Loading AI tools
חוקים המחייבים מעביד להעניק לעובדיו תנאי עבודה מינימליים מסוימים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוקי מגן (באנגלית: protective labor law) הם חוקים הנכללים בדיני העבודה ומטילים על מעביד את החובה להעניק לעובדיו תנאי עבודה מינימליים מסוימים. חוקי המגן נועדו להגן על זכויותיהם של עובדים הן מפני המעבידים והן מפני ויתור של העובד עצמו על זכויותיו. מרבית חוקי המגן קובעים זכויות קוגנטיות (זכויות שהעובד אינו יכול לוותר עליהן). עובד (או נציגות עובדים) לא יכול לוותר על זכות מהזכויות המוענקות לו בחוקים אלו, גם לא בחוזה אישי או בהסכם קיבוצי. הסכמים יכולים לשפר את זכויותיו של העובד מעבר למינימום הקבוע בחוקי המגן.
נושאים המוסדרים בחוקי המגן הם אורך יום העבודה ושבוע העבודה, הגנת השכר, זכות לחופשה, לדמי מחלה ולשכר מינימום, גיל עבודה מינימלי ועוד, וכן מוטלות הגבלות כלליות על אופן העסקתם של עובדים, לשם שמירה על בריאותם וביטחונם האישי של עובדים. חוקי המגן הראשונים נחקקו באנגליה, בתחילת המאה ה-19 וכיום יש חוקים כאלו ברוב מדינות המערב והעולם המתועש, בהדגשים שונים הנובעים מאופי המקום, מהשלטון בו וכתוצאה מהקשרים חברתיים-תרבותיים.
חלק מחוקי המגן, כמו חוק חופשה שנתית וחוק פיצויי פיטורים, הם אוניברסליים ומשפיעים על כלל העובדים. חוקים אחרים נועדו להגן רק על אוכלוסיות עובדים מסוימות, כגון נשים או עובדים זרים.
יש הטוענים כי חקיקת המגן משקפת תפיסה פטרנליסטית המאמינה כי המחוקק יודע בעבור הצדדים ליחסי העבודה, העובד והמעסיק, מה טוב בשבילם ומחייב אותם לציית לנורמות "טובות" אלו. לאור האמור סופגת חקיקת המגן ביקורת רבה - הן במישור ההצדקה התיאורתית מצד התפיסה הליברטריאנית והן במישור היישום בעיקר מצד אנשי אסכולת הניתוח הכלכלי של המשפט. מנגד, יש הטוענים כי חקיקת המגן הכרחית בשל עמדתם העדיפה של מעסיקים על פני עובדים בענפי תעשייה רבים.
יחסי אדון מול עבד, בעל אדמות מול צמית, פיאודל מול אריס, איכר בעל אדמה מול שכיר יום חקלאי העובד כל פעם אצל מעסיק אחר, אומן החבר בגילדה מול שוליה היו כולם יחסי עבודה מסוג שונה מאשר עבודה שכירה כפי שהיא מתקיימת מאז המהפכה התעשייתית, יחסים הכוללים מתן שכר תמורת מתן עבודה קבועה.
בעקבות המהפכה התעשייתית התפתחו מפעלים ולצורך הפקת אנרגיה נוספו מכרות, בעיקר מכרות פחם. במקומות אלו הועסקו עובדים על בסיס שכר. העובדים שהיו לרוב איכרים מנושלים או אריסים לשעבר הגיעו למשא ומתן עם המעסיקים כבודדים הזקוקים לעבודה ולקיום. במשא ומתן בין העובד לבין המעסיק פעלו כוחות השוק שגרמו לכך שהעובדים, שידעו שאם לא יקבלו את העבודה לא יהיה להם ממה להתקיים, היו מוכנים לעבוד בשכר המינימלי המאפשר קיום ואת מכסת השעות המקסימלית האפשרית. עובד שדרש יותר לא התקבל לעבודה וכחלק מתהליך התיעוש היו מספיק מועמדים אחרים למלא את מקומו.
כחלק מהרצון להוזיל עלויות העסיקו בעלי המפעלים והמכרות נשים וילדים בשכר נמוך יותר במקומות בהם היו הילדים והנשים יכולים להחליף גברים, וכן במקומות בהם נדרשה קומה נמוכה או אצבעות דקות, כפי שנדרש בתעשיית הטקסטיל. גם נשים וילדים אלו עבדו ימי עבודה שנמשכו 16 שעות ביממה ולפעמים גם יותר.
