ג'יימס סקאלין
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'יימס הנרי סקאלין (באנגלית: James Henry Scullin; 18 בספטמבר 1876 – 28 בינואר 1953) היה מדינאי אוסטרלי שכיהן כראש ממשלת אוסטרליה התשיעי. סקאלין הנהיג את מפלגת הלייבור בבחירות של 1929 ויומיים לאחר השבעתו התחוללה נפילת הבורסה בניו יורק, שבין השאר היוותה את תחילתו של השפל הכלכלי הגדול באוסטרליה. כשהוא בעמדת חולשה פוליטית מלכתחילה, המשבר הכלכלי היה מכריע בעבור סקאלין, וזאת בנוסף לעימותים פוליטיים ואישיים שבסופו של דבר גרמו לפיצולה של מפלגת הלייבור לשלושה פלגים ולנפילתה של ממשלתו בסוף 1931. למרות תקופת כהונתו הכאוטית, נותר סקאלין דמות מובילה בתנועת הלייבור כל ימי חייו ושירת כיועץ מאחורי הקלעים בתחומים שונים עד לפרישתו מהחיים הפוליטיים ב-1949.
 | |||||
| לידה |
18 בספטמבר 1876 טראוואלה, ויקטוריה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
28 בינואר 1953 (בגיל 76) מלבורן | ||||
| שם מלא | ג'יימס הנרי סקאלין | ||||
| מדינה |
 אוסטרליה | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות הכללי, מלבורן | ||||
| מפלגה | מפלגת הלייבור האוסטרלית | ||||
| בת זוג | שרה מקנמרה | ||||
| |||||
| חתימה |
  | ||||
  | |||||
כבנם של מהגרים אירים ממעמד העובדים, בילה סקאלין את רוב שנותיו הראשונות כפועל וכחנווני בבלאראט. הוא היה אוטודידקט ונואם בעל להט והצטרף למפלגת הלייבור האוסטרלית ב-1903 כדי להתחיל קריירה שהתמשכה על פני חמישה עשורים. הוא היה איש ארגון של המפלגה ועורך העיתון שלה והוא נבחר לראשונה לפרלמנט האוסטרלי ב-1910 ושוב ב-1922, אז כיהן כחבר פרלמנט עד לפרישתו ב-1949. סקאלין תפס עד מהרה עמדה של אחד מהקולות המובילים בפרלמנט, נבחר להיות סגן מנהיג המפלגה ב-1927 וכמנהיג המפלגה ב-1928.
לאחר שזכה בניצחון סוחף בבחירות של 1929 החלו האירועים להתגלגל באופן דרמטי עם קריסת הבורסה בארצות הברית שלאחריה התחולל משבר כלכלי עולמי שהשפיע קשות על אוסטרליה. סקאלין ושר האוצר שלו, טד תאודור, הגיבו לאירועים על ידי הכנת תוכניות שונות במהלך 1930 ו-1931 כדי לשלם את החוב הלאומי, לסייע לחקלאים וליצור דחיפה כלכלית שתרסן את האבטלה על בסיס תקציב גרעוני ומדיניות מוניטרית מרחיבה. למרות שהכלכלה הקיינסיאנית תאמץ את רובם של הרעיונות הללו עד סוף שנות השלושים, ב-1931 נחשבו רעיונות אלה ראדיקליים ולתוכניות הללו קמו מתנגדים רבים שחששו מהיפר-אינפלציה ומהרס הכללה. הסנאט האוסטרלי, שהיה אז עדיין בשליטת האופוזיציה, ומועצת המנהלים השמרנית של Commonwealth Bank of Australia ומועצת ההלוואות (Loan Council), סיכלו שוב ושוב את התוכניות.
לנוכח סיכוי לפשיטת רגל ממשלתית, נסוג סקאלין ותחת זאת קידם את "תוכנית ראשי הממשלה", צעד שמרני הרבה יותר שהתמודד עם המשבר עם קיצוצים משמעותיים בהוצאה הממשלתית. מחוזות בחירה שאוכלוסייתן הייתה מורכבת ברובה מגמלאים ומעובדי כפיים, הושפעו במיוחד מהקיצוצים, והדבר הוביל למרי אזרחי ולחציית קווים רבתי בפרלמנט. לאחר כמה חודשים של מאבקים, קרסה הממשלה ובבחירות שהתקיימו ב-1931 היא הובסה על ידי מפלגת אוסטרליה המאוחדת שאך הוקמה.
סקאלין המשיך להיות מנהיג הלייבור למשך ארבע שנים נוספות, אך הפיצול במפלגה לא נרפא עד לאחר שהוא עבר לספסלים האחוריים ב-1935. סקאלין היה לאחד מוותיקי המפלגה המכובדים וסמכות מובילה בתחום המיסוי והכלכלה. בסופו של דבר הוא לקח חלק משמעותי בתהליך שובה של הלייבור לממשלה ב-1941. למרות האכזבה שנחל בתקופת כהונתו כראש ממשלה, הוא האריך ימים כדי לראות את רבים מרעיונותיו מיושמים על ידי הממשלות שהוקמו אחריו עד למותו ב-1953.
