Loading AI tools
מבצע צבאי של צה"ל במהלך מלחמת העצמאות בין 28 ל-31 באוקטובר 1948 במהלכו כבש צה"ל את הגליל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מבצע חירם היה הגדול והמורכב במבצעי חזית הצפון (פיקוד צפון במושגי ימינו), במהלך מלחמת העצמאות. המבצע נערך בשלבים האחרונים של המלחמה, בין 28 ל-31 באוקטובר 1948, כ"ה עד כ"ח בתשרי תש"ט, ובמהלכו כבש צה"ל את מרכז הגליל העליון וחלקים מן הגליל התחתון, ובכך השתלטה ישראל על כל שטחו של הגליל, שחלקיו שטרם נכבשו עד אז היו מיועדים על פי תוכנית החלוקה למדינה הערבית. כן כבש צה"ל, באופן זמני, חלקים מדרום לבנון. בעקבות המבצע, נעקר צבא ההצלה בפיקוד פאוזי קאוקג'י מהאזור, מארץ ישראל בכלל, ולמעשה חדל להיות כוח צבאי משמעותי. מבצע הבזק, שנמשך כ-60 שעות, גרם ליציאה המונית של ערבים תושבי הגליל לכיוון לבנון. מבצע חירם, שהיה המבצע הצבאי האחרון בחזית הצפון, הציב, בסופו של דבר, את גבולה הצפוני של מדינת ישראל, עם לבנון, על הגבול המנדטורי.
 | |||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות | |||||||||||||
| תאריכים | 28 באוקטובר 1948 – 31 באוקטובר 1948 (4 ימים) | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הגליל העליון, הגליל המרכזי ודרום לבנון | ||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון ישראלי  | ||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | כיבוש הגליל על ידי ישראל | ||||||||||||
| |||||||||||||
  | |||||||||||||
בסוף יולי 1948 הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש בין הכוחות הלוחמים בארץ ישראל (ההפוגה השנייה). ההפוגה השנייה, כמו זו שקדמה לה, נוצלה על ידי ישראל להמשך הגיוס ההמוני ולארגון הכוחות הלוחמים. ההפוגה שהופרה פעמים רבות באזורי הלחימה השונים נשמרה באופן יחסי בחזית הצפון על ידי הצבאות הסדירים, אך לא על ידי צבא ההצלה, שלמרות הפסקת האש המשיך להטריד את כוחות צה"ל בקווי המגע, את התחבורה ואת היישובים היהודיים.[1] מבחינה אסטרטגית, חזית הצפון הפכה למשנית, כאשר תשומת הלב המרכזית הופנתה לחזית המרכז ובעיקר לחזית הדרום.[2]
באוקטובר 1948 עלה מחדש הצורך לפעולה צבאית בגליל, בעיקר בשל הרצון לסיים את המלחמה ולהסיר את הנטל הכלכלי והחברתי בהחזקת כ־100,000 מגויסים. נוסף לזה, עמד על הפרק חידושם של הדיונים המדיניים באו"ם, ודוד בן-גוריון סבר שבדיונים אלו ייקבעו גבולותיה הסופיים של המדינה.[3] במפקדת חזית הצפון הוכנה כבר באוגוסט 1948 תוכנית כוללת למקרה של חידוש הקרבות. הקטע שעסק בגליל כונה "חירם".[4] ביצוע התוכנית נדחה מספר פעמים,[5] לעיתים תוך החזרת הכוחות לאחר שכבר החלו לנוע.
