Loading AI tools
כינוי בערבית לעובד אדמה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פלאח (בערבית: فلاح) הוא כינוי בערבית לעובד אדמה. פלאחים הם תושבי הכפרים והעוסקים בחקלאות במו ידיהם במדינות ערב, ובמיוחד, הכוונה כיום, לעוסקים בחקלאות במצרים ובסוריה. מקור המילה בשפה הערבית, ופירושה "חקלאי".
המונח "פלאחים" הפך נפוץ באזור המזרח התיכון במהלך התקופה העות'מאנית. במקור שימש המונח כדי להבחין בין אוכלוסיית הנוודים (הבדואים), שמוצאם בערב, לבין אוכלוסיית התושבים הכפריים המקומית שעסקה בחקלאות (הפלאחים). בנוסף לאוכלוסיית החקלאים במצרים המונח שימש גם לתיאור התושבים הכפריים המקומיים שעסקו בחקלאות באזור סוריה ובאזור הלבנט, כולל ארץ ישראל.
עם השנים החלו רבים להשתמש במונח בעיקר לתיאור עובדי אדמה אשר חוכרים את אדמותיהם, כלומר אינם מחזיקים בבעלות על הקרקעות אותן הם מעבדים.
העיבודים הנפוצים ביותר בקרב הפלאחים הם גידולי שעורה ודוחן. הפלאחים נוהגים לעבד את אדמותיהם בעיקר במקומות בהם ישנה קרקע פורייה ומספיק מים לצורכי השקיה.
רוב הפלאחים בארצות דוברות ערבית הם מוסלמים, אף על פי שקיימים גם פלאחים מעטים המשתייכים לדתות אחרות אשר סיגלו לעצמם אורח חיים זהה לזה של הפלאחים המוסלמים.
חוקרים ומטיילים בארץ ישראל במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הבחינו בין שלוש קבוצות שחיו אז בארץ: הבדואים, אותם ראו כ"ערבים האמיתיים", צאצאי הערבים שכבשו את ארץ ישראל במאה השביעית; "מדניה", בני האוכלוסייה המגוונת שחיה בערים; והפלאחים, עובדי האדמה היושבים בכפרים.[1] היחסים בין הקבוצות היו מגוונים, ולעיתים כללו גם גילויי עוינות.
מאז המאה ה-19 מתנהל דיון בין חוקרים בעניין מוצאם של הפלאחים בארץ ישראל. מספר חוקרים אירופאיים בני המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ובהם קלוד קונדר הבריטי ושארל קלרמון-גנו הצרפתי, הציעו שמקורם של הפלאחים בארץ הוא בעמי כנען הקדומים. קלרמון-גנו כתב כי הפלאחים אינם ממוצא יהודי, שכן מלחמות השמד שניהלו הקיסרים הרומים נגד היהודים, ולאחר מכן רדיפות הקיסרים הנוצרים נגד היהודים, מחקו כל זכר ליהדות האתנית והפוליטית בארץ ישראל, ואינם ממוצא יווני, שכן שנותרו בהם עקבות של יסודות שמיים, ולפיכך "נותר לקבוע שהפלאחים של ארץ ישראל הם נציגיהם המודרניים של השבטים הקדומים שבני ישראל מצאו יושבים בארץ, ובהם הכנענים".[2][3][4] חוקרים אלו אף הציעו כי קיים דמיון בין הפולחן הכנעני הפוליתאיסטי הקדום כפי שתואר בתנ"ך לבין הדת העממית של הפלאחים, שעל אף שהם מציגים את עצמם מוסלמים, בפועל הם עשויים לבלות חיים שלמים מבלי להיכנס למסגד אפילו לא פעם אחת, ומייחסים חשיבות רבה יותר למקאם המקומי ולעצים מקודשים מאשר לאללה או למוחמד. קונדר הציע כי מנהגים אלו מקורם בזכרונות פוליתאיסטים, יהודיים, נוצרים ומוסלמים.[5] לדעה זו היה שותף, למשל, גם יוסף מיוחס, סופר ומחנך יהודי ירושלמי ממוצא ספרדי שפעל בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, וכתב כי "הפלחים – צאצאי הכנענים – נחשבים לתושבים הקדמונים ביותר שבארץ ישראל, ואצלם נשתמרו במלואם כל המנהגים הקדומים והמדות העתיקות, שכבר נשתכחו ממנו לרגלי הגלות הארוכה".