עידן האלבומים

"עידן האלבומים" הוא כינוי לתקופה שהשתרעה מאמצע שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-2000 והתאפיינה בכך שאלבומים היו הצורה עיקרית של הוצאה וצריכה של מוזיקה. האלבום יצאו בפורמטים שונים של אריך-נגן, קלטות שמע ותקליטורים. זמרי ולהקות רוק מארצות הברית ומבריטניה שיחקו תפקיד מרכזי, ולעיתים קרובות התייחסו לתקופה זו כ"עידן האלבום-רוק". המונח "עידן האלבומים" כלל גם את התקופה השיווקית והאסתטית סביב יציאת אלבום.

ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית

במאה ה-20 1949–1940 • 1959–1950 • 1969–1960 • 1979–1970 • 1989–1980 • 1999–1990 במאה ה-21 2009–2000 • 2019–2010 • 2029–2020 פורטל מוזיקה • פורטל פופ

אלבומי אריך-נגן שווקו בתחילה למוזיקה קלאסית ולצרכנים מבוגרים ואמידים, וזכו לפופולריות באמצע שנות ה-60 כשאמנים כמו הביטלס הוציאו פרויקט מצליחים ושאפתנים בפורמט של אריך-נגן. התעשייה אימצה את אופן ההפצה והשיווק של אלבומים, והם הפכו פופולריים בקרב צעירים ולעיתים קרובות שווקו כאלבומי קונספט על ידי זמרי רוק ונשמה.

בסוף שנות ה-70, מכירות יצירות באריך-נגן ירדו עם עליית הפאנק רוק, הדיסקו והקליפים של MTV. התעשייה הגיבה על ידי החלפה הדרגתית של אריכי-נגן בתקליטורים, והוצאת פחות סינגלים כדי להגביר את מכירות האלבומים, והעלאת מחירי התקליטורים. כוכבי פופ גדולים אימצו מודל השקה מורחב, ושיווקו אלבומים באמצעות סינגלים מובילים, וידאו קליפים, מרצ'נדייז, סיקור תקשורתי וסיבובי הופעות. נשים ומוזיקאים שחורים זכו להכרה, וההיפ הופ פיתח זרם משלו לאלבומים.

בשנות ה-90, רוק אלטרנטיבי ומוזיקת קאנטרי זכו לפופולריות, שהובילה לשיא בהכנסות על סמך מכירות אלבומים. עם זאת, רשתות שיתוף קבצים כמו נאפסטר ערערו על כדאיות הפורמט כשצרכנים החלו לשתף רצועות מאלבומים באופן דיגיטלי. בתחילת המאה ה-21, שירותי הורדת מוזיקה והזרמת מוזיקה צברו פופולריות, מה שהוביל לירידה במכירות האלבומים ולמעבר להתמקדות בסינגלים. פופ ומוזיקה אורבנית היו הז'אנרים הנמכרים ביותר, והוצאת אלבומי הפתעה הפכו לפופולריים.

בעוד שמכירות המוזיקה הפיזיות ירדו ברחבי העולם, מוזיקה שיצאה בפורמט של תקליטורים נותרה פופולרית במדינות כמו יפן, באמצעות שיווק אגרסיבי של מוזיקאים פופולריים במדינה. אלבומי קונספט עשו קאמבק בסוף שנות ה-2010 עם תוכן אישי רלוונטי מבחינה תרבותית אשר זכו לשבחים. אמני פופ וראפ זכו לנתוני השמעות אלבומים גבוהים עם שיווק מינימלי, תוך שהם מנצלים את תרבות הצריכה לפי דרישה של העידן הדיגיטלי, שהואצה במהלך מגפת הקורונה והשפעתה על תעשיית המוזיקה.

