אדריאנוס
קיסר רומא מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קיסר רומא מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פּוּבְּלִיוּס אָילִיוּס טְרַאיָאנוּס הַדְרִיָאנוּס (בלטינית: Publius Aelius Traianus Hadrianus), הנקרא בקיצור אדריאנוס או הדריאנוס (24 בינואר 76 - 10 ביולי 138) היה קיסר רומא משנת 117 ועד מותו. נחשב כשלישי מבין חמשת הקיסרים הטובים, ותקופת שלטונו נחשבת כאחת המשגשגות בתקופות שלטון הקיסרים. במסורת היהודית הוא מוזכר לשלילה בשל דיכוי מרד בר כוכבא, שבו קיפחו חייהם מאות אלפי יהודים ובהם עשרת הרוגי מלכות, ובשל גזירות השמד שגזר. בספרות חז"ל כונה "שחיק טמיא" (שיישחקו עצמותיו).[1]
 | |||||||
| פסל ראש וחזה של הקיסר אדריאנוס, שיש לבן, מוצג כיום במוזיאונים הקפיטוליניים, רומא, איטליה | |||||||
| לידה |
24 בינואר 76 איטליקה, היספניה בייטיקה (בסביבות סביליה המודרנית שבספרד), האימפריה הרומית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
10 ביולי 138 (בגיל 62) באייה (אנ'), האימפריה הרומית | ||||||
| שם מלא | פובליוס אליוס טראיאנוס אדריאנוס | ||||||
| שם לידה |
Publius Aelius Hadrianus  | ||||||
| מדינה | האימפריה הרומית | ||||||
| מקום קבורה |
 קבר אדריאנוס, רומא | ||||||
| בן או בת זוג |
ויביה סבינה אנטינואוס | ||||||
| שושלת הנרווה-אנטונינים | |||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
אדריאנוס נולד בעיר איטליקה (בסמוך לעיר סביליה המודרנית שבספרד) למשפחת מתיישבים רומית עשירה. אולם אפשר שנולד בעיר רומא. שם אביו היה פובליוס איליוס הדריאנוס אפר (אנ'), ושם אמו דומיטיה פאולינה, שמוצאה מהעיר גאדיס (קדיס בספרד). אביו מת כשהיה אדריאנוס כבן 10, והוא נמסר לאומנות (אפוטרופסות) של שניים: שאר בשרו, הקיסר לעתיד טראיאנוס (סבתו של אדריאנוס הייתה דודתו של טראיאנוס, שקדם לו בתפקיד), ופובליוס אקיליוס אטיאנוס (אנ'), ידיד אביו. האומנים לקחו את אדריאנוס עמם לרומא, שם הצליח בלימודיו.[2] אדריאנוס חונך כמנהג הרומאים העשירים באותה התקופה, והצטיין במיוחד בשפה היוונית, עד כדי כך שידידיו כינוהו "גרייקולוס" ("יווני קטן").
בשנת 91 שב לעיר מולדתו כדי למלא שירות טרום-צבאי של נערים (IUVENES) המיועדים לשירות הקיסרי הבכיר.[2]
לאחר תום שירותו, בשנת 93, נקרא על ידי טראיאנוס לשוב לרומא, שם מילא תפקיד ציבורי: חבר ועדת העשרה שדנה בסכסוכים בין אזרחים (Decemviri stlitibus judicandis).[2] בשנת 94 מונה לתפקיד האחראי על החגיגות הלטיניות (PRAFECTUS FERIARUM LATINARUM) שנערכו מדי שנה על הר אלבאנוס לכבוד יופיטר. בנוסף על כך, היה חבר ועדת השישה אשר על חטיבות הפרשים הרומיים (SEVIR TURMAE EQUITUM ROMANORUM).[3]