[6] בספרו על חיי הפלאחים, בו השווה אותם לחיי היהודים בתקופת התנ"ך והתלמוד, הוא ציטט את החוקר האנגלי ווילסון, שגרס כי "אם רוצים היהודים של היום להכיר את עצמם, כלומר: את חייהם הקדמונים הטפוסיים, מדותיהם ותכונותיהם, עליהם לפנות אל הפלחים תושבי ארץ ישראל, ולא אל היהודים אחיהם, לרבות יהודי המזרח שבארץ ישראל, כי אחיהם אלה כמעט כולם ממדינות הים באו [...] ורק הפלחים, אשר למרות כל המלחמות והשנויים שקרו בארץ, ולמרות כל ההרפתקאות שעברו עליהם בתקופות שונות, לא הניחו ברובם את מקומם בהיותם קשורים אליו בעבותות עבודת האדמה ומרעה הצאן, רק הם, יכלו לאצור בקרבם ולשמור באמונה על כל התכונות הקדומות אשר ליהודים הקדומים שבתוכם ישבו להם ימים רבים. – רק חייהם של אלה, יכולים להפיץ אור בהיר על החיים שבתקופת התנ”ך, ולבארם באור מספיק".[7]
גישה נוספת היא כי חלק עיקרי במוצאם של הפלאחים מקורו מרצף דמוגרפי שתחילתו באוכלוסייה היהודית או השומרונית החקלאית שנשארה בארץ לאחר חורבן בית המקדש השני.[8] בגישה זו החזיקו בין היתר גם דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי. בספרם המשותף "ארץ ישראל בעבר ובהווה" שיצא לאור בשנת 1918, הם כתבו כי "הפלחים אין מוצאם מן הכובשים הערבים, שהשתלטו על ארץ ישראל וסוריה במאה השביעית לספירה. המנצחים הערביים לא השמידו את האוכלוסייה החקלאית שמצאו בארץ. הם רק גירשו את השליטים הביזנטיים הזרים. באוכלוסייה המקומית לא נגעו לרעה. הערבים גם לא עסקו בהתיישבות. גם במקומות מושבותיהם הקודמים לא שלחו בני-ערב את ידם בעבודת האדמה ... בארצות הכבושות לא חיפשו שטחי התיישבות למעמד האיכרים שלהם, שכמעט לא היה אצלם בנמצא. כל עניינם בארצות החדשות היה מדיני, דתי וכספי: לשלוט, להפיץ את האסלאם, לגבות מיסים. ... האיכר היהודי, כמוהו ככל איכר, לא במהרה ניתק עצמו מאדמתו, שרוותה זיעתו וזיעת אבותיו ... האוכלוסייה הכפרית, חרף מעשי הדיכוי והסבל, נשארה כמות שהיא". הם הוסיפו שמאז הכיבוש הערבי היגרו לארץ פרסים, מונגולים, צ'רקסים, פרנקים, מצרים, אלג'ירים, גרוזינים, שנשארו ונטמעו באוכלוסייה המקומית.[9] בן-גוריון כתב מאמר בנושא לבדו בשנת 1917 וסיכם אותו במילים הבאות: "אך למרות רבוי התערובות הללו הרי רוב מנינם ורוב בנינם של הפלחין המוסלימים במערב ארץ-ישראל משַווה לפנינו טפוס גזעי אחד וחטיבה אתנית שלמה, ואין כל ספק שבעורקיהם יזרום הרבה דם יהודי – דם אותם האכרים היהודים “עמי הארץ”, שבחרו בצוק העתים להתכחש לדתם ובלבד שלא יעקרו מעל אדמתם".[10] בספרו "אוכלוסיינו בארץ" (1929) בן צבי סייג את המסקנה החותכת שהציגו השניים: "מובן מאליו שלא נכון יהיה להגיד שכל הפלחים הם מצאצאי היהודים הקדומים, המדובר הוא ברובם או ביסודם", אך סיכם בכך ש"הרוב הגדול של הפלחים אין מקורם מהכובשים הערבים, אלא, לפני זה, מהפלחים היהודים שהיו מנין ורוב בנין הארץ, לפני כיבוש האסלאם".[11]
במקורות ההיסטוריים אין עדות להתאסלמות המונית של יהודים במקום ובזמן כלשהם. לפיכך, קובע ההיסטוריון משה גיל, "אין סיבה לחשוב שערביי ארץ ישראל היו צאצאי יהודים".[12] ישנן עדויות על התאסלמות המונית של שומרונים בעקבות רדיפות דתיות, מיסים כבדים, עוני ופרעות תחת השלטון המוסלמי,[13][14] אך לא ניתן להשליך מכך על האוכלוסייה היהודית. מנגד, ידוע על חמולות בעלות רקע יהודי (כדוגמת חמולת מח'אמרה וחמולות אחרות באזור דרום הר חברון) או חמולות ממוצא שומרוני (באזור שכם וצפון השומרון) שהתאסלמו לאורך הדורות.
