רחוב יפו
רחוב מרכזי בירושלים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רחוב יפו הוא רחוב מרכזי בירושלים, בעל היסטוריה רבת שנים. ראשיתו בדרך יפו, הציר דרכו היו יוצאים מן העיר העתיקה של ירושלים, מערבה לכיוון העיר יפו ששימשה כעיר הנמל של ירושלים.
 | |
| רחוב יפו | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| על שם | הדרך מהעיר ליפו |
| מיקום | |
| עיר | ירושלים |
| שכונה | מרכז העיר |
| קואורדינטות | 31°47′11″N 35°12′36″E |
  | |
במשך עשרות שנים במאה ה-19 ובמאה ה-20 היה הרחוב רחובה הראשי של ירושלים שמחוץ לחומות ומרכז העסקים הראשי (מע"ר) שלה. עם השקת הרכבת הקלה בירושלים בראשית העשור השני של המאה ה-21, נותר הרחוב כציר תחבורה ראשי בעיר.
הרחוב חוצה את העיר ממזרח למערב. תחילתו בשער יפו שבחומת העיר העתיקה, דרך מרכז העיר, ועד צומת היציאה מירושלים בשדרות ויצמן. לאורך הרחוב כמה כיכרות ואתרים ידועים של העיר, בהם: כיכר צה"ל, כיכר ספרא, כיכר ציון, כיכר הדוידקה, צומת יפו-המלך ג'ורג' (צומת האיקסים), התחנה המרכזית החדשה, וכן דרכי גישה למדרחוב העירוני - מדרחוב בן-יהודה וכן לשוק מחנה יהודה. לכל אורכו מצויים מאות חנויות ובתי עסק שונים.
מאז 2007 חלק מרחוב יפו הוא המדרחוב הארוך בישראל, באורך כקילומטר וחצי, בין כיכר צה"ל לכיכר הדוידקה.
עקב התמורות הרבות שחלו ברחוב לאורך השנים כתב עליו האדריכל וחוקר ירושלים דוד קרויאנקר כך: ”במשך כ-150 שנה מהווה עקומת העליות והמורדות בתולדות רחוב יפו בבואה נאמנה של תהליכי שגשוג והידרדרות, בירושלים בכלל ובמרכז העיר בפרט.”[1]
ראשית הרחוב בשלהי התקופה העות'מאנית
ערך מורחב – ירושלים בתקופה העות'מאנית
במהלך במחצית השנייה של המאה ה-19 התהדקו קשריה (הצליינים והמסחריים) של העיר ירושלים עם יבשת אירופה. קשרים אלו התנהלו דרך נמל יפו, ובכך דחק שער יפו את מעמדו העיקרי של שער שכם, והוא הפך לשער הכניסה הראשי לעיר.[2] בשנת 1869, לקראת ביקורו של הקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף,[3] נסללה הדרך הראשית ירושלים-יפו לכל אורכה, בירושלים החל התוואי בשער יפו ועבר דרך גבעות הטרשים שמצפון-מערב לעיר. עד אז התנהלה התנועה בדרך יפו ברגל ועל גבי בהמות משא, גמלים ופרדות. הדרך נקראה אז דרך יפו בדומה לדרכים אחרות שיצאו מירושלים ונקראו על שם עיר היעד אליה הובילו.
בתקופה זאת חוותה ירושלים פיתוח מואץ שבא לידי ביטוי במעורבות חזקה של המעצמות (בעיקר רוסיה, צרפת, אוסטרו-הונגריה ובריטניה), ובגידול באוכלוסיית העיר.[4] אחת התוצאות של תהליך זה היא תופעת היציאה מן החומות - ההתיישבות בשכונות ומתחמים חדשים ומרווחים יחסית, מחוץ לחומות העיר העתיקה. הדרך המוליכה ליפו הייתה לרחוב ששימש עמוד השדרה להתפתחות העיר שמחוץ לחומות, כשמשני צדיו נבנו המתחמים והשכונות הראשונים שלה: מגרש הרוסים, נחלת שבעה, מחנה יהודה ואחרים. בתחילה נבנו השכונות לצורך מגורים בלבד, אך עם התפתחות חיי הרחוב הוסבו חלק מחזיתות הבתים שפנו לרחוב לחנויות, בתי מלאכה ובתי קפה.[5]
בשנת 1897 הפך הרחוב למשמעותי עד כדי כך שהממשל העות'מאני הפסיק לנעול את שער יפו בלילות ובימי שישי בצהריים (כפי שהיה נהוג עד אז), ובכך אפשר חיבור רצוף של העיר העתיקה אל הרחוב.[5] בשנת 1898, לכבוד ביקורו בארץ של וילהלם השני, קיסר גרמניה, שופץ הרחוב והוצבו בו ספסלים ועמודי תאורה.[6] בנוסף, נפרץ קטע החומה הסמוך לשער ומולא החפיר שהגן על מגדל דוד, ובכך חובר הרחוב לחלוטין לעיר העתיקה.
