Loading AI tools
פרופסור למשפטים וכלת פרס ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רות בן-ישראל (5 במרץ 1931 – 1 בפברואר 2020) הייתה פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב, דקאנית הפקולטה למשפטים בשנים 1990–1991, וכלת פרס ישראל לחקר המשפט לשנת תשס"א.
 | |
| לידה |
5 במרץ 1931 פורט סעיד, מצרים |
|---|---|
| פטירה |
1 בפברואר 2020 (בגיל 88) תל אביב-יפו, ישראל |
| מדינה |
ישראל |
| תאריך עלייה | 1935 |
| השכלה | האוניברסיטה העברית בירושלים |
| תקופת כהונה |
? – 1 בפברואר 2020  |
| תקופת הפעילות | 1966–2020 (כ־54 שנים) |
| תחומי מחקר |
תורת המשפט |
| תפקידים בולטים | דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב |
| פרסים והוקרה | פרס ישראל לחקר המשפט |
  | |
בן-ישראל נולדה בשנת 1931 בפורט סעיד שבמצרים, אחות ליובל נאמן. סבתה וסבהּ, שרה ואבא נאמן, היו ממייסדי תל אביב, והיא נינה למייסדי נווה צדק (זרח אלתר מושלי) ודור שישי לישראל ב"ק. הגיעה עם הוריה לארץ ישראל בשנת 1935. לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון גימנסיה הרצליה בתל אביב, שירתה בצה"ל בשנים 1950–1952, במהלכן סיימה קורס קצינות, שימשה בתפקיד פיקודי בבסיס ההדרכה של הח"ן וכיהנה כמפקדת ח"ן בחיל הים בדרגת סגן.
בשנים 1952–1954 למדה בפריז עיצוב ותרבות ולשון צרפת. עם חזרתה לישראל עסקה באמנות שימושית, ובשנים 1957–1960 ניהלה מפעל של "המשקם" לרקמה תימנית ולשטיחים פרסיים, שבו הועסקו עולות חדשות. בשנת 1955 נישאה לעו"ד גדעון בן-ישראל,[1] לימים חבר הכנסת וחבר הוועדה המרכזת של ההסתדרות. לבני הזוג שתי בנות: מרית וסביון. עם היבחרו של בעלה לכנסת פנתה ללימודי משפטים, כדי להמשיך בפרקטיקה המשפטית שלו.
בשנת 1967 קיבלה תואר בוגר במשפטים,[2] בשנת 1971 קיבלה תואר מוסמך במשפטים[3] ובשנת 1975 קיבלה תואר דוקטור למשפטים, כולם מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת הדוקטורט שלה נעשתה בהנחייתו של יצחק זמיר, וכותרתה "ההסכם הקיבוצי בישראל כהסדר נורמטיבי". משנת 1975 נמנתה עם סגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ובשנים 1990–1991 כיהנה כדקאן הפקולטה. היא פרשה לגמלאות בשנת 2000 והייתה פרופסור אמריטה באוניברסיטה זו.
במהלך כל עבודתה האקדמית שילבה בה גם פעילות ציבורית לקידום מעמד העובדים ומעמד האישה, בין השאר כיועצת לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת וכיו"ר הוועדה הממשלתית לבחינת תפקודן ושילובן של הנשים בשירות הממשלתי (1993–1996). הוועדה ניסחה המלצות אופרטיביות למיסוד מעמדה ותפקידיה של הממונה על מעמד האישה והמליצה להקים אגף מטה לנושא מעמד האישה בנציבות שירות המדינה. כחלק מיישום המלצות הוועדה, הוקם ב-1995 אגף בנציבות שירות המדינה, שמטרתו לרכז את כל הפעולות הנוגעות לקידום ושילוב נשים בשירות המדינה (כיום - האגף לשוויון מגדרי).
רות בן-ישראל הייתה כלת פרס בר ניב למשפט עבודה (1988) וכלת פרס מינקוף למצוינות משפטית (2000). בשנת 2001 הוענק לה פרס ישראל לחקר המשפט. בנימוקי חבר השופטים נאמר:
המחקרים שהיא פרסמה מצטיינים במבט רחב ומעמיק: הם משלבים ידע רב של שיטות משפט במדינות אחרות, ראייה חדה של הבעיות החברתיות שהמשפט מבקש לפתור והבנה עמוקה של תהליכים ומגמות המערבים משפט, חברה וכלכלה. במיוחד ראוי לציין את ספרה על ההסכם הקיבוצי, את מחקריה על זכות השביתה בישראל ובעולם ואת שלושת הכרכים של ספרה על שוויון הזדמנויות ואיסור הפליה בעבודה. את כל מחקריה מאפיינת תפיסה ערכית, הרואה במשפט מכשיר שנועד ויכול לקדם את האדם ואת החברה, ובמיוחד לסייע בידי קבוצות חלשות ומקופחות להגיע לחיים של רווחה וכבוד.