לאורך השנים התרחשו גלי הגירה של אוכלוסיות זרות לארץ ישראל. לאחר מרד בר-כוכבא, בו היישוב היהודי ברוב חבל יהודה חדל למעשה מהלתקיים, הגיעו למקום אוכלוסיות פגניות מהפרובינקיות הסמוכות וכן ממישור החוף. בהמשך הגיעו צליינים נוצרים, ובהם גם ארמנים וגרוזינים בתקופה הביזנטית, כורדים שהתיישבו בארץ בעקבות כיבושי צלאח א-דין, ואלג'ירים, מצרים, סורים מהחורן, בוסנים, צ'רקסים וטורקמנים שהתיישבו בארץ בתקופה העות'מאנית. בשלהי המאה ה-19, חוקרים שסיירו בארץ תיארו כפרים המאוכלסים באלג'ירים (בצפון הארץ: עלמא, כפר סבת, מעד'ר, שעארה, דישום, מארוס, עמוקה, אלחסיניה, תליל, הושה), במוסלמים מוגרבים שגורשו מספרד (בעין כרם), במתואלים (בכרמל ובגליל העליון), במצרים (בכפר מצר וכן בשכונות ביפו), ועוד. באזור דרום הר חברון למשל, התקיים ישוב יהודי עד הכיבוש האסלאמי, ולא ידוע מה עלה אז בגורלו. בגליל היישוב היהודי הגדול בשלהי התקופה הרומית הצטמצם משמעותית בתקופה הביזנטית, אך הוא המשיך להתקיים עד העת החדשה, אם כי בקנה מידה פחות בהרבה. בזמן העליות הציוניות, נותרו יהודים מוסתערבים אך ורק בפקיעין.
מחקר גנטי אחד הראה כי רובם המכריע של הפלסטינים קרובים יותר ליושבי חצי האי ערב וצפון אפריקה מאשר ליהודים ולשומרונים.[15] מנגד, בעשורים האחרונים, מחקרים גנטים הדגימו שברמה הפטרנלית (הפלוגרופ Y) קיים קשר גנטי מובהק בין יהודים אשכנזים, ספרדים ומזרחים לבין הפלסטינים; אותם מחקרים הראו שיהודים מעדות אלו קרובים יותר גנטית לערביי ארץ ישראל מאשר לשכניהם הלא-יהודים בארצות הגולה. על-פי אחד המחקרים, הממצאים מתיישבים עם הסברה ש"חלקם או רובם של הערבים המוסלמים בארץ ישראל הם צאצאיהם של תושבים מקומיים, בעיקר נוצרים ויהודים, שהתאסלמו לאחר הכיבוש הערבי במאה השביעית".[16][17][18][19]
רבים משמות המקומות המקראים והתלמודיים הקדומים בארץ ישראל נשמרו בשפתם של הפלאחים יושבי הארץ. לאורך השנים, הצליחו חוקרים לזהות את מיקומיהם של יישובים קדומים ואתרים נוספים באמצעות שיחות עם הפלאחים. הדוגמאות לכך רבות וקיימות כמעט בכל חלקי הארץ; ביניהן ניתן למנות את ג'בע (היא גבע בנימין), מוח'מאס (היא מכמש), ענאתא (ענתות), א-ראם (הרמה), יאטא (יוטה), דורא (אדורים), סעיר (ציעור), חלחול, לובאן א-שרקיה (לבונה), ג'ש (גוש חלב), ועוד. יוחנן אהרוני כתב כי הסיבה להשתמרות השמות היא ברקע השמי המשותף של יושבי הארץ לאורך הדורות, ולאור העובדה ששמות רבים נטו לשקף אלמנטים חקלאיים.[20] על פי עוזי ליבנר, השתמרות השמות היא "פונקציה של המשכיות יישובית באתר עצמו או באזור סביבו".[21]
