594
149. Jones 1985, p. 600
150. Hewlett & Anderson 1962, pp. 723–724
151. Atomic Bomb Seen as Cheap at Price, Edmonton Journal, 7 August 1945, p. 1
152. 1945 – Witnessing the A-Bomb, but Forbidden to File, by David W. Dunlap, The New York Times: Times Insider, 6 August 2015
153. Dawn Over Zero: The Story of the Atomic Bomb, by William L. Laurence, 1946
154. Hewlett & Anderson 1962, pp. 633–637
155. Impact of Large-Scale Science on the United States, by Alvin M. Weinberg, Science, New Series. 134 (3473): 161–164, 21 July 1961
156. Hewlett & Duncan 1969, pp. 74–76
157. Hewlett & Duncan 1969, pp. 72–74
158. Hewlett & Duncan 1969, pp. 490–493, 514–515
159. Hewlett & Duncan 1969, pp. 252–253
160. Hewlett & Anderson 1962, p. 655
161. Manhattan Project National Historical Park, Depatment of Energy

ערך מומלץ