Loading AI tools
שני הסכמים שנחתמו בשנת 1957 להקמת קהילה אירופאית בתחומי הכלכלה והאנרגיה האטומית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמנת רומא כוללת שני הסכמים שנחתמו בתאריך 25 במרץ 1957 בגבעת הקפיטול ברומא, האמנה להקמת הקהילה הכלכלית אירופית (EEC) והאמנה להקמת הקהילה האירופית לאנרגיה אטומית (הקרויה גם: EAEC או Euratom). הסכם זה נכנס לפועל בתאריך 1 בינואר 1958 והוא אחד משתי האמנות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של האיחוד האירופי (השני הוא אמנת מאסטריכט שמהווה את הבסיס החוקתי להתנהלות האיחוד ומוסדותיו).
על האמנה נציגיהן של שש מדינות: גרמניה המערבית, צרפת, איטליה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג. זהו הסכם הייסוד שעל פיו הוקם השוק האירופי המשותף. חשיבותו היא בראש ובראשונה כלכלית, בכך שהביא להורדה הדדית של מכסים ולשיתוף פעולה כלכלי מוגבר בין המדינות החתומות, ואלו שהצטרפו לאחר מכן. אולם מעבר לכך נודעה לו חשיבות כאחד הצעדים הראשונים בדרך לאיחוד המדיני הכולל של רבות ממדינות אירופה - האיחוד האירופי.
מטרות ההסכמים הנוספות היו לשנות את תנאי המסחר והייצור בשטח ששת המדינות החברות ולפעול למען איחוד פוליטי נוסף של אירופה וצמיחה כלכלית. על ידי הסכמי סחר רחבים ובעיקר הורדת מכסים, נוצר שוק משותף שהתבסס על ארבעה מאפיינים של חופש: חופש התנועה של סחורות הון שירותים ועבודה (אנשים), אלו הם עדיין המאפיינים המגדירים את השוק המודרני.
הסכמים אלו תוקנו והורחבו מספר פעמים, ב-1992 עם החתימה על אמנת מאסטריכט, ב-1997 באמנת אמסטרדם וב-2002 באמנת ניס וכיום נקראת - האמנה על תפקודו של האיחוד האירופי כפי שנקבע באמנת ליסבון ב-2009.
אמנת הקהילה הכלכלית הייתה ללא ספק החשובה מבין השתיים במובן של אינטגרציה אירופית והיא ביססה את המבנה של האיחוד כפי שאנחנו מכירים אותו היום. על אמנה זו חתמו נציגיהן של שש מדינות, אשר קדמו להסכם זה וחתמו על הסכם פריז ב-1952 אשר הקים את קהילת הפחם והפלדה, אשר היוותה לראשיתו של האיחוד האירופי כקהילה אירופית משותפת[1]. קהילה זו הוקמה בשל הנחישות להקים ארגון משותף שהוא מעבר להסכמים זמניים למען השגת שלום קבוע ויכולת לבטל כל איום, או התפתחות תנאים שיובילו למלחמה עולמית נוספת.
הסכמי רומא היוו את הצעד הכלכלי באינטגרציה האירופית אשר קושרים את כלכלות מדינות אירופה למען מטרות אלו[2].
