Loading AI tools
חוק ישראלי האוסר על הטרדה מינית ועל התנכלות על רקע של הטרדה מינית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח–1998 נחקק בישראל בשנת 1998, והוא אוסר על הטרדה מינית ועל התנכלות על רקע של הטרדה מינית.
 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| תאריך חקיקה | 19 במרץ 1998 |
| תאריך חקיקה עברי | כ"א באדר תשנ"ח |
| גוף מחוקק | הכנסת הארבע עשרה |
| תומכים | 18 |
| מתנגדים | 1 |
| חוברת פרסום | ספר החוקים 1661, עמ' 166 |
| הצעת חוק | פרטית |
| משרד ממונה | משרד המשפטים |
| מספר תיקונים | 14 |
| נוסח מלא | הנוסח המלא |
  | |
איסור על הטרדה מינית בעבודה נקבע בשנת 1988 בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ובמסגרתו הופיע לראשונה המושג "הטרדה מינית" בחוקי מדינת ישראל. העמדה לדין עקב הטרדה מינית הייתה נהוגה עוד קודם לכן, בהתאם לסעיפים בחוק העונשין.
ב-1997 כתבה אורית קמיר מאמר ובו הצעה לחוק למניעת הטרדה מינית. את המאמר שלחה לכתב העת "משפטים",[1] לוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת ולבית המשפט העליון. המאמר השפיע על דיוני הוועדה בכנסת, בראשות יעל דיין, והוביל להצעת חוק שאושרה בשנת 1998 והייתה לחוק למניעת הטרדה מינית.
סעיף 1 לחוק מציג את מטרת החוק: "חוק זה מטרתו לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים".
דברי ההסבר להצעת החוק[2] מפרטים:
פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים הרחיב בעניין זה:
החוק למניעת הטרדה מינית מגדיר חמישה סוגי התנהגות המהווים הטרדה מינית, וקובע שהתנהגות כזו היא בגדר עבירה פלילית שעונשה מאסר, ועוולה אזרחית המאפשרת לבית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק.[4] המעשים שלפי החוק הם בגדר הטרדה מינית:
בנוסף לאיסור הטרדה מינית, החוק אוסר גם התנכלות על רקע של הטרדה מינית, בין אם ההתנכלות היא כלפי המוטרד, כלפי אדם המסייע לו או עד בהליך שעוסק בהטרדה מינית. התנכלות היא עבירה פלילית ועוולה אזרחית.[5]
דברי ההסבר להצעת החוק מציינים:
בהתאם לכך, החוק מטיל חובה מיוחדת על המעביד וקובע: "מעביד חייב לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות העניין, כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, ולטפל בכל מקרה כאמור". במקרה שמעביד לא מילא את חובותיו על פי החוק והתקנות, הוא עשוי לשאת באחריות לעוולה שביצע העובד.[6][7][8]
מעביד המעסיק יותר מ-25 עובדים חייב לקבוע תקנון שבו יובאו עיקרי הוראות החוק בדבר הטרדה מינית במסגרת יחסי עבודה, ויפורטו בו דרכי הגשת התלונות שעניינן הטרדה מינית והטיפול בהן.
בשנת 2012 הוארכה תקופת ההתיישנות על פי החוק, וזאת בין היתר בנימוק שכיום כבר אין מחלוקת באשר לחשיבותו.[9]
באוגוסט 2013 הועלה סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק על הטרדה מינית מ-50,000 ש"ח ל-120,000 ש"ח.[10] בתיקון מיולי 2023 נקבע שבשל הטרדה מינית או בשל התנכלות שבוצעו מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור, יוכפל הסכום האמור.
בשנת 2014 תוקן החוק ונקבע כי אדם שיפיץ באינטרנט תמונות מיניות של אדם אחר ללא רשותו יהיה חשוף לעונש של עד חמש שנות מאסר. הרחבה זו מיועדת למנוע תופעות של "פורנוגרפיית נקם".[11]
בספטמבר 2014 פסק בית המשפט העליון כי מעשה אונס אינו בגדר הטרדה מינית כמשמעה בחוק.[12] משמעות הפסיקה היא שתביעה נזיקית של עובדת כנגד מנהל או מעביד שאנס אותה תידון בבית משפט השלום ולא בבית הדין לעבודה. עם זאת, פסק בית המשפט, שאחריות מעביד לפי סעיף 7 לחוק (אחריותו למנוע מעשים של הטרדה מינית ולטפל בתלונות בגינם), חלה גם על עבירות של אונס.
