Loading AI tools
אישה המשמשת ברבנות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רַב או רַבָּה הוא תואר לאישה שהוסמכה לרבנות או משמשת בתפקיד רב. התואר נמצא בשימוש החל מהמאה העשרים. בשנת 1972 הוסמכה לראשונה אישה באופן רשמי על-ידי התנועה הרפורמית, ומאוחר יותר הוסמכו נשים גם בתנועה הקונסרבטיבית ובזרמים ליברליים נוספים. עקבות ראשונות לקיומן של נשים שרצו להיסמך לרבנות ניתן למצוא עוד במאה ה-19.[1]
במרכז הדיון אם לאפשר הסמכת נשים לרבנות ולפסיקת הלכות עומדת שאלת עמדת ההלכה וכיבוד המסורת. בעוד שזרמים מסוימים מאפשרים סמיכת נשים מראשית קיומם (יהדות רקונסטרוקטיבית), הדיון על הסמכת נשים עורר מחלוקת ארוכה בתנועות אחרות (יהדות קונסרבטיבית והיהדות הרפורמית), אשר בסופו של דבר שילבו נשים רבניות. ביהדות האורתודוקסית אין-מקבילה – אם כי יותר נפוצה הוקרה של נשים אורתודוקסיות בולטות בתחומים שונים – לרבות תורניים, בתפוצות ובפרט בישראל.
על דבורה הנביאה נאמר בספר שופטים ש"היא שֹׁפטה את ישראל".[2] הגם שמושג השפיטה משמש בספר שופטים בהקשר של הנהגה או הושעה ולאו דווקא במשמעותו המודרנית, בפרשנות חז"ל מקובל שדבורה אכן שימשה כדיינית.[3] עם זאת, התלמוד קובע שאין למנות אישה לתפקיד דיינות, וזאת על פי הכלל[4] "כל הכשר לדון כשר להעיד", ואשה פסולה להעיד.[5] התוספות[6][7] הקשו ממקרה זה של דבורה, ותירצו שייתכן שמדובר בחריג – "משום שכינה" או "על פי הדיבור", כלומר הוראת שעה בציווי אלוהי שאין ללמוד ממנה לדורות. עוד תירצו התוספות, שדבורה לא דנה בפועל ורק לימדה את הדינים. אולם, התירוץ הראשון שמביא התוספות הוא שדבורה דווקא כן הייתה דיינית, והכלל תקף על זכרים ושלא נאמר "כל הכשרה לדון כשרה להעיד".[7] הר"ן הציע הסבר לפיו דבורה דנה רק בהסכמת הצדדים, כשם שאפשר לקבל פסולי דיינות אחרים בהסכמת שני הצדדים.[8]
סוגיית ההסמכה לנשים לא זכתה להתייחסות יתירה בספרות ההלכה, ככל הנראה בשל מיעוט נשים שלמדו תורה ברמה מספקת להוראת הלכות. מספר פוסקי הלכה ערכו הבחנה בין תפקיד הדיינות שלפי ההלכה אשה לא יכולה לשמש בה, לבין התפקיד של הוראת הלכות. בעלי התוספות כאמור, כמו גם ספר החינוך רמזו כי מותר לאשה להורות הלכות גם אם אסור לה לשמש כדיינית. ועל בסיס זה הותר הדבר במפורש על ידי החיד"א וחמישה מאחרוני הפוסקים, בהם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב אליהו בקשי דורון. בעקבות המתירים הללו פרסמו רבני ארגון בית הלל הציוני-דתי בשנת 2015 פסק הלכה לפיו נשים רשאיות להורות דינים ולפסוק הלכות.[9]
כמה מאחרוני הפוסקים התנגדו להיתר זה.[10] הרב אברהם אבלי הלוי גומבינר, מגדולי אחרוני הפוסקים שחי במאה ה-17, דחה פסק הלכה של אמו של הרב יהושע פלק כץ, מחבר "ספר הדרישה". בדחייתו, ציטט את דברי רבי אליעזר בתלמוד שסירב להשיב דבר הלכה לאישה, משום ש"אין חכמה לאשה אלא בפלך".[11]
הרב יעקב בצלאל לויטרבך (1873-1940), מגדולי הפוסקים ביהדות הרפורמית, התנגד להסמכת נשים בין היתר משום שחשש שהדבר ייצור קרע חריף עם היהדות המסורתית.[12] על התנגדות המסורת הסיק גם מפרשנות שהעניק לדברי המדרש, "והנשים אינן בנות הוראה".[13] חרף עמדתו של לאוטרבך, צידד "איגוד הרבנים המתקדמים" בשנת 1922 בהסמכת נשים לרבנות.