בשנת 95 נכנס למסגרת הצבאית בדרגת טריבון של הלגיון השני אדיוטריקס. מלגיון זה הועבר באותה דרגה ללגיון החמישי מקדוניקה, שהוצב במואסיה. באוקטובר 97, לאחר שנודע כי הקיסר נרווה אימץ את טראיאנוס, יצא אדריאנוס לגרמניה העליונה, שם בירך את טראיאנוס בשם חילות מואסיה על אימוצו הקיסרי. טראיאנוס השאיר אותו שם, לשרת בתפקיד טריבון בלגיון ה-22 פרימיגניה (Legio XXII Primigenia). בסוף ינואר 98, לאחר מות הקיסר נרווה, יצא אדריאנוס לקולוניה אגריפינה (קלן) שבגרמניה התחתונה, כדי להיות הראשון שיודיע על כך לטראיאנוס, יורשו של נרווה.[4]
בשנת 100 נשא אדריאנוס לאשה את ויביה סבינה (Vibia Sabina), נכדתה של אחות טראיאנוס, אולפיה מרקיאנה (אנ'). מאחר שלא היו לטראיאנוס צאצאים, ויביה סבינה הייתה הקרובה ביותר לו בקשרי המשפחה.[4]
בשנת 101 היה אדריאנוס מועמדו של הקיסר טראיאנוס למשרת קוואיסטור ויצא עמו לדאקיה, למסע המלחמה הדאקית הראשונה (אנ') (בשנים 101–102), בה זכה באותות הצטיינות. בשנת 103 כיהן במשרת הממונה (CURATOR) על רשומות הסנאט (AB ACTIS SENATUS). בשנת 105 כיהן במשרת טריבון של העם (אנ') ברומא. בזמן מסע המלחמה הדאקית השנייה (אנ') (בשנים 105–106), מונה מטעם הקיסר על הלגיון הראשון מינרוויה. בסוף שנת 106 נשלח על ידי טראיאנוס לרומא ומונה לפראיטור.[4] בעקבות הצטיינותו במלחמה הדאקית השנייה, מונה למושל הפרובינקיה פאנוניה התחתונה (אנ') בדרגת לגאטוס (LEGATUS PRO PRAETORE). לאחר מכן מונה לתפקיד קונסול מוסף (CONSUL SUFFECTUS) ובתקופה זו שימש כמחבר נאומיו של טראיאנוס. בשנים הבאות צורף אל ועדת השבעה הממונה על פולחן סעודות האלים (SEPTEMVIR EPULONUM) (אנ') ולסודאלס אוגוסטאלס (אנ'), חבר הרעים הסודאלים שתפקידם היה לטפח את פולחן אוגוסטוס, שהיה חשוב ביותר במשטר הקיסרי.[5]
באמצע שנות ה-30 לחייו, נסע אדריאנוס ליוון, ובעקבות ביקורו ופגישותיו בעיר אתונה, קיבל את האזרחות האתונאית, ונבחר בה על דעת כל מוסדות העיר לארכון מן המניין (Eponymous archon) לשנת 112–113.[5]
בשנות חייו האחרונות, ניהל טראיאנוס את המלחמות הפרתיות, מלחמות שמטרתן להכרית את האימפריה הפרתית. במהלך מסע המלחמה הפרתי (אנ') חנו אדריאנוס ולגיונותיו בעורף החזית המזרחית בסוריה. בתקופה זו גם שימש מושל הפרובינקיה סוריה. בשנת 117, כאשר החליט טראיאנוס לעזוב את המלחמה ולצאת לרומא, הפקיד בידי אדריאנוס את הלגיונות המוצבים במזרח והועיד אותו להתמנות קונסול בשנה הקרובה.[5] המלחמה הייתה כישלון, וטראיאנוס חלה ומת ב-8 באוגוסט 117.
לנרווה, טראיאנוס, אדריאנוס ואנטונינוס פיוס, ארבעת הקיסרים שבאו אחרי מות דומיטיאנוס, לא היה בן שיכול היה לרשת את הקיסרות. לכן הם אימצו לבן מועמד מתאים לרשת את הקיסרות. האימוץ הבטיח את רציפות השלטון התקין. כך מינה נרווה את טראיאנוס, אך טראיאנוס לא הספיק למנות את יורשו בעודו בחיים. לפי סברה אחת היה בדעתו למנות את שר הצבא לוסיוס קווייטוס, אך הוא לא הספיק לעשות זאת בטרם מת ואשתו של טראיאנוס, פלוטינה (אנ'), שנטתה חסד לאדריאנוס, הוכיחה באמצעות מסמכים מזויפים כי טראיאנוס אימץ את אדריאנוס לבן, וכך מינה אותו הסנאט הרומי לקיסר. עם זאת, מקור כוחו של אדריאנוס לא היה באימוצו על ידי טראיאנוס ובתמיכת הסנאט, כי אם בתמיכת הלגיונות.