בשנת 2023 תוקן החוק והורחב כך שיטיל אחריות גם על מזמין השירות לדאוג לסביבה בטוחה לעובדי קבלני השירות המועסקים בחצריו.[13]
החוק למניעת הטרדה מינית כולל שלוש דרכים לטיפול בהטרדה מינית בעבודה:
ניתן לפעול בכל אחת מדרכים אלה ביחד או לחוד (אחת לא מבטלת את החובה או הזכות לפעול בדרכים האחרות). לדוגמה, אם מישהי הוטרדה בעבודה, חובות המעביד (למעט סייגים מאוד מסוימים) עומדות בעינן בין אם הוגשה תביעה אזרחית או פלילית ובין אם לאו.
החוק אוסר התנכלות על רקע הטרדה מינית שהיא פגיעה בעובד על רקע של תלונה או מקרה של הטרדה מינית או כל סוג של טיפול, תמיכה או מתן עדות על רקע זה.
עיקרי חובות המעביד הם אלה (מתוך החוק, התקנות למעביד והתקנון לדוגמה שפורסם ביחד עם החוק): "מעביד חייב לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות העניין, כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, ולטפל בכל מקרה כאמור". החוק גם מפרט איך מעביד אמור לעשות זאת:
המשמעות של האפיק המאפשר הגשת תלונה בתוך הארגון היא כי על מעבידים לייצר מנגנון פנים ארגוני, שבו ממונה אדם כאחראי לנושא שהוא מתאים לתפקיד או קיבל הכשרה מתאימה לבירור מקרים של הטרדה מינית. כמו כן, שמוגדר נוהל ברור וידוע לטיפול במקרים של הטרדה מינית ושיש תקנון זמין לכלל באי הארגון (עובדים, אורחים, לקוחות וספקים). על הארגון לשמור על סודיות המקרים ולעשות כל שביכולתו למנוע אותם ואת חזרתם. ולבסוף, עליו לקיים פעולות הדרכה והסברה תקופתיים.
פסק דין של השופטת ורדה וירט-ליבנה,[16] שניתן בבית הדין הארצי לעבודה, עסק במנהל שקיים יחסי מין עם עובדת הכפופה לו, ונתבע על ידי העובדת על הטרדה מינית, ובו נקבעו כללים אחדים בעניין זה:
פסק דין של השופטת חני אופק-גנדלר,[17] שניתן בבית הדין הארצי לעבודה, הרחיב את חובת המעביד למנוע מראש מעשי הטרדה מינית. כבר לא די שמעביד יפרסם תקנון ויחקור תלונות, עליו לדאוג גם לסביבת עבודה בטוחה. סביבת העבודה שנדונה שם, ושלגביה הוטלה אחריות על המעבידה, היו קיום פגישת עבודה בסוויטה במלון בחו"ל, שבה הוגשו משקאות אלכוהוליים, ואליה הופיעו נשים בלבוש מינימלי. העובדת שהשתתפה בפגישה הוטרדה מינית, והמעבידה חויבה לפצותה. על פסק דין זה הוגשה עתירה לבג"ץ אשר נדחתה.[18]
החוק למניעת הטרדה מינית עוסק בשני סוגים של התנהגויות: סוג אחד הוא התנהגויות שהאיסורים עליהן כבר מעוגנים בחוק העונשין, ויש להם בסיס מוצק במוסר הנוהג: מעשים מגונים וסחיטה מינית באיומים. הסוג השני כולל את ההתנהגויות "הצעות חוזרות בעלות אופי מיני...","התייחסויות..המתמקדות במיניות...", וכן "התייחסות מבזה... ביחס למיניות..." – כלומר, הטרדות מילוליות. הביקורת נגד החוק מכוונות לעצם הפיכת הסוג השני של ההתנהגויות, ההטרדות המילוליות, לעבירה על החוק. מרדכי קרמניצר ומשפטנים אחרים ביקרו גישה מרחיבה זו של החוק הישראלי, וסברו שנזקה רב מתועלתה.
מבחינה משפטית, ישראל נחשבת למחמירה במיוחד מבחינת החקיקה נגד הטרדה מינית. כך למשל, בישראל, בניגוד לארצות הברית שבה נחקקו החוקים הראשונים בעניין הטרדה מינית, נחשבת זו גם לעבירה פלילית, ולעיתים היא חלה אף בסיטואציות בהן אין יחסי מרות בין המטריד למוטרד.