קדם-עידן

תקליט אריך-נגן על פונוגרף

ראו גם – שנות ה-40 של המאה ה-20 במוזיקה הפופולרית, שנות ה-50 של המאה ה-20 במוזיקה הפופולרית

ההתקדמות הטכנולוגית בתחילת המאה ה-20 חוללה מהפכה במוזיקה המוקלטת. תקליטים במהירות 78 סל"ד היה צורת ההפצה הסטנדרטית של מוזיקה, אבל הקיבולת המוגבלת וחוסר העמידות שלו הביאו לאריזתו בסיפרונים דמוי אלבום. הצגת תקליטי פוליוויניל כלוריד (ויניל) בשנות הארבעים הביאה פחות רעש נלווה והגבירה את העמידות של המוצר. RCA ויקטור וקולומביה רקורדס שלטו בשוק והיו חלוצות תקליט הוויניל באורך 12 אינץ' (אריך-נגן), המסוגל לכלול עד 52 דקות של מוזיקה. קולומביה הציגה אריכי-נגן בשנת 1948, וכינתה אותם "אלבומי תקליטים", והוסיפה עיצוב גרפי לעטיפות.^[1][2] בתחילה שווקו אריכי-נגן למוזיקה קלאסית, אך עד מהרה הפיצו על גביהם גם פסקולים של סרטים, הלקטות של מופעים בברודוויי, מוזיקת ג'אז וכמה אלבומי פופ. אמני ג'אז העדיפו אריכי-נגן בשל הקיבולת הגדולה יותר שלהם, מה שאפשר להקליט הופעות שלמות. בעוד שסינגלים של 45 סל"ד היו השוק העיקרי בשנות החמישים והשישים, אמני רוק בולטים הסתמכו על מכירות סינגלים.^[3]

העידן

שנות ה-60

ראו גם – אלבום קונספט

הביטלס (1964) הוכרו על ידי היסטוריונים מוזיקליים על שבישרו את עידן האלבומים.

הגעתם של הביטלס לארצות הברית בשנת 1964 סימנה את תחילתו של "עידן האלבומים הקלאסי" או "עידן אלבומי הרוק". תנועת תרבות הנגד של שנות ה-60 הפכה את האלבומים להיבט מרכזי, שהובילה להופעתו של אלבום הקונספט.^[4] אלבום קונספט כלל נושא מאוחד ושירים שזרמו זה אל זה.^[5] בעוד שיש הטוענים שאלבום הקונספט היה קיים לפני עידן הרוק, הוא זכה לגדולה עם יציאתו של האלבום "Little Deuce Coupe" של הביץ' בויז בשנת 1963.^[6] האלבום של הביץ' בויז ו"Highway 61 Revisited" של בוב דילן נחשבים לדוגמאות מוקדמות של עידן האלבומים.^[7] האלבום "Rubber Soul" של הביטלס משנת 1965 מצוטט לעיתים קרובות כנקודת מפנה שבה אלבומים הפכו ליחידת ההפצה העיקרית של יצירות מוזיקליות.^[8] אלבומים בולטים אחרים משנת 1966, כמו "Aftermath" של הרולינג סטונז ו-"Pet Sounds" של הביץ' בויז, גיבשו את חשיבות עידן האלבומים.^[9] העידן הביא הצלחה כלכלית והצהרות אמנותיות, והרחיק את הפוקוס מסינגלים ולהיטים. תעשיית המוזיקה הבריטית אימצה זמרי ולהקות רוק ואלבומי באדג'ט בתגובה לביקוש המוגבר לאריכי-נגן.^[9]