בשנת 2005 החליטה על שינוי בקריירה ועברה לעסוק בציור ממוחשב של סיפורי המקרא, שינוי זה היה מוחלט מבחינתה ומשמעותו הייתה נטישה מוחלטת של העיסוק במשפטים עד כדי כך שתרמה את כל הספרייה המשפטית שלה.[4] על מניעיה לשינוי כתבה:
בשנת 2005 מלאו לי, כאמור, שבעים וארבע שנים. חשבתי כי קיימת הסתברות לכך שעוד יעמדו לרשותי עשר עד עשרים שנות פעילות. חשתי שאינני מסוגלת להמשיך ולעסוק עוד עשר עד עשרים שנה במה שעסקתי עד כה. הרגשתי צורך עז להתחדש, להתרענן ולהגשים את עצמי בדרך חדשה ושונה. על כן החלטתי לבצע הסבה מקצועית ולפתוח דף חדש בחיי. היה עוקץ מסוים שהכביד או העיב על ההחלטה להתחיל בעיסוק חדש. הקושי היה רגשי. בעוד שבתחום עיסוקי המסורתי הגעתי למעמד בכיר והייתי לדמות המובילה בתחום, היה ברור שבעיסוק החדש אתחיל מתחתית הסולם. משמעות הדבר הייתה ירידה במעמד המקצועי, צורך לכבוש מחדש את מקומי בקבוצת התייחסות חדשה שאיננה מכירה אותי, ובתוקף כך אינה מודעת כלל ליכולותי ולכישורי. שקלתי זה מול זה את היתרון שבהתחדשות מול החיסרון של ההתחלה. הכף נטתה בבירור אל עבר היתרון. הסיכוי להתרעננות ולהנאה שבלימוד ובהתבטאות בתחום חדש גברו על החשש מאבדן היוקרה המעמדית.
— רות בן-ישראל, הסיפור האישי, המחשב וסיפורי המקרא, באתר האינטרנט של בן-ישראל
בן-ישראל נפטרה ב-1 בפברואר 2020 בגיל 88.[5] הובאה לקבורה לצד בעלה בבית הקברות טרומפלדור.[6]
בין השנים 2009–2012 כיהנה כיו"ר מועצת המוזיאונים (מועצה על פי חוק הממונה על ידי שר התרבות).
בשנת 2009 קיבלה את אות יקיר העיר תל אביב-יפו.
משנת 2013 שימשה כיו"ר הוועד המנהל של מרכז סוזן דלל.
לאחר פרישתה עסקה בציור, בריקוד, בכתיבה, במוזיקה ובשירה.
בשנת 2010 יצא לאור ספרה Bible Illuminations, ובו איוריה לתנ"ך. כן איירה את ספרו של אחיה, יובל נאמן, "תרומת היהודים למדע".
בשנת 2012 יצאו לאור בהוצאת גוונים שני ספרים שאיירה: "מגילת רות", ו"מגילת אסתר".
בשנת 2012 השתתפה בתערוכה קבוצתית "חלומות וחלונות", גלריה הוראס-ריכטר, יפו, אוצרת: כנרת אביבי-בלוך.
בשנת 2013 הציגה תערוכת יחיד "סיפורי התנ"ך מעוטרים וממוחשבים".
בשנת 2014 החלה לפרסם בלוג אוטוביוגרפי בשם "הגדת רות", שבהמשך יצא לאור כספר בהוצאת עם עובד.[7]
בשנת 2010 השתתפה בסרט הדוקומנטרי "פלטשקעס",[8] העוסק בתהליך ההזדקנות באמצעות מעקב אחר חמש נשים בעשור השמיני והתשיעי לחייהן (בהן בן-ישראל) אשר מתכוננות להעלות מופע מחול מקצועי.
ספרים:
))))ממאמריה:
בשנים 1981–1982 ערכה את כתב העת "עיוני משפט", ובשנים 1988–1999 ערכה את כתב העת "שנתון משפט העבודה".
חותם אישי: רות בן-ישראל - ראיון עם דן מרגליתבעקבות פטירתה:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