עם הזמן התרחב הרחוב מערבה והוקמו בו גם מבני ציבור ואתרים שונים. בשנת 1880 נפתח בו בית הספר אליאנס, ב-1891 החל לפעול בית החולים העירוני, ב-1902 נחנך בית החולים שערי צדק, ובשנת 1908 נפתח בית היתומים הספרדי. בקצהו המערבי של הרחוב נבנו בתי מושב זקנים אשכנזי (נחנך ב-1901) וספרדי (נחנך ב-1906), וכן בית החולים הפסיכיאטרי עזרת נשים (נחנך ב-1906). ב-1891 הוקם גן העיר במקום מרכזי ברחוב והפך לרחבת כינוסים ומסדרים רשמיים של הצבא העות'מאני. גם בתי מידות פרטיים כדוגמת בית הקונסול פין או בית משיח ברוכוף ובתי סיידוף הוקמו ברחוב בתקופה זו. רוב שטח הרחוב לא היה בנוי בצפיפות בראשית המאה, ובין המבנים היו שטחים ריקים רבים.
רחבת שער יפו
עם התפתחות המסחר והמגורים מחוץ לעיר החלה להתפתח ברחבה החיצונית של שער יפו מעין תחנה מרכזית שממנה יצאו עגלות וכרכרות נוסעים לכיוון יפו, ובה נפרקו והועמסו שיירות הגמלים שהביאו סחורה לשוקי העיר העתיקה. אזור זה הפך למרכז העסקים הראשי (מע"ר) של העיר: לאורך הדרך, בצמוד לקיר החומה ומצדו השני של הרחוב, נבנו באותה תקופה בתי מסחר ובנקים רבים שיועדו לתושבי העיר, אך גם, ואולי בעיקר, לצליינים ולתיירים. הרכב אוכלוסייה זה משך לאזור גם בתי מלון, ובשנת 1891 נחנך בו מלון פאסט שהיה גדול ומפואר מאוד לתקופתו. לאזור זה עברה ב-1896 עיריית ירושלים מהעיר העתיקה לבניין חדש בצומת הרחובות יפו-ממילא. העירייה בנתה ברחבה זו גם סביל (נחנך ב-1902) ואת מגדל השעון של ירושלים (נחנך ב-1907) מכספי תרומות שאספה מתושבי העיר.[7][8] הבנייה המשיכה גם מערבה וכללה קונסוליות, בתי דואר של מעצמות זרות, חנויות צילום, סוכנויות תיירות ועוד. בקצה המערבי של הרחוב מול גן העיר, נבנו שני בנייני הארמנים (ב-1901-1906).
הסוחרים ובעלי המלאכה שפעלו ברחוב, כמו גם העגלונים, כללו לאומים שונים: גרמנים טמפלרים, ארמנים, בריטים, יוונים, יהודים, ערבים ועוד, ובכך יצרו מע"ר משותף יהודי-נוצרי-מוסלמי.[9][10]
עגלות בכניסה לשער יפו
רחבת שער יפו
מגדל השעון על שער יפו
בניית בניין שערי צדק הישן, 1901
חלקו המזרחי של רחוב יפו (החלק הצמוד לחומה), 1931
הרחוב במלחמת העולם הראשונה ובשלטון הצבאי הבריטי
_C_SR_013.JPG)
בעקבות הצטרפות האימפריה העות'מאנית לצד מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, הונהג בארץ ישראל שלטון צבאי נוקשה. נתיני הארץ מקרב התושבים גויסו לעבודות כפייה ולצבא ורבים מתושבי וסוחרי הרחוב, יהודים ונוצרים, שהיו נתינים של מדינות שהפכו למדינות אויב, גורשו משטחי האימפריה. חיילים עות'מאנים וגרמנים שוכנו במבנים שונים שהוחרמו מבעליהם (למשל בבית מושב הזקנים והזקנות הספרדי) ולא פעם ביצעו מעשי שוד בבתי עסק ומוסדות. גם הניתוק משוקי העולם ומהמדינות שמהן הגיעו כספי החלוקה, פגעה אנושות בחיים ובמסחר בעיר כולה וברחוב בפרט.