נוטים להגיד שעידן האלבומים התחיל עם יציאת "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" של הביטלס בשנת 1967.^[10] הפצת האלבום סימנה שינוי בתפיסה של אלבומים כיצירות תרבותיות ועיצבה מחדש את הכלכלה של מוזיקת הפופ. האלבום היה ארוז בעטיפת גייטפולד (אנ') עם הערות אלבום ומילות השירים מצורפות.^[11] לאחר מכן, מוזיקאים החלו להעסיק אמנים כדי שיעצבו להם עטיפות לאלבומים. בשנת 1967 נרשם גל של אלבומי רוק חדשניים מבחינה אמנותית, כולל "Between the Buttons" של הרולינג סטונז, "Disraeli Gears" של קרים ו "The Who Sell Out" של The Who.‏ "Purple Haze" של ג'ימי הנדריקס נחשב לסינגל הבכורה של עידן האלבום-רוק. אלבומי קונספט בולטים נוספים צצו, כמו "White Album" של הביטלס, "We're Only in It for the Money" של אמהות ההמצאה ו-"Arthur" של הקינקס. בסוף שנות ה-60 אמני נשמה כמו אייזק הייז ואריתה פרנקלין הוציאו אלבומי קונספט גם. ארבעה אלבומים של הרולינג סטונז, מ-"Beggars Banquet" ועד "Exile on Main Street" נחשבים כשיא יצירתי במוזיקה פופולרית.^[12]

שנות ה-70

סטודנט מאזין לאלבום "Yes", ‏1970

אמצע שנות ה-60 עד סוף שנות ה-70 היה עידן הזהב של האלבומים, עם יציאת "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" של הביטלס, שנחשב לתחילתו של עידן זה. אלבומים הפכו לפלטפורמה לאמנים להפגין את החזון האמנותי שלהם ולצבור קהלי מעריצים נאמנים. זמרי רוק ונשמה מתקדמים אימצו אלבומים מאוד רעיוניים שהופקו בצורה מורכבת, בעוד ש"The Dark Side of the Moon" של פינק פלויד הפך לסטנדרט במוזיקת רוק. בשנות ה-70 הופיעו אלבומים בולטים של ג'וני מיטשל, אליס קופר וקיס, בעוד בוב מארלי ייצג את הסצנה הלא-אמריקאית/בריטית. אלבומים כמו "Hot Buttered Soul" של אייזק הייז וסדרת האלבומים של אריתה פרנקלין לאטלנטיק רקורדס הביאו יותר מוזיקה ניסיונית ואומנות למוזיקת הנשמה. אסתטיקת האלבומים של שנות ה-70 סיפקה חווית האזנה סוחפת, משופרת על ידי פטיפונים, אוזניות וסמים. רצף אלבומים וגרפיקת העטיפות שלהם מילאו תפקידים חשובים. עם זאת, עליית הפאנק רוק והדיסקו בסוף שנות ה-70 הביאה לירידה במכירות האלבומים ולחזרה להתמקדות בסינגלים. הצלחתם של אלבומים בז'אנרים אחרים, כמו ג'אז, פחתה כשהפופ והרוק שלטו בשוק. עד סוף שנות ה-70, שחקנים פופולריים נאבקו לשמור על רמת ההצלחה שהושגה בעידן האלבומים, והציפיות החלו להשפיע על הצלחתם.

שנות ה-80 ושנות ה-90

הירידה במכירות תקליטי האריך-נגן בסוף שנות ה-70 סימנה את סוף תקופת השגשוג שנבעה מהוצאת אריכי-נגן. תעשיית המוזיקה התמודדה עם תחרות מתעשיית הקולנוע ומשחקי הווידאו הארקייד, והקליפים של MTV הדגישו מחדש את הפופולריות של סינגלים בשנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. ל-MTV היה תפקיד משמעותי בהחזרת הסינגל לכלי שיווקי, תוך שינוי העדפות הצרכנים לכיוון להיטים חד פעמיים.