החל מאמצע אוקטובר התנהלו בדרום ובמרכז מבצעי יואב, ההר ויקב. בחזית הצפון נשמר השקט היחסי, אך שידוריו של רדיו דמשק נעשו לוחמניים יותר ויותר. ב־22 באוקטובר 1948 תקף צבא ההצלה באזור מנרה, כבש את משלטי שייח' עבד הסמוכים ונראה כמאיים לכבוש את מנרה ואת ההיאחזות החדשה יפתח.[2] כוח נוסף ירד לכיוון עמק החולה והחל לירות על התחבורה היהודית בעמק תוך שהוא מסרב להיענות לדרישת משקיפי האו"ם לסגת מהמשלטים שכבש.[1]
למרות המתקפה, סירבו תחילה דוד בן-גוריון ויגאל ידין לאשר את המבצע הצבאי הכולל סמוך להכרזה על הפסקת האש בדרום, ואישרו רק התקפת נגד מוגבלת לכיבוש חוזר של המשלטים. מבצע יעל שנערך למחרת נכשל, וחטיבת כרמלי ספגה אבדות קשות. בשבוע שנותר עד לתחילת המבצע התחממה גזרת הצפון, כוחות צבא ההצלה הטרידו ביריות את מנרה ואת נוסעי כביש ראש פינה–מטולה, וחטיבת גולני תקפה עמדות של צבא ההצלה באזור עמק בית נטופה. גם בתחום מערכי הכוחות חלו שינויים. חטיבה 9 הוחזרה מחזית הדרום לצפון, חטיבה 7 הועברה מהגליל המערבי לצפת, הצבא הסורי תיגבר את מערך ההגנה שלו ויחידות של צבא ההצלה עברו גם הן ממקום למקום.
כללית, נהנה צה"ל במבצע זה מיתרון מכריע, מה גם שהיוזמה הייתה בידיו. לצבא ההצלה עמד היתרון של לחימה בקווים פנימיים, שהקלו עליו להעתיק כוחות מגזרה לגזרה במהירות. יתרון נוסף של צבא ההצלה היה הצורך של צה"ל בכלל, וחזית הצפון בפרט, להקצות כוחות ותשומת לב מתמדת לקווי החזית מול צבאות ערב השונים. הדבר הכתיב השתתפות מינורית יחסית של חטיבות גולני וכרמלי.
במבצע השתתפו ארבע חטיבות של צה"ל, שתיים מהן במלואן, ושתיים בסד"כ חלקי: חטיבה 7, שמפקדה היה בן דונקלמן, כללה את גדוד 79 הממוכן (זחלמ"ים ומשוריינים), ושני גדודי רגלים, 71 ו־72. חטיבה 9, שמפקדה היה יצחק פונדק, כללה את גדוד 11 המסייע, הממונע והממוכן בחלקו (ג'יפים ומשוריינים), וגדודי הרגלים 91 ו-92. גדוד חי"ר נוסף, 93, כמעט שלא שותף במבצע. חטיבת גולני (חטיבה 1), בפיקוד נחום גולן, וחטיבת כרמלי (חטיבה 2), בפיקוד מקסים כהן, השתתפו במבצע שלא במלוא כוחן. בנוסף צורפו לחטיבה 7 ולחטיבה 9 פלוגה צ'רקסית ופלוגה דרוזית, בהתאמה. עיקר הפעילות, ובמיוחד כיבוש שטחי המפתח, הוטלו על חטיבות 7 ו־9, אשר היו משוחררות מהחזקת קטעי חזית. משימות חטיבות גולני וכרמלי נשאו בעיקרן אופי הגנתי כנגד הצבאות העיראקי והסורי, בהתאמה, וכן ביצעו אותן חטיבות פעולות הטעיה והסחה שונות, או התקפות מקומיות, כעזר למבצעים העיקריים. מספר גדודי חי"ם השתתפו אף הם במבצע, בין אם כחילות מצב, בין אם בפעולות הטעיה שונות, בין אם לצורך השתלטות על יעדים משניים. חיל האוויר סייע בריכוך היעדים לפני כיבושם. על המבצע פיקד משה כרמל, מפקד חזית הצפון.
צבא ההצלה בצפון הארץ מנה כ-3,000 לוחמים בשלוש חטיבות מוקטנות. חטיבת הירמוכ הראשונה נערכה באזור סח'נין-מג'ד אל-כרום, כביש עכו–צפת (כביש 85 של ימינו), ודרומה עד בקעת בית נטופה. חטיבת הירמוכ השנייה נערכה באזור סעסע, ג'יש, הר מירון ומלכיה. חטיבת הירמוכ השלישית נערכה באזור תרשיחא. לכל אחת מן החטיבות היו מספר תותחים ומספר משוריינים. את ההפוגה השנייה ניצל צבא זה לצורך התארגנות, הבאת כוחות נוספים וביצור קווי הגנה בגליל בסיוע האוכלוסייה המקומית, בעיקר המוסלמית. כן סייעו לצבא ההצלה כוחות ערביים מקומיים. בהמשך, הצטרף לקרבות גם גדוד סורי, כסיוע לצבא ההצלה.