עם צמיחת רעיון הליברליזם שהעלה את עקרונות זכויות האדם, כבוד האדם והשוויון, נוצר לחץ חברתי לתת לעובדים תנאי עבודה ומחיה מינימליים המשקפים רעיונות אלו.
הדרך לאזן את יחסי הכוחות בין האינטרסים הכלכליים של המעסיקים לבין חוסר האונים של העובדים התפתחה באותה תקופה בשלושה מישורים:
המאבק על חוקי המגן התנהל בין שתי גישות:
חוק המגן הראשון נחקק באנגליה ב-1802 (The factory act of 1802), וקבע שבתעשיית הטקסטיל ילדים בגילאים 9 עד 13 יועסקו לא יותר מ-8 שעות עבודה ביממה ונערים עד גיל 18 - לא יותר מ-12 שעות ביממה. התעשיינים התעלמו מהחוק לכן נחקק חוק דומה ב-1819 שקבע שאסור להעסיק ילדים יותר מ-12 שעות ביום. אחרי מאבקים רבים בין התעשיינים לבין מצדדי חוקי המגן, נחקק ב-1833 ה-Factory Act שנחשב כחוק המגן הראשון שיושם וקבע שאין להעסיק ילדים מתחת לגיל 9, ילדים בגילאים 9 עד 13 יעבדו לכל היותר 8 שעות עבודה ביום וילמדו שעתיים. נערים בגילאים 14 עד 18 יעבדו לכל היותר 12 שעות עבודה ביום ולא יעבדו בלילה. ב-1844 הורחב Factory Act שקבע שגם נשים לא יעבדו יותר מ-12 שעות ביום עבודה רגיל ורק 9 שעות בימי ראשון.
חוק שכר מינימום הראשון נחקק בניו זילנד ב-1894.
המעסיקים, באופן טבעי, התנגדו לחוקי המגן וטענו כנגדם שהם מפירים את זכות הקניין שלהם וטענו כי אם העובד מוכן לעבוד 20 שעות ביממה, חוק מגן המונע זאת פוגע בחופש העיסוק של העובד ובחופש החוזים. בתי המשפט קיבלו בהתחלה את טענות המעסיקים.
בפס"ד לוכנר נגד ניו יורק משנת 1905, בית המשפט העליון של ארצות הברית ביטל חוק שהגביל את שעות העבודה של עובדי מאפיות במדינת ניו יורק ל-60 שעות עבודה שבועיות, בטענה שחוק זה סותר את התיקון ה-14 לחוקה ומגביל את חופש החוזים ואת זכותם של העובדים לממש חוזה המאפשר להם לעבוד יותר שעות. נקודת המוצא של בית המשפט הייתה שהאופים חותמים על חוזה כזה מרצונם החופשי ואסור למדינת ניו יורק להתערב ביחסים שבין המעסיקים לעובדים.
פסק דין זה, הנחשב כאקטיביזם שיפוטי, כלומר התערבות בית המשפט בעבודת המחוקק בוטל בשנות ה-30 של המאה ה-20, מתוך הבנה שהצדדים לחוזה זה אינם שווים בכוחם ושחוזה כזה מאפשר למעסיק לנצל את העובדים.
ב-1911 נקבע בפסק דין מילר נ' אורגון Muller v Oregon כי לנשים העובדות במכבסות אסור לעבוד יותר מאשר 10 שעות עבודה ליום, בפסק דין זה בית המשפט פסק ההפך מפסיקתו בתביעת לוכנר ואישר הגבלת שעות העבודה.
במילר נגד אורגון טען בית המשפט שמקרה לוכנר לא הייתה הצדקה להתערבות בית המשפט בדיני החוזים כי מדובר בגברים. לעומתם אצל נשים יש סיבות ביולוגיות וחברתיות הגורמות לכך שהמדינה צריכה להשתמש בכוחה להגנה על הנשים העובדות ואין כאן הפרה של חופש החוזים.[1]
פסק דין West Coast Hotel Co. v. Parrish מ-1937 התייחס לנושא שכר מינימום לנשים עובדות. במקרה זה פסק בית המשפט שהתערבות המדינה לגיטימית במטרה להגן על קבוצה הנמצאת בנחיתות במגעיה מול המעסיקים.
