הפארק הלאומי עמק המוות
פארק לאומי בין גבולות המדינות קליפורניה ונבדה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפארק הלאומי עמק המוות (באנגלית: Death Valley National Park) הוא פארק לאומי אמריקאי, המשתרע על אזור הגבול בין המדינות קליפורניה ונבדה. הפארק כולל את עמק המוות, את החלק הצפוני של עמק פנאמינט (Panamint Valley), את החלק הדרומי של עמק יורוקה (Eureka Valley), ואת מרבית עמק סלין (Saline Valley). הפארק מהווה אזור החוצץ בין מדבריות האגן הגדול ומוהאבי הצחיחים, כשהוא מגן על הפינה הצפון-מערבית של מדבר מוהאבי והסביבה המגוונת של מישורי המלח, דיונות החול, הבתרונות, העמקים, הקניונים וההרים. עמק המוות הוא הפארק הלאומי הגדול ביותר ב-48 המדינות הרצופות של ארצות הברית, והפארק הלאומי החם ביותר, הצחיח ביותר והנמוך ביותר מבין כל הפארקים הלאומיים של ארצות הברית.[3] הנקודה השנייה הנמוכה ביותר בחצי הכדור המערבי נמצאת באגן בדווטר (Badwater Basin), 86 מטרים מתחת לפני הים. בערך 91% משטח הפארק מוגדרים כאזור טבע בראשיתי.[4] הפארק הוא משכן למינים רבים של צמחים ובעלי חיים שהותאמו לסביבה המדברית הקשה. בין המינים כלולים לראה משולשת, כבש גדול-קרניים, זאב ערבות ו-Cyprinodon salinus (באנגלית Death Valley pupfish), מין דג ממשפחת הנאוויתיים ששרד מתקופות גשומות יותר. ארגון אונסק"ו כלל ב-1984 את עמק המוות כמאפיין המרכזי של שמורת הביוספירה מדבריות מוהאבי וקולורדו (Mojave and Colorado Deserts Biosphere Reserve).[5]
 | |
| נוף מעמק המוות | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| תאריך הקמה | 11 בפברואר 1933 |
| מבקרים בשנה | 1,678,660[1] (נכון ל־2018) |
| גוף מנהל | שירות הפארקים של ארצות הברית |
| נתונים ומידות | |
| שטח | 13,650[2] קמ"ר |
| מיקום | |
| מדינה | קליפורניה ונבדה בארצות הברית |
| מיקום |
קליפורניה  |
| קואורדינטות | 36°14′31″N 116°49′33″W |
| Death Valley Park and Preserve | |
 | |
  | |
סדרה של שבטי ילידים שכנו באזור מסביב שנת 7000 לפנה"ס, כשהאחרונים היו הטימבישה (Timbisha) סביב שנת 1000 לספירה; שנהגו לנדוד בין מחנות החורף בעמקים ושטחי ההרים בקיץ. קבוצה של אמריקנים ממוצא אירופי שהניחה מלכודות לבעלי חיים בעמק ב-1849 בזמן שחיפשה דרך קיצור לשדות הזהב בקליפורניה היא שנתנה לעמק את שמו, אף על פי שרק אחד מבני קבוצתם מת שם. כמה עיירות רפאים קמו לזמן קצר בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בזמן שכרו זהב וכסף באזור. המחצב היחיד שהיה רווחי לאורך זמן היה בוראקס, ששונע מהעמק באמצעות קרונות שנגררו על ידי 18 פרדות ושני סוסים. העמק הפך מאוחר יותר לנושא של ספרים, תוכניות רדיו, סדרות טלוויזיה וסרטים. התיירות התרחבה בשנות ה-20 של המאה ה-20 כאשר אתרי נופש נבנו סביב סטובפייפ ולס (Stovepipe Wells) ופרנס קריק. המונומנט הלאומי עמק המוות הוכרז ב-1933 ושטחו הורחב משמעותית והפך לפארק לאומי ב-1994.
הסביבה הטבעית של האזור עוצבה בעיקר בשל הגאולוגיה שלו. העמק הוא למעשה גראבן כשהסלעים העתיקים ביותר עברו התמרה נרחבת והם בני לפחות 1.7 מיליארד שנים.[6] משקעים ימיים שקעו בימים קדומים, רדודים וחמימים עד שבקעים פתחו את האוקיינוס השקט. משקעים נוספים הצטברו באזור הפחתה שנוצר מול החוף. ההפחתה גרמה לאזור להתרומם מעל פני הים ויצרה שורה של הרי געש. מאוחר יותר החל קרום כדור הארץ להימתח תוך יצירת תצורת הנוף של פרובינציית אגן ורכס. העמקים התמלאו במשקעים, ובתקופות גשומות של עידני הקרח, באגמים, כדוגמת אגם מנלי (Lake Manly).
ב-2013 הוגדר הפארק הלאומי עמק המוות כשמורת שמים אפלים (Dark-sky preserve) על ידי האגודה הבינלאומית של שמים אפלים (International Dark-Sky Association).[7]
בפארק יש שני עמקים גדולים, עמק המוות ועמק פנאמינט. שני העמקים נוצרו בתוך מיליוני השנים האחרונות, ושניהם חסומים על ידי רכסי הרים שכיוונם צפון-דרום. כיוונם של עמקים אלו מקביל לכיוון הכללי של טופוגרפיית אגן ורכס בשינוי אחד: ישנם העתקי הסטה אופקית מקבילים החוסמים בניצב את האזור המרכזי של עמק המוות. תוצאת פעולת גזירה זו היא מתיחה נוספת של החלק המרכזי של עמק המוות שגרמה להרחבה מעטה ולשקיעה נוספת. אורך העמק כ-180 קילומטרים ורוחבו כ-40 קילומטרים. שטח העמק הוא כ-7,800 קילומטרים רבועים.
התרוממות של רכסי ההרים המקיפים אותו ושקיעת קרקעית העמק מתרחשים במקביל. ההתרוממות של ההרים השחורים (Black Mountains) היא כה מהירה שמניפות הסחף (משקעים בצורת מניפה בפתחי הקניונים) שם הם קטנים ותלולים בהשוואה למניפות הסחף העצומות שברכס פנאמינט. לעיתים קרובות התרוממות מהירה של רכס הרים בסביבה צחיחה אינה מאפשרת לקניונים מספיק זמן על מנת להתחתר בצורת ה-V הקלאסית עד לקרקעית הנחל. במקום זאת צורת ה-V מסתיימת בקניון חריץ במחצית הדרך, תוך יצירת קניון דמוי כוס יין. הסחף שוקע על מניפת סחף קטנה ותלולה.
בגובה 86 מטרים מתחת לפני הים בנקודה הנמוכה ביותר, אגן בדווטר שבקרקעית עמק המוות הוא השקע השני הנמוך ביותר בחצי הכדור המערבי (אחרי לגונה דל קרבון בארגנטינה), בעוד שהר ויטני במרחק של 137 קילומטרים ממערב לעמק מתרומם לגובה של 4,421 מטרים. טופוגרפיה זו של פני השטח היא שיעור שיפוע הגובה הגדול ביותר ב-48 המדינות הרצופות של ארצות הברית והיא נקודת הקצה של אגן הניקוז הדרום-מערבי של האגן הגדול. אף על פי שהמחסור הקיצוני במים באגן הגדול עושה הבחנה זו לכמעט חסרת שימוש מעשי, המשמעות שלה היא שבתקופות גשומות יותר היה האגם שמילא בעבר את עמק המוות (אגם מנלי) המקום שבו נעצרו כל המים שזרמו באזור, ולכן המים היו רוויים בחומרים שהתמוססו. משום כך מישורי המלח בעמק המוות הם בין הגדולים בעולם ועשירים במינרלים, כדוגמת בוראקס ומלחים שונים והידרטים. מישור המלח הגדול ביותר בפארק משתרע לאורך 64 קילומטרים מאתר אשפורד מיל (Ashford Mill Site) ועד גבעות סולט קריק (Salt Creek Hills) על שטח בן כ-500 קילומטרים רבועים בקרקעית העמק. האגם היבש הידוע ביותר הוא אגם רייסטרק (Racetrack Playa, "אגם היבש של מסלול המרוצים"), שהתפרסם בשל תופעת הסלעים הנעים, תופעה גאולוגית שבה סלעים נעים וחורצים עקבות של מסלולים ארוכים על פני הקרקע השטוחה ללא התערבות חיצונית נראית לעין.