מטרת המבצע הוגדרה: "להשמיד את האויב שבכיס הגליל המרכזי, להשתלט על הגליל כולו ולהציב קו הגנה בגבול הצפוני של הארץ".[6] היה זה אחד המבצעים הגדולים והמורכבים במהלך מלחמת העצמאות בשל שילוב כוחות רבים שכללו יחידות חי"ר, יחידות ממונעות, וסיוע ארטילרי ואווירי, בגזרות מרוחקות זו מזו.
תוכנית המבצע כללה התקפה בשתי זרועות עיקריות. מהלכו העיקרי של המבצע נע כתנועת מלקחיים שבה חטיבה 7 מתקדמת מצפת ותוקפת מכיוון מזרח עד לצומת סעסע, ובמקביל חטיבת עודד נעה מכיוון מערב גם היא לצומת סעסע (דרך תרשיחא וחורפיש). המפגש בין שתי החטיבות אמור היה להכריע בסופו של דבר את הקרב.
בהתאם, חטיבה 7 הוסעה בחשאי, ערב המבצע, לאזור צפת, וגדוד 72 אמור היה לתקוף ולכבוש את אזור מירון. כיבוש הכפר ופיצוץ הגשר הסמוך נועד לאבטח את עורפו של הכוח העיקרי של החטיבה, הגדוד המשוריין 79, בדרכו צפונה לכיבוש צפצאף וג'יש, ולמנוע זרימה אפשרית של תגבורות מאזור בקעת בית הכרם ובקעת סכנין. יעדו הסופי של הגדוד המשוריין היה צומת סעסע ומשטרת סעסע הסמוכה, הנמצאים מערבה משם.
חטיבה 9, שנערכה באזור יחיעם וגעתון, אמורה הייתה לכבוש את תרשיחא, לאחר כיבוש מספר משלטים במבואותיה המערביים על ידי גדוד 92 של החטיבה. גדוד 91 אמור היה לעבור דרך גדוד 92 ולכבוש את מבואותיה הדרומיים מערביים של תרשיחא. במקביל היה על החטיבה לכבוש את מעיליא הסמוכה, והכוח הדרוזי אמור היה לכבוש את ינוח, תוך תאום עם תושביו, דרוזים אף הם. במהלך בו-זמני לכל אלה, גדוד 11 אמור היה לפרוץ לעצמו דרך על הכביש הראשי לתרשיחא (כביש 89 של ימינו). לאחר מכן, ולאחר שגדוד 11 יפרוץ לעצמו מעבר דרך הכביש, החטיבה הייתה אמורה לחבור עם חטיבה 7 באזור סעסע. החבירה המתוכננת הייתה סוגרת את טבעת הכיתור סביב צבא ההצלה שבגליל, וחורצת את גורלו.
חטיבת כרמלי אמורה הייתה לבצע מספר התקפות הסחה בגזרתה, הגליל העליון המזרחי. חטיבת גולני אמורה הייתה לפשוט על עיילבון, למטרות ריתוק, הסחה והטעיה. בדומה, כוחות חי"ם ותותחנים אמורים היו לבצע ירי כבד ככל האפשר בגזרת סח'נין ומג'ד אל-כרום.
מבצע חירם החל בלילה שבין 28 ל־29 באוקטובר 1948. המבצע נפתח בהרעשה ארטילרית ובהפצצה מן האוויר של הכפרים סעסע, תרשיחא וסוחמאתא. באותו ערב הופצצו גם ג'יש וצפצאף ובהמשך המבצע גם מלכיה וכפרים נוספים. באותו לילה ערכה חטיבת גולני פשיטה על עיילבון, כוחות חי"ם ותותחנים פתחו באש בגזרתם, באזור סח'נין ומג'ד אל-כרום, וחטיבת כרמלי פעלה באופן דומה באזור אצבע הגליל. כל אלה נעשו כדי למנוע מצבא ההצלה לזהות את המאמצים העיקריים של צה"ל.