בשנות ה-80, כוכבי פופ כמו מייקל ג'קסון ומדונה השתמשו בסינגלים ובקליפים כדי ליצור עניין באלבומים שלהם. זה הוביל לפיתוח השקות אלבומים מודרניות, שמטרתן לשמר את המומנטום השיווקי למשך תקופה ממושכת. ההשקה כללה בדרך כלל סינגל מוביל קצבי, קליפים מושכי תשומת לב, סיקור עיתונאי, מרצ'נדייז והודעות על סיבובי הופעות. חברות התקליטים הסתמכו במידה רבה על פלטפורמות כמו MTV כדי לקדם הצלחה מסחרית מיידית. בעוד שאלבומים שיצאו בתקופה זו היו בעיקר של מוזיקאים מז'אנר הרוק, היו כמה הפצות יוצאות דופן בצורה של אלבומי פאנק כמו "London Calling" של הקלאש ואמנים כמו פרינס, קייט בוש ופאבליק אנמי. ז'אנר ההיפ הופ זכה גם להצלחה ביקורתית עם אלבומים מצליחים של אמנים כמו ראן די אם סי, ביסטי בויז, Boogie Down Productions, פאבליק אנמי ואריק בי אנד ראקים. פרויקטים אלה סימנו את "תקופת השגשוג" ו"עידן האלבומים" של ההיפ הופ מסוף שנות ה-80 ועד סוף שנות ה-90. המגמות המתפתחות בתקופה זו הובילו לשינוי שמות וסיווג מחדש של ז'אנרים, כגון סיווג מוזיקת "פופ רוק" ל"רוק קלאסי".

בשנות ה-80 הוסיף פורמט האלבומים לשלוט בשוק המוזיקה עם הופעתה של קלטת השמע. קלטות אפשרו למשתמשים ליצור מיקסים משלהם, שהפכו פופולריים עם השקת הווקמן בשנת 1979. נגני התקליטורים והדיסקמן הנייד, שהושקו בשנת 1984, החלו להחליף אריכי-נגן כפורמט האלבום הסטנדרטי. עלייתם של קלטות ותקליטורים הביאה לשינויים באופן שבו אנשים צרכו מוזיקה, כשהקלטות ביתיות ודילוג קל יותר על שירים הפכו לנפוצים. בשנת 1987 הביאה הפופולריות של התקליטור לשנה הרווחית ביותר עבור תעשיית המוזיקה. עם זאת, התקליטורים גם גברו על תקליטי האריך-נגן, ובסופו של דבר קלטות איבדו את הפופולריות שלהן גם לתקליטורים. במהלך תקופה זו, אלבומים ישנים יותר הוצאו מחדש בתקליטור, במיוחד הקטלוג המלא של הביטלס. המהדורות המחודשות הללו פנו לדור הבייבי בום וחפפו לסרטי רוק קלאסיים ואוספים של אלביס פרסלי. עם זאת, אלבומים מסוימים התעלמו מהוצאה דיגיטלית עקב בעיות משפטיות וחוזיות.

חברות התקליטים החלו ללחוץ על צרכנים לקנות אלבומים על ידי הימנעות מהוצאת סינגלים. המכירות של סינגלי ויניל בגודל שבעה אינץ' ירדו והוחלפו ברובן בסינגלי קלטות, אך אף פורמט לא נמכר כמו האלבומים. בשנות ה-90 נרשמה התפשטות של הפקת אלבומים, עם מספר מוערך של 35,000 אלבומים שיצאו ברחבי העולם מדי שנה. ב-1991, האלבום "Nevermind" של נירוונה זכה לשבחי המבקרים ולמכירות אדירות, מה שהוביל לפריחה של ז'אנר הרוק אלטרנטיבי. מוזיקת הקאנטרי גם חוותה שגשוג עם אמנים כמו גארת' ברוקס ושאניה טוויין, בעוד שמוזיקת הראפ, במיוחד גנגסטה ראפ, חוותה שגשוג מהיר עם אמנים כמו ד"ר דרה וסנופ דוג. במהלך תקופה זו, הוצאת שיר בודד כמעט ולא הייתה קיימת בארצות הברית. תעשיית המוזיקה הגיעה לשיא המסחרי שלה ב-1999, והניבה הכנסות של 15 מיליארד דולר ממכירות, בעיקר מתקליטורים.