ג'יימס הנרי סקאלין נולד בטראוואלה, ויקטוריה.[1] הוריו, ג'ון סקאלין ואן לוגן, היו אירים-קתולים שהיגרו לאוסטרליה ממחוז לונדונדרי שבצפון אירלנד. ג'ון סקאלין היה פועל רכבת שהגיע לאוסטרליה בשנות העשרים שלו. אן סקאלין הצטרפה לבעלה מאוחר יותר. ג'יימס היה הרביעי מבין שמונה ילדים וגדל במשפחה קתולית אדוקה ומלוכדת. בבית הספר בו למד הוא רכש עד מהרה שם של תלמיד פעיל ומהיר תפיסה, למרות שסבל מכמה מאפיינים חולניים שהיו מנת חלקו כל חייו. ב-1887 עברה המשפחה להתגורר בעיר בלאראט וג'יימס הצעיר למד שם בבית ספר עד שמלאו לו 12. לאחר מכן הוא הועסק בעבודות כפיים שונות במחוז בלאראט עד לשנת 1900 לערך ובעשור הראשון של המאה ה-20 הוא ניהל חנות מכולת בבלאראט. באמצע שנות העשרים שלו הוא השלים את השכלתו בבית ספר ערב, הרבה בקריאה והיה לסוג של אוטודידקט, הוא היה חבר בכמה אגודות ופעיל ב"אגודת ילידי אוסטרליה" (Australian Natives' Association) וב"אגודת הצעירים הקתולים" (Catholic Young Men's Society) שבהמשך היה לנשיאה. הוא גם היה דיבייטור מוכשר, השתתף בתחרויות דיבייט מקומיות והיה קשור עם מועדון דיבייט בבלאראט במשך קרוב לשלושים שנה. סקאלין היה קתולי אדוק, לא שתה משקאות חריפים ולא עישן כל ימי חייו.[2]
פעילותו הפוליטית של סקאלין בשנותיו בבלאראט הושפעה מרעיונותיו של טום מאן ושל תנועת הלייבור שהתפתחה אז בוויקטוריה, זאת באופן דומה לשותפיו לעתיד לדרכו הפוליטית, כמו פרנק אנסטי, ג'ון קרטין, ופרנק ברנן. ב-1903 הוא היה לאחד החברים המייסדים של סניף מפלגת הלייבור המקומית ומעתה והלאה היה פעיל בפוליטיקה המקומית. סקאלין עסק בתעמולת בחירות ושימש כאיש ארגון במסגרת איגוד העובדים האוסטרלי (Australian Workers' Union ) שאליו הוא יהיה קשור באופן הדוק במשך כל הקריירה שלו. הוא נשא נאומים בבלאראט ובסביבותיה וסייע למערכות בחירות של הלייבור ברמה המדינתית והפדרלית. בבחירות הכלליות של 1906 הוא התמודד על מושב בפרלמנט הפדרלי מטעם מחוז הבחירה של בלאראט כשהמועמד שהתמודד מולו היה ראש ממשלת אוסטרליה דאז, אלפרד דיקין. למרות שבהתמודדות כזו לא היה לו סיכוי, ניהל סקאלין מסע בחירות אמיץ והרשים רבים במפלגתו.
ב-11 בנובמבר 1907 הוא נשא לאישה את שרה מריה מקנמרה, תופרת מבלאראט. הזוג לא הביא ילדים לעולם ועקב מצבו הבריאותי הרעוע של סקאלין לאורך הקריירה הארוכה שלו, לקחה שרה על עצמה לטפל בבעלה, במיוחד בשנותיו האחרונות. לעיתים קרובות היא מילאה את מקומו באירועים חברתיים כאשר נבצר ממנו להשתתף בהם. שרה סקאלין הייתה חברה פעילה במפלגת הלייבור בזכות עצמה והייתה מצויה בנושאים פוליטיים. כמו רבות מבנות הזוג של פוליטיקאים אוסטרלים (ובמיוחד באותה תקופה), היא הייתה נוכחת לעיתים קרובות בישיבות הפרלמנט ובין השאר בדיונים ובהצבעה שהובילו לנפילת ממשלתו של סקאלין.[1]
ב-1910 זכה סקאלין לראשונה בבחירות לפרלמנט כנציג מפלגת הלייבור במחוז הבחירה של קורנגמייט שבוויקטוריה. הייתה זו מערכת בחירות שבעקבותיה הרכיב אנדרו פישר את ממשלת הרוב הראשונה באוסטרליה מטעם מפלגת הלייבור. בשנה שלפני מערכת בחירות זו עשה סקאלין עבודת הכנה מקיפה במחוז בחירה זה, למרות שאופיו הכפרי של המחוז לא היה רקע מיטבי לתמיכה במועמד של מפלגת הלייבור. מסע הבחירות שלו התמקד בחיזוק מעמדו של הפרלמנט הפדרלי ובנושאים כמו שמירה על הרוב הלבן באוסטרליה, הגדלת מכסי יבוא והנהגתו של מס קרקעות. בפעילותו בפרלמנט הפדרלי זכה סקאלין עד מהרה במוניטין של נואם מרשים. הוא נאם על מגוון של נושאים במשך שלוש שנות כהונתו, אך התרכז במיוחד בנושאים הקשורים למיסוי ולסמכויות הממשל הפדרלי, נושאים שעמדו במרכז סדר יומו בכל מהלך הקריירה שלו.[2] עם סיומה של שנתו הראשונה כחבר פרלמנט יצא לו שם של "אחד מתומכי מס הקרקעות הנלהבים של הלייבור" ובאופן תדיר הוא דיבר על שבירת "מונופול הקרקעות שבמשך שנים עיכב את צמיחתה של הארץ הצעירה הזו". סקאלין תמך בהתלהבות בנושאים שפישר העמיד למשאל עם, שמטרתם הייתה להרחיב את סמכותה של הממשלה המרכזית ושנערכו ב-1911 ושוב ב-1913, למרות שבשני משאלי העם ההצעות לתיקוני החוקה נדחו. למרות שבמחוז הבחירה שלו הוא נחשב לפוליטיקאי נלהב וחרוץ, הוא לא צלח את ההתמודדות עם ג'וזף קוק שייצג את המפלגה הליברלית שחידשה את כוחותיה בבחירות של 1913, גורל שהיה משותף לרבים מנציגי הלייבור במחוזות הכפריים בבחירות אלה. בבחירות הביניים של 1918 הוא ניסה שוב לזכות במושב זה.