חטיבה 7 יצאה מכיוון צפת וגדוד 72 של החטיבה תקף בלילה את מירון. הניסיון הראשון נכשל, ורק לקראת בוקר בסיוע כוח משוריין נכבש הכפר. הגשר הסמוך פוצץ על ידי מחלקה של חטיבת כרמלי, על מנת למנוע תנועת תגבורות ערביות. מוקדם יותר באותו לילה כבש הכוח הצ'רקסי את קדיתא. גדוד 79 החל לנוע עוד בטרם הסתיימה ההשתלטות על מירון, ועשה דרכו לעבר צפצאף, אשר נכבשה בשחר 29 בחודש. בעוד חלק מן הגדוד נותר לטהר את צפצאף וסביבתה, כוח אחר של הגדוד, מחלקת זחל"מים, שתי מחלקות משוריינים, כיתת מרגמות 81 מ"מ וזחל"ם נושא תותח 20 מ"מ, נע אל ג'יש (גוש חלב). ההתנגדות בג'יש, ובעיקר בסביבתה הקרובה, הייתה קשה מן הצפוי, וכוח האויב במקום, הגדול מן ההערכות המוקדמות, כלל גם שני משוריינים. אלה האחרונים הושמדו על ידי תותח 20 מ"מ שנלווה לתוקפים. מחלקת חי"ר, שסיימה את טיהור צפצאף, נשלחה לאגוף את ג'יש ממזרח, ובהדרגה החלה ההתנגדות של המגינים להישבר. תוך כדי הקרב, חש למקום גדוד סורי, חלקו באוטובוסים, חלקו בכלי רכב אחרים, והוא הושמד עוד בטרם עמד על המתרחש.[3] תגבורות ערביות קטנות יותר, שניסו להגיע למקום, נבלמו. בבוקר 30 באוקטובר נכבשה סעסע, היעד העיקרי של החטיבה ושל המבצע, כמעט ללא קרב. כיבוש צומת סעסע, שהיה צומת הדרכים החיוני ביותר בגליל ההררי, אכן הביא להחלטת צבא ההצלה על נסיגה לעבר לבנון. מסעסע המשיכה חטיבה 7 לכיוון צפון-מזרח, לעבר מלכיה, וכבשה אותה ב־31 באוקטובר, וכוחות החטיבה אף חצו מעט את גבול הלבנון באזור עייתרון שמעט מערבה למלכיה.
חטיבה 9 נערכה אף היא בהסתר ככל האפשר, בטרם יצאה אל יעדיה. לשם כך נעזרה החטיבה בפעולות הסוואה והטעיה שונות. החטיבה יצאה ב־28 באוקטובר בשעת ערב מכיוון נהריה לעבר תרשיחא. גדוד 92 של החטיבה יצא מגעתון במטרה לכבוש את "גבעת הסלעים", מוצב פלוגתי שנמצא כשני ק"מ מדרום לכביש (כיום כביש 89) וכשלושה ק"מ ממערב לעיירה, את "גבעת העץ" שמדרום לו, את תל מרדה (כיום תל מרווה) ומשלט נוסף, נ"ג 521.7. הכוח תעה בדרכו, התקשה לנוע בצמחייה הסבוכה, ספג אש שגרמה לו כמה אבדות, ולבסוף נסוג מבלי שהסתער על מי מיעדיו. במקביל, גדוד 11 של החטיבה יצא מא-נהר (כיום נתיב השיירה), ופילס לו דרך, תחת אש, בכביש המוביל אל תרשיחא, אשר היה גדוש במכשולים. נסיגת גדוד 92 אילצה גם את גדוד 11 לסגת ב-09:00 בבוקר 29 לחודש, בטרם סיים את מלאכתו. כוחות הגדוד הגיעו עד אותה העת למרחק כארבעה ק"מ מערבה לתרשיחא. נסיגת גדוד 92 גרמה בעקיפין גם לכישלון בינוח (ר' להלן). כיוון שכך, החליט מטה חזית הצפון להטיל את יהבו על המאמץ המזרחי (ר' למעלה). בהמשך להחלטה זו, נשלח גדוד 92, מלבד הפלוגה המסייעת, לתגבר את חטיבה 7, והספיק לשמש כחיל מצב בסעסע ובבירעם לאחר שנכבשו.