ב-11 באוגוסט 117 קיבל את סמכויות הקיסר ובתוארו המקוצר, נקרא: "IMPERATOR CAESAR TRAIANUS HADRIANUS AUGUSTUS".[5] ב-1 בינואר 118 מונה ברומא בהיעדרו לתפקיד קונסול בפעם השנייה. בהמשך, נרקם נגדו קשר ברומא על ידי אישים בולטים בממשל ונאמניו הוציאו להורג על דעת הסנאט ארבעה מהבולטים שבהם. ביולי אותה שנה הגיע לרומא והחל להפגין נדיבות בהענקת קצובות המזון להמון ובמחיקת חובות ישנים לקופת הקיסר. הוא כיבד את זכרו של טראיאנוס בנשיאת דיוקנו על מרכבה בתהלוכת ניצחון מרשימה. ב-1 בינואר 119 מונה לקונסול בפעם השלישית והאחרונה.[6]
אדריאנוס הדיח את אקיליוס אטיאנוס, אומנו לשעבר, מכהונת פראיפקטוס הפראיטוריום (אנ'), והחליף אישים נוספים בצמרת הפקידות הבכירה במגמה לקרב למשרות החשובות אישים ממעמד הפרשים במקום עבדים משוחררים. ככל הנראה בתקופה זו מונה גאיוס סווטוניוס טרנקוילוס למשרת הממונה על הקורספונדנציה המלכותית אב אפיסטוליס (Ab epistulis).[7] עוד בשנת 119, הקים מועצה (CONSILIUM PRINCIPIS), שתפקידה לייעץ לפרינקפס בענייני מדינה וחוק. הוא הפקיד בידי המשפטן הצעיר פובליוס סאלוויוס יוליאנוס (אנ') את עדכונו של קובץ הצווים של הפראיטורים, EDICTUM PERPETUUM (אנ'). בדצמבר אותה שנה נפטרה חמותו, מטידיה (אנ'), ובעקבות זאת העניק חגיגה מיוחדת לזכרה ויזם את האלהתה.[8]
באביב שנת 121 יצא אדריאנוס למסע ביקורים בפרובינקיות, שנמשך כארבע שנים. הוא ביקר בגאליה, בגרמניה ובשנת 122 הגיע לבריטניה, שם עסק בבניית החומה, שנועדה להגן על תחום השליטה הרומי מפני התקפות השבטים של צפון האי הבריטי.[8] משם חזר לגאליה והמשיך לספרד, שם בילה את החורף בעיר טאראקו (טרגונה).[9] בתחילת שנת 123 חצה את מצר גיברלטר והגיע למאוריטניה, שם השתתף בדיכוי מרידה. הוא הפליג מזרחה לאורך חופי אפריקה, חנה בכרתים והמשיך אל הפרובינקיה סוריה, אל אזור הגבול שעל נהר הפרת עם האימפריה הפרתית. משם חזר למערב דרך הפרובינקיות קפדוקיה, פונטוס, ביתיניה ואסיה. ככל הנראה בתחילת אביב שנת 124, חצה את מצרי הבוספורוס אל תראקיה וביקר במואסיה, דאקיה ופאנוניה. הוא הפליג דרך הים האדריאטי דרומה לאכאיה. בסתיו אותה שנה התקדש במיסטריות של אלאוסיס (אנ') ובחורף הגיע לאתונה. הוא הסכים לקבל נציגים נוצרים מקומיים, העניק לעיר זכויות יתר בתחום המסחר, ותרם מרוץ סוסים לחגיגות נמיאה ומוביל מים לארגוס. דברים דומים עשה גם בספרטה. הוא סייר במרכז יוון, הפליג לסיקיליה ולקראת סוף אותה שנה הגיע אל רומא.[10]
במהלך שנת 126 עסק ברומא בחקיקה ובנייה. בשנת 127 ערך מסע באיטליה. באפריל שנת 128 הוענק לו התואר "אבי המולדת" (PATER PATRIAE), וכעבור זמן קצר יצא לביקור בפרובינקיה אפריקה, שם חנך מבנים ציבוריים וכבישים, אולם את עיקר זמנו הקדיש לצבא. בתחילת אוגוסט 128 חזר לרומא וכעבור זמן קצר יצא לאתונה, בה הקים מבנים ציבוריים והיכלות, ובהם: האולימפיאיון (אנ'), הפנהלניון (אנ'), היכל להרה והפנתאון. באביב 129 הפליג לפרובינקיה אסיה. בעיר אפסוס ערך משחקים וחגיגות. בהמשך הגיע לליקיה ובפאסיליס חנך היכל מרכזי לפולחן הקיסר. לאחר מכן ביקר בפאמפיליה ובפריגיה.[11]
לקראת סוף יוני 129 הגיע אדריאנוס אל אנטיוכיה ומשם יצא לבקר את חילות הספר של סוריה. לקראת סוף הסתיו באותה שנה, ניהל בעיר הגבול סמוסאטה שעל נהר הפרת, שיחות מדיניות עם שליטים שכנים. במהלך חורף 129–130 היה פעיל באנטיוכיה ובביקור בפלמירה זכה לכינוי "אלוהי".[12]
בתחילת שנת 130 הגיע אדריאנוס לפרובינקיה יודיאה (יהודה), בה הוטבעו לכבודו מטבעות המכריזים על "בואו של האוגוסטוס ליודאיה". הוא הגיע דרך עבר הירדן בתחום פרובינקיה ערביה, דרך בצרה, גרסה ופילדלפיה. משם ככל הנראה המשיך לפטרה וככל הנראה בקיץ הגיע לירושלים, בה פיקח על תוכניתו להקמת איליה קפיטולינה.[12] בסוף אותה שנה נסע דרך השפלה אל עזה. משם המשיך למצרים, שם פיאר את קברו של פומפיוס[13] ונכנס לאלכסנדריה בתהלוכה חגיגית.[14]
אדריאנוס היה ידוע בקשריו ההומוסקסואליים עם יווני בשם אנטינואוס, צעיר יפה תואר שהיה חביב עליו במיוחד. בשנת 131, לאחר שהות של מספר חודשים באלכסנדריה, יצא אדריאנוס עם אשתו ופמלייתו להפלגה על הנילוס, במהלכה אנטינואוס מצא את מותו.[14] אדריאנוס הוכה ביגון,[15] והורה להקים מרכז עירוני על שמו של אנטינואוס בסמוך למקום טביעתו,[14] עיר בשם אנטינואופוליס (אנ') (כיום שייח עבאדי) במצרים התחתונה.[16] אדריאנוס אף דאג לסלילת דרך, ויה אדריאנה, שתקשר את העיר עם חוף ים סוף. אדריאנוס הכריח את האימפריה כולה להתעטף באבל לזכרו של אהובו המת, והפך אותו לאל. אנטינואוס היה האדם האחרון שלא היה בן למשפחה הקיסרית שהוכרז לאל בעולם העתיק. בשארית ימי חייו, מימן אדריאנוס הקמת אלפי פסלים והטבעת מטבעות לזכרו של אהובו.