לאחר תבוסתו בבחירות מונה סקאלין להיות עורך העיתון היומי של הלייבור בבלאראט. במשך תשע השנים הבאות הוא שימש בתפקיד זה, שחיזק את מעמדו בתנועת העבודה של ויקטוריה והפך אותו לבעל קול משפיע וב-1918 הוא נבחר להיות הנשיא של סניף הלייבור בוויקטוריה. סקאלין ועיתונו היו המתנגדים המובילים בוויקטוריה כנגד גיוס החובה במהלך מלחמת העולם הראשונה ועמדו לצדה של המפלגה בשנות כהונתו של בילי יוז כראש ממשלה. בכינוס מיוחד של המפלגה בנוגע לגיוס חובה, שהתקיים ב-1916, הוביל סקאלין את המהלך להרחקתם מהמפלגה של תומכי גיוס החובה, כולל יוז עצמו וראש הממשלה לשעבר, כריס ווטסון. בשנים אלה יצא לסקאלין שם של סוציאליסט המשתייך לאגף השמאלי של המפלגה ודעותיו בנושאים מסוימים הפכו לראדיקליות, במיוחד רגשותיו נגד שליטתה של בריטניה על אוסטרליה. סקאלין ביקר את השתתפותה של אוסטרליה במלחמה בהנהגתה של בריטניה. בראשית שנות העשרים הוא בלט במהלכים לאימוץ מדיניות הסוציאליזציה הכלכלית כחלק מהקו המדיני של המפלגה.[2]
מותו של מנהיג הלייבור פרנק טיודור ב-1922 השאיר את מחוז הבחירה האורבני של ירה במלבורן פנוי. היה זה מחוז עם סיכויים טובים למועמד הלייבור לנצח בו וסקאלין זכה בקלות במושב זה כשהוא חולף על פניהם של כמה מועמדים וזוכה ביותר משלושה רבעים של קולות בבחירות הביניים.[3] לאחר ניצחונו בבחירות עברה משפחת סקאלין להתגורר בפרבר ריצ'מונד של מלבורן, הרחק מביתם במשך שנים בבלאראט, מחוז בחירה שונה באופיו מהמחוז הכפרי הקודם של סקאלין. עקב קרבתו הגאוגרפית של מחוז זה לפרלמנט הפדרלי (שאז עוד ישב במלבורן), וכמי שייצג מחוז בחירה מובהק של הלייבור, התאפשר לסקאלין לנצל הזדמנויות פוליטיות רבות ועד מהרה הוא הפך להיות דמות בולטת במפלגה והופיע מטעמה באירועים רבים ברחבי אוסטרליה. בשנים אלה התפרסם סקאלין ברמה הארצית של הלייבור, היה לאחת הדמויות המובילות של האופוזיציה בפרלמנט ובפברואר 1923 הוא הצטרף לצוות הנהגת המפלגה.
בשנותיו כיושב הספסלים האחוריים של האופוזיציה נשא סקאלין נאומים נלהבים לעיתים קרובות. הוא היה נואם מוכשר, אך גם מצא לעצמו תחומי עניין בהם היה לו עמדה מובילה, במיוחד בנושאי מיסוי ומדיניות כלכלית. כמה מההאשמות של סקאלין בנוגע לפטור ממס קרקעות על ידי בעלי אדמות עשירים, היו כה משכנעות, עד כי ממשלתו של סטנלי ברוס מינתה ועדה מלכותית לחקירת טענותיו. מומחיותו של סקאלין בנושאים כלכליים הוכחה כיעילה עבור הממשלה וכמה מהצעותיו בעודו יושב על ספסלי האופוזיציה התקבלו כחוקים. כחבר מפתח באופוזיציה לא הייתה התנגדות לבחירתו כסגן מנהיג מפלגת הלייבור במרץ 1927.
כסגן מנהיג המפלגה הצטיין סקאלין בתהליך החזרתה לממשלה. במהלך שנת 1927 הוא זכה לשבחים על הביקורת המתמשכת שמתח על ממשלתו של ברוס בנושאים כלכליים. סדרה של נאומים שנשא באותה שנה על חוסר ההתנהלות התקינה של הממשלה ועל הסכנה שנשקפה לכלכלת אוסטרליה כתוצאה ממנה, צפו קטסטרופה הולכת ובאה. הוא האשים את הממשלה בגידול יתר בהוצאותיה, בהסתמכות יתר על הלוואות ממקורות חיצוניים ובגרימת חוסר איזון מדאיג בין הייצוא לייבוא. ניתוח מדאיג זה של הכלכלה האוסטרלית יוכח כנכון תוך שלוש שנים, למרות שמעטים הקדישו תשומת לב לאזהרותיו כאשר הוא השמיע אותן.
במרץ 1928 התפטר מתיו צ'רלטון מתפקידו כמנהיג סיעת הלייבור והוחלף בהצבת פה אחד על ידי סקאלין, למרות שרבים ראו בטד תאודור כאפשרות יותר מבטיחה. בהתמודדות על תפקיד סגן מנהיג המפלגה שהתקיימה לאחר מכן נכשל תאודור שוב בהפרש קטן, כישלון שבישר את חילוקי הדעות שהיו לו בהמשך עם המפלגה בהנהגתו של סקאלין.
סקאלין הנהיג את המפלגה בבחירות הכלליות של 1928. הוא נסע ברחבי אוסטרליה והתמקד במיוחד באוסטרליה המערבית, טסמניה וקווינסלנד, מדינות שבהן נחלש כוחה של הלייבור בשנים אלה. סקאלין התקבל טוב באזורים אלה וכן במחוזות הכפריים כדי לסתור את התדמית העירונית של הלייבור. המפלגה הצליחה להגדיל את מספר מושביה בפרלמנט בשמונה ובכך הפחיתה משמעותית את הרוב שהיה לקואליציה. הייתה זו למעשה הצבעה נגד הממשלה יותר מאשר הצבעה בעד הלייבור, אך הצלחה זו קידמה את הלייבור עוד יותר לקראת ניצחון בבחירות הבאות. למרות שהלייבור הייתה קרובה להצלחה בהרכבת ממשלה, מסע הבחירות נחשב כמוצלח והמוניטין של סקאלין כמנהיג לא נפגע.