יש תפיסות שונות מתי הסתיים עידן האלבומים. "Nevermind" של נירוונה מצוטט לעיתים קרובות כנקודת סיום, בעוד שהאלבום "OK Computer" של רדיוהד מ-1997 נתפס כיצירה פורצת גבולות שהשיגה הצלחת מיינסטרים. המבקרים ציינו ירידה ביושרה בקרב התעשייה והאמנים, עם עליית מחירי הדיסקים והתמקדות ברווח ולא ביושרה אמנותית. בעוד שחלק מהפרויקטים המשיכו לתמוך באידיאלים מוקדמים יותר של עידן האלבומים, רבים אימצו שיטות הקלטה נוחות יותר כדי לנצל את מומנטום התקליטורים.

שנות ה-2000

בתחילת שנות ה-2000, העלייה של הורדות MP3, פסקולים של סרטים, משחקי וידאו, טלוויזיה בכבלים והאינטרנט הביאו לירידה בפופולריות של האלבומים. נאפסטר, שירות שיתוף קבצים, אפשר למשתמשים להוריד בקלות שירים בפורמט MP3, ותרם עוד יותר לירידה בפופולריות האלבומים. למרות ההשבתה של נאפסטר בשנת 2001, צצו שירותי הורדת מוזיקה אחרים, והאייטונס של אפל והאייפוד הפכו פופולריים, מה שהקל על מהפכת המוזיקה הדיגיטלית. המכירות של פורמטים פיזיים של מוזיקה ירדו בצורה משמעותית, עם התאוששות קצרה ב-2004 עקב הצלחת אלבומים כמו "Confessions" של אשר ו-"The Eminem Show" של אמינם. מוזיקה אורבנית, במיוחד ראפ, שלטה בסצנת הפופ בתקופה זו, כאשר אמנים כמו אשר, אמינם ו-50 סנט זכו להצלחה מסחרית.

במהלך שנות ה-2000 המוקדמות הופקו תקליטים חדשניים ורלוונטיים לתרבות בז'אנרים כמו R&B, היפ הופ ופופ. אמנים כמו קניה וסט, דיאנג'לו, טימבלנד והנפטונז דחפו את גבולות הז'אנרים הללו ויצרו אלבומים באורך מלא שזכו לשבחים. זה קרא תיגר על התפיסה המסורתית לפיה אלבומים מבוססי גיטרת רוק הגדירו את עידן האלבומי, כפי שהדגים "Kid A" של רדיוהד. בעוד שאלבומי רוק חזרו על צלילים ישנים יותר או התקשו להגיע להישגים מסחריים, מוזיקה אורבנית זכתה ליוקרה מסחרית ותרבותית.

עם זאת, תעשיית המוזיקה עדיין התמודדה עם איומים מפיראטיות ומדיה מתחרה, כגון DVD, משחקי וידאו והורדת שירים. מכירות הרצועות הדיגיטליות עלו על מכירות התקליטורים, מה שהצביע על העדפה להורדת שירים בודדים על פני אלבומים מלאים. מכירות האלבומים ירדו באופן משמעותי עד 2009, כשהענף התמודד עם ירידה בהכנסות. דאנס-פופ הפך לז'אנר הדומיננטי ברדיו להיטים עכשוויים, וזמרי פופ כמו ריהאנה בנו את הקריירה שלהם סביב סינגלים דיגיטליים במקום מכירת אלבומים. אמני רוק ותיקים כמו U2, עם קהל המעריצים הנאמן שלהם, נפגעו פחות מהירידה במכירות האלבומים, כשהם מסתמכים על הופעות כמקור הכנסה מרכזי.

עם המעבר למדיה דיגיטלית בשנות ה-2000, המושג "אספן" של אלבומים פיזיים הפך לתחום אספנות. עם זאת, היו חששות לגבי שימור ארוך טווח של אוספים דיגיטליים עקב חוסר העמידות של קבצים דיגיטליים. הדעיכה של חנויות מוזיקה פיזיות הובילה גם להופעת אתרי אינטרנט כפלטפורמות לשמיעת אלבומים, כולל AllMusic, ספוטיפיי ו-Discogs.