בשובו מן ההפלגה על הנילוס, יצא אדריאנוס למסע בלוב. בביקורו זה באלכסנדריה, בלטה נדיבותו הכספית לבנייה ציבורית ובמיוחד היכלות לאלים.[14]
באוגוסט 131 הפליג אדריאנוס לסוריה ומיד המשיך לאתונה, שם חנך בטקס גדול את האולימפיאיון – היכל ענק לזאוס האולימפי, בו הוצב פסלו של אדריאנוס עצמו לצד פסלו של זאוס. כמו כן, הקדיש את היכל הפנהלניון לזאוס פנהלניוס וקבע בעיר "התכנסות של כלל ההלנים", שבמסגרתה העמיד כינוסים שנתיים ואת המשחקים הפאן-הלניים. אדריאנוס העניק חשיבות ומרכזיות לאתונה ולכל מה שהיא מייצגת, ומשום כך תיקן תקנות לטובתה. בין היתר, פסק לה קצבת תבואה שנתית. הוא ראה בביקורו בעיר את גולת הכותרת של מסעו. בשנת 132 שב לרומא ועסק בעיקר במינהל, חקיקה ובניין.[17]
בסתיו שנת 132, שמע אדריאנוס על הישגי היהודים במרד בר כוכבא ובראשם כיבושה של איליה קפיטולינה (ירושלים). הוא ציווה לדכא את המרד במהירות וייעד לשם כך כוחות צבאיים נוספים שלא נמצאו בזירת המלחמה. במהלך שנת 133 השיגו החילות הרומאיים הישגים חלקיים בלבד ולא הצליחו לכבוש מחדש את איליה קפיטולינה מידי המורדים. אדריאנוס ייחס עתה חשיבות למלחמה זו ובשנת 134 יצא בעצמו אל שדה המערכה, ונראה כי בקיץ אותה שנה פיקח בעצמו על ההתקפה המכרעת לכיבוש העיר. כיבושה של ירושלים היה כרוך בהרוגים רבים גם בצבא הרומאי, ומסיבה זו נמנע הקיסר במכתבו אל הסנאט על המערכה מן הנוסח המקובל בדרך כלל, "אם לכם ולבניכם שלום, מה טוב, לי ולחיילי שלום". אדריאנוס הפקיד את השלמת דיכוי המרד בידי מצביאו, יוליוס סוורוס, ועזב לאנטיוכיה.[18] בעקבות המרד היהודי, החליט אדריאנוס על ארגונה מחדש של פרובינקיה יודיאה, שנקראה מעתה "סוריה פלשתינה" (PALAESTINA SYRIA), תוך השמטת השם "יהודה" משמה הרשמי וגזירת גזירות על היהודים בארצם.[19]
בשנת 135 שב אדריאנוס לרומא ונטל לידיו את ניהולה של פרובינקיה ביתיניה, שהייתה עד עתה סנאטורית וסבלה מקשיים כלכליים. כמו כן, הקדיש את תשומת לבו לפלישת האלאנים בגבולה הצפון-מזרחי של האימפריה. בסתיו-חורף אותה שנה, העניק ליוליוס סוורוס עיטורים של טריומף, עבור הצלחותיו בכיבוש ביתר והשלמת דיכוי המרד היהודי. אדריאנוס עצמו הוכרז בשנית כעל "אימפרטור" (על המטבעות מופיע: "IMPERATOR II"). בשנת 136 הקים ברומא את ה"אתנאיום" (אנ'), מרכז עיון ולימוד של חכמה יוונית. באותה שנה עסק בהשלמת בניית ארמונו ליד העיר טיבּוּר, שנודע כיום בשם "וילה אדריאנה": מכלול של בניינים, גנים, בריכות והיכלות קטנים. באותה שנה החליט לאמץ לבן (הנבחר לרשת אותו בשררה האימפריאלית) את לוקיוס קיאוניוס קומודוס, ששימש קונסול בשנה זו ונקרא מעתה לוקיוס אייליוס קיסר (אנ'). אדריאנוס גם הוציא להורג את גיסו בן התשעים ואת נכדו של זה, באשמת חתירה, ייתכן משום שהיו בין שארי בשר שהיו מאוכזבים מן האימוץ.[20]