שנת 1929 הייתה רצופה בסכסוכי עבודה, שהקשים ביניהם היו בנמלים, בענף העץ ובענף כריית הפחם. ממשלתו של ברוס נאבקה לפתור את המשברים הללו ומשאל עם להגדלת סמכותה של הממשלה הפדרלית לפתרון סכסוכי עבודה שהתקיים ב-1926, נדחה. לאחר חודשים שבהם נכנס המשא ומתן למבוי סתום וננקטו צעדי מחאה על החלטות בנוגע למוסד הבוררות הפדרלי, שינה ברוס כיוון באופן מוחלט על ידי הצעה לביטולו המוחלט של מוסד הבוררות והעברתו בחזרה לסמכותן של המדינות. ההצעה זכתה להתנגדות רבתי וכמה חברי פרלמנט בהנהגתו של בילי יוז הצביעו נגדה ואילצו את ברוס ללכת לבחירות. באופן מכריע, היו אלה בחירות רק לבית הנבחרים, שכן תקופת הכהונה של הסנאט שהחלה ב-1925, לא תמה. תשעה חודשים לאחר הבחירות הקודמות, נכנסה אוסטרליה למערכת בחירות נוספת. על רקע משבר תעשייתי והצעות כבדות משקל של הממשלה, סקאלין, שהטיף למשא ומתן ולהתייעצות בין המפלגות, נראה כבחירה טובה, למרות העמדות הרדיקליות של הלייבור. כשהם נלחמים במגרש הביתי שלהם, נחלו סקאלין והלייבור ניצחון גורף כשהם זוכים ב-46 מתוך 75 מושבי הפרלמנט, ההישג הטוב ביותר של הלייבור עד אז. בנוסף, הצליח מועמד הלייבור במחוז הבחירה של ברוס לנצח אותו ולהוציאו מהפרלמנט, הישג חסר תקדים. המפלגה צהלה וסקאלין קיבל בהתלהבות את ההצעה להיות ראש ממשלה. הוא היה ראש הממשלה הקתולי הראשון של אוסטרליה.
סקאלין הגיע לקנברה לאחר הניצחון הגדול בתולדותיה של מפלגת הלייבור מאז הקמתה. עם זאת, היו במפלגה אינטרסים מנוגדים ודמויות מגוונות, החל מסוציאליסטים רדיקלים מהאזורים העירוניים ועד לפוליטיקאים כפריים מקצועיים. ממשלת סקאלין ביטלה במהירות כמה מהצעדים שננקטו על ידי ממשלתו של ברוס כמו השינויים שבוצעו במוסד הבוררות והנהגתם של אימוני חובה צבאיים. סקאלין החליט גם לא להעביר את מגוריו למעון ראש הממשלה הרשמי (The Lodge), שבנייתו הושלמה שנתיים קודם לכן, בציינו שזה מהווה בזבוז מיותר של כספי משלמי המיסים.
אך עד מהרה תוסב תשומת הלב של הממשלה החדשה למצב הכלכלי. ביום הגעתו של סקאלין לקנברה פרסם העיתון "סידני מורנינג הרלד" ידיעה על הפסדים גדולים בבורסה לניירות ערך בניו יורק. ב-24 באוקטובר, יומיים בלבד לאחר שממשלתו של סקאלין הושבעה, החלו להגיע לאוסטרליה הידיעות על יום חמישי השחור. ההשלכות הצפויות של אירועים אלה על הכלכלה האוסטרלית לא היו ידועים עדיין אז, שכן מצב הכלכלה כבר היה אז בכי רע, אך האותות להגעתו של המשבר הכלכלי כבר היו שם. שלושה מתוך ארבעת התקציבים שקדמו לשנה זו התבססו על פיגור משמעותי בהחזר הלוואות ממקורות חוץ וערכו של החוב הלאומי של אוסטרליה החל לרדת בשווקים העולמיים. שנים קשות עבור המגזרים התעשייתיים והחקלאיים הפכו את הבעיה למורכבת עוד יותר, אך הנתון המדאיג ביותר היה שיעור האבטלה שעמד בסופה של שנת 1929 על 13%. בעיה נוספת הייתה ירידה בהיקף סחר החוץ של אוסטרליה. מחירי הצמר והחיטה, שני ענפי הייצוא העיקריים של אוסטרליה, ירדו בכמעט שליש במהלך אותה שנה. עם גידול בחובות ועם ירידה ביכולת לשלם אותם, עמדה אוסטרליה בתחילתו של משבר כלכלי קשה עם תחילת כהונתו של סקאלין כראש ממשלה.
הממשלה התמודדה עם הגבלות משמעותיות על היכולת שלה להגיב על המשבר הכלכלי. באותה שנה לא התקיימו בחירות לסנאט ומשמעות הדבר שהרוב של המפלגה הלאומנית בסנאט שנבחר עוד ב-1928, נותר על כנו. הסנאט השמרני הוכיח את עצמו כעוין לרובה של התוכנית הכלכלית של הלייבור. סקאלין היה צריך להתמודד עם ראשי הממסד הפיננסי של אוסטרליה (בעיקר יושב ראש Commonwealth Bank of Australia, סר רוברט גיבסון) ושל בריטניה (כמו נציג בנק אנגליה באוסטרליה, סר אוטו נימייר), שהתנגדו בתקיפות לסטייה כלשהי מהכלכלה השמרנית כתגובה למשבר הכלכלי הגדול. נהפוך הוא, חילוקי דעות נתגלעו בתוך סיעת הלייבור בפרלמנט על הדרכים לטיפול במשבר ורבים הסכימו עם הרעיונות שנחשבו אז רדיקלים, כמו הצגת תקציב גרעוני וגישות נוספות של הכלכלה הקיינסיאנית. יותר מכך, סקאלין ושר האוצר שלו, טד תאודור, התנגדו בתוקף להצעות של האופוזיציה ושל ה-Commonwealth Bank לצמצם את הגרעון על ידי קיצוץ בתקציבי הרווחה הפדרליים. בכך החלו שנתיים של התנגשויות בין הממשלה למתנגדיה, אחת התקופות הקשות ביותר בהיסטוריה של הפוליטיקה האוסטרלית.