הביטוי "מות האלבום" שימש לעיתים קרובות בתקשורת במהלך הירידה הזו, עם סיבות שיוחסו לאינטרנט, נתוני הורדות וציפיות משתנות של מאזיני מוזיקה. אנשי תעשייה חזו שפחות אמנים יעשו קמפיינים מוכווני אלבום, וחלקם האמינו שעידן האלבומים הגיע לסיומו. היו ביקורות על חברות תקליטים על כך שלא הכירו בפופולריות הגוברת של הזרמת מוזיקה ועל כך שלא הצליחו לעבוד עם פלטפורמות כמו נאפסטר כדי למצוא פתרון.

פוסט-עידן

ראו גם – אלבום הפתעה

טיילור סוויפט, הוציאה במפתיע את אלבומיה בשנת 2020.

בשנות ה-2010, תעשיית המוזיקה נכנסה למה שתואר כ"עידן פוסט-אלבומים". חברות התקליטים העבירו את המיקוד שלהן לפלטפורמות סטרימינג כמו ספוטיפיי ופנדורה, תוך שימת דגש על רשימות השמעה ורצועות בודדות במקום אלבומים מלאים. ספוטיפיי הפכה לפלטפורמה דומיננטית לצריכת מוזיקה, כשספריות מוזיקה עברו מכונונים קשיחים אישיים ומדיה פיזית לאחסון ענן. בעוד שמכירות האלבומים עלו לזמן קצר ב-2011, הן המשיכו לרדת כשהצרכנים הפסיקו לצרוך יותר ויותר אלבומים לטובת סינגלים.

למרות הירידה המסחרית של האלבומים, אמנים בעלי פרופיל גבוה כמו U2, טיילור סוויפט וקייטי פרי עדיין אימצו את הרעיון של "עידן האלבומים". הם הציגו את הפרויקטים במסגרת קמפיינים על אלבומים, המזכירים אמני עבר כמו דייוויד בואי ומדונה. הקמפיינים הללו כללו לעיתים קרובות השקות מוצר מופרזות עם אסתטיקה חזקה, אם כי חלקם זכו לביקורת על עודף האלמנט השיווקי הפרויקטים שלהם. סוויפט בלטה כמתכננת קפדנית של קמפיינים בהשראת "עידן האלבומים", ויצרה אסטרטגיה מוצלחת ונבדלת מאמנים אחרים.

באמצע שנות ה-2010, אסטרטגיית הוצאת אלבום הפתעה צברה פופולריות בקרב אמנים פופולריים. אמנים כמו ביונסה אימצו את הגישה הזו, והוציאו אלבומים ללא הודעה מוקדמת כדרך להילחם בהדלפות לאינטרנט ועל מנת ליצור התרגשות בקרב מעריציה. מגמה זו נתפסה כמענה לרצון של העידן הדיגיטלי לסיפוק מיידי ולמחזור החדשות הקבוע סביב יציאת אלבומים. עם זאת, הייתה גם תחושת עייפות בקרב המבקרים והמאזינים שמצאו את זה מאתגר להתעדכן במהדורות מפתיעות ובטירוף המדיה החברתית הנלווה.

למרות עליית המוזיקה הדיגיטלית והירידה במכירות האלבומים הפיזיים, חלק מהמבקרים עדיין האמינו באלבום כקונספט אמנותי משמעותי. הם טענו שכל עוד אמנים ימשיכו להופיע ולמכור סחורה, הם גם יוציאו אוספי שירים בצורה של אלבומים. גם הנגישות לציוד הקלטה ולהפקת אלבומים תרמו לרלוונטיות המתמשכת של האלבומים. מוזיקאים ברמות שונות הצליחו ליצור אלבומים ולשמר את עבודתם לדורות הבאים.