_(cropped).png)
.png)
במקרא מתואר סיפורן של בנות צלפחד אשר בזכותן נקבעה הלכה והן הוגדרו בתלמוד הבבלי כנשים "חכמניות". במרוצת ההיסטוריה היו כמה וכמה נשים שנחשבו "חכמות" וגדולות בתורה, ולעיתים אף הובאו פסקי הלכה מפיהן. בתוספתא[14] מוזכרת דעה הלכתית של ברוריא, ורבי יהודה אף שיבח את דעתה. אסנת ברזאני, אישה כורדית מהמאה ה-17, הייתה ידועה כבעלת ידיעות תורניות (ואף כונתה "תנאית"), ועמדה בראש ישיבה בכורדיסטן, כ"יורשת" של בעלה ואביה.[15] חוה בכרך (1585–1652), סבתו של ר' יאיר חיים בכרך, למדה והתפלפלה בהלכה עם תלמידי אביה וספרו של נכדה "חות יאיר" נקרא על שמה, ומביא מחידושיה בשמה.[16]
כבר משנת 1871, הפוטנציאל של רבות יהודיות היה נושא לדיווחים בעיתונים. מאמר חדשותי בשנת 1871 על הקריירה המוקדמת של סוזנה רובינשטיין הצביע על המלגה שלה כאינדיקציה לאפשרות של רבנות נשים.[17] בין 1893 ל-1899, במערב האמריקאי, ריי פרנק נטלה על עצמה תפקיד מנהיגותי דתי, נשאה דרשות, הרצאות פומביות וקריאת כתבי קודש.[18] דיווח מוקדם נוסף על אישה יהודייה שנראתה עומדת להיות רבנית הייתה לנה ארונסון מארקנסו. בשנים 1892 ו-1893 דווח כי ארונסון יצאה ללמוד כדי להיות רב.[19][20][21] בשנת 1897, חנה סולומון משיקגו הוכרזה כרבנית הראשונה של אמריקה בעקבות הטפתה בבית הכנסת הרפורמי בשיקגו.[22][23] בשנת 1904, המועצה הלאומית של נשים יהודיות בניו יורק הודיעה כי הנרייטה סאלד תעבור ללימודי רבנות אך לא תקבל תעודת גמר עם סיום הקורס.[24][25] בשנת 1908 קיבלה מרת אנה אבלסון מאוהיו את תפקיד הרבנית בהיעדרו של בעלה.[26][27][28][29]
בשנת 1920 דיווחו עיתונים אמריקאים רבים כי צעירה יהודייה, מרתה נוימרק, התקבלה לבית ספר לרבנות. נוימרק נולדה ב-ברלין ב-1904 והגיעה לארצות הברית ב-1907. ב-1920 התקבלה לקולג' הרפורמי היברו יוניון (HUC). על פי הדיווחים, נוימרק גם הובילה שירותים בקהילה במישיגן.[30]
רגינה יונאס הייתה האישה הראשונה שהוסמכה לרבנות בשנת 1935. בעבודת הגמר שהגישה לבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל בברלין בחנה יונאס את שאלת ההסמכה של נשים לפי ההלכה, והגיעה למסקנה כי אכן, בהתבסס על המקרא, התלמוד וחז"ל הדבר אפשרי וכי "חוץ מדעות קדומות אין דבר הנוגד זאת". עם זאת, יונאס לא זכתה להסמכה מטעם בית המדרש שבו למדה, ונאלצה להסתפק בהסמכה פרטית. היא התפרסמה גם בזכות עבודת הקודש שעשתה במחנה טרזיינשטט, שבו נספתה.