כמה מהמעיינות הגדולים ביותר של עמק המוות מקבלים את מימיהם מהאקווה האזורית, המשתרעת הרחק מזרחה עד דרום נבדה ויוטה. מרבית המים באקווה הם בני אלפי שנים, מאז עידני הקרח של הפליסטוקן, כאשר האקלים היה קריר וגשום יותר. האקלים הצחיח של ימינו לא מספק מספיק משקעים למלא מחדש את האקווה בקצב שבו המים נשאבים ממנו.
רכס ההרים הגבוה ביותר בתחומי הפארק הוא רכס פנאמינט שבו פסגת טלסקופ (Telescope Peak) היא המקום הגבוה ביותר בגובה 3,368 מטרים. אזור עמק המוות הוא אזור מעבר בין החלק הצפוני ביותר של מדבר מוהאבי וכולל חמישה רכסי הרים שנוצרו במקור באוקיינוס השקט. שלושה מתוכם הם מחסומים משמעותיים: סיירה נבדה, רכס ארגוס (Argus Range) ורכס פנאמינט. גושי האוויר נוטים לאבד את הלחות שבהם כאשר הם נאלצים להתרומם מעבר לרכסי הרים, תופעה שהקלימטולוגים מכנים מדבר צל גשם.
האקלים החם והצחיח מקשה על היווצרות קרקע. תנועת בלית, התנועה של סלעים רופפים במורד המדרון, היא לכן גורם הסחיפה הדומיננטי באזור ההררי, ותוצאתו רכסי "שלדים" (הרים עם מעט מאוד אדמה עליהם). דיונות חול בפארק, אף שהן מפורסמות, אינן כה נפוצות בהשוואה לתהילה לה זכו. שדה הדיונות מסקיט פלאט (Mesquite Flat dune field) נגיש בקלות מכביש האספלט ממזרח לסטובפייפ ולס בחלק הצפוני-מרכזי של העמק ובנוי מעיקר מחול קוורץ. שדה דיונות נוסף נמצא כ-15 קילומטרים צפונה משם והוא בנוי בעיקר מחול טרוורטין. הדיונות הגבהות ביותר בפארק, שהן בין הגבוהות באמריקה הצפונית, שוכנים בעמק יוריקה (Eureka Valley Sand Dunes), כ-80 קילומטרים צפונית לסטובפייפ ולס, בעוד שהדיונות בעמק פנאמינט ובעמק סלין שוכנות מערבית וצפונית-מערבית לעיירה בהתאמה. שדה הדיונות אייבקס (Ibex dune field) שוכן בקרבה לאתר גבעת אייבקס (Ibex Hill) שמבקרים בו לעיתים רחוקות בחלק הדרומי ביותר של הפארק, מדרום לאדמות הביצות של סרטוגה ספרינגס (Saratoga Springs). לכל ארבעת שדות הדיונות האחרונות אפשר להגיע בדרכי עפר בלבד. הרוחות השוררות בחורף מגיעות מצפון, והרוחות השוררות בקיץ מגיעות מדרום. לפיכך, המיקום הכללי של שדות הדיונות נשאר קבוע פחות או יותר.
אקלים
עמק המוות הוא המקום החם והצחיח ביותר באמריקה הצפונית בשל המחסור במים בעמק ובשל עומקו. לעיתים קרובות הוא המקום החם ביותר בארצות הברית עד כדי כך שמרבית הטבלאות של הטמפרטורה היומית המקסימלית בארצות הברית משמיטים את עמק המוות כמובן מאליו.[8]
בשעות אחרי הצהריים של 10 ביולי 1913 מדדה לשכת מזג האוויר של ארצות הברית טמפרטורה מקסימלית של 56.7°C בחוות גרינלנד (Greenland Ranch, כיום פרנס קריק) בעמק המוות.[9] טמפרטורה זו היא טמפרטורת האוויר החמה ביותר שנמדדה מעולם על פני כדור הארץ (טמפרטורה של 58°C, שנמדדה בלוב ב-1922 נקבעה ב-2012 כבלתי מדויקת[10]). ב-16 באוגוסט 2020 נמדדה בעמק טמפרטורה של 54.4°C, ובהתחשב בכך שהמדידה מ-1913 מוטלת בספק, נחשבת מדידה זו לטמפרטורה החמה ביותר שנמדדה בכדור הארץ.[11][12] בקיץ טמפרטורה יומית של 49°C או אף יותר היא אירוע נפוץ, כמו גם טמפרטורות מתחת לנקודת הקפאון בלילה בחורף. יולי הוא החודש החם ביותר, שבו הטמפרטורה המקסימלית הממוצעת היא 49°C והמינימלית הממוצעת היא 46°C.[13] דצמבר הוא החודש הקר ביותר, שבו הטמפרטורה המקסימלית הממוצעת היא 18°C והמינימלית הממוצעת היא 4°C. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה הייתה 9.4°C-.