סכסוכי העבודה המתמשכים בשדות הפחם של מחוז הנטר וניוקאסל המשיכו לאורך תקופת כהונתה של ממשלת סקאלין. עקב חוסר הסמכות של הממשלה הפדרלית לכפות פתרון, כשלו הדיונים הרבים מספור בין בעלי המכרות והעובדים. כראש ממשלה מטעם הלייבור, עלו הציפיות מסקאלין שיכפה על בעלי המכרות להיכנע לדרישות העובדים. סקאלין רחש אהדה לעובדים, אך סירב להתערב. רבים בסניף הלייבור בניו סאות' ויילס רתחו מזעם וחשו נבגדים ובכך זירזו את תחילתו של תהליך ההפרדה בין הסניף המדינתי בהנהגתו של ג'ק לאנג לבין כלל המפלגה בראשותו של סקאלין.
כשהחובות בעלייה וכשהמצב החמיר, נקטו סקאלין ותאודור בצעדים חדשים בניסיון לשנות את הדרך בה התקדמה המערכת הכלכלית. הם פנו הן לציבור האוסטרלי והן לשווקים העולמיים, לתת אמון באיגרות החוב הממשלתיות. מסע תעמולה שנקרא "גדלו יותר חיטה" (Grow More Wheat) הושק ב-1930 ומטרתו הייתה לעודד את החקלאים להגדיל את היבולים ולנסות לשפר את מצב הגרעון המסחרי של אוסטרליה, למרות שבסופו של דבר לא הצליח סקאלין לשכנע את הסנאט או את ה-Commonwealth Bank לתמוך בתוכנית על ידי הבטחת מחירים. באותה תקופה הגיע שיעור האבטלה לשיא של 14.6% ברבעון הראשון של 1930. הבטחת הבחירות של סקאלין לדמי אבטלה, הייתה בדיון באותה תקופה, אך התחזיות הקשות על מצבה הכלכלי של הממשלה מנעו את קיומה של ההבטחה. סקאלין הציע שינויים משמעותיים לשינוי תהליכי תיקון החוקה: הרחבת סמכויות הממשלה הפדרלית בתחומי המסחר והתעשייה ופיצולו של ה-Commonwealth Bank לשני גופים. הסנאט עצר את שתי ההצעות או שינה אותן לבלתי היכר. בשלב זה עמד על הפרק פיזור של שני בתי הפרלמנט, למרות שמסיבות שונות, מעשיות ופוליטיות, סקאלין לא נקט בצעד זה. ביוני 1930 נאלץ תאודור להתפטר לאחר שנמתחה עליו ביקורת על ידי הוועדה המלכותית שחקרה את השערורייה הידועה כפרשת מונגנה, שבמסגרתה היה תאודור מעורב במעשי שחיתות בתקופת כהונתו כראש ממשלת קווינסלנד. סקאלין לקח על עצמו את תפקיד שר האוצר עד לשובו של תאודור מקווינסלנד, שנסע לשם כדי להתמודד עם ההאשמות והוא נאלץ להגיש את תקציב 1930 בעצמו.[4]
על רקע השערורייה הפוליטית, התקציב, שכלל העלאת מיסים, קיצוצים בהוצאות, ועדיין לא שיפר את המצב, זכה לאהדה מועטה ביותר בכל המגזרים בציבור. יתר על כן, התקציב היה אופטימי מדי, שכן רמת ההכנסות המשיכה לשקוע והגרעון עלה. באוגוסט 1930, התקיימו פגישות שבהן דרשו גיבסון ונימייר קיצוצים נוספים בהוצאה הממשלתית. נימייר, נציגו של בנק אנגליה, הגיע לאוסטרליה כדי להשגיח על התנאים הפיננסיים בשמם של נושי החובות ושיגר דוח עגום שעל פיו "האשראי האוסטרלי בשפל, שפל נמוך עוד יותר מאלה של שאר הדומיניונים" ואם לא ינקטו צעדים משמעותיים, מובטחת התמוטטות כלכלית. גיבסון תמך בדעתו וכיושב ראש מועצת המנהלים של ה-Commonwealth Bank הייתה לו את הסמכות לא לאשר את ההלוואות שלקחה הממשלה לממן את התקציב מבלי שיבוצעו קיצוצים בתקציביהן של הממשלה הפדרלית ושל ממשלות המדינות. לאחר פגישה של סקאלין עם ראשי ממשלות המדינות, הוסכם על קיצוצים ניכרים בתקציב, למרות התנגדות לכך במפלגת הלייבור.
בשיאו של המשבר, הוחמר המצב עקב החלטתו של סקאלין לנסוע ללונדון כדי להשיג מימון חרום ולהשתתף בוועידה האימפריאלית. בזמן שהותו בלונדון, הצליח סקאלין להשיג הלוואות עבור אוסטרליה בריבית מופחתת. הוא גם נחל הצלחה בשיכנוע המלך ג'ורג' החמישי למנות את סר אייזק אייזקס לתפקיד המושל הכללי של אוסטרליה (הראשון שנולד באוסטרליה והיהודי הראשון בתפקיד זה), למרות התנגדותו האישית של המלך למינוי והתנגדותם של חוגי הממשל בבריטניה ושל האופוזיציה באוסטרליה, שתקפה את המינוי כנטייה רפובליקנית. במקביל היה באוסטרליה ואקום שלטוני, עקב היעדרותו של סקאלין במשך כל המחצית השנייה של 1930 וג'יימס פנטון (כראש ממשלה בפועל) וג'וזף ליונס (כשר האוצר בפועל), נשאו בינתיים באחריות על ענייני הממשלה. הם עמדו על כך שתנוהל מדיניות דפלציונית ועוררו בכך התנגדות בחוגי מפלגת הלייבור. כשהתקשורת עם סקאלין השוהה בלונדון, נוהלה באמצעי המסורבל של מברקים, חש סקאלין שאין לו ברירה אלא להסכים עם ההמלצות של יועציו הכלכלים, ובתמיכתם של ליונס ופנטון, שיש לבצע קיצוצים רחבים בהוצאה הממשלתית, למרות הנזק שצעדים כאלו יחוללו לבסיס התמיכה במפלגת הלייבור. אחדות המפלגה החלה להסדק והפער בין האגפים המתונים והרדיקלים של המפלגה החל לגדול.