בארצות הברית הוסמכה לראשונה בשנת 1972 סאלי פריסנד לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' הרפורמי, שמאז הסמיך 520 נשים (נכון ל-2007). בשנת 1985 הייתה איימי איילברג לרבה הקונסרבטיבית הראשונה (מתוך 177 נכון ל-2006). באנגליה, הסמיך מכון ליאו בק לראשונה את ג'קי טאביק ב-1975. בראש איגוד הרבנים הרפורמים בארצות הברית (Central Conference of American Rabbis) עמדו מספר נשים. בשנת 2015 נבחרה לתפקיד הרבה הלסבית דניס אגר. בארצות הברית הוסמכה בשנת 2010 אישה טרנסקסואלית, ראובן זילמן, לרבנות בבית הכנסת בית אל בקליפורניה. גם מספרן של הרבות באירופה גדל בהדרגה, בעיקר הודות לפעילותם של הקולג'ים להסמכת רבנים ליאו בק (לונדון) וגייגר (ברלין-פוטסדאם).
_(cropped).jpg)
הרבה הרפורמית הראשונה הפועלת בישראל היא הרבה כנרת שריון, שהוסמכה בארצות הברית ועלתה לארץ בשנת 1983. היא הקימה את קהילת יזמ"ה במודיעין ועומדת בראשה עשרות שנים, ואף כיהנה במשך ארבע שנים כיושבת ראש מועצת הרבנים המתקדמים בישראל (מר"ם).
בשנת 1989 הוסמכה כרב האישה הראשונה ילידת ישראל, עינת רמון, על ידי תנועת היהדות הקונסרבטיבית.[31]
בשנת 1992 הוסמכה לראשונה בישראל הרב נעמה קלמן-אזרחי על ידי התוכנית הישראלית של ההיברו יוניון קולג' הרפורמי, שהסמיך מאז 68 נשים (נכון ל-2022). בין הבולטות שבהן: הרבה מאיה ליבוביץ', הצברית הראשונה שהוסמכה על ידי ההיברו יוניון קולג', עמדה במשך עשרות שנים בראש קהילת קמ"ץ במבשרת ציון שאותה ייסדה, ואף כיהנה כיושבת ראש מועצת הרבנים המתקדמים; הרבה דליה מרקס, המשמשת פרופ' לליטורגיה ולמדרש בהיברו יוניון קולג', ויוצרת מרכזית בתחום הליטורגיה הרפורמית בארץ; הרבה גליה סדן, אם בית הדין של מועצת הרבנות הרפורמית בישראל, משמשת כרבה בקהילת בית דניאל בתל אביב, ופעילה מרכזית בקידום הגיור הרפורמי בישראל מזה למעלה מ-20 שנה; הרבה איילה שעשוע מירון, סופרת ויוצרת העומדת בראש קהילת "בבת עין" בראש העין, ומבטאת את המהלך לשילוב המורשת הבבלית בפרט והמזרחית בכלל במאמצי ההתחדשות היהודית בישראל ובליטורגיה הרפורמית הישראלית; הרבה נאוה חפץ, המנהלת את מחלקת החינוך של עשות משפט – קול רבני לזכויות האדם; והרבה טליה אבנון-בנבנישתי, שעמדה במשך שנים רבות בראש מחלקת החינוך של "בית דניאל" וניהלה את בית הספר ללימודי העם היהודי של מוזיאון אנו, ועומדת כיום בראש בית המדרש הישראלי לרבנות של ההיברו יוניון קולג' בירושלים. למעלה ממחצית חברי מועצת הרבנות הרפורמית בישראל ומרבית הלומדים והלומדות בתוכנית הישראלית לרבנות בהיברו יוניון קולג' הן נשים (נכון ל-2022). בראש מועצת הרבנות הרפורמית עומדת כיום הרבה ד"ר איילה רונן-סמואלס, שהיא האישה הרביעית המשרתת בתפקיד זה.