בסתיו שנת 136 נפטרה ויביה סבינה, אשת אדריאנוס, ללא בנים. במהלך שנת 137 אדריאנוס נותר מרותק לארמונו בשל מחלה. הוא מינה את בנו המאומץ לקונסולט שני ובהמשך השנה גם לתפקיד מושל פאנוניה, ככל הנראה לשם הכשרתו לקראת קיסרותו העתידית. אלא שב-1 בינואר 138, לוקיוס אייליוס נפטר. ב-25 בפברואר אותה שנה, אימץ אדריאנוס לבן את האיש שכונה מעתה בשם טיטוס אייליוס אנטונינוס (הקיסר לעתיד אנטונינוס פיוס). מפאת מחלתו, מסר אדריאנוס לאנטונינוס את סמכויות השלטון בפועל ויצא אל חווילתו בבאיאי (אנ'), ייתכן משום שביקש לרחוץ במעיינות המרפא בסביבה. ב-10 ביולי 138 מת אדריאנוס ממחלתו. הוא נקבר בחווילה שהייתה שייכת לקיקרו בעבר, בפוטיאולי (אנ') הסמוכה למקום הפטירה, אך בתחילת שנת 139, משהושלם המאוזוליאום החדש על שפת נהר הטיבר ממול לשדה מרס, הועברו שרידיו אל אתר הקבורה שייעד לעצמו בעודו בחיים.[21] אדריאנוס נפטר בגיל 62, לאחר שהיה קיסר במשך 21 שנים.
על אף היותו מנהלן מוכשר ובעל יכולת צבאית מוכחת, ואולי משום כך, החליט אדריאנוס כי שטחי האימפריה הרומית נמתחו אל מעבר ליכולותיה ההגנתיות. ההתקוממות הכללית של עמי המזרח, הביאה את אדריאנוס למסקנה כי על האימפריה להחזיק בגבולות בני הגנה, דבר העדיף על מדיניות הכיבושים של טראיאנוס, אשר שאף להרחיב את גבולות האימפריה ככל האפשר. מכיוון שכך, כבר מיד לאחר שנעשה קיסר, ויתר אדריאנוס על כיבושי קודמו בפרתיה ובארמניה, נסוג ממסופוטמיה וכן הסיג מעט את גבול צבאותיו בבריטניה, תוך שהוא בונה חומה (שחלקים ממנה קיימים עד ימינו) שהפרידה בין פראי הצפון, ובין האזור הדרומי של בריטניה שהיה לפרובינקיה רומית. חומת אדריאנוס בבריטניה הייתה אך אחת משורה של ביצורים מאסיביים בכל גבולות הממלכה, שכונו "לימס" - רשת של מחסומים נייחים וביניהם דרכים, מצדיות, מבצרים, מגדלי איתות ותצפית, שיצרו קו הניתן להגנה ובארץ ישראל לימס פלשתינה.
מדיניות זו של שמירת הגבול בהגנה נייחת הייתה עלולה ליצור אי שקט בצבא, שעתה חסרה הייתה לו התעסוקה כנגד גורמים מבחוץ, והסכנה הייתה כי יפנה פנימה. בשל כך הרבה אדריאנוס לתור את האימפריה, להגיע אף ליחידות הצבא המרוחקות ביותר, ולהשליט משטר של אימונים ותרגולים שהיה בהם כדי להעסיק את היחידות.
בסיוריו ברחבי האימפריה, ניסה אדריאנוס לאחד את המינהל והמשפט בפרובינקיות, וליצור מצב בו תהיה האימפריה לקהילה, יותר מאשר אגד של פרובינקיות הנשלט בניגוד לרצונו על ידי שלטון מרכזי זר. אדריאנוס פעל למען הענקת זכויות של אזרחות רומאית לאזרחי ערים רבות באימפריה. אף בביקורו של אדריאנוס ביהודה רצה אדריאנוס להרגיע את הרוחות ולצרף את העם היהודי אל הקהילה שהקים. במטבע שטבע לזכר הביקור נראה אדריאנוס כשהוא עומד ליד אישה המסמלת את יהודה, וילדים מגישים לו כפות תמרים כאות לשלום. על אף שאותות המרד כבר ניכרו מתחת לפני השטח בעת שביקר אדריאנוס ביהודה, לא הצליח הקיסר לגלותם בעת שערך את ביקורו.