ברחבת שער יפו הוצב גרדום עליו נתלו מרגלים ובוגדים.
ב-11 בדצמבר 1917 נערך ברחוב מצעד ניצחון בריטי (לאחר שהעיר נכבשה ללא קרב) שבראשו צעד הגנרל אדמונד אלנבי, ולאחריו החלה בעיר תקופת שלטון צבאי שנמשכה עד חודש יולי 1920. בתקופה זו הנהיגו הבריטים מדיניות של סטטוס קוו, לא התירו בנייה ופיתוח של העיר וכמעט שלא הסירו את ההגבלות על תנועת סחורות אל הארץ וממנה. הבריטים אמנם הגדירו את ירושלים כעיר בירה, אך להחלטה זו עדיין לא היו כמעט משמעויות בשטח.[11]
תקופת המנדט הבריטי
._1937._matpc.16993.jpg)
.jpg)
.jpg)
- ערך מורחב – ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
בשנת 1920 כונן בארץ ישראל המנדט הבריטי, שהיה שלטון אזרחי שמונה כדי לפתח את הארץ. העיר התפתחה מאוד בתקופה זו, והפעם בצורה מסודרת ועל פי תוכניות אב. מעורבות המעצמות האחרות בירושלים פסקה, והבריטים עסקו רבות בשיקום מצבה העגום של העיר ובניסיון להביאה למצב מתאים לעיר מודרנית במאה ה-20. על אף ששלטונות המנדט בנו בירושלים מבנים מעטים, בין היתר בשל התחייבותה של ממשלת בריטניה שלא להשקיע כספים בהחזקת השליטה בארץ ישראל, והסתפקו בשכירת מבנים קיימים, תרם השלטון הבריטי לעיצובה של ירושלים באמצעות שלוש תוכניות־אב ושתי תוכניות מתאר מקומיות. תוכניות אלו כללו בין היתר גם את רחוב יפו, ונודעה להם השפעה על התפתחותו של הרחוב ועל הבנייה בו, אף שזו נעשתה בעיקר בידי יזמים פרטיים וגופים מקומיים.[12]
בתקופת המנדט עבר מוקד הפעילות המסחרית של הרחוב מערבה לקטע בין כיכר אלנבי (דאז, היום כיכר צה"ל) לצומת הרחובות יפו, המלך ג'ורג' וצ'נסלור. הבריטים החליטו להעביר את בניין העירייה ממקומו בצומת יפו-ממילא ובנו עבורו, בשותפות עם בנק ברקליס, בניין חדש (נחנך ב-1934) בסמוך לגן העיר. בסמוך אליו נבנו בנייני משרדים נוספים ששימשו גם הם את ממשלת המנדט אך רובם נבנו על ידי גופים פרטיים: בית הדואר המרכזי (נחנך ב-1938), בניין בנק אנגלו-פלשתינה (נחנך ב-1939), בניין חברת הביטוח ג'נרלי (נחנך ב-1935) והבניין הרוסי החדש. בנייני ממשל נוספים כגון בתי המשפט, הכלא העירוני, מטה הבולשת ובית החולים הממשלתי שוכנו במבנים קיימים במגרש הרוסים הסמוך לרחוב.
בהמשך הרחוב מערבה החלו להיבנות החל משנות ה-20 בנייני משרדים, מלונאות ומסחר על שטחי גן אנטימוס שנקנה על ידי חברת הכשרת היישוב בשנת 1922. על שטח זה נבנו בנייני כיכר ציון ומרבית הרחובות המהווים את המשולש הירושלמי. וסביבו התפתח מרכז העסקים הראשי (מע"ר) החדש, מנותק מהמע"ר הקיים בסמוך לשער יפו. כבר מתחילתו היו רוב בעלי העסקים במע"ר זה יהודים, אך הקונים בו היו גם ערבים מוסלמים ונוצרים.