בשנת 2006 החל מכון "תמורה", שלוחה ישראלית של הפדרציה הבינלאומית ליהדות חילונית הומניסטית בארצות הברית, להעניק את התואר רב לנשים שהוכשרו כמנהיגות קהילתיות-חילוניות, ובעיקר כעורכות טקסים מסורתיים. נכון לשנת 2014 הוכשרו במכון 11 נשים.[32] סיון מלכין-מס, בתו של פרופסור יעקב מלכין, הייתה לאשה הראשונה שהוסמכה כרב חילונית בישראל.[33]
מכון שכטר למדעי היהדות המזוהה עם התנועה הקונסרבטיבית הסמיך בישראל 24 נשים לרבנות (נכון ל-2014).
בית המדרש לרבנות ישראלית, מטעם מכון שלום הרטמן והמדרשה באורנים, הסמיך בשנים האחרונות עשרות רבות ורבניות ממגוון הזרמים.
תפקיד הנשים המוסמכות הוא מגוון, לעיתים הן משמשות כדמות רוחנית ודתית, ובכלל זה הן משיאות זוגות ועורכות תפילה בציבור, ובזרמים הליברליים יותר, הן גם פוסקות הלכות.
הממסד הרבני האורתודוקסי אינו מאפשר הכללת נשים במוסדות ובמבחנים המכשירים לרבנות.[34] מספר נשים הוסמכו גם על ידי רבנים אורתודוקסים, בהן מימי פייגלסון, תלמידתו של הרב שלמה קרליבך; ומוסמכותיו של הרב הירושלמי יהונתן צ'יפמן: חביבה נר דוד, ואוולין גודמן-טאו. אולם רוב היהדות האורתודוקסית דוחה הסמכת נשים לרבנות והענקת התואר רבה לנשים.
החל משנות ה-90 של המאה ה-20 הוקמו מסגרות שונות להכשרת נשים לתפקידים הלכתיים מקצועיים שונים. בארצות הברית, הקימו הרבנים האורתודוקסים הליברליים אבי וייס ושאול ברמן מכון חינוכי לנשים בשם "תורת מרים". הם טענו כי בוגרות המכון הן רבניות, אך מצפים כי ישתלבו בתפקידים מקצועיים בהנהגת הקהילה ותפקוד בית הכנסת. בחודש מאי 2009, הודיע וייס על פתיחת ישיבת מהר"ת (מנהיגות רוחניות הלכתיות) המסמיכה נשים לפסוק הלכות, אך הן לא ישתתפו בהובלת התפילה. בתגובה הצהירה אגודת ישראל בארצות הברית כי קהילות המסמיכות נשים בתפקידי מנהיגות אינן יכולות יותר לכנות עצמן אורתודוקסיות.[35] נכון ליוני 2013 הסמיכה הישיבה שלש נשים.[36]
בשנות ה-90 בעקבות שיתוף פעולה של הרב אריה סטריקובסקי עם הרב הראשי לישראל, אברהם אלקנה כהנא שפירא, הוקמה בישראל תוכנית להכשרת טוענות רבניות בבתי הדין הרבניים. מאז הוכשרו למעלה מ-70 נשים כטוענות, שעובדות עם כל מגזרי היהדות השונים, כולל חרדים. מדרשת לינדנבאום הציעה לראשונה מסלול זה.