בדומה למגילת העצמאות, גם הסכם רומא המקורי נחתם חגיגית על דף ריק, לאחר שהמדפיס הממשלתי האיטלקי לא סיפק במועד את המסמך, בן למעלה מאלף העמודים.[3]
התהליך שהוביל לחתימת אמנת רומא, התחיל בסירוב של המועצה הצרפתית לאשר את האמנה המקימה את קהילת הביטחון האירופית. אמנה זו שאפה להעביר סמכויות ביטחון מששת המדינות החברות לנאט"ו כמו כן למועצה העל לאומית של השרים. האספה של קהילת הפחם והפלדה האירופית קיבלה את המשימה של יצירת טיוטה ב-1953 למערכת פדרלית אירופית שבמרכזה עומד פרלמנט דו ביתי. מי שהובילו את המהלך ולקחו אחריות היו המדינות החלשות יותר, בלגיה בפרט. שר החוץ הבלגי פול-אנרי ספאק, לחץ על ז'אן מונה, נשיא הנציגות הגבוהה של קהילת הפחם והפלדה דאז, ליצור קהילת אנרגיה אטומית ב-1955. בנוסף שר החוץ ההולנדי ז'אן ווילאם ביין, הציע תוכנית איחוד מכסים שתוביל לאינטגרציה כלכלית מלאה בין שש המדינות החברות. ב-18 במאי 1955 הבלגים וההולנדים ניסחו לשותפים שלהם טיוטה המציעה את שתי הרפורמות הללו, רעיון איחוד מכסים היה במיוחד שנוי במחלוקת[4].
ב1–2 ביוני 1955 התקיים כנס מסינה בעיר מסינה שבאיטליה בה נכחו ששת שרי החוץ של המדינות החברות בקהילת הפחם והפלדה, בו ההצעות הבלגיות/הולנדיות היו מרכז השיח ושימשו הזדמנות לדיונים בנוגע לנתיבי ההתפתחות השונים. מהר מאוד התגבשה ההסכמה על הקמת שוק אירופי משותף, אך צרפת התקשה לגייס תמיכה לרעיון קהילת האנרגיה האטומית. חוסר ההסכמה הובילה להחלטה שקבעה כי המדינות החברות בקהילת הפחם והפלדה מכירות בעובדה שהגיעה השעה לקדם את פרויקט האינטגרציה האזורית אבל שההתקדמות צריכה להתבצע תחילה בתחום הכלכלי[5]. הכרעות אלו היו הכרחיות אם אירופה מעוניינת לשמר את מקומה בעולם ולצבור השפעה ומוניטין, ולשפר בהדרגה את רמת החיים של התושבים שלה. בנוסף, ועידת מסינה הציעה שששת המדינות ילמדו מה הדרך לבנות ארגון משותף, עם האחריות והאמצעים להבטיח פיתוח בדרכי שלום של אנרגיה אטומית. יצירת השוק המשותף לא תכיל הגבלות או תעריפים גבוהים על השוק הנוכחי ולא תגרור עלויות גבוהות נוספות. שרי החוץ הציעו להקים ועדה של מומחים מהמדינות החברות יחד עם גורמים פוליטיים שיכתבו דוח המגדיר את האתגרים המרכזיים העומדים בפני המדינות. פול אנרי ספאק נבחר ליו"ר הוועדה הבין ממשלתית. ששת המדינות החברות הזמינו את לונדון להשתתף בוועידה המכוננת, סימן לכך שהשאיפות הפדרליות ננטשו, מהידיעה שבריטניה לא תשתתף בארגון שאינו בין ממשלתי מלא. ועידת מסינה הבהירה שלמרות הרצון לשיתוף פעולה והיתרונות באיחוד כלכלי, עדיין אין הסכמה בין החברות על מבנה מוסדי על לאומי בעל עוצמה. נציג בריטניה היה פרופסור באוקספורד בעל פרופיל נמוך המראה עד כמה הבריטים היו חשדנים כלפי תהליכי מסינה, לאור זה ההשתתפות של בריטניה בוועדת ספאק הייתה קצרה. הבריטים הביעו את דעתם השלילית באשר האמנה והאמונה כי היא לא תצא לפועל באמת. ברגע שבריטניה יצא מהמסגרת, תהליך המשא ומתן הואץ. באוקטובר 1955 הקים את ועדת הפעולה המורכבת מפוליטיקאים בולטים משש המפלגות הליברליות סוציאליסטיות הנוצריות של המדינות החברות[4].