חלק מחוקי המגן מוסיפים באופן ישיר לעלות ההעסקה של עובדים. עלותו הישירה של חוק חופשה שנתית, למשל, היא כעלותם של ימי החופשה שהוא מעניק לעובד. עלותו הישירה של חוק שכר מינימום היא ההפרש בין השכר שמחייב חוק זה, ובין השכר שהיה משולם ללא קיום החוק. עלותם של חוקי מגן אחרים פחות ברורה - קשה לייחס עלות לחוק הגנת השכר, הקובע מועד לתשלום השכר ולמסירת תלוש משכורת לעובד.
על פי התאוריה הכלכלית, חוקי המגן שיש להם עלות משמעותית ישפיעו על השכר ושיעור התעסוקה של העובדים המוגנים. כאשר השכר הוא גמיש, יגרמו חוקי המגן לירידה בשכר העובדים המוגנים, בהתאם לתוספת העלות הנגרמת בגלל חוקי המגן. כאשר השכר אינו גמיש, מצופה שחוקי המגן יגרמו לירידה בתעסוקה של האוכלוסייה המוגנת. מחקר על חוקי המגן בטייואן, שהגנו במיוחד על נשים בגילאי הפוריות, מצא ירידה של כ-10% בשכרן יחסית לגברים צעירים ונשים מבוגרות, וירידה של כ-15% בתעסוקת נשים צעירות[2].
עם הקמתה של מדינת ישראל נחקקו בה חוקי מגן שנחשבו מתקדמים יחסית למקובל בעולם. עם השנים חלה שחיקה בחלקם. על יחסי עובד-מעביד חלים חוקים שונים. חלקם מתייחסים לכל עובד באשר הוא עובד וחלקם מתייחסים לעובדים הנכללים במגזר או ענף מסוים. הכלל אומר שזכות שהוענקה לעובד לא יכולה להתבטל על ידי הסכם המתייחס למגזר/ענף.
אגף אכיפת חוקי עבודה במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה ממונה על אכיפת חוקי המגן. מספר הפקחים המוקצה לכך קטן יחסית, והאכיפה חלקית. לרשות עובד הסבור שחוק מחוקי המגן הופר לגביו עומדת הזכות לתבוע את מעבידו בבית הדין לעבודה.
חוקי המגן מגינים על עובד, כלומר מי שמתקיימים יחסי עובד-מעביד בינו ובין מעבידו. הם אינם מגנים על הסדרי העסקה אחרים, כגון מתנדב או פרילנסר. התייחסות מיוחדת ניתן למי שמועסק באמצעות קבלן כוח אדם. חוקי המגן אינם מגדירים מיהו עובד ומיהו מעסיק. מושגים אלו נדונו בהרחבה בפסקי דין של בית הדין לעבודה.
צווי הרחבה אחדים מעניקים זכויות מסוימות למרבית העובדים בישראל:
בנוסף לצווי הרחבה אלה, החלים על מרבית העובדים בישראל, מוצאים צווי הרחבה ענפיים, המעניקים זכויות לעובדים בענף מסוים, כגון ענף המתכת.
בחודש יוני 2012 נכנס לתוקף החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011, שמקנה לפקחי משרד התמ"ת סמכות להטיל קנסות מנהליים על מעבידים שמפירים הוראות מסוימות של חוקי מגן וצווי הרחבה, ועל מקבלי שירותים מהם. חוק זה אינו ראשון מסוגו, משום שחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, בגרסתו המקורית (ס"ח 247, תשי"ח, עמ' 86), קבע בסעיף 16 כי שר העבודה ימנה ממונים על גביית שכר (הסמכות הועברה מאוחר יותר לבתי הדין לעבודה). סמכויות אכיפה מנהליות מוקנות גם בחוקים אחרים, שהמרכזי שבהם הוא חוק ארגון הפיקוח על העבודה, התשי"ד - 1954.
לגבי מעמדם של חוקי המגן של המדינה על פי ההלכה נחלקו האחרונים:[4]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.