בתקופה זו התבסס הרחוב בצורתו המוכרת כרחוב אורבני בנוסח אירופי, והחל רווח השם "רחוב יפו" לתיאור קטע הדרך שבתוך המרחב העירוני הירושלמי בניגוד ל"דרך יפו" שממשיכה עד העיר יפו עצמה.
לאחר מאורעות תרפ"ט שבהם יצא המון ערבי מכיוון שער יפו אל עבר ירושלים היהודית ונבלם רק לאחר שבזז חנויות יהודיות ורצח עיתונאי יהודי, החלו בעלי עסקים יהודים ששכנו במע"ר המקורי של הרחוב להעביר את חנויותיהם מערבה והאזור המזרחי הלך ונעשה לאזור ערבי במובהק. תהליך נטישת היהודים את חלקו המזרחי של הרחוב החריף לאחר הקמת הבווינגרד (ראו להלן), ועוד יותר לאחר ההתקפה על המרכז המסחרי הסמוך ברחוב ממילא. תהליך זה, של הפרדה לאומית בירושלים, הלך והחריף עד שהגיע לשיאו בפרוץ מלחמת העצמאות ובחלוקת העיר לאחריה.[13]
בשנת 1932 הוקמה ברחוב, בסמוך לכיכר ציון, התחנה המרכזית של ירושלים. הקמת התחנה ביססה את מעמדו של אזור זה מבחינה עסקית ותיירותית, וסביבה נפתחו בתי מלון ומסעדות.
מושל ירושלים הבריטי הראשון, רונלד סטורס, התמקד לא רק בבנייה ושיקום של מבנים אלא גם בהריסת מבנים שלא תאמו את גישתו לצורה בה ירושלים צריכה להראות. בהוראתו נהרסו מגדל השעון העות'מאני מעל שער יפו, וכן הסביל וביתן בצלאל שעמדו ברחבת השער. למעשה, כל הבניינים במע"ר המזרחי של הרחוב, משער יפו ועד כיכר אלנבי, סומנו להריסה בתוכניות הבריטיות לפיתוח העיר החל משנת 1918, אך ההריסה נתקלה בבעיות משפטיות, ובפועל נהרס רק בית אחד בנוסף למבנים שהוזכרו לעיל. בניינים אלו נהרסו חלקית במהלך מלחמת העצמאות, ובאופן מוחלט לאחר מלחמת ששת הימים.
בווינגרד
לאחר פיצוץ מלון המלך דוד ביולי 1946, החלו הבריטים בהקמת אזורי ביטחון (בווינגרד) לצורך שמירה על מוסדותיהם ומפקדותיהם בעיר. אזור הביטחון העיקרי, שהקמתו הושלמה בראשית שנת 1947, כלל את מגרש הרוסים, בניין ג'נרלי, בניין הדואר המרכזי, בנק אפ"ק ומתחם נוטרדאם. הקמת הבווינגרד לוותה בהחרמת חנויות רבות בבעלות יהודית ששכנו בבניינים שנכללו בו. בעלי חנויות אלו נאלצו לנדוד אל מעלה רחוב יפו או הרחובות הסמוכים, קבוצה של כמה מהם, יחד עם משפחת קוקיא, הקימה את בניין העמודים בסמוך לצומת יפו-המלך ג'ורג'-צ'נסלור. בווינגרד זה חסם לחלוטין את התנועה דרך רחוב יפו בין מערב העיר למזרחה, ובכך החריף עוד יותר את הפער בין חלקו העברי של הרחוב לחלקו הערבי.