על פי המדיניות החדשה לא היו עוד המדינות השוכנות בגבולה של האימפריה מטרות מיידיות לכיבוש או להפיכה למדינות גרורות נוסח ממלכת יהודה של ימי הורדוס, כי אם מדינות שתפקידן לחצוץ בין האימפריה ובין אויביה, ולאפשר מרווח פיזי בין האימפריה הרומית ובין מעצמות אזוריות כאימפריה הפרתית, דבר שיאפשר מניעתה של מלחמה כל עוד ירצו בכך הצדדים. מדיניות זו אפשרה את שמירת השלום בגבולות האימפריה, ואת תקופת השגשוג שידעה האימפריה בימי יורשיו של אדריאנוס - "הקיסרים הפילוסופים" אנטונינוס פיוס (החסיד) ומרקוס אורליוס.
הקונפליקט הצבאי הקשה ביותר בתקופתו של אדריאנוס היה עם היהודים בימי מרד בר כוכבא בין השנים 132–135.
אדריאנוס תמך בקידום האומנויות. הוילה של אדריאנוס בטיבולי היא הדוגמה הרומית הטובה ביותר לגינון קלאסי. ברומא הרחיב את הפנתיאון שנבנה בימיו של מרקוס ויפסניוס אגריפה, ונתן לו את הצורה בה הוא השתמר עד ימינו. כאשר ביקר ביוון בשנת 125 ביקש ליצור פרלמנט שיאחד את הערים היווניות ביוון ובאסיה הקטנה. פרלמנט זה שכונה פנהלניון לא עלה יפה, ולא הצליח לאחד את ההלנים.
תקופת שלטונו הייתה תקופה של פריחת האומנויות, הציור והפיסול, הכתיבה והאדריכלות. בין היתר נכתבו בתקופתו ספריו של ההיסטוריון סווטוניוס אשר היה בתקופה מסוימת מזכירו האישי.
ערכים מורחבים – גזירות אדריאנוס, מרד בר כוכבא
בתחילה קיבלו היהודים בעין יפה את עלייתו של אדריאנוס לשלטון לאחר מותו של טראיאנוס, אשר היה שנוא על היהודים, ואשר בימיו התמרדו היהודים בתפוצות. אדריאנוס אף דיבר בתחילה על בנייתה מחדש של ירושלים, ועודד את התקוות לבנות מחדש את בית המקדש.[22] הוא שוחח עם חכמי ישראל כרבי יהושע בן חנניה, דן עמם בפילוסופיה ובתורת ישראל, ועל פי ילקוט שמעוני, בהזדמנות מסוימת אף הביע אמפתיה לגורל היהודים: "אנדריאנוס קיסר אמר לו לר' יהושע גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים, אמר לו גדול הוא הרועה שמצילה ושוברן לפניהם" (מדרש אסתר רבה פרשה י, יא).[דרושה הבהרה]
אך תקוות אלו נכזבו. הקיסר שינה את עמדתו,[22] והחליט על בנייה מחודשת של ירושלים כעיר הלניסטית אלילית בשם איליה קפיטולינה, ולאסור על כניסת היהודים בשעריה.
היהודים, שכבר הספיקו להתקבץ כדי לעלות אל ירושלים כמנהגם, שהו בבית רימון בעת קבלת ההודעה. הדברים דכדכו את רוחם, ותסכולם הפך במהרה להתמרמרות ותסיסה. רבי יהושע בן חנניה ניסה להרגיע את העם בעזרת משל ממשלי איזופוס - משל האריה והחסידה, באמרו להם שדי בכך שלא טובחים בהם למוות.[22] אך הציבור היה נזעם, והחלו נושבות רוחות המרד.
כתובת לאדריאנוס שנתגלתה בירושלים ב-2014 מקדמת את פתרון המחלוקת ההיסטוריוגרפית באשר לשאלה האם בניית העיר האלילית הייתה הגורם למרד או שהמרד קדם לבניית איליה קפיטולינה ובניינה בוצע כחלק ממסע העונשין בגינו. על פי ניסוח הכתובת ברור כי בזמן הכנתה, בשנת 130 - שנת ביקור אדריאנוס בארץ ישראל, העיר עדיין אינה מכונה איליה קפיטולינה. עם זאת, הכתובת מעידה על כך ששנתיים לפני המרד נערכו בעיר עבודות בנייה מסיביות לרגל ביקור הקיסר. ייתכן, אם כן, כי המרד פרץ על רקע עבודות אלו, אבל החלטת אדריאנוס לאסור על יהודים להיכנס לעיר הייתה חלק מצעדי הענישה עליו.[23] בנוסף יש הטוענים כי עוד קודם המרד אסר אדריאנוס על היהודים לקיים את מצוות המילה, ממניעים הלניסטיים, דבר שזירז אף הוא את פרוץ המרד. מכל מקום, הכפייה ההלניסטית של אדריאנוס ונוהגו האנטי-יהודי הבוטה התסיסו את העם, שהיה מונהג על ידי שני מנהיגים כריזמטיים: איש הצבא שמעון בר כוכבא והמנהיג הרוחני רבי עקיבא.