ישנו סוג הטרדות מיניות הכולל יסוד של סחיטה, ויש סוג הטרדות מיניות שמהותן היא רק העברת מסרים לא רצויים. לפי מבקרים הסוג הראשון ראוי שיהיה פלילי ואילו השני איננו ראוי. אין בו העקרונות הבאים:
קיים קושי להגדיר באמצעות כלל משפטי אילו תופעות הן בגדר הטרדה מינית מאחר שההטרדה היא תלוית-נסיבות שקשה להביאן לידי ביטוי בחוק. אותה התנהגות יכולה להטריד או להתפש כידידותית והכל תלוי באופי מערכת היחסים. כדברי השופט זמיר: "מחמאה, שיחה על נושא מיני, מגע גופני ואפילו חיבוק או נשיקה לא בהכרח יש להם אופי מיני..." עצם הקושי לנסח איסורים הוא איתות ברור נגד ההיזקקות לדין העונשין.
תחושות של ביזוי והשפלה קשות להוכחה וביהמ"ש עלול לצקת למונחים "ביזוי" ו"השפלה" תכנים שלא מתארים את המציאות והתוצאה עלולה להיות הרחבת יתר של תחום האיסור.
החוק אוסר התנהגויות מסוימות מבלי לדרוש יסוד נוסף של פגיעה פנימית בקורבן. זאת מתוך הנחה שההתנהגות עצמה היא חמורה ביותר וגלום נזק מספיק גם ללא התקיימות תוצאה חיצונית כלשהי. אלא שאין זה המצב בכל הנוגע להטרדה מינית, מאחר שההתנהגות עצמה איננה אנטי-חברתית במובהק, ומה שמקנה לה אופי שלילי הוא התוצאה של תחושת ההטרדה אצל האישה. גם אם ההתנהגות אינה רצויה, אך עדיין אינה יוצרת תחושות שליליות אצל האישה – היא אינה אנטי-חברתית, וחסרה את היסוד המדכא.
איסור החזרה גם עלול לתפוש מקרים שאין בהם אנטי-חברתיות. החזרה כשלעצמה אין בה אנטי-חברתיות, והדבר גם הוא תלוי נסיבות. איסור חזרה אחרי סירוב מניח גם שרגשות הנשים אינם משתנים, וזוהי הנחה פשטנית.
ביחסי מרות החוק מוותר על הבהרה כי המוטרד אינו מעוניין בפניות או בהתייחסויות, והמבקרים טוענים שהדבר מרחיק לכת. הוא יקשה על אינטראקציות בין מעבידים לממונים, בהינתן הגדרת החוק לעבירה שמתקיימת רק בין שני אנשים וללא הותרת סימנים במציאות. זאת כי הוא עלול להביא לתלונה כאשר מערכת היחסים תסתיים באווירה לא נעימה, לא רק מפאת תלונת שווא, אלא גם כי בחלוף הזמן והשתנות הנסיבות הרגשיות האישה עלולה לראות עצמה מושפלת ולראות את כל מערכת היחסים כניצול יחסי מרות.[19]
טענה נוספת נגד יישום החוק היא שלא נהוג להאשים בעדות שקר או תלונת שווא אדם אשר התלונן על הטרדה מינית וחזר בו או התגלו פערים בגרסתו. הדבר יוצר מצב בו יכול להיגרם נזק רב לנאשם חף מפשע, בנוסף לסטיגמה הקשה הנדבקת בו, עקב עדות שקר ותלונת שווא או חוסר יכולת הוכחה וכמו כן המצב יכול לעודד תלונות שווא כנגד מעבידים, בידיעה כי אם המתלוננים יחזרו בהם או יתגלו כעדי שקר לא יוגש נגדם כתב אישום והם יצאו נקיים.
תיקון מס' 10 לחוק למניעת הטרדה מינית,[20] שנודע בכינוי חוק הסרטונים, קובע כי כל הפצה או פרסום של סרטונים ותמונות בעלות אופי מיני, ללא קבלת אישור מפורש של האנשים המופיעים בהם, ייחשבו כעוולה של הטרדה מינית, וכן עבירה של פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות, שדינה הוא עד חמש שנות מאסר. התיקון אושר בכנסת ב-6 בינואר 2014.[21] יוזמת התיקון היא יפעת קריב, שכיהנה כחברת הכנסת בכנסת ה-19, במפלגת יש עתיד, בשיתוף עם מספר רב של חברי כנסת מכל גוני הקשת הפוליטית ובהסכמה גורפת של כל סיעות הבית.