כיבוש הכפר ינוח הוטל על הפלוגה הדרוזית תוך שיתוף פעולה עם תושבי הכפר הדרוזים. הפלוגה, אשר יצאה מעמקא (כיום עמקה), הצליחה לחדור לכפר ולהדוף את כוח המשמר המקומי בסיוע התושבים הדרוזים. אך לנוכח נסיגת חיילי חטיבה 9 מהמשלטים הסמוכים לתרשיחא חזר כוח המשמר לכפר ופתח בהתקפת נגד על הפלוגה הדרוזית שלא ידעה על פקודת הנסיגה. למרות הסיכומים המוקדמים הצטרפו הדרוזים המקומיים אל לוחמי צבא ההצלה. במהלך קרב הנסיגה הקשה נפלו 11 דרוזים מחיילי הפלוגה, וכן שני מפקדיה היהודים והרופא היהודי של הפלוגה.[7] השאר נחלצו בסיוע ארטילרי. השתתפות הדרוזים בקרב הפכה בעיני צה"ל והדרוזים שנפגעו בקרב מקור לטענה על בגידתם של הדרוזים תושבי ינוח, ששינו את עמדתם בעקבות התקפת הנגד של צבא ההצלה. משה כרמל תיאר את הקרב הזה כ"מקרה בגידה מפתיע ומזעזע".[8] מאידך טענו אנשי הכפר שלא הבינו את המסר שהועבר אליהם.[1]
בלילה הבא תקפה חטיבה 9 שנית את המשלטים שממערב לתרשיחא, הפעם באמצעות גדוד 91, ובהצלחה. "גבעת העץ" נכבשה לאחר התנגדות קלה, ושאר המשלטים נעזבו על ידי הערבים. הגדוד המשיך לעבר מעיליא והעיירה נכנעה לאחת הפלוגות של הגדוד. באותו זמן, בקירוב, תרשיחא נכנעה לפלוגה אחרת של אותו גדוד. בינתיים גדוד 11 המשיך בפריצת הכביש מן המקום שבו עצר בהתקפה הקודמת. הכביש פונה עד השעה 08:00 בבוקר 30 באוקטובר. עד ערבו של אותו יום הגדוד עשה דרכו לסעסע לחבירה עם כוחות חטיבה 7, והשלים בכך את פעולת המלקחיים שהביאה לניתוק של רוב המובלעת הערבית בגליל מלבנון. כן כבש הגדוד את פסוטה, חורפיש, דיר אל-קאסי, סוחמאתא ועוד. גדוד 91 המשיך וכבש את תרביח'א ואת איקרית. הפלוגה המסייעת של גדוד 92 (שלא צורפה לחטיבה 7) עשתה דרכה אל פקיעין ופגשה בדרכה כוח מגולני שעלה מכיוון ראמה. ב-31 באוקטובר אחר הצהריים טיהרה חטיבה 9 את כל האזור שבין קיבוץ אילון לכפר סעסע. כך היה כביש הצפון כולו בידי צה"ל, מראש הנקרה במערב ועד מלכיה ומטולה במזרח.
לאחר עיכוב של 36 שעות נכבש גם הכפר ינוח.
במהלך המבצע ערכה חטיבת גולני פעולות הטעיה וריתוק באזור עיילבון. ההתקפה הראשונה בלילה שבין 28 ל־29 באוקטובר על עמדות צבא ההצלה בכפר נכשלה. רק בבוקר 30 באוקטובר נכבשה עיילבון לאחר קרב קשה. יחידות החטיבה המשיכו צפונה וכבשו גם מע'אר, ראמה, כפר ענאן והגיעו עד פקיעין. זרוע אחרת של החטיבה חברה עם חטיבה 7 במירון.
במקביל לחטיבה 7 פעלה חטיבת כרמלי שתפקידה המרכזי היה לבלום מתקפה סורית אפשרית באזור מנרה ומשגב עם. כן ערכה החטיבה, עם תחילת המבצע, מספר מבצעי הסחה והטעיה, כסיוע למאמץ העיקרי. בהמשך המבצע, כוחות החטיבה חצו את הגבול לכיוון לבנון, כבשו 14 כפרים לבנוניים והגיעו עד נהר הליטאני.