ערך מורחב – דו"ח ספאקהדוח המסכם של ועדת ספאק, נכתב ברובו על ידי שותף קרוב מאוד של ז'אן מונה, פייר אורי, והוצג לשרי החוץ ב-21 באפריל 1956. למעשה, הכלכלה האירופית לאחר מלחמת העולם השנייה השתרכה מאחורי השחקניות בזירה הבינלאומית ולא מיצתה את הפוטנציאל הכלכלי האדיר שלה. על ידיי ניצול הכלכלות הלאומיות בעזרת שוק משותף ופיתוח אנרגיה אטומית משותפת, תוכל אירופה לעמוד בקצב ההתקדמות המהיר של כלכלת ארצות הברית שהיוותה מודל לחיקוי. הדוח כלל את כל ההמלצות המפורטות של הוועד על השוק המשותף ומילא מעל ל80 עמודים של מלל. ספאק הציע להקים גוף שתפקידו יהיה לתאם ולהעריך את המיזמים של המדינות החברות בתחומים גרעיניים על ידי קביעת תקני בטיחות ונורמות. מחקר ופיתוח, יצירת שוק משותף של טכנולוגיה ומוצרים, וכוח עבודה מומחה כדי להבטיח גישה שוויונית. הוועדה אינה נתנה כוח מסוים לקהילה האטומית או ניסיון לדון בשימושים צבאיים באנרגיה, אלא הוגדר כסוגיה פוליטית בלבד. דוח ספאק היווה בסיס למשא ומתן במהלך הועידה של ששת שרי החוץ בוונציה במאי 1956. אין ספק שעבודתו של ספאק והדוח המפורט והקוהרנטי שלו אפשר להפוך את החלום למציאות, ללא דרישה להעביר עצמאות ופעולות ריבונות של מדינות הלאום לאירופה[4].
המדינה העיקרית שעמדה כנגד מסקנות דוח ספאק הייתה צרפת. צרפת הייתה מוכנה לקבל את האירו אטום כל עוד היא יכולה להמשיך במחקר הצבאי שלה. היא העלתה את שאלת הקולוניות מעבר לים, אשר מספקות לה מוצרים בסיסיים ומהוות שוק למוצרים צרפתיים. נשאלה השאלה, האם התוצרים של אזורים אלו גם יצרכו להתחלק בין השותפות. כתוצאה מכך, מנהיגיה התעקשו לתת העדפה לאירו אטום, תוך כדי הצגת רשימת הסתייגויות רבות לשוק המשותף. גרמניה המערבית סירבה להשתתף, היא דגלה בוויתור קולקטיבי על ההתפתחות של אנרגיה אטומית (על פי אמנת פריז 1954 לגרמניה אסור להתחמש בנשק גרעיני). בנוסף ממשלת גרמניה התעקשה ששתי האמנות יחתמו יחדיו או ביחד או לא יחתמו. המשא ומתן הבין ממשלתי שספאק הוביל אותו התחיל בבריסל בסוף יוני ונמשך עד ספטמבר 1956. מה שהוביל להמשך קיום המשא ומתן הייתה ההבנה כי ישנם יתרונות רבים להסכמים הללו גם אם מסכימים לדרישות צרפת[4].