"בשנים האחרונות, עם ההתפתחויות הטכנולוגיה, הולכת ומתפשטת תופעה של פרסום ברבים של תצלומים, סרטים או הקלטות בעלי אופי מיני, ללא הסכמת המצולמים. מקרים אלה נתפסים, על פי רוב, כפגיעה בפרטיות בלבד, אולם, ככלל, מן הראוי להתייחס למעשים אלה גם כפגיעה מינית" (מתוך דברי ההסבר לחוק[22]). החוק נחקק בעקבות המציאות שקדמה לחקיקתו לפיה לא היה קיים סעד משפטי מתאים לאנשים אשר נפגעו מהפצה, ללא הסכמתם, של הקלטות ותמונות שלהם אשר היו בעלות אופי מיני. באופן ממוקד יותר, חוק זה חוקק בעקבות מקרה של צעירה שבן זוגה לשעבר הפיץ צילומים אינטימיים וחושפניים שלה ברשת, דבר שגרם לה למשבר נפשי קשה ולפגיעה בכל תחומי חייה.[23] לאחר שהיא הגישה תלונה במשטרה ושם נאמר לה כי היא תוכל להגיש תלונה על פגיעה בפרטיות, ולא על הטרדה מינית, היא פנתה לח"כ יפעת קריב, בבקשה לעזרה.[24] לאחר בירור מצב החקיקה הקיים וההכרה כי בעידן הדיגיטלי בו אנו נמצאים יש צורך בתיקון החוק למניעת הטרדה מינית, החליטה ח"כ קריב, ביחד עם חברי כנסת רבים, להגיש הצעת חוק שתספק מענה משפטי הולם למי שנפגעו מהפצת תכנים מיניים שלהם וללא הסכמתם במדיות השונות. חידוש החוק הוא כי הפצה או פרסום של סרטונים ותמונות בעלות אופי מיני לא יהוו רק עבירה של פגיעה בפרטיות אלא יחשבו כעבירת הטרדה מינית וכי יישומו בשטח יתחיל כבר בזמן הגשת התלונה במשטרה, כאשר יתייחסו למתלונן/ת כנפגע/ת, לכאורה, של הטרדה מינית.
החוק קובע כי כל פרסום של תצלום, סרט או הקלטה בעלי אופי מיני שיש בהם כדי להשפיל את האדם המופיע בהם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום – תיחשב כהטרדה מינית ודינה יהיה כדין הפוגע במזיד בפרטיותו של אדם בהתאם לחוק הגנת הפרטיות – עד 5 שנות מאסר.
החוק מציין שלושה סייגים או הגנות אשר ימנעו אישום פלילי מאדם שפרסם או הפיץ תוכן מיני ללא ידיעת או הסכמת האדם הנראה בסרטון או בתמונה.
בעקבות "חוק הסרטונים" במהלך שנת 2014 בלבד נפתחו 211 תיקים במשטרה נגד ישראלים שהפיצו תמונות אינטימיות.[25] עד שנת 2017 הוגשו כ-30 כתבי אישום בגין עבירה זאת.
לחוק יש גם ערך חינוכי: החוק משמעותו והשלכותיו נלמדים במרבית בתי הספר בארץ תחת שיעור אזרחות או שיעור חינוך או במסגרת תוכניות למלחמה בבריונות ובאלימות ברשתות החברתיות. החוק מהווה בסיס לדיוני דיבייט בתנועות נוער ובמסגרות חינוכיות לבני נוער. עם זאת, בספרות מושמעת גם ביקורת הדורשת להחמיר בענישה בגין הפגיעה הקשה בפרטיות, עקב הנזק הקשה שנגרם לקורבן של הפצת מידע אינטימי.[26]
תקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעסיק), באתר ויקיטקסט
חוק למניעת הטרדה מינית, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
היסטוריית החקיקה של חוק למניעת הטרדה מינית, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
איסור פגיעה על רקע מיני 33.0145, באתר צה"ל, 3 ביוני 1979
יעל דיין – מספרת על חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, סרטון בערוץ "מוזיאון הכנסת", באתר יוטיוב (אורך: 02:49)
אורית קמיר, פסק דין כרמלה מנשה הוא ציון דרך. כבוד המוטרדת גובר על חופש הביטוי, באתר הארץ, 23 ביולי 2024Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
