קלף הוא עור בהמה טהורה המשמש לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות – ראשי התיבות של סת"ם – ספרי תורה, תפילין, מזוזות. כמו כן מגילת אסתר יש לכתוב על קלף. על פי ההלכה כתבי קודש אלה חייבים להכתב על עור בהמה[1] מעובד[2] בעפצים[3].
על פי התלמוד ישנם שלושה סוגי עורות: "גוויל" (אנ') הוא העור השלם, ועליו יש לכתוב רק ספרי תורה, בנוסף ניתן להפריד מהגוויל שתי שכבות, השכבה הדקה קלף המשמש לכתיבת תפילין, והשנייה דוכסוסטוס משמש לכתיבת מזוזות. בסביבה יבשה מתאימה עשויים כתבים כאלה להישמר אלפי שנים, כמו מגילות מדבר יהודה.
כיום ספרי תורה, תפילין ומזוזות נכתבים על עור שעבר עיבוד בסיד ומלח בלבד, ואז שוייף מצידו הפנימי, כך שנותר רק קלף.
אטימולוגיה
- גוויל: המונח "גוויל" אפשר שהוא ביטוי מושאל מ"אבני גוויל" המובא בתלמוד[4] לאבנים גסות שאינן מסותתות[5], כך גם הקלף אינו מחולק. הסבר אטימולוגי נוסף: גוויל מלשון "ג'בל" (جبل) שפירושו בערבית הר, כלומר אבן גסה שנלקחה מההר ללא סיתות, כך גם עור הבהמה שלא חֻלַּק נקרא גוויל[6].
- קלף: ככל הנראה מקור המילה קלף בא מ"קֶלֶף", כלומר החלק המקולף, שכן הקלף הוא החלק המקולף מהדוכסוסטוס.
- דוכסוסטוס: פירוש נפוץ למקור השם "דוכסוסטוס" הוא "מול הבשר" – הלחם של "דוכ", מול, מארמית עם "סוסטוס", בשר, מיוונית. פירוש אפשרי אחר הוא ביוונית בלבד: dyo – שנַיים, xestos – נקלף. ופירוש המילה "חלוקה לשנים".
אופני העיבוד
על פי המדרש, בעבר היו מעבדים עורות על ידי צואת כלבים[7], בתקופת הראשונים נחלקו אם מותר לעבד בצואת כלבים, סביב הטיעון שאין לעבד בדבר שאינו כשר לאכילה[8].
עיבוד בעפצים
על פי התלמוד יש לעבד את עור הבהמה לאחר ההפשטה בקמח שעורים, מלח ועפצים[9], ולאחר העיבוד מתקבל עור עבה המכונה "גוויל", ואפשר להפיק ממנו "קלף" ודוכסוסטוס על ידי קילוף השכבה העליונה של העור (אפידרמיס) מן השכבה הבשרנית. החלק הנקלף נקרא "קלף" ושאר העור נקרא "דוכסוסטוס"[10] כיום אין מפרידים בין הקלף לדוכסוסטוס, ומשתמשים בגוויל בלבד[11].
המעבדים לפי שיטה זו כיום מוסיפים לפני העיבוד סיד וצואת יונים[12] כדי להסיר את השיער, לאחר מכן משרים את העור במי מלח למשך כשלושה ימים, ובמי קמח שעורים מלא למשך כעשרה ימים, ובמשרת עלי אוג הבורסקאים משמש כעפצים[13]. ישנה מחלוקת אם מותר לשייף מעט את הגוויל מצד הבשר, או שמא על ידי כך איננו נחשב גוויל[14].
עיבוד בסיד
החל מתקופת הגאונים, החלו להשתמש בסוג קלף אחיד לכל כתבי הקודש, קלף שעובד בסיד ומלח בלבד, ושיוף בצידו הפנימי[15], כדי להכשירו לכתיבה בצד זה. סוג זה נקרא בלשון הגאונים 'רק' או 'ריק'.