אמנת האירו אטום יצרה את קהילת האטום האירופית שהציבה לעצמה מספר מטרות ספציפיות. היא שמה לדגש את קידום המחקר ופיתוח של מידע טכנולוגי חדש. הקהילה יצרה תקני בטיחות אחידים בתעשיית הגרעין, הקימה מתקנים לפיתוח אנרגיה ומיסדה את ההשקעה במיזם הגרעין. על מנת לשמר את התנהלות הקהילה, האמנה הבטיחה אספקה שוטפת זמינה של אורניום לשותפים בה, ופיקוח על שימוש ראוי במוצרים אלו. הקהילה יצרה שוק משותף של מוצרים וציוד ובנתה קשרים עם מדינות נוספות וארגונים רלוונטיים[6]. לעומתה האמנה להקמת הקהילה הכלכלית האירופית קבעה מטרות אחרות. בניית הבסיס לאיחוד אף קרוב יותר בין אנשי אירופה, להבטחת קדמה כלכלית וחברתית ולהפחת פערים בין אזורים שונים בתוך תוחלת השטח של ההסכם. על ידי הקמה של שוק משותף וקרבה הדרגתית למדיניות הכלכלית של המדינות החברות, הקהילה תוכל לקדם את התפתחות הפעילות הכלכלית בהרחבה הדרגתית ומאוזנת. ההסכם יוביל ליצירת יציבות ועלייה ברמת החיים. על מנת להשיג מטרה זו, המדינות החברות הבטיחו לבנות איחוד מכסים ולבטל מכשולים בדרך לחופש תנועתי. הוחלט שלא להגדיר מדיניות מכסים חדשה, להפחית את התעריפים בכל פעילות כלכלית. נוצר אזור כלכלי אחיד עם תחרות חופשית בין המדינות ומדיניות מסחר בינלאומית משותפת ללא הגבלות. הקהילה הגדירה לעצמה יעד של 12 שנים למימוש איחוד המכסים יעד שחולק לשלושה שלבים במשך 4 שנים כל אחד. איחוד המכסים הושג ביולי 1968, 18 חודשים לפני היעד האופטימי ביותר. הגבלות על מעבר ותנועה של הון גם כן בוטלו, עד מימוש שלב המעבר[1]. על פי דרישת צרפת ולמרות התנגדותה של גרמניה, שולבה באמנה הכלכלית הצהרת כוונות לגיבוש מדיניות חקלאות משותפת- נבע מאינטרס כלכלי צרפתי מובהק. לכל אחת מהחותמות היו אינטרסים מדינתיים שהם פעלו כדי לקדם, פוטנציאל גרמני לרווח מתעשיות גרמניות, דרישת איטליה לכלול באמנה הבעת מחויבות לצמצום פערי פיתוח. מטרתה תהיה להגביר את אפקטיביות הייצור של החקלאות, ולהבטיח סטנדרטים הוגנים של הקהילה החקלאית. האמנה גיבשה את ששת המדינות כגוש פוליטי משמעותי בצורה שקהילת הפחם והפלדה לא עשתה. הקמת הקהילה הכלכלית מתואר לעיתים קרובות כאבן הראשונה בדרך לאיחוד אירופי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום[5].
הסכמי רומא הגדירו את יצירתם של ארבעה מוסדות שמהווים את המבנה העקרוני של האיחוד האירופי עד היום:
ההרכב המוסדי של הקהילה הכלכלית שילב על לאומיות יחד עם בין ממשלתיות. הנהלת הקהילה הייתה הנציבות, שתשעת המשתתפים שלה (2 מגרמניה איטליה וגרמניה ו1 משאר המדינות), היו מחויבים להיות עצמאים לחלוטין מהממשלות שבחרו בהן. תפקיד הנציבות להציע חקיקה חדשה, לפקח על שמירת האמנה כרגולטור כלכלי, ולקיים תחת פיקוח של המועצה משא ומתן על יחסי סחר לאומיים. לבית הדין האירופי לצדק היה תפקיד פוטנציאלי משמעותי, לעומת תפקידו בקהילת הפחם והפלדה שבה הוא נתן ביקורת שיפוטית רק על הסמכות הגבוהה, תחת הקהילה הכלכלית לבית המשפט הייתה יכולת לפסוק על הפרות של האמנה על ידי המדינות החברות[4]. מועצת השרים הייתה מוסד המפתח של חקיקה תחת הקהילה הכלכלית. הרבה מתחומי