המרד, משהגיע, היה קיצוני בעוצמתו, ולגיון רומי שלם, הלגיון העשרים ושניים דיאוטראיאנה הושמד על ידי המורדים; המערכה בארץ ישראל הייתה כנראה הקשה ביותר מכל המערכות הצבאיות שנערכו בתקופת שלטונו של אדריאנוס. גם אדריאנוס היה קיצוני בדיכויו של המרד, ורבבות אם לא מאות אלפי יהודים נהרגו במהלך הדיכוי האכזרי. לכבוד דיכוי המרד הקדיש הסנאט כתובת הוקרה הגדולה ביותר במזרח האימפריה באתר מחנה הלגיון השישי פראטה בתל שלם לכבוד הקיסר.
לאחר שדיכא את המרד, החליט אדריאנוס, כפי שעשה לפניו אנטיוכוס אפיפנס בימי הממלכה הסלאוקית, לאסור על קיום מצוות בסיס של העם היהודי. את ירושלים החריב כליל והקים עליה את העיר איליה קפיטולינה. בגזירות השמד אסר על המילה ועל שמירת השבת, וכן על התפילה, ושמירת המצוות. בתקופה זו מתו עשרת הרוגי מלכות באכזריות ובייסורים, על שניסו לשמור על גחלת העם היהודי, ולשמור על התורה ועל המצוות בזמנים קשים אלו.
בתקופת אדריאנוס העמיק הפילוג בין הנוצרים לעם היהודי. שני מנהיגי הנוצרים, קודרטוס ואריסטידס, פנו אל הקיסר והודיעו לו באיגרת כי אין כל קשר בין הנצרות ובין היהודים.
מחמת נוהגו הברוטלי של אדריאנוס כלפי היהודים ואיסוריו הקשים על קיום מצוות, זכור אדריאנוס ביהדות לדורותיה כאדם אכזר שהחריב את כל ארץ יהודה, והוא עומד בשורה אחת עם מחריבי יהדות היסטוריים; נאמר עליו בין היתר כי ניפץ את אבני בית המקדש וחירף וגידף את האלוקים[24]; מסתבר שהדברים קשורים להקמת איליה קפיטולינה האלילית שבתוכה הוקם מקדש יופיטר, והייתה חשובה בעיני היהודים כחילולו מחדש של מקום המקדש.[25] לשמו הוצמד הכינוי "שחיק טמיא", שהיה שמור עד זמנו לנבוכדנצר, אספסיאנוס וטראיאנוס. כינוי זה משמעותו איחול לכך שימות ותישָחקנה עצמותיו.
דוגמה לייצוגו של אדריאנוס ביהדות ניתן למצוא במדרש:
"יהודי אחד עבר לפני אדרינוס ושאל בשלומו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: וכי יש יהודי עובר לפני אדרינוס ושואל בשלומו? אמר: לכו והתיזו את ראשו! עבר יהודי אחר, ראה מה שנעשה בראשון ולא שאל בשלומו. אמר לו אדרינוס: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: וכי יש יהודי עובר לפני אדרינוס ואינו שואל בשלומו? אמר: לכו והתיזו את ראשו! אמרו לו סנקליטון [שרי היועצים] שלו: אין אנו יודעים מה אלו המעשים שאתה עושה; מי ששואל בשלומך - נהרג, ומי שאינו שואל בשלומך - נהרג! אמר להם: ואתם רוצים ליעצני היאך אני צריך להרוג בשונאי?"
— איכה רבה פרשה ג
.
| [S(enatus) P(opulus)q(ue)] R(omanus) [Imp(eratori) Caes(ari) divi Traiani] Parthici f(ilio) |
.הסנאט והעם הרומאי (מקדישים לכבוד) הקיסר והאימפרטור, בנו של טראיאנוס האלוהי מנצח הפרתים, נכדו של נרווה האלוהי. טראיאנוס אדריאנוס האוגוסטוס, פונטיפקס מקסימוס, בעל סמכות טריבון בפעם העשרים, אימפרטור בפעם השנייה, קונסול בפעם השלישית, אבי האומה, שעמד בלחץ הלחימה של האויב, גבר עם צבאו על כוח אדיר, ושחרור פרובינקית סוריה פלשתינה מהאויב
— כתובת בסיס לקשת ניצחון המוקדשת לקיסר אדריאנוס שנמצאה בגבעת הקפיטולין ברומא
הכתובת באורך של כ-2 מטר התגלתה ברומא, מוקדשת מהסנאט והעם הרומאי (SPQR) לקיסר אדריאנוס לכבוד הסדרת הסדר בפרובינקיה סוריה פלשתינה. ממדיה ולשונה של הכתובת מעידים כי נקבעה על שער ניצחון קטן או בבסיס לפסל לכבוד אדריאנוס לרגל סיום המלחמה הקשה כנגד המורדים היהודיים בהנהגתו של שמעון בר כוכבא והכרזת הסנט על ניצחונו של אדריאנוס בשנת 136, תוך הענקת התואר אימפרטור לאדריאנוס פעם נוספת והחזרת השקט לפרובינקיה סוריה פלשתינה. הכתובת התגלתה בגבעת הקפיטולין, ליד מקדש אספסיאנוס, והדבר מצביע אולי, על הניסיון לקשור את הניצחון במרד בר כוכבא לניצחון של אספסיאנוס בזמן המרד הגדול.[26] כתובת נוספת, נמצאה באותו האזור וקשורה לפעילות הצי בלחימה, יכולה להיות מוקדשת לקיסר או למפקד צבאי בכיר.[27]