עם שובו של סקאלין לאוסטרליה ב-1931, הוא התמודד עם מחלוקת קשה במפלגה על דרך ההתמודדות עם המשבר הכלכלי. ג'ק לאנג זכה בבחירות לראשות ממשלת ניו סאות' ויילס והיה למוביל של דעה חלופית במפלגת הלייבור כשהוא מטיף לנקיטת צעדים רדיקלים כולל הטלתה של ריבית הפרה על חובות לבריטניה והדפסת כסף לצורך מימונם של עבודות ציבוריות ופיחות ערך הכסף. נציגי ניו סאות' ויילס בפרלמנט הפדרלי תמכו בדעותיו של לאנג והחלו להיות מאוכזבים ממנהיגותו של סקאלין ומהפשרות שעשה עם השמרנים. בישיבת הממשלה הראשונה לאחר שובו של סקאלין, הוא החמיר את המצב על ידי מינויו מחדש של טד תאודור כשר האוצר, למרות ששמו עדיין לא טוהר במסגרת פרשת מונגנה. למרות שניתן היה לטעון שתאודור היה האיש המוכשר ביותר ליישום תוכניתו הכלכלית של סקאלין, התנגדו לכך ליונס, פנטון ואחרים בתקיפות והתפטרו מהממשלה במחאה. כדי להחמיר את המצב, נעשה תאודור ליריב אישי מר של לאנג במסגרת פעילותם בסניף ניו סאות' ויילס של המפלגה ושובו של תאודור לכיסא שר האוצר, ניתק בהמשך גורמים רדיקלים מהמפלגה. בו זמנית, המשיכה הכלכלה האוסטרלית לשקוע ושיעור האבטלה המשיך לזנק, כשרוב הצעדים שתוכננו על ידי הממשלה להתמודד עם המשבר עדיין היו תקועים עקב התנגדות הסנאט ועקב הסירוב של ה-Commonwealth Bank לממן אותם.
בפברואר הציגו סקאלין ותאודור בכינוס של ראשי הממשלות של מדינות אוסטרליה תוכנית מקיפה שניסתה לקלוע הן לגישה השמרנית והן לגישה הרדיקלית. במקביל לקיצוצים נרחבים בתקציב, התבססה התוכנית גם על סיוע למובטלים ולחקלאים ועל תשלום חובות קצרי טווח שהיו לממשלה בבנקים הבריטים. תוכנית זו הצריכה מימון נוסף מצדו של ה-Commonwealth Bank, אך עד מהרה הבהיר גיבסון שזה לא יקרה ללא קיצוצים משמעותיים בתקציבי הרווחה. סקאלין סירב לעשות כן והחליט להרחיב את היקף הדפסת הכסף. תוכנית זו, שכונתה "תוכנית תאודור", אושרה ברוב דחוק של ראשי הממשלות של המדינות ושל חברי סיעת הלייבור בפרלמנט. עם זאת, לאנג התנגד לתוכנית, באומרו שעל אוסטרליה להימנע מתשלומי חובותיה לבריטניה כל עוד לא יהיו לכך מקורות מימון מוסכמים. ליונס והחוגים השמרניים בלייבור היו מזועזעים, כפי שהייתה האופוזיציה, שמבחינתה הרחבת היקף הדפסת הכסף הייתה הדרך הבטוחה להיפר-אינפלציה ולחורבן מוחלט של הכלכלה.
במרץ הגיעו העניינים לשיאם. בבחירות הביניים במזרח-סידני נבחר אדי וורד כמועמד מטעם מחנהו של לאנג ועל רקע זה חל פילוג בין מפלגת הלייבור לבין הסניף בניו סאות' ויילס. סקאלין ואנשי המפלגה הארצית סירבו לאפשר לוורד להיות חלק מסיעת המפלגה בפרלמנט וכתוצאה מכך, קבוצה של חמישה חברים בהנהגתו של ג'ק' ביזלי חצתה את הקווים והגדירה את עצמה כסיעה נפרדת שנקראה "הלייבור של לאנג" (Lang Labor). על רקע התוהו ובוהו שהתחולל במפלגה ועל רקע המחלוקת החריפה בנוגע לטיפול במשבר הכלכלי, הגישה האופוזיציה הצעת אי-אמון. ליונס, פנטון וארבעה חברים אחרים מהאגף השמרני של הלייבור פרשו מהמפלגה ועברו גם הם לאופוזיציה. בשלב זה הייתה ממשלתו של סקאלין ממשלת מיעוט שנשענה על תמיכה של 35 חברים, התלויה בחסדיו של לאנג כדי להישאר בשלטון. בעקבות התמיכה שלהם בציבור, ליונס ותומכיו, חברי הלייבור לשעבר, הצטרפו לחברי המפלגה הלאומנית לשעבר במסגרת מפלגת אוסטרליה המאוחדת, כשליונס נהייה מנהיג האופוזיציה החדש. מתוך ידיעה כי ביוני לא תוכל אוסטרליה לפרוע את חובותיה, ניסתה ממשלת המיעוט של סקאלין להוציא לפועל את תוכנית תאודור. למרות האפשרות שהמדינה תעמוד בפני פשיטת רגל, לא נענו גיבסון והסנאט להפצרות, וכמעט כל הצעות החוק ליישום תוכנית תאודור נדחו. דעת הקהל הלאומית הייתה חלוקה בנוגע לתוכנית הממשלה, אך רבים היו מודאגים באופן מיוחד אם לנוכח הסיכון לאינפלציה האם על הממשלה להדפיס כספים כדי לשלם את חובותיה.