לדעת פירקוי בן באבוי הסיבה לכך החלה בתקופת האימפריה הרומית שאסרו על היהודים שימוש בכתבי הקודש, ובכך נשכח צורת העיבוד המובאת בתלמוד, לאחר התפשטות האסלאם השתמשו הסופרים בקלפים שקנו מהערבים, שהיו מעובדים רק במלח וסיד,
ובכל ספרים ראשונים הישנים שמימות משה ועד עכשיו לא נהגו לכתוב בריק זה אלא משנים מועטים מפני שמנהג שמד הוא שגזר אדום הרשעה שמד על ארץ ישראל שלא יקראו בתורה וגנזו כל ספרי תורה מפני שהיו שורפין אותן וכשבאו ישמעלים לא היו להם ספרי תורה ולא להם סופרים שיש בידם הלכה למעשה כיצד מעבדים את העורות ובאיזה צד כותבין ספרי תורה, והיו לוקחין 'ריק' מן הגויים שעשו לכתוב בהם עבודה זרה, והיו כותבים ספרי תורה ומחזורין מפני שהוקל עליהם בדמו ובכתבו
— פרקוי בן באבוי, גנזי שכטר עמוד 560
רב שרירא גאון הביא את דעת רב משה גאון שהתיר סוג עיבוד זה, ואף ציין שרוב הציבור סומכים על היתר זה מפני "שאין מי שיודעים לעשות אותו גויל כתקנו" ו"עת לעשות לה' הפרו תורתך". דברי רב משה גאון הובאו בעוד מקומות בספרות הגאונים. לדעת הרבה גאונים[16] והרמב"ם[17] עיבוד זה הוא פסול.
רבינו תם[18], התיר לכתחילה לכתוב בסוג עיבוד זה שלדבריו עדיף על העיבוד שנעשה בעפצים, כמו כן לדבריו אין חובה לעבד בעפצים דווקא. הוא מסתמך על דברי התלמוד במסכת מנחות[19] שאין צורך דווקא בעיבוד עפצים. ”ונראה לי שהעור המעובד בעיבוד טוב כגון שלנו שהוא טוב ממלח וקמח ועפצים שהוא כשר ואין צריך עיפוץ...מכאן סמכתי להכשיר עיבוד שלנו וראייתי מהקומץ רבה”, מקור נוסף מוצא ר"ת מדברי התלמוד במסכת גיטין[20] שהעיבוד בעפצים גורם לקושי במחיקה, ולדברי ר"ת גם עיבוד בסיד גורם לקושי זה ולכן הוא מותר.
עיבוד זה הוא העיבוד המקובל כיום לכתיבת סת"ם, המעבדים בצורה זו מולחים את העור לאחר ההפשטה מצד הבשר למשך כמה ימים עד יבוש העור, לאחר מכן שורים אותו במים כדי שיתרכך שוב, לאחר השריה שורים במשרת סיד כמה ימים עד שהשערות יוכלו לרדת בקלות על ידי משיכה ביד, לאחר הורדת השערות, העור נשטף במים, מגרדים את שאריות הבשר והקרומים והשומנים היטב, לאחר מכן שורים אותו שוב בסיד מרוכז יותר למשך כמה ימים, לאחר ההשריה העור נשטף ונמתח על ידי סד מיוחד לכך, לאחר יבושו משייפים אותו לצד הבשר עד שיהיה ראוי לכתיבה.
הבדלים בין קלף (של ימינו) לגוויל
- צבעו של הגוויל תלוי בצורת עיבודו. רוב מעבדי העורות עושים שימוש באוג הבורסקאים, הגורם לגוויל להיצבע בגווני החום[21], ואילו צבעו של הקלף הוא בז' אפור או לבן.
- הגוויל כבד יותר מאשר הקלף, ודבר זה מתבטא בהולכה והגבהה של הספר תורה.
- קשה מאוד לתקן ספר תורה שנכתב בגוויל, ולאחר התיקונים נשארים סימנים לא אסתטיים[22]
- ישנם סוגי דיו שלא נמחקים מהגוויל גם אם שורים את הגוויל במים לכמה שבועות. מה שאין כן בקלף, שאם יירטב הקלף הדיו יתפשט וגם הקלף יתקלקל ויחזור להיות עור לא מעובד.
להלכה
לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך, לכתחילה יש לכתוב ספר תורה על הגוויל, מזוזות על דוכסוסטוס, ותפילין על קלף (ראו הרחבה בערך ספר תורה). בנוסף, לשיטת הרמב"ם יש לעבד את עור הבהמה בעפצים. לדעתם, מותר לכתוב מגילת אסתר על הגוויל[23], וכן מותר לכתוב על גביו גם מזוזה[24].