תופעת מדבר צל גשם הקיצונית באזור עמק המוות גורמת לו להיות הנקודה הצחיחה ביותר באמריקה הצפונית, כאשר הממוצע השנתי של משקעים הוא 38 מילימטרים באגם בדווטר (היו שנים שבהן לא ירד גשם כלל). כמות המשקעים השנתית הממוצעת נעה בין 49 מילימטרים באזור שמתחת לפני הים ועד 380 מילימטרים בהרים הגבוהים המקיפים את העמק.[13] כאשר הגשם מגיע הוא יורד לעיתים קרובות בסופות עזות הגורמות לשיטפונות בזק המעצבים מחדש את הנוף ולעיתים יוצרים אגמים רדודים מאוד קצרי ימים.[14]
קיימים מקרים יוצאי דופן נדירים לאופי הצחיח של האזור. ב-2005 חורף גשום באופן יוצא דופן יצר "אגם" באגן בדווטר והוביל לעונת פריחה פרחי הבר הגדולה ביותר בהיסטוריה של הפארק.[15] באוקטובר 2015 התרחש "אירוע של שיטפון בזק המתרחש פעם ב-1000 שנים" כשירדו מעל ל-80 מילימטרים של גשם במשך כמה שעות וגרמו לנזקים גדולים בפארק הלאומי עמק המוות.[16]
| אקלים בפרנס קריק | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 19.4 | 22.9 | 27.8 | 32.5 | 38.1 | 43.3 | 46.9 | 45.9 | 41.4 | 33.8 | 25.1 | 18.4 | 33 |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | 4.4 | 7.9 | 12.7 | 16.7 | 22.6 | 27.3 | 31.1 | 29.8 | 24.2 | 16.4 | 8.9 | 3.5 | 17.2 |
| משקעים ממוצעים (מ"מ) | 9.9 | 13 | 7.6 | 3.0 | 0.76 | 1.3 | 1.8 | 3.3 | 5.3 | 1.8 | 4.6 | 7.6 | 60 |
| מקור: 1981–2010 US Climate Normals | |||||||||||||
| אקלים בתחנת המדידה בקאו קריק | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 18.0 | 22.0 | 27.0 | 32.7 | 37.8 | 42.9 | 46.7 | 45.4 | 41.6 | 33.4 | 24.1 | 18.8 | 32.6 |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | 4.8 | 8.1 | 12.4 | 17.8 | 22.6 | 27.3 | 31.3 | 30.0 | 25.2 | 17.8 | 9.6 | 5.8 | 17.7 |
| משקעים ממוצעים (מ"מ) | 6.1 | 8.1 | 5.1 | 5.1 | 2.5 | 0.51 | 2.5 | 2.8 | 3.0 | 2.8 | 5.1 | 7.4 | 51 |
| מקור: COW CREEK, CALIFORNIA (042092) | |||||||||||||
| עידן | יחידות סלע/תצורות | אירועים גאולוגיים עיקריים |
|---|---|---|
| קנוזואיקון | מניפות סחף, משקעים בנהרות ובאגמים היבשים, יחידות סלעי משקע, סלעים געשיים וסלעים פלוטוניים רבות באגנים נפרדים ומחוברים ושדות סלעי יסוד (תצורות ארטיסט דרייב (Artist Drive), פרנס קריק, פיונרל (Funeral) ונובה (Nova). | אי התאמה נרחבת, המשך השקעה בעמק המוות של ימינו, פתיחת עמק המוות, המשך התפתחות רכסי ההרים והאגנים של ימינו, התרחבות והתמתחות קרום כדור הארץ. |
| מזוזואיקון | פלוטונים גרניטיים, עמק ביוט (Butte Valley) | העתקי דחיקה ומחדרים של פלוטונים הקשורים לבתולית של סיירה נבדה; משקעים של ימים רדודים, אי התאמה |
| פלאוזואיקון | פצלי רסטינג ספרינג (Resting spring Shale), אבן גיר טין מאונטיין (Tin Mountain Limestone), לוסט בורו (Lost Burro), דולומיט הידן ואלי (Hidden Valley Dolomite), קוורציט יורקה (Eureka Quartzite), נופה (Nopah), בוננזה קינג (Bonanza King), קררה (Carrara), קוורציט זבריצקי (Zabriskie Quartzite), ווד קניון (Wood Canyon). | התפתחות ממושכת של מאגר קרבונטים על שולי יבשת סבילים, כשמדי פעם ההצטברות נעצרה כאשר חלה השקעה של אבן חול באמצע תור האורדוביק. השקעה של טריז של משקעים קלאסטיים במהלך ומיד אחרי תהליך הביקוע לאורך שולי היבשת החדשה |
| פרוטרוזואיקון | קריסטלין בייסמנט (Crystalline basement), פארמפ (Pahrump), קוורציט סטירלינג (Stirling Quartzite), ג'וני (Johnnie), אייבקס (Ibex), דולומיט נונדיי (Noonday Dolomite), קינגסטון פיק (Kingston Peak), בק ספרינג (Beck Spring), קריסטל ספרינג (Crystal Spring) | התמרה אזורית, אי התאמה נרחבת, התרוממות מהירה וסחיפה, משקעים של ימים רדודים, אי התאמה. משקעים ימיים מימים רדודים או עמוקים לאורך שולי היבשת המתהווה. |
ההיסטוריה הגאולוגית של הפארק מגוונת ומורכבת. מאז שנוצר עבר האזור המכיל את הפארק לפחות ארבע תקופות עיקריות של געשיות נרחבת, שלוש או ארבע תקופות של השקעה נרחבת, וכמה תקופות של עיוותים טקטוניים שבהם עבר קרום כדור הארץ עיצוב מחדש. שתי תקופות של התקרחנות (סדרה של עידני קרח) שגם להן הייתה השפעה על האזור, אם כי מעולם לא היו קרחונים על הרכסים בשטח הפארק של ימינו.
סלעי התשתית וחבורת פארמפ
מעט מאוד ידוע על הסלעים העתיקים ביותר שנחשפו באזור עקב התמרה (שינוי של הסלע בעקבות חום ולחץ) נרחבת. באמצעות תיארוך רדיומטרי נקבע כי ההמרה התרחשה לפני 1,700 מיליון שנים במהלך עידן הפרוטרוזואיקון. לפני כ-1,400 מיליון שנים חדר גוש גרניט גדול, כיום ברכס פנאמינט, לתוך מתחם זה. התרוממות שהתרחשה מאחר יותר חשפה סלעים אלו לקרוב ל-500 מיליון שנים של סחיפה.
התצורות של סלעי המשקע מעידן הפרוטרוזואיקון של חבורת פארמפ (Pahrump Group) הושקעו על גבי סלעי תשתית אלו. תהליך זה התרחש בעקבות ההתרוממות והסחיפה של משקעים מוקדמים כלשהם מסלעי התשתית של הפרוטרוזואיקון. חבורת פארמפ בנויה מקונגלומרט של ארקוזה (קלאסטים של קוורץ במסת אם דמוית בטון) ואבן בוץ בחלק התחתון, שמעליה דולומיט מסלעים קרבונטיים שעליהם מרבדי אצות כסטרומטוליטים, ובחלק העליון משקעים שמילאו את האגן מסחיפה של ההרים מעל, כולל טיל קרחוני מהתקרחנות של השערת כדור השלג ארץ. הסלעים הצעירים ביותר בחבורת פארמפ הם קילוחי לבה בזלתית.
ביקוע והשקעה
בקע נפער ובהמשך הציף את האזור כחלק מההתפרקות של יבשת-העל רודיניה בנאופרוטרוזואיקון (לפני כ-755 מיליוני שנים) ויצירת האוקיינוס השקט. קו חוף דומה לשולי האוקיינוס האטלנטי בארצות הברית של ימינו שוכן ממזרח. מרבד אצות שכיסה את המשטח הקרבונטי, תוך יצירת דולומיט נונדיי (Noonday Dolomite). שקיעה של האזור התרחשה כאשר הקרום היבשתי הלך ונעשה דק יותר והאוקיינוס השקט שזה עתה נוצר התרחב תוך יצירת תצורת אייבקס. אחר -כך נוצרה אי התאמה זוויתית (פער בתיעוד הגאולוגי).
אגן אוקיינוס אמיתי התפתח במערב כשהוא שובר את התצורות הקדומות יותר לאורך חזית תלולה. טריז של משקעים קלאסטיים החל להצטבר בבסיס של שני צוקים תת-ימיים, החל ביצירה של מדף יבשתי נגדי. שלוש תצורות התפתחו מתוך המשקעים שהצטברו על הטריז. המאובנים הראשונים של בעלי חיים מורכבים נמצאו בתצורות שנוצרו עקב כך. בולטים בהם הם הפאונה של האדיאקרה וטרילוביטים. ההתפתחות של המין השני התרחשה כחלק מהמפץ הקמבריוני.
מישורי הבוץ החוליים פינו את מקומם לפני כ-500 מיליון שנים למשטח קרבונטי (דומה לזה המקיף את איי בהאמה של ימינו), שהתמידו במשך 300 מיליון השנים אחר-כך, תקופת עידן הפלאוזואיקון. מיקומו של עמק המוות היה אז בתחומי עשר או עשרים מעלות מקו המשווה של הפלאוזואיקון. בין השכבות העבות של משקעים עשירים בקרבונטים נוצרו שכבות אבן חול כאשר קרקעית הים התרוממה מדי פעם מעל לקו המים. אף שפרטים של הגאוגרפיה השתנו במהלך תקופת זמן ארוכה זו, כיוונו של קו החוף היה צפון צפון-מזרח והשתרע מאריזונה עד יוטה. שמונה התצורות והחבורה שנוצרו בתקופה זו הן בעובי 6 קילומטרים והן שוכנות מתחת למרבית הרכסים קוטונווד (Cottonwood), פיונרל, גרייפוויין (Grapevine) ופנאמינט.