במאי, כאשר שיעור האבטלה הגיע ל-27.6%, כינס סקאלין שוב את ראשי הממשלה של המדינות כדי לנסות ולגבש הסדר חדש מתוך ידיעה שפשרה עם האופוזיציה בלתי נמנעת אם כל תוכנית אחרת תיכשל. תוכנית שמרנית חדשה, שעל פיה יקוצצו 20% מההוצאה של כל ממשלות המדינות, במיוחד תקציבי הרווחה, הגיעה למבוי סתום. בנוסף למהלך להפחתת הריבית המשולמת על איגרות החוב הממשלתיות ב-22.5%, היה באוסטרליה קונצנזוס על צמצום הגרעון השנתי מ-41.08 מיליון ליש"ט ל-14.65 ליש"ט. למרות שבסופו של דבר הצליח סקאלין להשיג תמיכה לתוכניתו במדינות ובפרלמנט, הוא התמודד כעת עם התמרדות במפלגתו שלו. הקיצוצים בקצבאות הזקנה ובקצבאות הרווחה היו קשים במיוחד עבור סקאלין ורבים מהתומכים המרכזיים של הלייבור חשו נבגדים על ידי הפשרות הללו שנעשו על חשבונן של הקבוצות החלשות ביותר בחברה. סקאלין הגן בלהט על תוכניתו, אך השפעתו של לאנג כמנהיג חלופי למפלגה החלו להתגבר כאשר סניפי המפלגה בוויקטוריה ובאוסטרליה הדרומית, מרדו כנגד תוכנית ראשי הממשלות.
טראומטי ככל שזה יהיה, יישמה לבסוף הממשלה תוכנית כלכלית והמצב החל להשתפר. האמון מבית והאמון משוק האשראי הבריטי החלו להשתקם והאפשרות של אי תשלום החוב נמנעה. בציבור הייתה הצלחה למסע להנפקת איגרות חוב ממשלתיות בריבית נמוכה, מחירי הצמר והחיטה החלו לעלות ובאוקטובר החל מצבן הפיננסי של הממשלה הפדרלית וממשלות המדינות להיות תחת שליטה. אך כששיעור האבטלה עדיין המשיך לעלות, עדיין היה סקאלין צריך להתמודד עם מפח נפש של רבים במפלגתו. לאנג חש מאוים לנוכח ההצלחה לכאורה של תוכנית ראשי הממשלות וחידוש הדיונים על איחוד מחדש בין הפלגים בלייבור, התקיים במקביל להשתפרות המצב הכלכלי. בנובמבר נאלצה סיעת הלייבור של לאנג להתעמת עם ממשלתו של סקאלין. לנוכח ההאשמות שתאודור עשה שימוש לרעה בתפקידו כשר האוצר כדי להשיג תמיכה בניו סאות' ויילס, קראו ביזלי ותומכיו להקים ועדת חקירה מלכותית שתחקור את ההאשמות. סקאלין סירב לדרישות אלה ולהפתעת רבים, חצו ביזלי ותומכיו את הקווים ועברו לאופוזיציה, ובכך גרמו לתבוסתה של הממשלה. בחירות בזק נקבעו לדצמבר 1931. מערכת בחירות זו הייתה אחת הקצרות בהיסטוריה של אוסטרליה, אך עם עימות גלוי בין תומכי לאנג לבין תומכי סקאלין בוויקטוריה ובניו סאות' ויילס, וכשרובה של אוסטרליה נמצא עדיין תחת מצוקה כלכלית וממורמר על הממשלה, תבוסתה של הלייבור הייתה מובטחת. המפלגה נחלה מפלה מוחצת בבחירות. כוחה של מפלגת הלייבור הרשמית ירד ל-14 מושבים בלבד, סיעתו של לנג הגדילה את כוחה ב-4 מושבים וג'וזף ליונס נבחר להיות ראש הממשלה. עם זאת, סקאלין לא נתפש כאחראי לכישלון והמשיך לכהן כמנהיג הלייבור. נכון להיום, הייתה זו הפעם האחרונה בה ממשלה אוסטרלית מכהנת הופלה לאחר קדנציה אחת.
המשימה הכבדה של הנהגת האומה בתקופת המשבר הכלכלי והמתקפות שספג מאויביו הרבים ומידידיו המועטים, השאירו חותם כבד על אישיותו של סקאלין. כפי שאמר אחד מחברי הפרלמנט של מפלגת הכפר: "הנטל הכבד שהיה על כתפיו אז כמעט וגרם למותו". סקאלין זכה לשבחים רבים על תפקודו כמנהיג האופוזיציה. התמצאותו בבעיות הכלכלה והסחר הייתה עדיין ראויה לציון ובכמה הזדמנויות הוא הצליח לאלץ את הממשלה לשנות את מדיניותה או לשלב כוחות עם מפלגת הכפר כדי לכפות שינויים בחקיקה הממשלתית. אף על פי כן, הוא כשל במהלכים לאחד מחדש את המפלגה ולמנוע מלאנג להוות חלופה מנהיגותית לקראת הבחירות של 1934. בסופו של דבר, יישומה של "תוכנית ראשי הממשלה" על ידי סקאלין ותומכיו, נתפסה כבגידה בערכי מפלגת הלייבור וההתנגדות למחנותיהם של סקאלין ושל לאנג בקרב המפלגה המשיכה להשפיע על המדיניות של ממשלות ניו סאות' ויילס וויקטוריה עוד במשך שנים. התבוסה בבחירות של 1934 הייתה לייאוש מבחינתו של סקאלין. למרות תקופה חיובית מבחינתו כמנהיג האופוזיציה, זכתה המפלגה בארבעה מושבים נוספים בפרלמנט בבחירות אלה.