מגדל השעון שנבנה על ידי הבריטים במקום המגדל העות'מאני בשער יפו, נבנה ב-1924 ונהרס ב-1934
חברת הביטוח ג'נרלי, נבנה ב-1935 ושיכן גם משרדי ממשלה בריטיים
אנגלו-פלשתינה, נחנך ב-1939
הבניין הרוסי החדש, נבנה בשנות ה-30 ושיכן גם משרדי ממשלה בריטיים
בניין סנסור, נבנה בשנות ה-30 ומהווה דוגמה לבנייה ערבית פרטית ברחוב
.jpg)
,_Jerusalem._1950-1955_(id.15291340).jpg)
.jpg)
.jpg)
תקופת מלחמת העצמאות
- ערך מורחב – המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות
לאחר החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 החריפה המתיחות ברחוב בין יהודים וערבים. ב-2 בדצמבר נערכה התקפה על חנויות יהודיות בממילא וברחובות הסמוכים ובתגובה הוצתו מספר חנויות בבעלות ערבית ברחוב יפו.
ב-14 במאי 1948 נערך על ידי כוחות ההגנה והאצ"ל מבצע קלשון שבמסגרתו השתלטו כוחות אלו על אזור הבווינגרד ברחוב ומתחמים נוספים שפונו על ידי הצבא הבריטי. לאחר מכן נכבש גם מלון פאסט על ידי כוחות עבריים.
בליל ה-17-18 במאי ניסה כוח מחטיבת עציוני לכבוש את שער יפו ומגדל דוד על מנת לפרץ דרך לרובע היהודי הנצור, אך התקפה זו נכשלה. וב-9 ביולי הניח כוח צה"ל מטעני חבלה במבני המע"ר המזרחי הנטוש על מנת שיהוו מכשול בין העיר העתיקה והעיר החדשה. מבנים אלו ניזוקו בהפצצות משני עברי הגבול ובהסכמי שביתת הנשק נשארו בשטח ההפקר.[14]
שנות ה-50 עד שנות ה-70
בסיום המלחמה, עם חתימת הסכמי שביתת הנשק, חולקה ירושלים באופן רשמי והמע"ר המזרחי (ההרוס) של הרחוב נותר בשטח הפקר בין ישראל לירדן והמבנים הסמוכים אליו (כמו מלון פאסט ואחרים) הפכו לאזורים סמוכי גבול ובעלי סיכון לצליפות חיילים ירדנים מחומת העיר העתיקה. במבנים אלו שוכנו משפחות עולים מעוטות יכולת ובכיכר אלנבי הוקמה חומת מגן גבוהה כנגד צליפות.
הרחוב המשיך לשמש משכנה של העירייה ומוסדות ממשלתיים נוספים (חלקם התמקמו במבנים שפינתה ממשלת המנדט) והמע"ר היהודי ברחוב התפתח והפך למע"ר היחיד בעיר העברית. אך למרות זאת, כתוצאה מהמצב הכלכלי הקשה בארץ בשנותיה הראשונות של המדינה, ועזיבתם של פקידי וחיילי המנדט שהיוו כוח קנייה משמעותי בעיר, נחלשה הפעילות העסקית ברחוב. מעבר התחנה המרכזית לקצהו המערבי של הרחוב בשנת 1958 פגע עוד יותר במע"ר המרכזי שלו ורבים מבתי המלון שהיו בו נסגרו.