דחיסה והתרוממות
מתחילת ועד אמצע המזוזואיקון נדחף הקצה המערבי של יבשת אמריקה הצפונית כגד הלוח הפסיפי שמתחת לאוקיינוס השקט, תוך יצירת אזור הפחתה. אזור הפחתה הוא סוג של אזור מגע בין לוחות שונים של קרום כדור הארץ, שבו הלוח הימי הכבד יותר נוחת מתחת לקרום היבשתי הקל יותר. עקב כך החלו הרי געש להתפרץ, הרים החלו להתרומם וקו החוף נדחף מערבה. בצפון-מערב החלה להיווצר הקשת הסייראנית (Sierran Arc) מהחום והלחץ שנוצרו מההפחתה, וכוחות דחיסה גרמו להיווצרות העתקי דחיקה.
במקביל לאירועים אלו ואחריהם הייתה תקופה ארוכה של התרוממות וסחיפה, שגרמה לאי התאמה גדולה, פער זמן משמעותי בין יחידות מסלע. משקעים באזור עמק המוות שהם תוצאת סחיפה נישאו הן מזרחה והן מערבה באמצעות הרוח והמים. עקב אי ההתאמה אין תצורות של סלעי משקע מהיורה עד האאוקן, ייתכן שלמעט כמה סלעים געשיים מהיורה.
סחיפה במשך מיליוני שנים רבות יצרה מישור חסר צורה באופן יחסי. לפני 35 מיליוני שנים זרמו פלגים איטיים על פני השטח. כמה תצורות דומות אחרות הושקעו אז.
התמחות ואגמים
התמחות נרחבת של חלקים גדולים של קרום כדור הארץ מתחת לדרום-מערב ארצות הברית וצפון-מערב מקסיקו שמקורה בתופעת אגן ורכס החלה לפני כ-16 מיליון שנים והאזור עדיין מתרחב. ההתמתחות החלה להשפיע על עמק המוות ועמק פנאמינט לפני 3 מיליון שנים. קודם לכן היו הסלע שכיום הם ברכס פנאמינט על גבי הסלעים במה שעתיד להיות ההרים השחורים והרי קוטונווד. ההסעה האופקית והאנכית של גושים אלו הושגה באמצעות תנועה על העתקים נורמליים. העתקי הסטה אופקי ימני לאורך העתקי הסטה שכיוונם במקביל לבסיס הרכסים עזרו גם הם לפיתוח האזור. כוחות פיתול, הקשורים כנראה לתנועה הצפון-מערבית של הלוח הפסיפי לאורך העתק סן אנדראס (מערבית לאזור), אחראי כנראה לתנועה האופקית.
פעילות געשית הקשורה להתמתחות זו החלה החל מלפני 12 מיליון שנים ל-4 מיליון שנים. השקעה מתרכזת בעמקים (אגנים) מחומרים שנסחפים מרכסים סמוכים. קצב הכמות של החומרים ששקעו הייתה שווה פחות או יותר לקצב השקיעה של העמקים, מה שגרם במשך השנים לשמירת גובה קרקעית העמק.
עידני הקרח מהפליסטוקן החלו לפני 2 מיליון שנים, ומים מקרחונים מרכס הרי הסיירה נבדה הסמוך שהפשירו הזינו סדרה של אגמים שמילאו את עמק המוות ועמק פנאמינט והאגנים מסביבם. האגם שמילא את עמק המוות היה אחרון בסדרה של אגמים שהוזנו על ידי הנהר אמרגוסה (Amargosa River) והנהר מוהאבי, וייתכן שגם על ידי הנהר אוונס. האגם הגדול ביותר שכיסה את רוב הקרקעית של עמק המוות, שהגאולוגים מכנים אגם מנלי החל להתייבש לפני 10,500 שנים. מישורי מלח ואגמים יבשים (באנגלית playas) נוצרו כאשר הקרחונים מעידן הקרח נסוגו, ובכך צמצמו באופן דרסטי את מקורות המים של האגמים. נותרו רק סימנים קלושים לקווי החוף הקדומים.
שלא כבמקומות טיפוסיים יותר לרוחב מדבר מוהאבי, בבתי גידול רבים בעמק המוות, התלויים במים, יש מגוון של מיני צמחים ובעלי חיים שאינם נמצאים בשום מקום אחר בעולם. קיומם של מינים אלו הוא בעיקר תולדה של ההיסטוריה הגאולוגית הייחודית ותהליך האבולוציה שהלך והתפתח בבתי הגידול שהיו מנותקים זה מזה בתקופת הפליסטוקן
צמחייה
עמק המוות הוא אחד המקומות החמים והצחיחים ביותר באמריקה הצפונית, ועם זאת הוא משכן למעל ל-1,000 מינים של צמחים, כש-23 מתוכם, כולל הצמח הנדיר Holmgrenanthe petrophila (באנגלית rock lady), אינם מצויים בשום מקום אחר בעולם.[17]
בתי הגידול בפארק משתנים ממישורי המלח בגובה 86- מטרים מתחת לפני הים ועד תנאים תת-אלפיניים על פסגת טלסקופ, המתנשאת לגובה 3,368 מטרים מעל פני הים.[18] מישורי המלח נטולי צמחייה, וביתרת קרקעית העמק ובחלק הנמוך של המדרונות יש צמחייה מועטה, אף שבדרך כלל במקומות שבהם יש מים יש שפע צמחייה. שאר הצמחייה בפארק משתנה בהתאם לבתי הגידול, החל מצמחים כדוגמת לראה משולשת, Atriplex hymenelytra (באנגלית Desert holly) וינבוט בלוטי (Prosopis glandulosa) באזורים הצחיחים, דרך צמחים כדוגמת Atriplex confertifolia (באנגלית shadscale), Coleogyne ramosissima (באנגלית blackbrush), עץ יהושע, ואורן פיניון-ערער במורדות ההרים, וכלה ביערות אורן גמיש (Pinus flexilis) ואורן האצטרובל הזיפני במקומות הגבוהים.[18]
המפתח להישרדות הוא הסתגלות לסביבה הצחיחה. לדוגמה, ללראה משולשת ולינבוט יש מערכת שורש שיפודי שיכולה לחדור 15 מטרים לתוך הקרקע במטרה לנצל את אספקת מי התהום הזמינה כל השנה. המגוון של חבורות הצמחייה בעמק המוות הוא תוצאה של המיקום של האזור באזור המעבר בין מדבר מוהאבי, מדבר האגן הגדול ומדבר סונורה. מיקום זה, בשילוב עם הפרשי הגובה הגדולים בתחומי הפארק, תומך בצמחייה האופיינית לשלושה אזורי חיים: "סונורה תחתית" (Lower Sonoran), קנדית (Canadian) ואלפינית/ארקטית בחלקים של רכס פנאמינט. בהתבסס על הסיווגים של מונז (Munz) וקק (Keck) קיימות שבע קהילות של צמחייה בתחומי אזורי חיים אלו, כל אחת מאופיינית על ידי צמחייה דומיננטית ונציגים משלושה סוגי צמחייה: שיחים, עצים מדבריים ויער של מחטניים. מיקרו בתי גידול מחלקים עוד יותר חלק מהקהילות לאזורים, בייחוד על קרקעית העמק.