לאחר הבחירות החל סקאלין לחוש עייף והוא לקח חלק שולי בהדברות בין מפלגות האופוזיציה. בהזדמנויות רבות הוא ציין שהוא נחוש בדעתו להישאר כמנהיג המפלגה עד אשר הוא יהיה בטוח שמישהו מאנשי לאנג לא יירש אותו בתפקידו, אך רצה הגורל ובריאותו של סקאלין, שתמיד הייתה במצב בינוני, החלה להתדרדר באופן משמעותי ב-1935. לאחר שהיה מרותק למיטת חוליו כמה פעמים, הוא הגיש את התפטרותו מתפקיד מנהיג המפלגה ב-23 בספטמבר 1935. בנקודת זמן זו התאוששה כבר כלכלת אוסטרליה באופן משמעותי והאמון של המערכת העסקית חזר. הצעדים התוקפניים של סין ביפן ושל גרמניה באירופה, החלו להוות נושאים בעלי עדיפות גבוהה יותר בפוליטיקה האוסטרלית. ג'ון קרטין הוכיח את עצמו כמי שיכול לרפאות את פצעיה של מפלגת הלייבור ותחת מנהיגותו רבים מחברי סיעתו של לאנג שבו למפלגה, למרות שלאנג עצמו ותומכיו הקרובים ביותר המשיכו להתעקש להיות מחוץ למפלגה. במהלך שנים אלה ישב סקאלין על הספסלים האחוריים של הפרלמנט ולא התבלט במיוחד.
עם בחירתו כראש שממשלה ב-1941, סמך ג'ון קרטין את ידיו במידה רבה על סקאלין כיועצו. סקאלין לא קיבל על עצמו שום תיק בממשלה ולא לקח חלק בדיונים האסטרטגיים במהלך המלחמה, אלא אם כן הייתה לכך השלכה כלכלית. סקאלין שהיה אחד הדוברים הראשיים של המפלגה, תמך בראש הממשלה והאיץ בחברי המפלגה לאפשר לקרטין למלא את תפקידו ללא הפרעות, תופעה שממנה סבל רבות בעת שכיהן בתפקיד. לאושרו של סקאלין, הצעות חוק רבות בתחומים החברתיים והכלכליים, שלא התאפשר לו להעבירם כחוקים בתקופת כהונתו, קודמו באופן משמעותי בתקופת המלחמה. הוא היה חבר באחת הוועדות שמונו להגיש המלצות על יישום של מיסוי אחיד. ועדה זו הציעה להעביר מידיהן של המדינות את גביית מס ההכנסה, הצעה שהתקבלה על ידי קרטין ויושמה על ידי ממשלתו.
בריאותו הרופפת של סקאלין המשיכה להעסיק אותו, אך הוא המשיך להיות פעיל בפרלמנט, אם כי באופן מתון, לאחר מותו של קרטין ב-1945 ולאחר שבן צ'יפלי ירש אותו בתפקידו. הוא המשיך להיות דמות משפיעה בתחומי הכספים והמיסוי. עם זאת בריאותו המשיכה להתדרדר באופן משמעותי ב-1947 ולאחר חודש יוני באותה שנה הוא כבר לא הופיע בפרלמנט והכריז כי יפרוש לקראת הבחירות של 1949.
סקאלין היה מרותק למיטתו לעיתים קרובות בשנה וחצי האחרונה לחייו ולא היה מסוגל כמעט להופיע בציבור. מצבו החמיר עוד לאחר פרישתו, כשב-1951 הוא סבל מאי-ספיקת כליות והיה מרותק באופן קבוע למיטתו ומטופל על ידי אשתו. ג'יימס סקאלין מת בשנתו ב-28 בינואר 1953 במלבורן, כתוצאה מסיבוכים של בצקת ריאות. הלווייתו הממלכתית התקיימה בקתדרלת סנט פטריק שבמלבורן והוא נקבר בבית הקברות הראשי של מלבורן. המצבה על קברו הוקמה על ידי הנהגת מפלגת הלייבור ועל ידי מועצת האיגודים המקצועיים של אוסטרליה.
סקאלין הגן על אופן פעולתה של ממשלתו במהלך הקריירה המאוחרת שלו, והיה גאה בכך שהוא כיהן כראש ממשלה בתקופה שהייתה שוברת אחרים. עם זאת, הוא חי עוד שנים רבות כדי לראות שההיסטוריה מצדיקה את רבים מרעיונותיו הכלכליים, במיוחד גישת המימון האינפלציוני שבזמנו נחשבה לגישה רדיקלית במיוחד, אך הפכה להיות אחת מהרעיונות המרכזיים של הכלכלה הקיינסיאנית, שאומצה על ידי אוסטרליה ועל ידי רוב ממשלות המערב בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים. ג'ון מיינרד קיינס עצמו הצהיר שתוכנית ראשי הממשלה של סקאלין, שגרמו לו לצרות רבות ולתבוסה בבחירות, "הצילה את המבנה הכלכלי של אוסטרליה". לאחר הבחירות של 1931 הודה האקונומיסט שסקאלין "עשה רבות כדי להעלות את אוסטרליה על מסלול השיקום". כמה מהצעדים שהוצעו על ידי סקאלין ונדחו על ידי האופוזיציה של מפלגת אוסטרליה המאוחדת, יושמו בסופו של דבר על ידה כאשר היא הנהיגה את הממשלה, ובכך נגרם לסקאלין סיפוק רב. סקאלין ניחם את עצמו שהקריירה הפוליטית של רבים מהמנהיגים העולמיים, שכיהנו בתפקידיהם עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי, הסתיימה תוך זמן קצר. בין השנים 1927 – 1935 רק ראש ממשלה אחד במדינות אוסטרליה נבחר מחדש ומנהיגי מדינות העולם בני זמנו של סקאלין, כמו הרברט הובר בארצות הברית, רמזי מקדונלד בבריטניה, ריצ'רד בדפורד בנט בקנדה וג'ורג' פורבס בניו זילנד, כולם הובסו במערכת בחירות קשה לאחר פרוץ המשבר.
על שמו של סקאלין קרויים פרבר של הבירה קנברה ומחוז בחירה בפרברי מלבורן. כמו כן קרוי על שמו מונולית סקאלין באנטארקטיקה.
ג'יימס סקאלין, באתר Discogs (באנגלית)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