בעקבות מרד בר כוכבא הטיל הקיסר אדריאנוס גזירות על היהדות במטרה לפרק את אחידותה של היהדות מבחינה תרבותית ולאומית, ולעקור את הדת היהודית מארץ ישראל; ובכך לשבור את מוקד ההתנגדות לשלטונה של רומא בארץ. לאחר מרד בר כוכבא ביטל השלטון הרומי את הפרובינקיה "יהודה" (Iudaea) והקים במקומה את הפרובינקיה "סוריה פלשתינה" (Syria Palestinae). שינוי שמה של הארץ כפי שמו של העם הפלשתי שנכחד זה מכבר, נעשה במטרה לנתק את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל.[28]
ההתעניינות במרד בר כוכבא כסמל ללחימה יהודית החלה עם תחילת ההתעוררות הלאומיות היהודית ואחרי כך בציונות. עם התעניינות זו הגיעה גם בחינה מחדש של הידיעות ההיסטוריות אודות אדריאנוס.[29] התעניינות התגברה לאחר הקמת מדינת ישראל, ועוררה התגייסות אזרחית, צבאית וממשלתית לטובת החפירות במערות שבהם התגוררו לוחמי בר כוכבא בראשותו של יגאל ידין.
בליל תשעה באב ה'תשל"ט (1979) לקראת תחילת יישום הסכם השלום עם מצרים, שודר עימות בטלוויזיה הישראלית (שהייתה אז ערוץ יחיד, ממלכתי) בין המזרחן פרופ' יהושפט הרכבי והד"ר ישראל אלדד, הוגה דעות מהימין הישראלי. במאמר מערכת במעריב, כתב דן מרגלית עורך התוכנית, שהוויכוח היה נראה "חי מדי", לא על משהו שאירע בעבר, אלא על "מציאות מתהווה". רבי עקיבא בעיניהם היה ראש הממשלה מנחם בגין, בר כוכבא היה אריק שרון שר הביטחון, ואילו אדריאנוס היה ג'ימי קרטר נשיא ארצות הברית, והשאלה: האם אנו מובילים לאסון או לישועה גדולה. הוויכוח הפך לשני ספרים שיצאו שנתיים מאוחר יותר.[30]
בעקבות מציאת פסל ראשו של אדריאנוס בתל שלם, והצגתו במוזיאון ישראל, נהג אלדד לספר שהוא הגיע אל הפסל - "נעמדתי לפני עיניו הכבויות של אדריאנוס ואמרתי לו: אדריאנוס אדריאנוס, אתה שרצית לקרוא למקום זה איליה קאפיטולינה ולארץ זו פלשתינה, פקח את עיניך וראה - היכן אתה נמצא? במוזיאון ישראל - בירושלים!".[31]
בשנת 2012 כתב השר לשעבר יוסי שריד בעיתון הארץ "כנציג המתיוונים בדורנו" שיש לראות במורדים ובראשם רבי עקיבא קבוצת משיחיים חסרי אחריות, הפועלים ב"מופקרות ומופרעות" כפי שלדעתו 'חשף' הרכבי. עיקר טענתו הייתה נגד "שכתוב" הדברים בידי מנהיגי הציונות.[32] ההנחה העומדת אחר הדברים הללו היא שאדריאנוס נגרר אחר מרידת היהודים, שהיו על רקע רגשי ולא ענייני, ושסממני הצבאיות היהודית הם לא מוסריים ומובילים להתגרות שבסופה אסון.[33]
הסופרת הצרפתייה מרגריט יורסנאר פרסמה בשנת 1951 את הנובלה "זכרונות אדריאנוס", המציגה סדרת מכתבים אוטוביוגרפיים בדיוניים שכותב אדריאנוס לנכדו המאומץ ומי שלימים יהיה קיסר רומא, מרקוס אורליוס. המכתבים מתמקדים באירועים הפוליטיים והצבאיים המרכזיים בזמן שלטונו של אדריאנוס, הרהוריו הפילוסופיים, אהבתו לאמנות ושירה ותשוקתו העזה לאהובו אנטינואוס. הספר זכה מיד להצלחה ביקורתית ומסחרית, ותורגם אף לעברית בשנת 1956.
ניר חסון, כתובת רומית שנתגלתה עשויה לשפוך אור על הסיבות לפרוץ מרד בר כוכבא, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2014
אדריאנוס (76-138), קיסר רומי, דף שער בספרייה הלאומית