בעלי חיים
הפארק הלאומי מהווה בית גידול למגוון מינים של בעלי חיים, כולל 51 מינים מקומיים של יונקים, 307 מינים של עופות, 38 מינים של זוחלים, 5 מינים של דו-חיים ו-4 מינים של דגים.[19]
מיני החולייתנים החיים בפארק כוללים:
- דגים – כל 3 המינים המקומיים של דגים בפארק משתייכים לסוג צִיפְּרִינוֹדוֹן (Cyprinodon) הקרוי באנגלית pupfish, ממשפחת הנאוויתיים: Cyprinodon diabolis, שני תת-מינים של Cyprinodon nevadensis, ושני תת-מינים של Cyprinodon salinus (באנגלית Death Valley pupfish), שאבותיו שחו לאזור מנהר הקולורדו דרך מערכת נהרות ואגמים שהתייבשו מאז כליל. הם חיים כיום בשתי קהילות נפרדות, האחת בסולט קריק (Salt Creek), והשנייה בקוטונבול מרש (Cottonball Marsh). מין רביעי, גמבוזיה מצויה, הובא במקור על מנת להדביר יתושים.[20]
- דו-חיים – 5 המינים של דו-חיים בפארק כוללים: מין אחד של סלמנדרה: Batrachoseps campi (באנגלית Inyo Mountains slender salamander), 2 מינים של קרפדות: Bufo punctatus (באנגלית Red spotted toad) וקרפדה מערבית (Bufo boreas), האילנית Hyla regilla (באנגלית Pacific treefrog) וצפרדע שור אמריקנית.[21]
- זוחלים – הסביבה המדברית מתאימה במיוחד לזוחלים: בהיותם בעלי דם קר הם נזקקים לפחות אנרגיה מעופות ויונקים בעלי הדם החם, והם גם זקוקים להרבה פחות מים הנדירים במדבר. בין 38 המינים של זוחלים בפארק צב ערבות, 18 מיני לטאות, ובהן Crotaphytus bicinctores (באנגלית Great Basin Collared Lizard), לטאה נמרית ארוכת אף (Gambelia wislizenii), שממית מפוספסת מערבית (Coleonyx variegatus), איגואנת המדבר, צ'קוואלה מצויה, לטאת זנב הזברה, Phrosoma platyrhinos (באנגלית Southern Desert Horned Lizard), חומט גילברט (Plestiodon gilberti), ו-Xantusia vigilis (באנגלית Desert Night Lizard); ו-19 מינים של נחשים ובהם: Arizona elegans (באנגלית Mojave Glossy Snake), Coluber flagellum (באנגלית Red Racer; תת-מין של זעמן השוט), נחש מלך קליפורני (Lampropeltis californiae), Rhinocheilus lecontei (באנגלית Long-nosed snake), Pituophis melanoleucus (באנגלית Great basin gopher snake), עכסן עכני ועכסן מוהאבי.[22]
- עופות – בין מעל ל-300 מיני העופות שנצפו בפארק:
- עופות מים ועופות חוף: אף שאין בפארק מקווי מים גדולים עוברים דרכו עופות מים נודדים ובהם ברכייה, מרית צפונית, ברווז אמריקאי, שרשיר קרוליינה וחופית לבנה.
- עופות דורסים ואוכלי נבלות: קתרטס תרנגולי, עקב אדום-זנב, עיט זהוב, אוח וירג'יניה, בז אמריקני וכוס המחילות.
- נקריים:Sphyrapicus thyroideus (באנגלית Williamson's sapsucker), Dryobates scalaris (באנגלית Ladder-backed woodpecker), Leuconotopicus villosus (באנגלית Hairy Woodpecker), ו-Colaptes auratus (באנגלית Northern flicker).
- אחרים: שליו גמבל, תור צווארון, קוקייה צהובת-מקור (Coccyzus americanus), קוקייה רצנית גדולה, תחמס אמריקאי, Phalaenoptilus nuttallii (באנגלית Common poorwill) ותחמס נפוץ (Phalaenoptilus nuttallii).
- סיסאים וקוליבריים: סיס ואוקס, סיס לבן-גרון (Aeronautes saxatalis), קוליברי כיפה, Selasphorus platycercus (באנגלית Broad-tailed Hummingbird), Selasphorus calliope (באנגלית Calliope Hummingbird) וקוליברי צפוני
- ציפורי שיר: עורב שחור, עורבני השיחים (Aphelocoma californica), גדרון קקטוס, Contopus sordidulus (באנגלית Western Wood Pewee), Empidonax difficilis (באנגלית Pacific-slope Flycatcher), Sayornis nigricans (באנגלית Black Phoebe), Sayornis saya (באנגלית Say's Phoebe), Pyrocephalus obscurus (באנגלית Vermilion flycatcher), Myiarchus cinerascens (באנגלית Ash-throated Flycatcher), Tyrannus verticalis (באנגלית Western Kingbird), חנקן לודוויקיאנוס, Vireo bellii (באנגלית Bell's Vireo), Vireo huttoni (באנגלית Hutton's Vireo), Vireo gilvus (באנגלית Warbling Vireo), Gymnorhinus cyanocephalus (באנגלית Pinyon Jay), Aphelocoma californica (באנגלית Western Scrub-Jay), צחיחנית החרמון, סנונית סגולה, סנונית עצים, Tachycineta thalassina (באנגלית Violet-green swallow), Stelgidopteryx serripennis (באנגלית Northern rough-winged swallow), סנונית הרפתות, רמית זהובת-ראש (Auriparus flaviceps), גנובתניים, Sitta pygmaea (באנגלית Pygmy Nuthatch) וגדרון סלעים (Salpinctes obsoletus).
- יונקים – בין 51 המינים של יונקים החיים בפארק כלולים:[23]
- אוכלי חרקים: החדף: Notiosorex crawfordi (באנגלית Desert Shrew)
- עטלפים: נשפון כפור מאפיר, Myotis californicus (באנגלית California Myotis), Myotis thysanodes (באנגלית Fringed Myotis), Myotis subulatus (באנגלית Small-footed myotis), עטלף כסוף-שיער (Lasionycteris noctivagans), Pipistrellus hesperus (באנגלית Western pipistrelle), Plecotus townsendii (באנגלית Western big-eared bat), עטלף פאליד ואשף מקסיקני.
- מכרסמים: Thomymus umbrinus (באנגלית Southern pocket gopher), Perognathus parvus (באנגלית Great basin pocket mouse), Perognathus longimembris (באנגלית Little Pocket Mouse), Chaetodipus formosus (באנגלית Long-tailed Pocket Mouse), Chaetodipus penicillatus (באנגלית Desert Pocket Mouse), Dipodomys microps (באנגלית Western Chisel-toothed Kangaroo Rat), Dipodomys panamintinus (באנגלית Panamint kangaroo rat), Dipodomys merriami (באנגלית Merriam's Kangaroo Rat), ירבוען מדברי, Reithrodontomys megalotis (באנגלית Desert Harvest Mouse), Peromyscus crinitus (באנגלית Desert Canyon Deermouse), Peromyscus eremicus (באנגלית Cactus Deermouse), אוגר יערוני (Peromyscus maniculatus), Peromyscus truei (באנגלית Pinyon mouse), Peromyscus boylii (באנגלית Southern Brush Deermouse), עכבר חגבים דרומי, חולדה סוחרת, חולדה סוחרת מדברית, עכבר מצוי, Neotamias panamintinus (באנגלית Panamint chipmunk), סנאי אנטילופה לבן-זנב (Ammospermophilus leucurus), סנאי קרקע קליפורני, Xerospermophilus tereticaudus (באנגלית Round-tailed ground squirrel), Xerospermophilus mohavensis (באנגלית Mohave ground squirrel) וסמרן מקריס.
- ארנביים: ארנבון אודובון (Sylvilagus audubonii) ארנב כותנה הררי (Sylvilagus nuttallii) וארנבת שחורת-זנב
- פרסתנים: חמור שהתפרא, סוס שהתפרא, אייל פרדי שחור-זנב וכבש גדול-קרניים (תת-המין Ovis canadensis nelsoni). איילים פרדיים חיים ביערות של האורנים והערערים על רכסי ההרים גרייפוויין, קוטונווד ופנאמינט. כבשים גדולי-קרניים הם מין נדיר של כבש בר שחי בקבוצות מבודדות בעמק סיירה ועמק המוות. אלו בעלי חיים מותאמים מאוד לסביבתם והם מסוגלים לאכול כמעט כל צמח. אין להם טורפים ידועים, אבל בני אדם וחמורי פרא מתחרים איתם על בית הגידול.