מאידך דעת הרמ"א, בעקבות דעת התוספות, שעדיף לכתוב על קלף המעובד בסיד, ואין לכתוב על גוויל. משום שהקלף נאה יותר, ומשקלו של הספר תורה פוחת[25]. וכן נוהגים האשכנזים.
בקרב יהודי המזרח (עיראק, סוריה, טורקיה, יוון, מרוקו, תוניס ותימן) נהגו כדעת השולחן ערוך וכתבו ספרי תורה על גווילים, וכך גם ספרי התורה המיוחס לרב יצחק אבוהב[26]. כמו כן, הפוסקים מקרב יהדות המזרח סבורים שעדיף לכתוב גם כיום ספרי תורה על גוויל[27]. בימינו רוב בני עדות ספרד והמזרח נוהגים בכתיבת ספרי התורה על הקלף. הרב מאיר מאזוז פקפק על אופן עיבוד הגוויל הנהוג בימינו, לדבריו חלק גדול מהעור בצד בשר מגורר ולכן הוא נחשב לדעתו לקלף, בו צד הכתיבה המותר הוא צד בשר, ההפך מאופן הכתיבה הנהוגה בגוויל – בצד השיער. בעקבות כך כתב להימנע מהכתיבה על הגוויל[28].
לגבי כתיבת ספר תורה על גויל לבני אשכנז ישנם חילוקי דעות: לדעת הרב שלמה גאנצפריד, לא נוהגים לכתוב ספרי תורה על הגוויל. אולם אם נכתב, ספר התורה כשר[29].ישנה שמועה לפיה החזון איש סירב להתיר לכתוב ספרי תורה על גוויל[30]. מאידך לדעת הרב יוסף שלום אלישיב והרב חיים קניבסקי, כיום שישנה אפשרות לעבד את הגוויל שיהיה נאה וקל, ישנה עדיפות לכתוב ספר תורה על גוויל[31].
עיבוד לשמה
חלקו הראשונים (רש"י ורבינו תם) האם יש לעבד את הקלף במיוחד לשם כתיבת ספרי תורה ותפילין ומזוזות, או שאין צורך שיעשה דווקא לשמה. שיטת רש"י שאין צורך בעיבוד לשמה, ואף מי שאינו יהודי יכול לעבד את הקלף. לעומת זאת נכדו רבינו תם כתב שיש צורך שהעיבוד יעשה דווקא על ידי יהודי, ולשם כתיבת ספר תורה או תפילין ומזוזות. כיום ישנם מכונים המוכרים קלף בכשרות מיוחדת שאף העיבוד נעשה 'לשמה'.
גלריה
קלף בינוני ופרוש של מזוזה
מגילת אסתר כתובה על קלף
תפילת פיטום הקטורת כתובה על קלף
קלף, קולמוס ודיו – משמשים את סופרי הסת"ם לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות
ספר תורה מתימן כתוב על גוויל
פרשיית "והיה אם שמוע" כתובה על אפידרמיס מעובד בעפצים
לקריאה נוספת
- מנחם הרן, מגילות הספרים בין קומראן לימי הביניים: עורות יהודיים ונכריים למיניהם ולתקופותיהם, תרביץ, נא (תשמ"ב), עמ' 347–382.
- משה צארום, מסורה ליוסף כרך ה' עמודים 124-142[32]
- הרב אריה גמליאל, החיוב לכתוב ספר תורה גם בזמנינו על הגוויל ולא לכתוב על הקלף. זכור לאברהם (תש"ס-תשס"א) עמודים תרע"ו-תש"ב.
קישורים חיצוניים
- יהודה שרז עיבוד קלף בעפצים, הידור או עיקר הדין. אור ישראל תשרי תשע"ב
- מאמרים בנושא קלף, באתר ספריית אסיף
- הרב בן ציון אוריאל, הקלף מסיני - בירור זהות הקלף העדיף לסת"ם בימינו, מאמר בכתב העת המעין, באתר מכון שלמה אומן
- יוסף יצחק ליפשיץ מאמר על עיבוד קלף בהיסטוריה היהודית. המרכז האקדמי שלם
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