מבחינה אדריכלית, לא התפתח הרחוב משמעותית בתקופה זו. המבנים שנבנו בשנים אלו ברחוב לא היו מבנים בעלי חשיבות אדריכלית או ציבורית וברובם היו בנייני משרדים פשוטים. מאידך, הוצבו ברחוב שתי אנדרטאות למלחמת העצמאות שתוכננו על ידי האדריכל אשר חירם. האחת אנדרטת הדוידקה, הוצבה בשנת 1956 בצומת הרחוב עם רחוב הנביאים ושם הצומת הוסב לכיכר החירות. אנדרטה זו היא חלק מתוכנית להקמת אנדרטאות לנשק מלחמת העצמאות, מתוכה הוקמו בסופו של דבר אנדרטאות בירושלים, בצפת ובטבריה.[15] האנדרטה השנייה, יד הזיכרון למגיני ירושלים, הייתה אמורה לקום בכיכר "נורדאו" ושם בוצע לכבודה טקס הנחת אבן פינה כבר בשנת 1949. השנים עברו, העירייה נתקלה בקשיים בהקמת האנדרטה והחליטה להעבירה לרחבה שמול בנייני האומה, בין השאר בשל הרצון להקים רחבה לטקסים בסמוך אליה. חנוכת האנדרטה בוצעה לבסוף רק באפריל 1960.[16]
בשנים בהן מצעדי צה"ל התקיים בירושלים עבר המצעד דרך הרחוב. בחלק מהמצעדים צפו ראשי המדינה בצועדים ממרפסת בית העם ששכן במבנה "בית פרלמן" (יפו 70) בסמוך לכיכר הדוידקה.[17]
עקב עומס התנועה ברחוב עם התגברות השימוש בכלי רכב, נאסרה תנועת כלי רכב פרטי ברוב הרחוב החל מספטמבר 1960[18] אולם איסור זה הוסר לאחר פחות משנה.[19]
באותה שנה אושרה תוכנית שהכין האדריכל יוסף קלארווין ובמסגרתה הייתה אמורה להיהרס שכונת נחלת שבעה, במקומה של השכונה תוכננו בניינים בני שש קומות לאורך הרחוב. בשנת 1964 נהרסו כמה בתים ראשונים ובמקומם הוקם "בית יואל" (יפו 33).[20] באותן שנים רווחה תפיסה תכנונית, שהתבססה גם על תוכניות המתאר הבריטיות, שסברה שרוב הבתים הישנים והמוזנחים לאורך הרחוב ראויים להריסה ולבנייה חדשה במקומם. מהלך זה נועד להקנות לרחוב מראה המתאים לעיר בירה מודרנית ובעלת מעמד בינלאומי.[21] תוכניות אלו קיבלו תנופה לאחר איחוד העיר ובשנת 1971 הציע צוות לתכנון מרכז ירושלים, שמונה על ידי העירייה, להפוך חלק מהרחוב למדרחוב ולהרוס את שכונת ממילא, מגרש הרוסים, נחלת שבעה, בית אנה טיכו ושכונת אבן ישראל על מנת לבנות במקומם בנייה מסחרית חדשה. רוב תוכניות אלו לא בוצעו.[22]
מתחם שלם ברחוב שנהרס סופית באיחוד העיר הוא המע"ר המזרחי של הרחוב. שרידי המבנים שהיו באזור זה וניזוקו קשות במהלך מלחמת העצמאות נהרסו. אזור זה נכלל בתחומי הגן לאומי סובב חומות ירושלים ובראשית שנות ה-70 נסללה בו טיילת שמחברת את כיכר צה"ל (שמהווה את קצה רחוב יפו כדרך עירונית) לשער יפו. הטיילת תוכננה על ידי האדריכלים אריה ואלדר שרון.[23] לצד הטיילת עוברת תחילתה של דרך חברון.
שנות ה-70 עד שנות ה-2000
רחוב יפו המשיך למלא את תפקידו כציר מרכזי, אך חשיבותו כמרכז עסקים הלכה ופחתה עם התרחבותה המהירה של ירושלים, שכללה הקמת שכונות הטבעת והקמת מרכזי עסקים אלטרנטיביים מחוץ למרכז. בשנת 1975 נאסרה תנועת רכב פרטי ברחוב מכיכר הדוידקה מזרחה ורכב פרטי הורשה לנוע בקטע זה של הרחוב רק מערבה.[24]
בשנות ה-70 וה-80 המשיכה מגמת הריסת מבנים ישנים ובניית מגדלים ומתחמים חדשים במקומם. כך נהרס מבנה בית הספר אליאנס ובמקומו נבנה מרכז כלל וכן נהרס מבנה קולנוע ציון ועל חורבותיו נבנה בניין בנק הפועלים. בחלקו המערבי של הרחוב נהרס בית החולים עזרת נשים ובמקומו הוקם בניין הנהלת דואר ישראל, מולו שטחו של בית החולים נהרס כבר בשנת 1966 בית מושב הזקנים הכללי המאוחד על מנת לפנות מקום לבניין התחנה המרכזית של ירושלים (מבנה שבעצמו נהרס בסוף המאה לטובת הקמת בניין חדש). גם מזלו של בית מושב הזקנים והזקנות הספרדי לא שפר עליו וחלקו נהרס לצורך הקמת מלון רימונים (שנחנך בשנת 2000 ונסגר בשנת 2004). על שטחו נבנו בשנות ה-80 גם בית אגד ובית אולפני הבירה - jcs. מבנים אלו לא הצליחו להביא תנועת קונים נוספת ולאזור ולשפר את מצבו המסחרי והעירוני. פתיחת קניון מלחה ולאחריו קניונים נוספים בשנות ה-90 של המאה ה-20 השפיעו גם הם על הזנחת הרחוב ועל הידרדרות מצבו.