- טורפים: גירית אמריקאית, בואשן מצחין, זאב ערבות, שועל מקרוטיס מדברי, שועל אפור מצוי, פומה צפון-אמריקאית, שונר מצוי ודביבון זנב-טבעת.
תושבים ראשונים ואוכלוסיות חולפות
ידוע על ארבע תרבויות של ילידים שחיו באזור ב-10,000 השנים האחרונות. הקבוצה הידועה הראשונה, "אנשי נווארס ספרינג" (Nevares Spring People), היו ציידים-לקטים שהגיעו לאזור כנראה לפני כ-9,000 שנים כאשר עדיין היו אגמים קטנים בעמק המוות ובעמק פנאמינט הסמוך. האקלים אז היה נוח יותר, וחיות ציד גדולות היו עדיין בשפע. לפני כ-5,000 שנים החליפו "אנשי מסקיט פלאט" (Mesquite Flat People) את אנשי נווארס ספרינג. לפני כ-2,000 שנים הגיעו "אנשי סרטוגה ספרינג" (Saratoga Spring People) לאזור, שבתקופה זו כבר היה מדבר חם וצחיח.[24] יכולות הציד והליקוט של האנשים מתרבות זו היו מתקדמות יותר והם היו מיומנים במלאכת יד. הם גם השאירו תצורות מסתוריות מאבן בעמק.
לפני כאלף שנים הגיעו לאזור בני הטימבישה (Timbisha, לשעבר היו קרויים שושוני (אנ') והיו ידועים גם כפנאמינט וקוסו), צדו בעלי חיים וליקטו פולים של ינבוט יחד עם צנוברים מאורן פיניון. בשל הבדלי הגובה הניכרים בין קרקעית העמק ורכסי ההרים, בייחוד במערב, היה דפוס הנדידה השנתי של בני הטימבישה אנכי. מחנות החורף שלהם שכנו קרוב למקורות המים בקרקעית העמק. ככל שמזג האוויר התחמם באביב ולקראת הקיץ, העשב הבשיל במקומות גבוהים יותר ויותר. עד נובמבר חיו בני הטימבישה בפסגות הרכסים שבהם הם אספו צנוברים לפני שפנו לשוב לקרקעית העמק לתקופת החורף. כמה משפחות של בני טימבישה חיות עדיין בתחומי הפארק בפרנס קריק (טימבישה הוא השם הילידי למקום). מאהונו (Maahunu) הוא אתר של יישוב לשעבר של בני הטימבישה ששכן סמוך לטירת סקוטי (Scotty's Castle), אבל ננטש. סלים רבים המוצגים בטירת סקוטי נעשו על ידי הטימבישה, שהועסקו במקום כפועלים ובעבודות ניקיון לפני ששירות הפארקים רכש את המקום.
הבהלה לזהב בקליפורניה הביאה בכנפיה את ראשוני האנשים ממוצא אירופי לבקר באזור. בדצמבר 1849 שתי שיירות של נוסעים בדרכם לשדות הזהב של קליפורניה שבהן בסך הכל כ-100 קרונות נכנסו לעמק המוות לאחר שהלכו לאיבוד במה שחשבו שהוא קיצור דרך לשביל הספרדי הישן (Old Spanish Trail). במשך שבועות לא הצליחו אנשי השיירה, המכונה חבורת בנט-ארקן (Bennett-Arcane Party), למצוא מעבר היוצא מהעמק. הם הצליחו למצוא מי שתייה במעיינות שונים באזור, אבל נאלצו לשחוט כמה מהשוורים שלהם על מנת לשרוד. הם השתמשו בעץ של הקרונות שלהם על מנת לצלות את הבשר ולהכין בשר מיובש. המקום שבו עשו זאת קרוי כיום "מחנה העגלות השרופות" (Burned Wagons Camp) ושוכן סמוך לדיונות החול.
לאחר שנטשו את קרונותיהם, הם יצאו מהעמק בהליכה. זמן קצר לאחר שעזבו את העמק, הסתובבה אחת הנשים בקבוצה ואמרה, "להתראות עמק המוות", ובכך נתנה לעמק שבו שרדו בני החבורה את שמו. בחבורה היה גם ויליאם מנלי (William Lewis Manly), שספרו האוטוביוגרפי "עמק המוות בשנת 49" מספר בפרוטרוט מסע זה ופרסם את האזור (מאוחר יותר קראו גאולוגים על שמו את האגם הפרהיסטורי שמילא פעם את העמק).
תנופת פריחה ודעיכה
העפרות הידועות ביותר הקשורות לאזור היו גם הקלות ביותר לכרייה וגם הרווחיות ביותר: משקעים אוופוריטיים כדוגמת מלחים, בוראט וטלק. בוראקס נתגלה על ידי רוזי וארון וינטרס (Rosie and Aaron Winters) בסמוך לחוות "נווה המדבר בעמק המוות" (אז הייתה קרויה גרינלנד) ב-1881. מאוחר יותר באותה שנה הפכו "מפעלי הבוראקס איגל" (Eagle Borax Works) לפעילות הבוראקס הכלכלית הראשונה בעמק המוות. ויליאם טל קולמן (William Tell Coleman) הקים את מפעל "מפעלי בוראקס הרמוני" (Harmony Borax Works) והחל לעבד את העפרה בשלהי 1883 או תחילת 1884, והמשיך עד 1888. חברת הכרייה והזיקוק ייצרו בוראקס לייצור סבונים ולשימושים תעשייתיים.[25] התוצר הסופי שונע מהעמק עד למסוף הרכבת במוהאבי במרחק של 266 קילומטרים משם. הקרונות שהכילו 10 טון נמשכו על ידי "צוות של 20 פרדות" (twenty-mule team), בפועל צוות של 18 פרדות ושני סוסים.[25]
מהירות הקרונות של הצוותים של 20 הפרדות הייתה בממוצע 3 קילומטרים לשעה ונדרשו 30 ימים להשלים מסע הלוך ושוב. השם המסחרי "צוות הבוראקס של 20 הפרדות" (20-Mule Team Borax) התקבע על ידי "חברת הבוראקס של החוף הפסיפי" (Pacific Coast Borax Company) של פרנסיס מריון סמית (Francis Marion Smith) לאחר שסמית רכש את אחזקות הבוראקס של קולמן ב-1890. מסע פרסום בלתי נשכח השתמש בדמות הקרונות על מנת לקדם את סבון היד הגרגירי המכונה בורקסו (Boraxo) ותוכניות הרדיו והטלוויזיה הקרויות "ימי עמק המוות" (Death Valley Days). ב-1914 נבנתה רכבת עמק המוות כדי לשרת את פעילות הכרייה בחלק המזרחי של העמק. הכרייה המשיכה לאחר התמוטטות האימפריה של קולמן, ובשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20 היה האזור המקור הגדול ביותר בעולם של בוראקס. "תצורת פרנס קריק" בת ארבעה עד שישה מיליון שנים היא המקור העיקרי של מינרלים של בוראט שנכרו ממישורי המלח של עמק המוות.