החקיקה לפחות בשלב הראשון היו חייבים להתקבל בפה מלא, בעיקר בתחום החקלאות. שאר ההחלטות התקבלו ברוב יחסי על פי גודל האוכלוסייה של המדינות (גרמניה צרפת איטליה קיבלו 4 קולות, בלגיה והולנד 2 קולות ולוקסמבורג 1). כלומר, בעוד שהאמנה נתנה את כוח ההצעה למוסד על לאומי ונתנה את המקום לביקורת שיפוטית, בכל זאת היא הפקידה את הסמכות הפוליטית באופן ישיר בידי המדינות החברות הפועלות בהסכמה וקונצנזוס לרוב (לגיטימציה). מוסדות הקהילה הושלמו על ידי האספה, שנציגיה נקבעו על ידי הפרלמנטים הלאומיים ומשימתם העיקרית הייתה לייצג את אזרחי אירופה. תפקידה המקורי על פי האמנה המקורית, היא היכולת ברוב של שני שלישים להביא להתפטרותה של הנציבות. הקהילה האטומית הקימה נציבות של 9 משתתפים, מועצה של שרים, אספה ובית המשפט של צדק שהיה שותף לקהילת הפחם והפלדה[4]. בניגוד לאמנת הקהילה הכלכלית, באמנת האטום לא עברו שינויים משמעותיים אשר עדיין פועלת ורלוונטית. קהילה זו לא אוחדה עם האיחוד האירופי לכן שומרת על זהות חוקית מופרדת יחד עם חלוקת אותם המוסדות עם האיחוד. האמנה שנחתמה ב-2007 שינתה הוראות מסוימת באמנת האירו אטום באמצעות "פרוטוקול מס 12 לתיקון האמנה להקמת הקהילה האירופית לאנרגיה אטומית". העניין באנרגיה גרעינית גבר בגלל הצורך להבטיח אספקה בטוחה של אנרגיה ודאגה משינוי אקלים[6]. בשנות השישים נחתמה אמנת המיזוג (אמנת בריסל) שאיחדה את המועצות של הקהילות האירופיות למועצה אחת ואת הנציבויות שלהן לנציבות אחת. כך נוצרה מסגרת מוסדית אחת לשלושת הקהילות. לכן ניתן להסיק שעד אמנת רומא לא נוצר מודל מוסכם של מוסדות הקהילות והאמנה הייתה שלב מכונן ביצירת מבנה והרכב מוסדי מוגדר[5].
הנציגים החותמים של המדינות החברות היו:
במרץ 2007 בברלין, ראשי המדינות החברות יזמו פגישה לציון 50 שנה להסכמי רומא כדי לאמץ הצהרה בלתי מחייבת בדבר ערכי ויעדי האיחוד. ההצהרה נודעה בשם הצהרת ברלין. הצהרת ברלין הצהירה על נחישותן של המדינות החברות לגבש בסיס משותף עד הבחירות לפרלמנט האירופי[5].
ב-2017 חגיגות 60 שנה להסכמי רומא, התקיימו ברומא איטליה. הפגנות רחוב היו ברובם בעד איחוד אירופי ואינטגרציה. נשיא הפרלמנט אנטוניו טאיאני, מנהיגי הקבוצות הפוליטיות, סגני נשיאים הגיעו לרומא לקחת חלק מהחגיגות לאורך סוף השבוע. טאיאני יחתום על הצהרה האיחוד בשם הפרלמנט.
ראשי ממשלה והנהגה של האיחוד האירופי נפגשו ברומא איטליה, ב-25 במרץ 2017 לקראת חגיגות 60 השנים להסכמי רומא. מטרת האירוע לשקף את מצב האיחוד ולהביט לקראת עתיד של תהליך האינטגרציה. לאחר החגיגות המנהיגים אימצו וחתמו על הצהרת רומא המגדירה חזון משותף לשנים הבאות. בהצהרה, הודגש הייחודיות של האיחוד בעל מוסדות משותפים וערכים חזקים. האיחוד כקהילה של שלום, חופש, דמוקרטיה, זכויות אדם ושלטון החוק. המנהיגים הצהירו שהם מודעים לחששות של אזרחי האיחוד והם מתחייבים לעמוד באג'נדת רומא ולעבוד למען מספר מטרות. למען אירופה בטוחה, משגשגת ויציבה. למען אירופה חברתית ולמען חיזוק מעמדה של אירופה בזירה הבינלאומית [7].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