מרכזיותו של רחוב יפו, והיותו ציר תנועה ראשי לאורכו עברו רוב קווי האוטובוס בירושלים, כמו גם קרבתו למזרח העיר, הפכה אותו יעד מועדף לפיגועי טרור ומאז סוף שנות ה-60 הונחו מטעני חבלה ברחוב יפו פעמים רבות וחלקם גרמו לאבדות כבדות. מאז אמצע שנות ה-90 שימש הרחוב זירה למספר פיגועי התאבדות קטלניים בניהם הפיגועים בקו 18 (1996), הפיגוע במסעדת סבארו (2001), הפיגוע בקו 14א (2003) ופיגוע הדריסה (2008).
בניית הרכבת הקלה והפעלתה
בשנת 2000 החלו עבודות תשתית לקראת סלילת מסילות הרכבת הקלה ומעבר הקו הראשון שלה ברחוב יפו לכל אורכו. עבודות אלו כללו הסטה ושדרוג תשתיות עוד לפני העבודה על תשתיות הרכבת עצמן אשר לפי התכנון היו אמורות להתחיל בשנת 2003 אך החלו לבסוף רק בשנת 2005. לפי היעד שנקבע, הפרויקט היה אמור להסתיים בשנת 2008 אך לבסוף הסתיים רק ב-2011. עבודות אלו, שלקחו שנים ארוכות, פגעו במסחר ובתנועה ברחוב ולוו לא פעם במאבקים של סוחרים ברחוב שהכנסותיהן נפגעו.[25]
במסגרת עבודות ההקמה רוצף חלקו המרכזי של הרחוב, ובשנת 2011 נסגר חלק זה של הרחוב לתנועה כלי רכב והפך למדרחוב שבמרכזו עוברת הרכבת. המדרחוב מתחיל בכיכר צה"ל במזרחו ומסתיים בכניסה לשוק מחנה יהודה במערבו. ממדרחוב יפו מסתעפים מדרחובים נוספים ובהם מדרחוב בן-יהודה. אלמנט נוסף שהוקם כחלק מפרויקט זה הוא גשר המיתרים בתכנון האדריכל הספרדי סנטיאגו קלטרווה. הגשר מחבר את הרחוב עם שדרות הרצל ומלבד ייעודו התחבורתי נועד להוות שער כניסה מונומנטלי לעיר.
לאחר הפעלת הרכבת הקלה ברחוב וסגירתו לתנועת כלי רכב חלה שיפור במצב הרחוב והרחובות סביבו מבחינת מסחר,[26] תנועת הולכי רגל,[27] וזיהום אוויר.[28]
הנחת המסילות ליד בניין ג'נרלי
הנחת המסילות ליד בנייני אגד
מסילות ברחוב, ברקע בניין חלונות ירושלים
הרכבת הקלה בתחנה ליד התחנה המרכזית
רחוב יפו לאחר שיפוצו באזור בנייני אלה בכניסה לעיר
בנייה ברחוב לאחר הרכבת הקלה
הסבת רוב הרחוב למדרחוב משולב עם רכבת קלה, ושיפור הנגישות אליו באמצעות הרכבת, נתנו זריקת מרץ משמעותית לבנייה ברחוב. בניינים ברחוב שופצו ונבנו עליהם תוספת קומות.
ב-2011 נפתח בכיכר ציון ברחוב מבנה חדש של המשביר לצרכן על חורבות שני בתים מנחלת שבעה. בתי סיידוף בחלקו המערבי של הרחוב שוקמו ובחצר הפנימית שלהם הוקם מגדל מגורים בן 24 קומות. במתחם כי"ח הסמוך לבניין כלל מוקם J TOWER מגדל מגורים, מלונאות ומסחר.