מבקרים אחרים נשארו כדי לחפש ולכרות עפרות כסף, זהב, עופרת ונחושת. מפעלי הכרייה הספורדיים הללו סבלו ממיקומם המרוחק וסביבת המדבר הקשה. בדצמבר 1903, חיפשו שני גברים כסף. האחד היה כורה אירי מבוטל בשם ג'ק קין (Jack Keane) והאחר היה שוחט בסקי בעל עין אחת מבלאראט (Ballarat) בשם דומינגו אטצ'רן (Domingo Etcharren).[26] במקרה גילה קין מדף סלע רחב שבו זהב שניתן למצות בלי להפעיל כור היתוך בסמוך לאתר שבו עבדו השניים וקרא לאתר הכרייה "מכרה הפלאים של קין" (Keane Wonder Mine). תגלית זו החלה בהלה לזהב קטנה וקצרת ימים לאזור. מכרה הפלאים של קין יחד עם המכרות בריוליט (Rhyolite), בסקידו (Skidoo) ובהאריסבורג (Harrisburg) היו המכרות היחידים שהפיקו מספיק מתכת על מנת להיות רווחיים. קרו גם מעשי תרמית גמורים (פרסום שקרים על עפרות במקומות שלא היו), למשל בלידפילד (Leadfield), אבל מרבית פעולות הכרייה הסתיימו אחרי שסדרה קצרה של מכרות כשלו להניב עדות לעפרות משמעותיות (מכרות אלו מפוזרים בכל האזור ומהווים סיכון משמעותי לכל אחד שנכנס לתוכם). העיירות המשגשגות שקמו סביב מכרות אלו פרחו במהלך העשור הראשון של המאה ה-20, אבל הפכו לעיירות רפאים לאחר הפאניקה של 1907.[27]
תיירות מוקדמת
מתקני התיירות הראשונים המתועדים בעמק המוות היו קבוצה של בתי אוהלים שנבנו בשנות העשרים באתר בו שוכן כיום היישוב סטובפייפ. אנשים נהרו לאתרי נופש שנבנו סביב מעיינות טבעיים שחשבו שיש להם תכונות מרפא ושיקום. בשנת 1927 הפכה "חברת הבוראקס של החוף הפסיפי" את מגורי הצוות של חוות פרנס קריק לאתר נופש, תוך הקמת מתקני נופש ואת "אכסניית פרנס קריק".[28] המעיין בפרנס קריק נוצל לפיתוח אתר הנופש, ובעקבות הטיית המים החלו הביצות מסביב להתכווץ.
עד מהרה היה העמק ליעד חורף פופולרי. מתקנים אחרים החלו בתור אתרי נופש פרטיים אבל מאוחר יותר נפתחו לציבור. הבולט מבין אלה היה חוות עמק המוות (Death Valley Ranch), הידועה יותר בשם טירת סקוטי (Scotty's Castle). בית חווה גדול זה, שנבנה בסגנון התחייה הספרדית (Spanish Revival), הפך למלון בסוף שנות השלושים ולאתר תיירותי, במיוחד בזכות התהילה של "סקוטי מעמק המוות" (Death Valley Scotty) . סקוטי מעמק המוות, ששמו האמיתי היה וולטר סקוט (Walter Scott), היה כורה זהב שהעמיד פנים שהוא הבעלים של "הטירה שלו", שלטענתו בנה ברווחים ממכרה הזהב שלו. אף אחת מהטענות לא הייתה נכונה, אבל הבעלים האמיתי, המיליונר אלברט מוסי ג'ונסון (Albert Mussey Johnson), טיפח את המיתוס. כאשר נשאל על ידי עיתונאים מה הקשר שלו לטירה של וולטר סקוט, ענה ג 'ונסון כי הוא בנקאי של סקוט.[29]
שימור והיסטוריה מאוחרת יותר
הנשיא הרברט הובר הכריז על מונומנט לאומי בעמק המוות וסביבו ב-11 בפברואר 1933, כשהוא מקצה לצורך כך כ-8,000 קילומטרים רבועים מדרום-מזרח קליפורניה וחלקים קטנים מהחלק הדרום-מערבי ביותר של נבדה.
שנים עשר חברות עבדו בעמק המוות תוך שימוש בחיל השימור האזרחי בתקופת השפל הגדול ועד תחילת שנות ה-40 של המאה ה-20. הם בנו קסרקטינים, יישרו 800 קילומטרים של דרכים, התקינו צינורות מים וקווי טלפון, והקימו 76 בניינים. ברכס פנאמינט נסללו שבילים אל מקומות תצפית מעניינים ועבור האינדיאנים משבט הטימבישה נבנה כפר מלבני חמר שכלל מכבסה ותחנת מסחר. כמו כן נבנו חמישה אתרי מחנאות, שירותים, שדה נחיתה למטוסים ומתקני פיקניק.[30]
הקמת המונומנט גרמה לסגירה זמנית של השטח מפני חיפוש אחרי מתכות וביצוע כרייה. עם זאת, עמק המוות נפתח מחדש במהירות לכרייה בעקבות החלטה של הקונגרס של ארצות הברית ביוני של אותה שנה. ככל שחלו שיפורים בטכנולוגיה של הכרייה שאפשרו לעבד עפרות באיכות ירודה, וציוד כבד חדש אפשר לשנע כמויות גדולות יותר של סלעים השתנתה תמונת הכרייה בעמק. הימים של "מחפש הזהב הבודד", שהיה הדמות אותה קישרו עם המערב הרומנטי של ארצות הברית, חלפו מהעולם. מכרות פתוחים עמוקים ומכרות שחשפו שטחים נרחבים יצרו צלקות עמוקות בנוף ככל שחברות הכרייה הבינלאומיות רכשו זכויות כרייה בשטחים גלויים במונומנט הלאומי. הזעקה הציבורית שקמה עקב כך הובילה להגנה גדולה יותר על כל אזורי הפארקים הלאומיים והמונומנטים בארצות הברית.
ב-1976 העביר הקונגרס את הצעת החוק "חוק כרייה בפארקים" (Mining in the Parks Act) שסגרה את המונומנט הלאומי עמק המוות לאפשרות של רכישת זכויות כרייה חדשות, אסורה על מכרות פתוחים וחייבה את שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית לבחון את החוקיות של עשרות אלפי זכויות כרייה שאושרו לפני 1976. מכרות קיימים קיבלו רשות להמשיך על בסיס מוגבל ב-1980 תוך הקפדה חמורה יותר על תקני איכות הסביבה.
חטיבת ניהול המשאבים (Resources Management Division) של הפארק מנטרת כרייה בתחומי הפארק וממשיכה לבחון מחדש 19 קבוצות של זכויות כרייה רשומות ופחות מ-10 זכויות שאינן רשומות. ב-2005 נסגר מכרה בילי (Billie Mine), מכרה בוראקס תת-קרקעי ששכן לאורך הדרך על דנטהס ויו (Dante's View) ובכך הגיע לסיומו פרק הכרייה בפארק.
ארגון אונסק"ו כלל ב-1984 את המונומנט הלאומי עמק המוות כמאפיין המרכזי של שמורת הביוספירה מדבריות מוהאבי וקולורדו (Mojave and Colorado Deserts Biosphere Reserve).[5] ב-31 באוקטובר 1994 הורחב שטח המונומנט בעוד 5,300 קילומטרים רבועים והוגדר כפארק לאומי, כחלק מהצעת החוק הגנת מדבר קליפורניה (California Desert Protection Act, חוק ציבורי 103–433) שעברה בקונגרס של ארצות הברית. המעמד המשודרג של עמק המוות הפך אותו לפארק הלאומי הגדול ביותר במדינות הרצופות של ארצות הברית. הצמחים ובעלי החיים בפארק תלויים ומתבססים על מי תהום. ערים גדולות ועיירות בתחומי מערכת הזרימה האזורית של מי התהום בפארק, צומחות בקצב גידול בין הגדולים ביותר בארצות הברית. דוגמאות בולטות ברדיוס של עד 150 קילומטרים כוללות את לאס וגאס ופארמפ בנבדה. במקרה של לאס וגאס מעריכה לשכת המסחר המקומית כי בכל חודש מצטרפים לעיר כ-6,000 תושבים. בין 1985 ל-1995 גדלה אוכלוסיית עמק לאס וגאס מ-550,700 ל-1,138,800 תושבים.