כמו כן קיימות בישראל מספר תוכניות להכשרת נשים כיועצות הלכה, בפרט בענייני נשים וטהרת המשפחה, בין היתר באוניברסיטת בר-אילן ומדרשת נשמת.
בשנת 2007 פתח לראשונה המרכז האורתודוקסי בית מורשה בירושלים בית מדרש למורות הלכה הפועל יום בשבוע.[37][38] תלמידות בית המדרש נבחנות על הידיעות שרכשו, בין היתר על ידי הרבנים בני לאו וחיים אמסלם, אך אינן נבחנות בבחינות ההסמכה של הרבנות הראשית.[39]
רבנית במובן של אשת חינוך, דרשנית או מדריכה רוחנית הוא מושג שכיח גם בציבור האורתודוקסי, הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי למשל. חלק מהרבניות מקבלות את הכשרתן במדרשות תורניות לנשים.[40]
מבחינה לשונית מתקיים דיון באשר לשם התואר הנכון לאשה מוסמכת לרבנות. האקדמיה ללשון העברית לא פסקה באופן נחרץ בעניין, ונתנה המלצות שונות בתשובה לשאלות שהופנו אליה. בתחילה השיבה ש"המונח הנכון הוא רבנית, אבל מאחר שמשתמשים בו כאשת רב, אנחנו ממליצים לאמץ מונח אחר". לאחר עשר שנים השיבה לעינת רמון-אשרמן ש"צריך להיות רבנית כמו חזנית, ומעתה תהיינה שתי משמעויות לאותה מלה". באתר האינטרנט של האקדמיה ללשון נכתב:
צורת הנקבה של רַב המשמשת זה דורות היא רַבָּנִית (בדומה לצורת הרבים 'רבנים'), אלא שמילה זו משמעותה 'אשת הרב', ואילו בימינו יש 'אישה-רב'. היו שסברו שכפי ש'מלכה' יכולה להיות אישה-מלך וגם אשת המלך, כך המילה 'רבנית' יכולה לשמש גם ל'אישה-רב'. אבל הפונים לא נחה דעתם מ'רבנית', ולכן הוצעה להם הצורה רַבָּה, שהיא גם צורת הנקבה של שם התואר רַב (כמו בצירוף 'תודה רבה'). נראה שהמילה רַבָּה כבר מצאה לה מהלכים בציבור כצורת הנקבה של רַב.[41]
נשים רפורמיות וקונסרבטיביות שהוסמכו לרבנות מעדיפות לרוב את התואר "רב" או "רבה" (בצורת הריבוי: רבות), משום שהתואר "רבנית" ניתן מסורתית לאשתו של רב.[42] ארגון קולך ערך כנס על מנת לקבוע תואר לאישה מורת הלכה שלא יזוהה עם "רבה" שכבר נקלטה בקרב הרפורמים, אך בסופו של דבר החליטה על רבה.[43] נשים אורתודוקסיות המוכשרות לתפקידים הלכתיים מקצועיים שונים מכונות לרוב רבניות.[44] הרב אבי וייס, רב אורתודוקסי ליברלי מניו יורק הסמיך בשנת 2009 את שרה הורוביץ (Sara Hurwitz) לתפקיד רבני. תחילה הוא קרא לה מהר"ת (ראשי תיבות: מנהיגה הלכתית רוחנית תורנית). ב-2010 החליט לקרוא להורוביץ "רב", אך נסוג מצעדו זה ביחס למוסמכות הבאות עקב ביקורת חריפה של עמיתיו.[45]
יאיר אטינגר, הרבות האורתודוקסיות החדשות שברו עוד טאבו, ומותקפות גם מהעורף, באתר הארץ, 14 ביוני 2015 אלישיב רייכנר, "ייקח עוד הרבה זמן עד שקהילה תסכים לקחת רבנית ולא רב", בעיתון מקור ראשון, 15 במאי 2019Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