לאחר כישלון ההתקפה הראשונה של חטיבה 7, כוחות החי"ם שבגזרת מג'ד אל-כרום וסח'נין קיבלו הוראה להגביר את לחצם. אותם כוחות התקדמו לכיוון סח'נין ולאחר ניסיון התנגדות קצר, כבשו אותה עד בוקר 30 לחודש. גם מג'ד אל-כרום נכנעה, וכוחות החי"ם המשיכו לכיוון דיר חנא וכפרים נוספים, אשר כולם נכנעו כמעט ללא התנגדות.
ב-29 באוקטובר, מספר התושבים שנמצא ב"כיס" שהוחזק בידי כוחותיו של קאוקג'י נאמד ב־50,000 עד 60,000 תושבים, כולל פליטים. מבצע חירם הביא ליציאה המונית של ערבים תושבי ה"כיס". רבים מהם נמלטו עוד לפני הגעת חיילי צה"ל לכפריהם. רבים יצאו כדי להתרחק מהקרבות, ושהו בערוצים, בפרדסים ובמערות בסביבת כפריהם, מתוך כוונה לשוב אחר כך, אולם ברוב המקרים יחידות של צה"ל חסמו את דרכם ולא אפשרו להם לחזור לבתיהם. היו גם תושבים שבחרו מרצון שלא לחזור לכפריהם, כדי לא לחיות תחת שלטון ישראלי. אחרים גורשו לאחר הכיבוש. כמחצית מתושבי ה"כיס" לפני המבצע, עברו ללבנון. רוב המוסלמים תושבי ה"כיס" ברחו ללבנון, בעוד שרוב הנוצרים וכמעט כל הדרוזים והצ'רקסים נשארו במקומם.[9]
לאחר המבצע הורה משה כרמל ליצור רצועה של חמישה ק"מ מדרום לגבול עם לבנון, נקייה מתושבים וכפרים ערבים. ב־5 בנובמבר פונו תושבי הכפרים איקרית ובירעם תוך הבטחה שיוכלו בעתיד לשוב למקומם. כעבור כמה ימים, הוחלט לעצור את המשך פינוי הכפרים, אך לא להחזיר את אלו שכבר פונו.[10]
במהלך המבצע אירעו מספר מקרים של מעשי טבח והתעללות בתושבים מקומיים.[11] כבר במהלך מלחמת העצמאות נדרש היועץ המשפטי הראשון לממשלה, יעקב שמשון שפירא, לחקור את מעשי הטבח שבוצעו באוקטובר 1948 במהלך מבצע "חירם" על ידי חטיבות: כרמלי, גבעתי וחטיבה שבע. מסקנותיו הוגשו לממשלה בדצמבר 1948. הממשלה דנה במסקנות אך הדו"ח והמסקנות נותרו חסויים עד היום, השנה ה-76 לעצמאות ישראל. ההיסטוריון בני מוריס כותב שהחומר שנותר חסוי עוסק בגירוש, בהרס כפרים ערביים ובמעשי ביזה, שוד, אונס ורצח על ידי חיילי צה"ל. עדויות מהימנות אחרות שמביא מוריס מלמדות כי כמעט בכל מעשי הטבח הייתה השתלשלות עניינים דומה: יחידה של צה"ל נכנסה לכפר, הורתה לכנס את הגברים, בחרה בין ארבעה עד לעשרות צעירים, העמידה אותם ליד קיר וירתה בהם, זאת למרות שבחלק מהכפרים כלל לא הייתה התנגדות. עד כה לא נחשפה תעודה שמעידה על הוראה או הנחיה מרכזית. להפך, חלקים שהותרו לפרסום בפרוטוקולים של ישיבות ממשלה במהלך המלחמה מגלים שְׁאַט נפש וזעזוע מהמעשים אבל ריבוי המעשים, דפוס הפעולה, והיעדר ענישה, מצביעים על מצב אמביוולנטי ביחס למוסר הלחימה.[12]
לאחר כיבוש עיילבון נרצחו 14 מתושביו על ידי החיילים כנקמה על כך שראשיהם של שני חיילים ישראלים שנהרגו בקרב נכרתו ונישאו בתהלוכה.[13]
ב־1 בנובמבר 1948, לאחר כיבוש הכפר חולא הלבנוני, ריכזו חיילי חטיבת כרמלי עשרות גברים ודחקו אותם לאחד הבתים. לאחר מכן ירו עליהם ופוצצו את הבית, ובין 34 ל־58 גברים נהרגו. מפקד הפלוגה האחראי הועמד לדין ונשפט לשבע שנות מאסר, אך בפועל הוא לא נאסר.[11]
התקבלו תלונות ועדויות על מעשי טבח ואכזריות נוספים גם בסאלחה, צפצאף, ג'יש, בירעם וסעסע. על פי הערכה, במבצע כולו נרצחו כמאתיים אזרחים ושבויים בכ־12 מקומות. למרות מספר חקירות שנוהלו באשר למקרים אחרונים אלה, לא הועמד לדין אף חייל בעקבותיהן.