החוקר האנגלי קונדר ציין במאה ה-19 כי רבים מהמונחים הגאוגרפיים המצויים במקרא, כגון סלעים, נחלים, מעיינות, וכדומה, נשתמרו בשפתם היומיומית של הפלאחים. המשמעות המקורית של חלק מהשמות הללו אבדה לאורך השנים, ועם זאת, מילים רבות, שמקורן בשפה העברית או הארמית ואינן מצויות כלל בלשון הערבית או שאינן בשימוש כיום, נתגלגלו ללשון הפלאחים ומשמעותן המקורית מובנת וידועה. דוגמאות לכך ניתן למצוא ביישובים שלא נמצא זכרם במקרא אך ברור כי מקור שמם עברי כדוגמת "קטנה", "טירה" (בשרון, בבנימין, ועוד) ו"בירה"; השימוש החוזר במילה "כפר", וכן בשמותיהם של מונחים גאוגרפיים כדוגמת "נחל" (למשל בשם היישוב נחאלין), "בור", "ביצה" (שהפך ל'בוצה'), "גב" (ג'וב), ועוד.[22][23]
החוקר הצרפתי קלרמון-גנו כתב כי נשות הפלאחים היו "עתיקות" יותר במנהגיהן, בלבושן ובשפתן מן הגברים, ולכן היה ניתן להפיק מהן מידע היסטורי רב יותר. הוא תיאר מקרה בו לאחר שאישה בשועפאט סיפרה לו את שמו הקדום של המקום, בעלה הכה אותה על כך "שחשפה אותו בפני אדם זר".[24]
מספר חוקרים בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ציינו כי שעה הפלאחים הם באופן רשמי מוסלמים, בפועל הם מכירים מעט מאוד מהקוראן ומיסודות האסלאם, למעט פורמולות ידועות השגורות בפיהם. חוקרים אלו הבחינו בכך שישנם אזורים שבהם המסגדים מועטים מאוד, ובכפרים אחרים מסגדים נבנו רק בידי השלטון העות'מאני. אותם החוקרים כתבו כי כאשר הפלאח נשבע במוחמד או באללה, אין לקבל את שבועתו ברצינות, אבל אם הוא נשבע במקאם או הולי, קברו של הקדוש המקומי, ניתן לסמוך על כך.[5][25]
קלוד קונדר מהקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל הבחין בין דתם של הפלאחים לזו של הבדואים בארץ ישראל. לדבריו, כולם מחשיבים עצמם מוסלמים, אך בפועל הבדואים הם "פגאנים ועובדי ירח, כמו בימי מוחמד; המקומות הקדושים להם הם קברי אבותיהם, וההיסטוריה העתיקה של ארץ ישראל אינה חלק מדתו של הגזע שרק נכנס לארץ וכבשה אלף שנים אחרי ישו". מנגד, בדתם של הפלאחים ניכרים "יסודותיה של אמונה פוליתאיסטית שככל הנראה ראשיתה עוד בתקופה הקדם-ישראלית", ועל גביה צמחה דת הטרוגנית, כך ש"מסורת נוצרית, היסטוריה מוסלמית ופולחן זר מתערבבים לעיתים קרובות כך שלא ניתן להבחין ביניהן כלל, ואנו מוצאים את המוסלמי לכאורה סוגד באתרים המקודשים לזכרונות יהודיים, שומרוניים, נוצריים ולעיתים קרובות פגאניים. הוא נותן דוגמאות רבות, ובהן: "מקאם אולאד יעקוב אל-עשרה" ("מקום עשרת בני יעקב") בשכם, אתר "בנות יעקב" בגליל וקברים המוקדשים לבני יעקב השונים כדוגמת נבי רובין, ליד פלמחים, ונבי ימין, ליד כפר סבא. לצידם, הוא מציין אתרים עם קשר נוצרי כגון נבי יחיא בסבסטיה המוקדש ליוחנן המטביל ונבי מתא, לזכר מתי הקדוש, ליד בית אומר, וכן אתרים המציינים דמויות חשובות באסלאם או גיבורים מקומיים. קונדר הוסיף כי הפלאחים מכירים סיפורים רבים מכתבי הקודש, אך לעיתים קרובות ניתן להראות שהם תולדה של הוראה של נזירים ולעיתים קרובות מקורם הוא מודרני מפי תושבי המנזרים השכנים.[5]