ב-1977 השתמש הבמאי ג'ורג' לוקאס בחלקים מעמק המוות כאתרי צילום לסדרת הסרטים מלחמת הכוכבים, שבה הם ייצגו את כוכב הלכת הפיקטיבי טטואין.[31]
ניתן לבצע סיורים בפארק זמין ברכב אישי, רכב שטח, אופניים, אופני הרים (על דרכים מוסדרות בלבד), וסיורים רגליים. רכיבה דרך הפארק על אופנוע גם היא סוג של בילוי פופולרי.[32] גישה לאתרי עניין היסטוריים אפשרית דרך כביש 190 של קליפורניה, כביש בדווטר (Badwater Road), כביש סקוטיס קאסל (Scotty's Castle Road), וכבישי אספלט לתצפית דנטה (Dante's View) ולווילדרוז (Wildrose). יותר מ-550 קילומטרים של דרכי עפר ודרכים לרכבי שטח מאפשרים גישה לסיורים רגליים בחיק הטבע, מחנאות ואתרים היסטוריים. כל הרכבים חייבים להיות בעלי רישיון רכב. בפארק יש שבילי הליכה באורכים משתנים וברמות קושי שונות, ומרבית האזורים השוממים נגישים בהליכה בלבד. יש אלפי אפשרויות לסיורים רגליים. התקופה הסבירה לביקור בפארק היא מ-15 באוקטובר עד 15 במאי, תוך הימנעות מהטמפרטורות הקיצוניות בקיץ. סיורים היסטוריים בתשלום הנערכים על ידי מדריכים מחופשים נערכו בטירת סקוטי ההיסטורית, אבל נכון למאי 2019 הם מושבתים בשל נזקים שגרמו שיטפונות לדרך ולמבנים, והאתר לא צפוי להיפתח לפני 2020.[33]
יש תשעה אתרי מחנאות מוסדרים בתחומי הפארק ולינה בשטח אפשרית לאחר קבלת היתר במרכז המבקרים.[34] חברת Xanterra Parks & Resorts היא הבעלים והמתפעלת של אתר הנופש הפרטי "נווה המדבר בעמק המוות" (Oasis at Death Valley), הכולל שני בתי מלון נפרדים ושונים: "האכסניה בעמק המוות" (Inn at Death Valley) היא מלון היסטורי בן 4 כוכבים, ו"החווה בעמק המוות" (Ranch at Death Valley) היא מלון של שלושה כוכבים בסגנון חווה המעלה זיכרון ימים רחוקים של חיפוש וכריית זהב.[35] חברת Death Valley Lodging מפעילה את המוטל "כפר סטובפייפ ולס" (Stovepipe Wells Village).[36] מוטל נוסף נמצא בעמק פנאמינט וקרוי Panamint Springs Resort.[37] אפשרויות לינה נוספות קיימות במוטלים מחוץ לפארק.[38]
מרכז המבקרים שוכן באזור אתר הנופש של פרנס קריק על כביש מדינתי 190. במקום מוקרן סרטון בן 20 דקות .[39] בתקופת החורף מנובמבר עד אפריל מציעים שומרי הפארק סיורים מודרכים ומגוונים, סיורים רגליים, הרצאות ומצגות על ההיסטוריה הטבעית והתרבותית של עמק המוות. במרכז המבקרים יש תצוגות המתארות את הגאולוגיה, האקלים, בעלי החיים ותולדות הטבע של הפארק. יש גם חלקים ספציפיים הדנים בהיסטוריה האנושית וניסיון של החלוצים במקום. "האגודה לתולדות הטבע של עמק המוות" (Death Valley Natural History Association) מפעילה חנות ספרים המכוונת ספציפית להיסטוריה הטבעית והתרבותית של הפארק.
בפינה הצפון-מזרחית של עמק סלין יש כמה בריכות מתוחזקות של מעיינות חמים. לבריכות אפשר להגיע לנהיגה בנהיגה בדרך עפר (Saline Valley Road) במשך כמה שעות, או בטיסה במטוס קל למסלול נחיתה המכונה "רצועת התרנגולת" (Chicken Strip), מסלול נחיתה בלתי רשום במרחק קצר מהמעיינות.[40]
הפארק הלאומי עמק המוות הוא אתר פופולרי לאסטרונומיית חובבים כיוון שהשמים שלו הם בין האפלים ביותר בארצות הברית. למרות מיקומו המרוחק ממקומות יישוב ההשפעה שלהם מורגשת בפגיעה באיכות האוויר ובראות בלילה. בייחוד זיהום האור מלאס וגאס.[41] השמים האפלים ביותר נמצאים בפינה הצפון-מערבית של הפארק, כולל אתרים דוגמת מכתש אובאהבה (Ubehebe Crater),[42] המוגדרים בדרגה 1 (שמים אפלים מעולים) בסולם בורטל למיסוך שמי הלילה (Bortle scale).[43] בתנאים אלו אפשר לראות את גלקסיית אנדרומדה וגלקסיית המשולש בעין בלתי מזוינת, ושביל החלב מטיל צללים. בתנאים אלו ניתן לראות בעין בלתי מזוינת גם תופעות אופטיות כדוגמת אור גלגל המזלות (zodiacal light או "שחר כוזב") או מבריקות-שכנגד (gegenschein).[44][45] מרבית האזורים הדרומיים של הפארק מסווגים בדרגה 2 (שמים אפלים ממוצעים) בסולם בורטל.[46]
- Kiver, Eugene P.; David V. Harris (1999). Geology of U.S. Parklands (Fifth ed.). New York: John Wiley & Sons. ISBN 978-0-471-33218-3.
- The National Parks Index (PDF). Washington, D.C.: National Park Service, U.S. Department of the Interior. 2001–2003. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2007-07-13.
- Death Valley General Management Plan (PDF). Washington, D.C.: National Park Service, U.S. Department of the Interior. באפריל 2002.
{{cite book}}: (עזרה) - Death Valley National Park Visitor Guide 2008/2009 (PDF). National Park Service, U.S. Department of the Interior.
- "Death Valley National Park website". National Park Service, U.S. Department of the Interior. (adapted public domain text)
- Rothman, Hal K., and Char Miller. Death Valley National Park: A History (University of Nevada Press; 2013) 216 pages; an environmental and human history
- Sharp, Robert P.; Allen F. Glazner (1997). Geology Underfoot in Death Valley and Owens Valley. Missoula, Montana: Mountain Press Publishing Company. ISBN 978-0-87842-362-0.
- "Death Valley National Park Virtual Geology Field Trip". U.S. Geological Survey. 2004-01-13. אורכב מ-המקור ב-2008-09-22. נבדק ב-2019-05-08. (adapted public domain text)
- "Death Valley's Incredible Weather". U.S. Geological Survey. 2004-01-13. אורכב מ-המקור ב-2008-06-01.
- Wallace, William James; Edith Wallace (1978). Ancient Peoples and Cultures of Death Valley National Monument. Ramona, CA: Acoma Books. ISBN 978-0-916552-12-1.
- Wright, Laureen A.; Miller, Martin G. (1997). "Chapter 46: Death Valley National Park, Eastern California and southwestern Nevada". In Ann G. Harris (ed.). Geology of National Parks (Fifth ed.). Dubuque, IA: Kendall/Hunt Publishing. pp. 610–637. ISBN 978-0-7872-1065-6.
אתר האינטרנט הרשמי של הפארק הלאומי עמק המוות (באנגלית)- הפארק הלאומי עמק המוות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הפארק הלאומי עמק המוות, ברשת החברתית פייסבוק
הפארק הלאומי עמק המוות, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
הפארק הלאומי עמק המוות, ברשת החברתית אינסטגרם
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