בשנת 2019, היו תחזיות שפורמט האלבום לא היה מת אלא עובר שינוי. אמנים רבים הוציאו אלבומי קונספט, ועסקו ביצירותיהם בנרטיבים ונושאים אישיים. אלבומים אלו עסקו בנושאים כמו אינטימיות, הצטלביות, חיים כאפרו-אמריקאים, דיכוי נשים ואבל. דוגמאות לאלבומים כאלה כללו את "Jaime" של בריטני הווארד, "Jimmy Lee" של רפאל סעדיק, "Eve" של רפסודי, "On the Line" של ג'ני לואיס ו-"Ghosteen" של ניק קייב.

כמה מבקרים ועיתונאים האמינו שאלבומים הם עדיין אינטגרליים ומרכיבים של יצירה מוזיקלית ואומנות. הם הדגישו את מגוון האמנים ואת הנושאים הרציניים שנחקרו באלבומים משנות ה-2010, כמו אבל, גזענות ופוליטיקה של זהויות. האלבומים נתפסו כמציעים גישה רעננה לתעשייה משתנה.

מבחינת מכירת תקליטורים והזרמת תקליטורים, טיילור סוויפט צוינה כאחד האמנים הבודדים שעדיין מכרו תקליטורים ולא אימצו את שירותי הסטרימינג במלואם עקב חששות לגבי פיצוי הוגן למוזיקאים. עם זאת, היא כן הוציאה את אלבומה "Lover" מ-2019 בפלטפורמות הסטרימינג הגדולות, מה שמעיד על שינוי בגישה שלה. יציאתו של "Lover" נתפסה בעיני חלק כעלולה לסמן את דעיכת התקליטורים כפורמט.

ראו גם

• יחידה שקולה לאלבום
• האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים
• מוזיקאים שיאני מכירות

הערות שוליים

1. Byun, Chong Hyun Christie (2016). "Introduction". The Economics of the Popular Music Industry: Modelling from Microeconomic Theory and Industrial Organization. Palgrave Macmillan US. ISBN 9781137467058.
2. Degener, Andrea (18 בספטמבר 2014). "Visual Harmony : A Look At Classical Music Album Covers". Washington University in St. Louis. נבדק ב-27 ביולי 2020. {{cite web}}: (עזרה)
3. Tomasky, Michael (31 במאי 2017). "How the Hippies Hijacked Vinyl". The Atlantic. נבדק ב-3 ביוני 2020. {{cite journal}}: (עזרה)
4. Danesi, Marcel (2017). Concise Dictionary of Popular Culture. Lanham, MD: Rowman & Littlefield. pp. 15, 72. ISBN 978-1-4422-5311-7.
5. Shuker, Roy (2012). Popular Music Culture: The Key Concepts. Routledge. pp. 5–6. ISBN 978-1-136-57771-0.
6. Smith, Chris (2009). 101 Albums that Changed Popular Music. Oxford University Press. p. xix. ISBN 978-0-19-537371-4.
7. Graff, Gary (22 בספטמבר 2016). "Brian Wilson Celebrates 50th Anniversary of Landmark 'Pet Sounds'". Daily Tribune. {{cite news}}: (עזרה)
8. Perone, James E. (2004). Music of the Counterculture Era. Westport, CT: Greenwood Press. p. 23. ISBN 978-0-313326899.
9. Simonelli, David (2013). Working Class Heroes: Rock Music and British Society in the 1960s and 1970s. Lanham, MD: Lexington Books. pp. 96–97. ISBN 978-0-7391-7051-9.
10. 'A Day in the Life' lyrics to be auctioned - CNN.com, www.cnn.com (באנגלית)
11. Harrington, Joe S. (2002). Sonic Cool: The Life & Death of Rock 'n' Roll. Milwaukee, WI: Hal Leonard. pp. 112, 192. ISBN 978-0-634-02861-8.
12. Coelho, Victor (2019). "Exile, America, and the Theater of the Rolling Stones, 1968–1972". In Covach, John; Coelho, Victor (eds.). The Cambridge Companion to the Rolling Stones. Cambridge University Press. p. 57. ISBN 9781107030268.