יצחק בן-צבי ציין בפרט כי הוא הבחין בכך שאבות האומה, ראשי השבטים והנביאים היהודיים עוד זכורים בקרב הפלאחים, שממשיכים להשתטח על קבריהם גם במקומות שהיהודים והנוצרים חדלו לפקוד. סביב אותם האתרים נקבעו חגים שאינם מקובלים באסלאם אלא רק בקרב הפלאחים בארץ ישראל. בפרט, הוא ציין כי בתקופתו הצטרפו להילולות של רשב"י ושל ר' מאיר בעל הנס פלאחים ובדואים שרקדו עם היהודים, ונשבעו בשם החכמים, ושכן בפקיעין מעריצים הדרוזים והמוסלמים יחד עם היהודים את "צדיקי היהודים" ר' אושעיא איש טיריא ור' יוסי דמן פקיעין. לטענתו, "לפנינו המשך הפולחן היהודי בקרב הפלאחים גם לאחר שנתאסלמו".[25] מיכאל ארליך משער כי חלק מהאתרים הקדושים בגליל המוקדשים לדמויות מקראיות יהודיות מקורן באוכלוסייה היהודית שהתאסלמה ערב מסעי הצלב, אך שימרה את המסורות האלו גם לאחר שהמירה את דתה.[26]
בלדנספרגר ציין כי ההקפדה על תפילה בכל אזור תלויה במידה רבה במדיניותו של הפחה או של השייח' באותו המחוז. באזור ירושלים, הפלאחים נוטים להקפיד פחות על תפילות ועל צומות, בעוד שבמרכזים עירוניים חשובים כגון שכם, חברון, עזה ויפו, התושבים מקפידים יותר על התפילה, והמואזין מזכירים להם מתי להתפלל. כדוגמה, הוא כותב כי בשנים 1870 עד 1874, רק בודדים מתושבי ארטאס נהגו להתפלל. אמנם, לאחר שהוכבד עליהם נטל המיסים, וכן גבר הפיקוח השלטוני בשל הישנות מקרי גניבה, חל שינוי בהרגלי התפילה בכפר כך שרבע מהם התפללו באופן קבוע. בלדנספרגר תיאר באריכות גם את החגים, צום הרמדאן, ומנהג המילה כפי שנערכו בקרב הפלאחים בשלהי המאה ה-19, וכן האמונה באל, במהדי, בנביאים, במלאכים ובגורל כפי שבאה לידי ביטוי באמונה הרווחת באותה העת.[27]
על-פי אמרה שהייתה שגורה בפיהם של פלאחים זקנים, "האדמה אוהבת את היהודי". היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל הביאו שיטות חקלאיות מודרניות שהוכחו כאפקטיביות ולאחר מכן הועתקו בידי הפלאחים יושבי הארץ.[28]
אחד המאכלים המזוהה עם המטבח של הפלאחים בארץ ישראל הוא הקראס, מאפה מדופדף שעליו מופרדים בעלי אזוב (זעתר) טריים, בצל ושמן זית.[29][30]
נכון לשנת 2005, אוכלוסיית הפלאחים במצרים עמדה על קרוב ל-60 אחוזים מכלל האוכלוסייה המצרית. רוב הפלאחים במצרים ממשיכים עד היום לקיים אורח חיים צנוע בבקתות בוץ לאורך נהר הנילוס, בדומה לאורח החיים של אבותיהם הקדמונים[31]. בתחילת המאה ה-20 היה אחוז הפלאחים באוכלוסייה המצרית גבוה באופן ניכר, לפני הנהירה הגדולה של חלקים גדולים מאוכלוסיית הפלאחים לעיירות ולערים במצרים.
ערך מילוני בנושא פלח, בוויקימילון
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