כאמור, הרחוב נקרא על שם העיר אליה הוליכה דרך זאת לאורך ההיסטוריה. אך שם זה השתנה מספר פעמים לפרקי זמן קצרים.
ב־11 ביוני 1948 החליטה עריית ירושלים לשנות את שם הרחוב לרחוב הרצל,[29] אך השם הוחלף בחזרה עקב התנגדות חריפה.[30][31] לאחר פיגועי 11 בספטמבר החליפה העירייה את שמו למשך חודש ל"רחוב ניו יורק" כאות הזדהות, ובנוסף לשלטי הרחוב הופיעו שלטים המציינים את שמו הזמני.
- בניין עיריית ירושלים ההיסטורי
- בניין הדואר המרכזי (ירושלים)
- בניין בנק לאומי (ירושלים)
- בניין אביחיל
- בניין ג'נרלי
- אכסניית ניקולאי
- בניין בנק הפועלים, במקומו של קולנוע ציון שנהרס
- בניין סנסור
- בית משיח בורוכוף
- בית נאוה - עשר חנויות ששוקמו על ידי רמי לוי
- מלון קאמיניץ
- בית היתומים הספרדי
- מרכז כלל
- בית הספר אליאנס (נהרס)
- ישיבת עץ חיים
- בית החולים העירוני
- בניין משטרת מחנה יהודה
- בית הכנסת זהרי חמה
- בתי סיידוף
- בניין שערי צדק הישן
- בית מושב הזקנים והזקנות הספרדי
- בית כתאן
- בניין חברת ערים
- מושב הזקנים הכללי המאוחד (נהרס)
- בית החולים עזרת נשים (נהרס)
- התחנה המרכזית של ירושלים
- בתי שכונת עץ חיים
- גשר המיתרים
| רחוב יפו, ירושלים | ||||||||
 | ||||||||
| אתרים לאורך רחוב יפו | ||||||||
| (1) התחנה המרכזית | (2) תחנת הרכבת | (3) שוק מחנה יהודה | (4) מרכז כלל | (5) מדרחוב בן-יהודה | (6) נחלת שבעה (7) בניין ג'נרלי | (8) כיכר ספרא | (9) העיר העתיקה | (10) ממילא | (11) שער יפו ומגדל דוד (A) כיכר הדוידקה | (B) - כיכר ציון | (C) - כיכר צה"ל | ||||||||
- דוד קרויאנקר, רחוב יפו ירושלים, ביוגרפיה של רחוב - סיפורה של עיר, ירושלים: כתר, 2005, מסת"ב 9650713808
- דנה זאוברמן-צוער, רחוב יפו - המשכיות ושינוי: עיצוב ופיתוח הרחוב בתקופה העות'מאנית והבריטית 1860–1948, עבודת גמר, 2002
- שמואל אבן-אור ויהואש ביבר, בלב ירושלים: אתרים ברחוב יפו וברחוב הנביאים, ירושלים: כרמל, תשמ"ט, 1990
- תמר הירדני, הבתים שיצאו מירושלים, בתוך סגולה, גיליון 69, פברואר 2016
- שבתי זכריה, האזור המסחרי במורד רחוב יפו, בתוך סוחרים ובעלי מלאכה יהודים בירושלים העתיקה בעבר, הוצאת "צור-אות", ירושלים 2002. עמ' 41–72
- רחוב יפו, באתר עיריית ירושלים
- דנה צוער ורן אהרנסון, מדרך היסטורית לרחוב ראשי: עיצובו ופיתוחו של רחוב יפו בירושלים 1860–1948, קתדרה 121, ספטמבר 2006, עמ' 136-101
- יהודה קרמון, תמורות בנוף העירוני של ירושלים במאה הי"ט, קתדרה 6, דצמבר 1977
- רחוב יפו, באתר "היו ימים"
- שלמה צזנה, רחוב יפו: 25 בזארים, 30 דוכני פיס וסוחרים שמפעילים לחץ על העירייה ומכערים בניינים בשלטים, אתר 02net
- ניצה אבירם, ירושלים: הרחוב שעצר מלכת, באתר ynet, 12 בספטמבר 2005
- יורדים העירה- מרכז העיר ירושלים, היסטוריה, תמונת מצב, ותוכנית ההתחדשות - בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל, 2011
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