בני מוריס קובע כי לא היתה החלטה או הוראה לצה"ל, של הממשלה או של ועדה שלה, במהלך המבצע או מיד לאחר סיומו, על גירוש האוכלוסייה הערבית מן השטחים שנכבשו במבצע. כמו כן, הוא לא מצא שום עדות להוראות כלליות ברוח זו מצד מטה המבצע או החטיבות שהשתתפו בו לגדודים ולפלוגות שלהן.[14] מוריס מציין כי בדרך כלל כפרים שנלחמו נגד צה"ל במבצע חירם, התרוקנו מתושביהם, שלרוב נמלטו מתוך פחד מפני מעשי נקם, או שסירבו לחיות תחת שלטון ישראלי, ובחלק מן המקרים הם גורשו. לעומת זאת, תושבי כפרים שנכנעו ללא קרב, לא פחדו מנקמה של צה"ל ולכן גם לא ברחו, והורשו בדרך כלל להישאר. בדרך כלל, כפרים שהיו ברובם מוסלמים, נטו להשיב מלחמה ולסייע לצבא השחרור הערבי בפיקודו של קאוקג'י. לעומתם, רוב הכפריים הנוצרים נטו להיכנע ללא קרב ונמנעו ממתן סיוע ליחידותיו של קאוקג'י. מספר כפרים שאוכלוסייתם מעורבת, גילו התנגדות. באלה נשארו רוב הנוצרים ואילו המוסלמים נמלטו או הוברחו. הכפריים הדרוזים והצ'רקסים לא גילו שום התנגדות לצה"ל.[15]
בתום המבצע, הגליל כולו היה בשליטת צה"ל, שייצב גם קו הגנה בגבול הצפון מול לבנון. צבא ההצלה נעקר מארץ ישראל בכלל, ומן הגליל, בפרט. האיום מעל מנרה הוסר.
לצה"ל היו 23 הרוגים, רובם בעת ניסיון כיבוש ינוח, וכן כ-60 פצועים. אבדות הערבים היו כ-400 לוחמים שנהרגו (כמחציתם, ככל הנראה, אנשי הגדוד הסורי), כ-500 פצועים וכ-550 שבויים. למרות ההצלחות הקרקעיות של המבצע, צבא ההצלה לא הושמד וברובו הצליח לברוח ללבנון.[1] לצורך הבריחה, קאוקג'י ניצל דרך צלבנית עתיקה שעברה בין מעיליא, סוחמאתא (ליד צוריאל), דיר אל-קאסי (כיום אלקוש) ומעבר לכביש הצפון, לכפר רמיש בלבנון. צה"ל אומנם ידע על חלק מהדרך הזו, אך לא שיער שהיא עבירה לכלי רכב, ובושש לחסום אותה. קאוקג'י הצליח להוציא דרכה את רוב צבאו עם חלק מן התותחים שלו. הדרך כונתה לאחר מכן "דרך קאוקג'י". אף על פי כן, צבא ההצלה פסק למעשה להיות כוח לוחם משמעותי. כללית, מבצע זה סיים למעשה את מלחמת העצמאות בצפון.
במהלך הסכמי שביתת הנשק עם לבנון ועם סוריה, ישראל ניסתה להשתמש כקלף מיקוח בכפרים הלבנוניים שכבשה חטיבת כרמלי, אך ללא הועיל. בסופו של דבר, כפרים אלה פונו ללא תנאי.
מבצעי ההכרעה – מבצע "חירם", באתר הספרייה הווירטואלית של מטחSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
